פרק שלושים ושלוש: "האלון זוכר"
בזמנו שכונת האפר הייתה איזור התעשייה של עיירת שמיים נופלים. מכונות געשו מאחורי הקירות האדומים המתעקלים לאיטם לתוך השמיים האדומים מאפר הארובות שהעניקו לשכונה הזו את שמה. אותן מכונות השמיעו מנגינה צורמנית בעודן עובדות ודחקו את המציאות לתוך הערפילים ואל היצורים השוכנים שם כצלמי אובך ושאר שרצים דוחים. היה זה מקום מושלם לעץ ענק מטורף שאבות אבותיו טוו את דרכם בתהומות הרקיעים בין רסיסי עולמנו. כמובן שהוא הסתכל לעברם בצער שכן הם היו הרבה יותר קטנים מהאלון. האלון משך אליו ושלט בצלמי האובך המקומיים. הוא היה בעל זיקה חזקה ליסוד האוויר, ככלות הכל, ויסוד האוויר הוא האפל מכל היסודות. אלה הדברים שאני וחיירסאן שמענו. לא את הענק הרגיש שכל חפצו בכבוד מהבריות כפי שהאלון תפס את עצמו.
כיכר העץ הקדוש הייתה מוקפת בטבעת של צלמי אובך שרק עתה התהוו מגופות המתים.
"רוחות קדושות," ייבב חיירסאן בראותו את הצבא החונה מאחורינו. מעל לגופותיהם היו קרעי בגדי עבודה ירוקים. אלה היו פועלים שנהרגו בעת עבודת יומם. הם גם כך היו שם. האלון פשוט קיבץ אותם זמנית למנוע כל התערבות במזימותיו. הוא פשוט לא חשב עליי... או שכן? הם היו שם בעיקר כדי להרחיק עוברי אורח מלהתערב במה שהלך לקרות שם.
לפנינו התרומם לעבר הפצע המדמם שהיו השמיים שמעלינו האילן. היה זה גזע עץ מעוות עם קליפת עץ סדוקה משנים של זיהום אוויר וענפים שנראו כאילו עברו התעללות נצחית – הם התפצלו ואז שוב התפצלו כאילו היו עמוד השדרה של עלי ענק. עליו, שהחליפו צבעים בלי הרף, של האילן היו בערך בגודל ילד קטן ורפרפו ברוח החמה שנשבה ממים ירוקים. לא כל האילנות שלו נראים כך. האילן הראשי שלו בנווה ירק, לפי מה ששמעתי, יפהפה ועוצר נשימה ונוגע בחלקו העליון בריק המקיף את רסיסנו. האילן הזה היה גמד לעומתו. מה שאני חוויתי בפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה תחושת הצמרמורת העוברת ממראה משהו שראית קודם בחלון. הרגשתי כאילו אני שוב ביער הנשמות וטסיאת'ה לא רחוקה, אורבת בערפילים.
הכיכר הרגישה גדולה יותר ממה שהייתה. אני חושד שלאלון היו גם כוחות עיוות מרחב. יותר נכון אני בטוח שהיו לו משום שעד מהרה פגשנו את הטבעת השנייה של השומרים: הענקים. היו אלה בני אדם מעוותים לגובה שנשענו על מטות בעודם נראים כאילו כח בלתי נשמע כובל אותם לאריחי הרצפה. הא'קאיב, ממה שזכרתי מחזרזיר, מטה הוא כלי הנשק הנבחר של משעול האלון. נשמתי עמוק והעליתי מזכרוני פרטים שאני די בטוח שסיליק השתיל אותם רק כדי שיצופו עתה: בני מינו של האלון, בדומה לפרעושים הנתעבים הקטנים מהם, משנים את טרפם, רק שהם מגדילים אותם כדי שיוכלו להתקיים עליהם. בשל האדמה העשירה של רסיסנו, האלון לא היה צריך לשחר לטרף. עם זאת, מפעם לפעם, הוא נאלץ לשחרר פרצים שיצרו ברחבי הרסיס ענקים שנזקקו למטות בבגרותם – ואני מדבר על בני האדם, כמובן. האלון זימן את אלו מילדיו שחיו בעיירת שמיים נופלים.
