מתארגן מפגש פונדקאים לקראת תחילת הקיץ, לפרטים ולבחירה של המועדים הפנויים, השתתפו בסקר: מפגש פונדקאים - סקר

הגשות פרטיות לאתגרים

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4596
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

הגשות פרטיות לאתגרים

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 12 יוני 2019, 20:39

החלטתי להשחיז את יכולות הכתיבה שלי (תוך כדי כתיבת הספר על מלחמת טרויה - כשאני לא בבית ולא יכול לעבוד עליו, וכדי לא להיות תשוע רק בז'אנר אחד ויחיד של כתיבה), והצבתי לעצמי אתגר לכתוב סיפור לכל אתגר כתיבה. נראה אם אצליח, אבל גם אם לא, העיקר ההנאה. אם כבר כתבתי הגשה לאתגר ואני מרוצה ממנה אקשר אל העץ שלה.

אתגר 1 - סיפור על שוק. ההגשה שלי היא הסיפור יום שוק, אותו פרסמתי כאן לפני כמה חודשים:
[אתגר כתיבה 1] - יום שוק
ועכשיו, לאתגר 2 - סיפור על התבודדות. אני לא בטוח לגבי הסגנון שלו אבל שיהיה.

אל רחום

מיגל כרע כהרגלו לפני הקיר האחורי של המערה, שדמות דהויה של אישה מצוירת בבוץ, מיצי צמחים ודם צוירה עליו. האישה היתה לבושה גלימות וערסלה תינוק. הוא היה לבוש באזור חלציים מעור, והיה נמצא בתוך מערה באי נידח אי שם בעולם החדש, אבל הרגיש כאילו הוא בכנסיית ילדותו, בכפר ברמות אנדלוסיה. הם יצאו מספרד בצי של 12 ספינות, בפיקוד רב החובל הנערץ שלהם מגלן.

הם שטו מערבה, למצוא נתיב לאיי התבלינים האגדיים. מגלן הבטיח שכל אחד ואחד מהם יוכל למות שבע במיטתה של אישה, ומיגל מיהר להצטרף למלחים. הם שטו אל איי הודו המערבית, ומהם אל חופי יערות הגשם בהם ראו אינדיאנים עוטי נוצות שירו לעברם חצים משוחי רעל. הם המשיכו אל הארץ הסלעית, ארץ האש, בה ראו מדורות בחופים ושיושביה היו גבוהים כענקים.

ואז הם הדרימו עוד, ונקלעו לסערה במיצרי הסלעים. הספינה של מיגל בהתנפצה, והוא נסחף אל האי העלוב הזה, גוש סלע מכוסה קצת עשב ושיחים. חלק מחפצי הספינה נסחפו אליו בשבועות הבאים, ומיגל בירך את האל על כך. מיגל התקין לעצמו מגורים נוחים במערה בסלע, והשיג מעט בירה, חבית גרעינים וכמה גרזנים, בעזרתם הצליח לצוד למחייתו עופות וכלבי ים. היה אביב, ואומנם היה מעט קר אבל עורו של כלב ים פתר חלקית את הבעיה. האל תמיד רחום.

האביב הפך לקיץ, וכמה מהשיחים הניבו גרגרים מתוקים. מיגל הצליח לשחות לכמה מהאיים השכנים וללקט עוד, אך הוא לא היה שחיין טוב וידע שלא יוכל לשחות ליבשה, גם לא בדילוגים בין איים, עם כל כליו על גבו. הוא הקפיד להתפלל בקפלה שלו מדי בוקר וערב, בכנסייה הפרטית שבנה לכבוד הבתולה הקדושה, מבקש שתתפלל למענו עכשיו ובשעת מותו. והוא התפלל לאלוהים שישלח ספינה שתחלץ אותו, ושייתן לו לשרוד עוד יום, בבדידות ובסכנה. ומיגל ידע שהאל יענה לתפילתו, ויעשה את הטוב ביותר עבורו. האל תמיד רחום.

והקיץ הפך לסתיו, וכפור וגשמים ושלג קל החלו להגיע. למיגל היה קר אך היו לו את עורות כלבי הים, והיו לו שפע מי שתייה. הוא שמר מזון מהקיץ ועדיין היה מסוגל לצוד כלבי ים ועופות וללקט סרטנים וצדפות, ובמהרה התקין חכה מענף עץ-סחף וחוט חזק שקלע מסיבי עשב, והוסיף לתפריטו דגים. ומיגל התפלל לפני גבירתו שתתפלל בעדו, ובפני האל שישלח ספינה במהרה כדי לחלץ אותו לפני שהחורף האכזר יגיע. הוא ידע שתפילתו תענה. האל תמיד רחום.