לא היה לי ספק שהענקים, להבדיל ממצבם הטבעי, יכולים להילחם בנו, כל כך קרובים ליוצרם. חיירסאן, שחשב כמוני, רצה לסגת ואז תפס את עצמו כשהבין שהם מאחורינו, צלמי האובך. ואז קלטתי שהם עדיין יותר מגושמים מאיתנו למרות הכושר הגבוה שלהם, אנחנו צריכים לרוץ ביניהם. ואת זה אני יכולתי לעשות בשינה. הם כבר הבחינו בנו והתחילו לזוע ממקומם. תפסתי את ידו של חיירסאן והטלתי את קסם המגן שלי על שנינו. ואז זינקנו באחד הפערים שביניהם. נכון שאני נוטה לסמוך על האומנות שלי יתר על המידה לפעמים אבל הרגשתי מאד חכם שמצאתי דרך לעבור דרך מעגל ההגנה בלי קרב.
בעודי רץ, צלי התמזג עם צלו של חיירסן ושמעתי את קולו של אביו השישי בעושרו בממלכה שואל אותו למה הוא רוצה להיות מלומד באקדמיה – כשהוא יכול להנהיג את משמר החול הלבן, וחשוב מזה, להיות היורש להונו. חיירסאן השיב תשובה שיכולתי להזדהות איתה שהוא מעוניין לעשות משהו שישאיר את חותמו לעד ואף אחד לא יזכור את משמר החול הלבן אחרי שאחרית הימים תבוא ותחלוף בדממה. אביו הביע צער על כך שהוא, המוכשר מבין ילדיו, מבזבז את חזיונות העתיד שהוא מקבל ובוחר להירקב בשקט כמלומד. וידעתי שמשמר החול הלבן מרגיז את האנשים הנכונים – העובדה שהם ניסו להפליל אותם בהתנקשות בת'מדן עם חץ הרעם שלהם שהוא הוא הסמל של בית סאמוור. זה היה ההבזק שנגלה לי מחיירסאן בעודנו מזנקים לתוך האפילה לפנינו.
שכן כמו כל הצמחים, האלון ניזון מהאור. ויצור גדול כזה לא השאיר ולו קרן אור מסביב. את הכל גרף לעצמו. הצתתי את הלהבות הלבנות מסביב לקסם המגן שלי כדי לראות... את קורבנותיו תלויים מעל גזע האילן במעין חיקוי מעוות של תהליך הטריפה של האלון. הוא לא באמת עמד לאכול אותם.
וכאן עמדנו מול טבעת השומרים האחרונה שלו. כמה מהקורבנות שלו כבר החליפו צד. האלון הצטייר להם כאדון קצת יותר מבטיח מלשרת את בית מוסר. התנהגות טבעית לי – הרבה פחות לכל מי שסיפרתי לו את הסיפור. בזמני בוגדנות הייתה הרבה יותר נסלחת אם היא נעשתה בהקשר הנכון כמו החלפת אדון חלש יותר באדון חזק יותר כפי שהבנתי כאן. זיהיתי את אביר העץ עם פני החזיר כאותו נוטר גאניד שליווה אותי מקודם. הוא היה קצת יותר גדול מקודם אבל היה משהו רדוף בעיניו. משהו בכל התמורה עינה את נפש הנוטר. לסתותיו עלו וירדו כשהחטים – הנשק הנבחר של משעול החזיר – נוצצות אפילו באפילת האלון. הרגשתי שהוא נאבק ברצון לטרוף אותנו ואז הבנתי למה האלון שינה את גאניד – לאחד האבירים הירוקים. בזמנו מרעיד הארץ הטיל עליהם קללה שיהפכו ממגן למחריב. אלה מביניהם שלא הפכו לסוארידים פנו כנגד הרינאם שעליהם היו אמורים להגן. ועתה עמדנו בפני אביר ירוק שזה עתה התהווה ונאבק בקללה שהשחיתה את האבירים הקדומים.
"אמא," שמעתי את אבירת האוויר מתחת לסנטרי "האלון מוכן לדבר."