ואז התחילו השלגים הכבדים וממטרי הברד, הים החל לקפוא, מיגל רעד מקור במערה פרוצת הרוח שלו. אבל הוא כרע מול הקפלה שלו ומלמל באדיקות מגונגמת, שפתיו הקפואות מתקשות לדבר. הוא התפלל בפני הגבירה שלו שתתפלל בעדיו עתה בשעת מותו, והתפלל תפילת חרטה לאל, ביקש סליחה על כל הקללות והמכות שנתן ועל כל הפעמים בהן השתכר וסבא. והוא נשכב לישון, ועצם עיניים, וידע שבקרוב יגיע לגן עדן שמעל העננים. כי האל תמיד רחום.
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
גרגויל
הודעות: 244
הצטרף: 24 ינואר 2018, 18:12

הגשות פרטיות לאתגרים

שליחה על ידי גרגויל » 12 יוני 2019, 20:57

מרגיש קצת כמו רובינסון קרוזו- אבל מיגל, לעומת רובינסון הוא איש דת אדוק.
נחמד מאוד והביסוס על העובדות האמיתיות מאוד נחמד.
כל שעה פוצעת. האחרונה הורגת.
אמרה ישנה
כל מפלצת מובסת. האחרונה היא הבוס שנתן יותר נק'"נ.
אמרה קצת פחות ישנה
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4596
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

הגשות פרטיות לאתגרים

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 12 יוני 2019, 21:05

מה גם שרובינזון נחלץ סוף למיטב זכרוני, ומיגל מת על האי שלו. תודה!
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4596
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

הגשות פרטיות לאתגרים

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 13 יוני 2019, 17:17

הגשה לאתגר 3 - סיפור על פרידה. אני לא אוהב מודרני, אבל צריך לצאת מדי פעם מאזור הנוחות שלי. כל שגיאה לשונית נוסח ''אני יעשה'' היא מכוונת. הסיפור קצרצר, הכי קצתצר שעד כה כתבתי, ואין בו יותר מדי ''פואנטה''.

ילדה גדולה

אמא כרעה מולה, מניחה את ידיה על כתפיה של נועה. ''אל תדאגי, נועה שלי'', היא אמרה בקולה המרגיע. ''הכל יהיה בסדר''. ''אני לא רוצה ללכת!'', נועה כמעט צעקה. ''יהיו שם הרבה ילדים שאני לא מכירה ולא יהיו לי בכלל חברות! אמא, אני יודעת לכתוב, אולי אני לא יילך? אני כבר יודעת לכתוב ולקרוא ולספור, ואת ואבא תמיד אומרים שאני ילדה חכמה!''.

אמא נאנחה. ''נועה שלי, אני יודעת שאת מפחדת, גם אני פחדתי כשהייתי בגילך והלכתי לבית הספר, אבל-'' ''את לא היית ילדה! מבוגרים הם לא ילדים! ואני בכלל לא מפחדת! אבל רמי אמר לי שיהיו לי מלא שיעורים ואני ישתעמם והשאלות יהיו קשות ולא יהיה לי זמן למשחקים והמורה כל הזמן תכעס!''.

''ככה זה רק אצל רמי, מתוקה'', אמא אמרה. ''את תהיי בכיתה א', ולכם יהיו חצר עם חול ושיעורים כיפיים עם שירים ומשחקים, והמורה תהיה נחמדה ולא תצעק. מורות הן תמיד נחמדות, אלא אם הילדים עושים שטויות. אל תפחדי''. ''ומה אם לא יהיו לי חברות?'', נועה כמעט בכתה, הבחינה אמא. ''מה אם אני יישאר לבד בחצר ולא ישחקו איתי?''. ''הכל יהיה בסדר ויהיו לך מלא חברות'', אמא הרגיעה.