ורק אז הבנתי ששני מעגלי ההגנה הפנימיים לא היו יותר מניסיון ללמד אותי שיעורים – הראשון לגבי כוחו של האלון והשני לגבי רצונו ממני. חיירסאן לידי נראה כמעט מוכן לצלול לאיזו פינה חשוכה של המציאות ולא לצאת משם עד אחרית הימים. גאניד לא היה היחיד שהחליף צד אבל הוא היה היחיד שזכור לי משם. דריאן ואלת'רי, אם שאלתם, מצא מחסה בסדנה לנגינה של קלורדל בעת רעידת האדמה – והוא לא היה בין האבירים הירוקים. אביו לא היה רגשן עד כדי כך שיתנער מהנחלה כך. בנו הבכור לא קיבל את פניי.
"האם הסיבה לכך שהבאת אותי לכאן היא כדי להוכיח נקודה?" שאל חיירסאן בלחישה. זאת לא הייתה הסיבה. אני השבתי: "אז כל זה נועד להראות מה גדול הוא כוחו של האלון. אני רוצה בחזרה את חזרזיר. הוא יכל לחכות עד שנבצע את ההסכם שלשמו באנו לכאן."
"לדברי האלון, הלחש שישיב את אבירי היסודות, ישיב את האבירים הירוקים." תרגמה. אז הבנתי את מחשבת האלון עד הסוף: אם אשיב את האבירים הירוקים, גבורתם תשיב לו את מקומו הראוי במחשבת האדם. אנשים שכחו שהוא הבאר שממנה שותה יער הנשמות. למה שלא יעבור ליארווירת' שם הוא המושא להערצה של הממלכה?
"הסתייגותך מובנית, אמא. לו הדברים היו פשוטים יותר, האלון היה עושה בדיוק מה שחשבת ונותן לרסיס הזה ללכת לאבדון. עם זאת, כשאחרית הימים תגיע, האלון ימות. האם שכחת שהוא תלוי באור לצורך הישרדותו?" תרגמה ושאלה אותי בתי. כעסתי עליו. לא חשבתי עליו כאיתן טבע שעליו האנושות תוכל להסתמך כשתבוא אחרית הימים. זכרתי את היער המת שחלפתי בו עם חזרזיר בדרכי לצל האדם. שורשיו הסתעפו מתחת לאדמת הרסיס ואיחדו אותו. בלעדי האלון, הרסיסים שהרכיבו את הרסיס ישובו למקומותיהם בעולם הזה.
לא הרגשתי את האלון בכלל – והוא שלט בצלמי האובך הפשוטים שחנו מסביב לכיכר. היה משהו באימתו מסוף העולם. גם אבא חזיר שכח את האלון אם הוא נתן לו למות. אם האלון ימות, כוחו של אבא חזיר... יתפוגג. הייתי מרוצה לפחות מהעובדה שאבא חזיר לא שרד את הצלחת מזימתו הנתעבת.
"את טועה, אמא. האלון הוא צומת הדרכים. המקור עדיין ועודנו מרעיד הארץ והוא לא יחיד במינו. אם אבא חזיר יקבל אזהרה מספיק זמן לפני שתגיע העת, הוא יוכל להתכונן." ציננה בתי את התלהבותי מסופו האפשרי של אבא חזיר והחזירה אותי להתמקד באלון זה.
ואז ראיתי שורשים מעלים את חזרזיר מהאדמה. הוא היה במצב טוב יותר מאשר פיללתי. חשבתי באותו הרגע שייתכן שהאלון השתמש בחזרזיר כדרך להביא אותי לכאן משום שלא הצליח לחשוב על דרך אחרת שאקח אותו ברצינות. זו הייתה מחשבה מוזרה מאד. אני עדיין לא בטוח אם היא שלי או באה מבחוץ, מהאלון. עם זאת, לא ידעתי איך הוא בפנים שכן הוא היה מעולף. לבסוף, הייתה סיבה לכך שהבאתי את חיירסאן. אני לא יודע מאיפה בא לי הרעיון שהוא יכול לעשות זאת אבל אמרתי, מותח את ידיי, "חיירסאן, כששמעתי אותך עובד עם העדשות, חשבתי שתוכל לעבוד איתו."
"קית'," הצטווח חיירסאן, מוטל בזאת מחופי רסיסו הקטן והבטוח כתלמיד לתותבים, "ריפוי בנגינה זה... זה... לא מה שלמדתי. רק השבתי לעדשות את צורתן המקורית. אצל חזרזיר זה יהיה מורכב יותר היות והוא... אנושי והמנגינה שזורה ו... – "
"חיירסאן," אמרתי בקור "יש לך את הכשרון. אתה תדע מה לעשות ברגע שתשב לעבוד. ובכל מקרה, צריך לקחת את חזרזיר מכאן. ואתה בטח יודע בדיוק לאן לקחת אותו, חיירי."
"רגע, למה את נשארת פה?" שאל חיירסאן, מרים גבה זהובה בחשד "מה האלון עבורך?"
"האלון הוא הדרך." ידעתי ברגע שאמרתי את זה "כאן אשלים את החלק השני של הלחש. רק שאני אצטרך לבטוח בו שיחזיק בי בעת המסע. האם אתה בוטח בו שיחזיק את ידך, חיירי?"
"את לא צריכה להיות כזו חצופה." התיז חיירסאן, מאבד את קור הרוח שלו, "זה טירוף. פשוט טירוף הדעת. לסמוך על הדבר הזה ל... עדיין לא הבנתי מה את רוצה שהוא יעשה?"
"המציאות בנויה רבדים על גבי רבדים. כשארכב על האלון, אימתח בין כל הרבדים שלה. אם אשרוד את זה, אני אשיג את מה שהשיג הא'קאיב בזמנו." השבתי בקור רוח שהפתיע גם אותי. הבנתי שסיליק ממש הסליק לתוכי את הידע שצף עתה למודעותי, מכה בלי הרף.
"אז בנקודה זו אני מאחל לך שלא תשרדי." התיז חיירסאן והרים את חזרזיר על זרועותיו. לא שהוא היה חזק מטבעו אבל מצבו הוציא ממנו כח שביום יום לא היה נחלתו. הוא צדק. זה היה טירוף. להגנתו, למרות ששמעתי את הפחד בקולו, לא הרחתי אותו דולף מגופו. מה שהצטייר לי כהתמוטטות קלה עדיין היה בגבולות הסיבולת של חיירסאן. אביו אימן אותו. ואימן מצוין.
ידעתי רק שזה מה שהייתי צריך כדי להשיג את נקמתי בזמן על כך שגזל ממני את הוריי. כשחיירסאן נמוג באופק, נשכבתי על הגזע והתחלתי לרכוב לעבר התוהו.
בזמנו שכונת האפר הייתה איזור התעשייה של עיירת שמיים נופלים. מכונות געשו מאחורי הקירות האדומים המתעקלים לאיטם לתוך השמיים האדומים מאפר הארובות שהעניקו לשכונה הזו את שמה. אותן מכונות השמיעו מנגינה צורמנית בעודן עובדות ודחקו את המציאות לתוך הערפילים ואל היצורים השוכנים שם כצלמי אובך ושאר שרצים דוחים. היה זה מקום מושלם לעץ ענק מטורף שאבות אבותיו טוו את דרכם בתהומות הרקיעים בין רסיסי עולמנו. כמובן שהוא הסתכל לעברם בצער שכן הם היו הרבה יותר קטנים מהאלון. האלון משך אליו ושלט בצלמי האובך המקומיים. הוא היה בעל זיקה חזקה ליסוד האוויר, ככלות הכל, ויסוד האוויר הוא האפל מכל היסודות. אלה הדברים שאני וחיירסאן שמענו. לא את הענק הרגיש שכל חפצו בכבוד מהבריות כפי שהאלון תפס את עצמו.
כיכר העץ הקדוש הייתה מוקפת בטבעת של צלמי אובך שרק עתה התהוו מגופות המתים.
"רוחות קדושות," ייבב חיירסאן בראותו את הצבא החונה מאחורינו. מעל לגופותיהם היו קרעי בגדי עבודה ירוקים. אלה היו פועלים שנהרגו בעת עבודת יומם. הם גם כך היו שם. האלון פשוט קיבץ אותם זמנית למנוע כל התערבות במזימותיו. הוא פשוט לא חשב עליי... או שכן? הם היו שם בעיקר כדי להרחיק עוברי אורח מלהתערב במה שהלך לקרות שם.