''את מבטיחה?'', נועה שאלה בפנים מתחננות. אמא נאנחה. ''כן, אני מבטיחה. עכשיו בואי חיבוק לאמא ותלכי לבית הספר, ואני אאסוף אותך בסוף היום ותספרי לי איך היה, טוב?''. נועה נראתה מהוססת, אבל הנהנה. ''כן אמא'', היא חיבקה אותה חזק חזק, ורצה משם לשער המקושט של בית הספר. אמא הרגישה את הדמעות נספגות בחולצה שלה, ולא ידעה אם הן של בתה או שלה. ''בהצלחה מתוקה'', היא לחשה, ונשארה דקה ארוכה לפני השער המקושט לפני שהלכה.
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4596
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

הגשות פרטיות לאתגרים

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 13 יוני 2019, 21:11

האתגר הבא - אתגר 4, סיפור על שוד. אני מניח שעולים על הטוויסט איפשהו באמצע, ועדיין אני מרוצה מהסיפור.

יללות ושירי אהבה

שיירת הגמלים התקדמה באיטיות לאור הירח. ילידי המדבר הפראיים יכלו לרכב ולהילחם גם בצהרי שיא הקיץ, אבל סוחרי הנפט העשירים של זינדאר היו קשוחים פחות. השיירות שלהם, שנעו בין ''עיר הזהב'' המשגשגת לערי הנמל שמעבר למדבר, תמיד נעו בלילה בעונה הזו של השנה. הגמלים פסעו באיטיות, כדי המתכת התלויים על אוכפיהם מתנדנדים בכל צעד. טאג'אר רכב בשולי השיירה על סוס מהגזע המדברי, יפה וקל רגליים, אחיזתו ברובה המוסקט הארוך מתהדקת עם כל צעד. הוא הביט בירח המלא והעגול. המועד שהם קבעו היה ליל ירח המלא, כשהשיירה תעבור בשטחי השבט.

טאג'אר קיבל את הרובה בגיל 16, מאביו. ''עכשיו אתה כבר גבר, טאג'אר'', הוא אמר לו בהערכה, ''הגיע הזמן שתישא נשק של גברים''. בשבטי המדבר, רובי המוסקט נרכשו במחיר לא זול מערי הנמל. הם סימלו מעמד, כוח, גבריות. ''מטות הרעם'', כינו אותם הזקנים בהערצה. הוא נשא את הרובה כבר שמונה שנים, ולא הרפה ממנו אפילו בשנתו. הוא הקפיד לשמן את המנגנונים שלו על בסיס קבוע ולהשחיז מדי ערב את הכידון הבוהק שלו.

השיירה המשיכה להתקדם בעצלתיים. יללות תנים, נביחות זאבים, צחקוקי תנים ומדי פעם שאגת אריה הדהדו במדבר השחור של הלילה. הסבלים ושכירי החרב פטפטו ביניהם בלשון המתגלגלת של זינדאר. טאג'אר עבר ברכיבה ליד פרש ילידי אחר, מחליף איתו כמה מילים בעגה הגרונית של השבטים, והמשיך לטופף לקדמת השיירה. הוא העמיד פנים שזהו פטרול, אבל הוא בחן בעצבנות את המדבר. מתי הם מגיעים, לעזאזל?

בשיירה היו אנשים משני סוגים - זינדארים וילידים. הזינדארים היו בעיקר סבלים, עבדים ומובילי גמלים, חלקם גם שימשו כשכירי חרב עם רובים וקסדות מחודדות. היה להם עור שחור משחור, והם היו נמוכים וחסונים. הילידים רכבו על סוסיהם המהירים ועל גמלים זריזים, עורם היה נחושתי וגופם גבוה ודק. הם היו לוחמים מיומנים והתמצאו מאוד בלחימת המדבר; חלקם שימשו מורי דרך לשיירה. טאג'אר היה מעין מפקד שלהם, בנו הצעיר והמוערך של אחד מראשי השבטים, ומתוך מאתיים הפרשים שרכבו עם השיירה, מאה היו נאמנים לו באופן מוחלט. השאר... נדרש לו משא ומתן עם המפקדים האחרים, אבל הם השתכנעו מהר.

טאג'אר הסתובב חזרה עם סוסו, מריץ אותו בעצבנות. לפתע, קול מקוטע של יללת תן רמה נשמע. יללה, הפסקה, יללה, הפסקה, יללה ארוכה, יללה קצרה, נביחה. טאג'אר מצמץ בחשדנות. אולי זה סתם מקרה. אבל אז היללות חזרו על עצמן באותו הסדר. טאג'אר חייך. ''רוכבים, לחצוץ בין שכירי החרב לגמלים!'', הוא קרא בלשון הילידית הגרונית. הזינדארים ראו בעצמם את מרכז התרבות - הברברים צריכים ללמוד את שפתם, לא להפך. איש מלבד הפרשים לא הבין את הדברים.