לפנינו התרומם לעבר הפצע המדמם שהיו השמיים שמעלינו האילן. היה זה גזע עץ מעוות עם קליפת עץ סדוקה משנים של זיהום אוויר וענפים שנראו כאילו עברו התעללות נצחית – הם התפצלו ואז שוב התפצלו כאילו היו עמוד השדרה של עלי ענק. עליו, שהחליפו צבעים בלי הרף, של האילן היו בערך בגודל ילד קטן ורפרפו ברוח החמה שנשבה ממים ירוקים. לא כל האילנות שלו נראים כך. האילן הראשי שלו בנווה ירק, לפי מה ששמעתי, יפהפה ועוצר נשימה ונוגע בחלקו העליון בריק המקיף את רסיסנו. האילן הזה היה גמד לעומתו. מה שאני חוויתי בפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה תחושת הצמרמורת העוברת ממראה משהו שראית קודם בחלון. הרגשתי כאילו אני שוב ביער הנשמות וטסיאת'ה לא רחוקה, אורבת בערפילים.
הכיכר הרגישה גדולה יותר ממה שהייתה. אני חושד שלאלון היו גם כוחות עיוות מרחב. יותר נכון אני בטוח שהיו לו משום שעד מהרה פגשנו את הטבעת השנייה של השומרים: הענקים. היו אלה בני אדם מעוותים לגובה שנשענו על מטות בעודם נראים כאילו כח בלתי נשמע כובל אותם לאריחי הרצפה. הא'קאיב, ממה שזכרתי מחזרזיר, מטה הוא כלי הנשק הנבחר של משעול האלון. נשמתי עמוק והעליתי מזכרוני פרטים שאני די בטוח שסיליק השתיל אותם רק כדי שיצופו עתה: בני מינו של האלון, בדומה לפרעושים הנתעבים הקטנים מהם, משנים את טרפם, רק שהם מגדילים אותם כדי שיוכלו להתקיים עליהם. בשל האדמה העשירה של רסיסנו, האלון לא היה צריך לשחר לטרף. עם זאת, מפעם לפעם, הוא נאלץ לשחרר פרצים שיצרו ברחבי הרסיס ענקים שנזקקו למטות בבגרותם – ואני מדבר על בני האדם, כמובן. האלון זימן את אלו מילדיו שחיו בעיירת שמיים נופלים.
לא היה לי ספק שהענקים, להבדיל ממצבם הטבעי, יכולים להילחם בנו, כל כך קרובים ליוצרם. חיירסאן, שחשב כמוני, רצה לסגת ואז תפס את עצמו כשהבין שהם מאחורינו, צלמי האובך. ואז קלטתי שהם עדיין יותר מגושמים מאיתנו למרות הכושר הגבוה שלהם, אנחנו צריכים לרוץ ביניהם. ואת זה אני יכולתי לעשות בשינה. הם כבר הבחינו בנו והתחילו לזוע ממקומם. תפסתי את ידו של חיירסאן והטלתי את קסם המגן שלי על שנינו. ואז זינקנו באחד הפערים שביניהם. נכון שאני נוטה לסמוך על האומנות שלי יתר על המידה לפעמים אבל הרגשתי מאד חכם שמצאתי דרך לעבור דרך מעגל ההגנה בלי קרב.
בעודי רץ, צלי התמזג עם צלו של חיירסן ושמעתי את קולו של אביו השישי בעושרו בממלכה שואל אותו למה הוא רוצה להיות מלומד באקדמיה – כשהוא יכול להנהיג את משמר החול הלבן, וחשוב מזה, להיות היורש להונו. חיירסאן השיב תשובה שיכולתי להזדהות איתה שהוא מעוניין לעשות משהו שישאיר את חותמו לעד ואף אחד לא יזכור את משמר החול הלבן אחרי שאחרית הימים תבוא ותחלוף בדממה. אביו הביע צער על כך שהוא, המוכשר מבין ילדיו, מבזבז את חזיונות העתיד שהוא מקבל ובוחר להירקב בשקט כמלומד. וידעתי שמשמר החול הלבן מרגיז את האנשים הנכונים – העובדה שהם ניסו להפליל אותם בהתנקשות בת'מדן עם חץ הרעם שלהם שהוא הוא הסמל של בית סאמוור. זה היה ההבזק שנגלה לי מחיירסאן בעודנו מזנקים לתוך האפילה לפנינו.
שכן כמו כל הצמחים, האלון ניזון מהאור. ויצור גדול כזה לא השאיר ולו קרן אור מסביב. את הכל גרף לעצמו. הצתתי את הלהבות הלבנות מסביב לקסם המגן שלי כדי לראות... את קורבנותיו תלויים מעל גזע האילן במעין חיקוי מעוות של תהליך הטריפה של האלון. הוא לא באמת עמד לאכול אותם.
וכאן עמדנו מול טבעת השומרים האחרונה שלו. כמה מהקורבנות שלו כבר החליפו צד. האלון הצטייר להם כאדון קצת יותר מבטיח מלשרת את בית מוסר. התנהגות טבעית לי – הרבה פחות לכל מי שסיפרתי לו את הסיפור. בזמני בוגדנות הייתה הרבה יותר נסלחת אם היא נעשתה בהקשר הנכון כמו החלפת אדון חלש יותר באדון חזק יותר כפי שהבנתי כאן. זיהיתי את אביר העץ עם פני החזיר כאותו נוטר גאניד שליווה אותי מקודם. הוא היה קצת יותר גדול מקודם אבל היה משהו רדוף בעיניו. משהו בכל התמורה עינה את נפש הנוטר. לסתותיו עלו וירדו כשהחטים – הנשק הנבחר של משעול החזיר – נוצצות אפילו באפילת האלון. הרגשתי שהוא נאבק ברצון לטרוף אותנו ואז הבנתי למה האלון שינה את גאניד – לאחד האבירים הירוקים. בזמנו מרעיד הארץ הטיל עליהם קללה שיהפכו ממגן למחריב. אלה מביניהם שלא הפכו לסוארידים פנו כנגד הרינאם שעליהם היו אמורים להגן. ועתה עמדנו בפני אביר ירוק שזה עתה התהווה ונאבק בקללה שהשחיתה את האבירים הקדומים.
"אמא," שמעתי את אבירת האוויר מתחת לסנטרי "האלון מוכן לדבר."
ורק אז הבנתי ששני מעגלי ההגנה הפנימיים לא היו יותר מניסיון ללמד אותי שיעורים – הראשון לגבי כוחו של האלון והשני לגבי רצונו ממני. חיירסאן לידי נראה כמעט מוכן לצלול לאיזו פינה חשוכה של המציאות ולא לצאת משם עד אחרית הימים. גאניד לא היה היחיד שהחליף צד אבל הוא היה היחיד שזכור לי משם. דריאן ואלת'רי, אם שאלתם, מצא מחסה בסדנה לנגינה של קלורדל בעת רעידת האדמה – והוא לא היה בין האבירים הירוקים. אביו לא היה רגשן עד כדי כך שיתנער מהנחלה כך. בנו הבכור לא קיבל את פניי.
"האם הסיבה לכך שהבאת אותי לכאן היא כדי להוכיח נקודה?" שאל חיירסאן בלחישה. זאת לא הייתה הסיבה. אני השבתי: "אז כל זה נועד להראות מה גדול הוא כוחו של האלון. אני רוצה בחזרה את חזרזיר. הוא יכל לחכות עד שנבצע את ההסכם שלשמו באנו לכאן."
"לדברי האלון, הלחש שישיב את אבירי היסודות, ישיב את האבירים הירוקים." תרגמה. אז הבנתי את מחשבת האלון עד הסוף: אם אשיב את האבירים הירוקים, גבורתם תשיב לו את מקומו הראוי במחשבת האדם. אנשים שכחו שהוא הבאר שממנה שותה יער הנשמות. למה שלא יעבור ליארווירת' שם הוא המושא להערצה של הממלכה?
"הסתייגותך מובנית, אמא. לו הדברים היו פשוטים יותר, האלון היה עושה בדיוק מה שחשבת ונותן לרסיס הזה ללכת לאבדון. עם זאת, כשאחרית הימים תגיע, האלון ימות. האם שכחת שהוא תלוי באור לצורך הישרדותו?" תרגמה ושאלה אותי בתי. כעסתי עליו. לא חשבתי עליו כאיתן טבע שעליו האנושות תוכל להסתמך כשתבוא אחרית הימים. זכרתי את היער המת שחלפתי בו עם חזרזיר בדרכי לצל האדם. שורשיו הסתעפו מתחת לאדמת הרסיס ואיחדו אותו. בלעדי האלון, הרסיסים שהרכיבו את הרסיס ישובו למקומותיהם בעולם הזה.
לא הרגשתי את האלון בכלל – והוא שלט בצלמי האובך הפשוטים שחנו מסביב לכיכר. היה משהו באימתו מסוף העולם. גם אבא חזיר שכח את האלון אם הוא נתן לו למות. אם האלון ימות, כוחו של אבא חזיר... יתפוגג. הייתי מרוצה לפחות מהעובדה שאבא חזיר לא שרד את הצלחת מזימתו הנתעבת.
"את טועה, אמא. האלון הוא צומת הדרכים. המקור עדיין ועודנו מרעיד הארץ והוא לא יחיד במינו. אם אבא חזיר יקבל אזהרה מספיק זמן לפני שתגיע העת, הוא יוכל להתכונן." ציננה בתי את התלהבותי מסופו האפשרי של אבא חזיר והחזירה אותי להתמקד באלון זה.
ואז ראיתי שורשים מעלים את חזרזיר מהאדמה. הוא היה במצב טוב יותר מאשר פיללתי. חשבתי באותו הרגע שייתכן שהאלון השתמש בחזרזיר כדרך להביא אותי לכאן משום שלא הצליח לחשוב על דרך אחרת שאקח אותו ברצינות. זו הייתה מחשבה מוזרה מאד. אני עדיין לא בטוח אם היא שלי או באה מבחוץ, מהאלון. עם זאת, לא ידעתי איך הוא בפנים שכן הוא היה מעולף. לבסוף, הייתה סיבה לכך שהבאתי את חיירסאן. אני לא יודע מאיפה בא לי הרעיון שהוא יכול לעשות זאת אבל אמרתי, מותח את ידיי, "חיירסאן, כששמעתי אותך עובד עם העדשות, חשבתי שתוכל לעבוד איתו."
"קית'," הצטווח חיירסאן, מוטל בזאת מחופי רסיסו הקטן והבטוח כתלמיד לתותבים, "ריפוי בנגינה זה... זה... לא מה שלמדתי. רק השבתי לעדשות את צורתן המקורית. אצל חזרזיר זה יהיה מורכב יותר היות והוא... אנושי והמנגינה שזורה ו... – "
"חיירסאן," אמרתי בקור "יש לך את הכשרון. אתה תדע מה לעשות ברגע שתשב לעבוד. ובכל מקרה, צריך לקחת את חזרזיר מכאן. ואתה בטח יודע בדיוק לאן לקחת אותו, חיירי."
"רגע, למה את נשארת פה?" שאל חיירסאן, מרים גבה זהובה בחשד "מה האלון עבורך?"
"האלון הוא הדרך." ידעתי ברגע שאמרתי את זה "כאן אשלים את החלק השני של הלחש. רק שאני אצטרך לבטוח בו שיחזיק בי בעת המסע. האם אתה בוטח בו שיחזיק את ידך, חיירי?"
"את לא צריכה להיות כזו חצופה." התיז חיירסאן, מאבד את קור הרוח שלו, "זה טירוף. פשוט טירוף הדעת. לסמוך על הדבר הזה ל... עדיין לא הבנתי מה את רוצה שהוא יעשה?"
"המציאות בנויה רבדים על גבי רבדים. כשארכב על האלון, אימתח בין כל הרבדים שלה. אם אשרוד את זה, אני אשיג את מה שהשיג הא'קאיב בזמנו." השבתי בקור רוח שהפתיע גם אותי. הבנתי שסיליק ממש הסליק לתוכי את הידע שצף עתה למודעותי, מכה בלי הרף.
"אז בנקודה זו אני מאחל לך שלא תשרדי." התיז חיירסאן והרים את חזרזיר על זרועותיו. לא שהוא היה חזק מטבעו אבל מצבו הוציא ממנו כח שביום יום לא היה נחלתו. הוא צדק. זה היה טירוף. להגנתו, למרות ששמעתי את הפחד בקולו, לא הרחתי אותו דולף מגופו. מה שהצטייר לי כהתמוטטות קלה עדיין היה בגבולות הסיבולת של חיירסאן. אביו אימן אותו. ואימן מצוין.
ידעתי רק שזה מה שהייתי צריך כדי להשיג את נקמתי בזמן על כך שגזל ממני את הוריי. כשחיירסאן נמוג באופק, נשכבתי על הגזע והתחלתי לרכוב לעבר התוהו.