כשהרוכבים הסתדרו, טאג'אר החל לשיר בקול את אחד משירי ילדותו. במהרה הצטרפו אליו שאר הילידים. במקהלה גרונית עמוקה ומהדהדת. כמה מהזינדארים חייכו למשמע המוזיקה הזרה. טאג'אר החליט לחוס על חייהם. ''...והיא שרה אליו, מהאפילה: התיקח אותי אליך ככלה? וענה הפרש בקול מהדהד - את לי תהיי לעולם ועד...'', הצליל הדהד במדבר. זה היה הסימן.

שאגה עלתה מהמדבר כשמאות פרשים הסתערו ממנו בחרבות שלופות, חניתות מורכנות ורובים מכוונים. רעש יריות נשמע. ריח של אבק שריפה, דם ומתכת הסתנן לאוויר. ''ילידים, הסתערו על השודדים!'', קרא מנהיג הרובאים. טאג'אר רכב אל מאחוריו ונעץ בעורפו את כידון רובהו. ''קדימה!'', הוא שאג, שולף את הכידון המגואל מגופתו הקורסת של הזינדארי. הרוכבים הילידים איגפו את הרובאים, נועצים בהם חניתות וכידוני רובה, משספים בחניתות. רעש יריות מעטות נשמע, אך במהרה הרגלים נאלצו להשתמש בכידוני רוביהם. מספריהם של הילידים, מתקפת הפתע והאיגוף הכריעו מהר את שכירי החרב. רוב אלו שלא מתו נפלו מהר על הברכיים והתחננו לחייהם. אין ללוחמים האלו טיפת אומץ כשהם מבינים שאין שכר, חשב טאג'אר בבוז.

טאג'אר רכב אל הנאקה הלבנה ועטורת המשי של הסוחר העשיר, משיג אותו באמצע ניסיון ההימלטות. הוא גיחך כשחשב כמה המרדף דומה למרדף שלו אחר אהובתו בטקס החיזור של השבטים. הוא השיג את הנאקה המקושטת, ובזרועות מושטות קטף את הסוחר מאוכפו והעלה אותו על הסוס, מצמיד סכין לגרונו. ''הסחורה או החיים'', הוא אמר בפשטות, רוכב באיטיות אל שאר הפרשים. איפשהו שם, ידע, נמצאים אביו ואחיו, וגם דודיו. כמה שהם יהיו גאים בו.

הסוחר הזיע כמו חמור, ועיניו התרוצצו בארובותיהם. אולי הוא גם החוויר, אבל עורו היה שחור מכדי להבחין בכך. ''בוגד מטונף... אני שילמתי לך... אתה נלחמת בשבילי-'' ''עם כל הכבוד, אדוני הסוחר, קשרי דם נחשבים יותר מכסף אצלנו הנוודים. שאלתי אותך משהו'', הוא ענה בשלווה. הסוחר חרק שיניים. ''הסחורה, כלב בוגדני... רק תשאירו לי קצת מזון ומים ובהמת רכיבה לחזור איתה לזינדאר... אם יש לכם שמץ כבוד...''.

טאג'אר הגיע אל שאר הצבא. הם הריעו כשראו את הסוחר שבוי. ''הוא אמר שהוא נותן לנו את הסחורה, וביקש שנשאיר לו מזון ומים ובהמה אם יש לנו שמץ כבוד. יש לנו, אבא?'', הוא שאל, מנופף במוסקט שלו אל הרוכבים המריעים. מהקהל רכב לעברו אביו, על סוסה מנומרת, זקנו הכסוף מוסתר תחת טורבן-הרעלה השחור שכל הילידים לבשו. טאג'אר היה יכול להישבע שראה אותו מחייך. ''יפה עשית, בן שלי! ולשאלתך, יש לנו כבוד. כלפי בני עמנו וכלפי אורחים. אני משוכנע שיקירנו הזינדארי הוא לא זה ולא זה''. טאג'אר רכב לעברו, מחבק אותו. הוא היה גאה בעצמו על ההערכה שקיבל מאביו. ''ובכן, סוחר קטן, להתראות לך'', הוא אמר בפשטות, משליך את השבוי אל הקרקע, להירמס תחת מאות פרסות. ''אל הביזה!''.
נערך לאחרונה על ידי הח׳אן הטטרי ב 15 יוני 2019, 15:11, נערך פעם 1 בסך הכל.
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
The oldman
The Rainbow Archmage
הודעות: 18090
הצטרף: 09 נובמבר 2002, 19:21
תשובות: 12
מיקום: Somewhere over the rainbow
יצירת קשר:

הגשות פרטיות לאתגרים

שליחה על ידי The oldman » 14 יוני 2019, 07:09

קודם כל, הכתיבה שלך השתפרה מאוד והיא זורמת.
אבל, מבחינת העלילה... יש מה לשפר - הסיפור השלישי אמנם קצר, אבל לא מעניין ממש.
הרביעי גם חסר בו את העניין/טוויסט - זה פשוט "רשומון" ולא סיפור שבו יש משהו מעניין. גם מבחינת העלילה עצמה, וגם מבחינת התרבות, אמנם השקעת ברקע, אבל לא קורה שום דבר מפתיע.
בעלים, הפונדק הוצאה לאור
מנחה: פאת'פיינדר (מורדי הגיהנום - מערכה של פאת'פיינדר)
משחק: מבוכים ודרקונים 5 (גלגול גורלי), משחקי לוח בכל הזדמנות :)
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4596
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

הגשות פרטיות לאתגרים

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 14 יוני 2019, 16:11

תודה רבה!
בסיפור השלישי - הוא ממש קצר וכתבתי פשוט כי היתה לי השראה. אני מודע לזה שאין בו ממש תפנית בעלילה, למרות שניסיתי לתת מין ״מרכז״ לסיפור, כדי שיהיה ברור לפחות ״על מה הוא מדבר״.
בסיפור הרביעי - אני שמח לגלות שפרטי המידע השתלבו בצורה זורמת. מבחינת עלילה, אני כן ניסיתי לתת טוויסט, אבל אני מניח שעולים עליו מהפסקה השלישית בערך ושההמשך אחרי הקטע בו השודדים מסתערים והפרשים מצטרפים אליהם, היה מיותר.
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
הלדין
הודעות: 3199
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

הגשות פרטיות לאתגרים

שליחה על ידי הלדין » 14 יוני 2019, 20:39

סיפורים נחמדים. הסיפור של מיגל הוא טוויסט יפה על הסיפור של רובינסון קרוזו. לגבי הסיפור של נועה, אני די בטוח שקראתי את זה איפשהו. הייתי בטוח עד הסוף שנועה רק דמויית ילדה. לגבי טאג'אר, לא נראה שיש פה קשר לכבוד. מרגע שהסוחר היה שב הביתה, טאג'אר היה נשרף ולא יכל לשמש יותר את בני משפחתו. די ברור שהסוחר יודע אותו ברמה האישית.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4596
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

הגשות פרטיות לאתגרים

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 14 יוני 2019, 20:41

תודה רבה.
לגבי הסיפור של נועה - לא יודע, את הסיפור הזה הבאתי מהראש שלי. למה חשבת שהיא דמויית-ילדה (ומה זה אומר בדיוק)?
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
הלדין
הודעות: 3199
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

הגשות פרטיות לאתגרים

שליחה על ידי הלדין » 14 יוני 2019, 20:43

חשבתי שנועה היא רובוטית שנועדה לדמות יחסי אם ובת.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4596
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

הגשות פרטיות לאתגרים

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 14 יוני 2019, 20:45

הא, פרשנות מעניינת. לא חשבתי על זה.
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4596
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

הגשות פרטיות לאתגרים

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 15 יוני 2019, 21:37

וכעת אתגר 5 - סיפור על מנעול כוכב. היו לי כמה רעיונות, אבל בסוף החלטתי לכתוב שיר. לפני שתתחילו עם השערות מפולפלות, הוא לא מוקדש לאף אחת, זה לחלוטין לשם יצירה וכתיבה.

עינייך מנעול כוכב

זוג יהלומים משובצות פנייך
זוג כוכבים מתנוצצות עינייך
כחולות כשמי הקיץ, תכלת טהורה
צבען כקרח בערבה קרה

למה לא חייכו עינייך, יפתי?
גם לא בכי, לא דמעה, ראיתי
רק מסך של קרח, מנעול של כוכב
האם ייתכן ומסתירה את לב רחב?

מה נחבא מעבר לכוכבייך?
למה מכולם תסתירי רגשותייך?
לא ראיתיך בוכה, גם לא צועקת
מי ייתן ויום אחד אשמע אותך צוחקת.

למה לא חייכו עינייך, יפתי?
גם לא בכי, לא דמעה, ראיתי
רק מסך של קרח, מנעול של כוכב
האם ייתכן ומסתירה את לב רחב?
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה