פרק 28 הוא מעניין, בייחוד הגילוי שבו. פרק 27 מנסה לגשר בין פרק 26 לפרק 28, אבל לא ממש הצלחתי להבין מה קרה כשהם הגיעו לגלעד, חוץמזה שהם חולקו לקבוצות? אולי פיספסתי משהו.
לאור הפנס 2 אגדות הנבל: סיפורו של האב
- מחבר/ת הנושא הלדין
- תאריך התחלה
פרקים נחמדים. היה מעניין לגלות את הבעיה של הנסיכה, זה בהחלט מוסיף שכבת מורכבות לדמות שלה.
פרק עשרים ותשע: "יומו של הענו"
הוזמנתי להיטהר עם הנסיכה. להשקפתי, אפילו מקווה הטהור ביותר לא יוכל להוריד את כל הטומאה שדבקה בנסיכה אבל אלה דרישת המסורת. היות וזו הייתה ספינת צי, המקוואות היו בנויים לתוך האשכול המרכזי לא הרחק ממגורי המפקד. השינוי העיקרי מאז תקופתי היה המנהג לשתות בעת הטהרה – כמו שהמגמה זורמת באדמה, הנוזל זורם בך.
כפי שאתם מבינים, התפשטות בפני אישה בפעם השנייה מאז שהגעתי לתקופה הזו יותר הפריעה לי מהשינוי הזה שדווקא היה לטעמי היות והנסיכה הכירה לי את משקה הקאווה – דווקא קאווה מקומית ממוסטפראת' למרות שאני מעדיף קאווה מיובאת מממלכת שאשאת'. אין כמו המקור כמו שאומרים.
כשאיבריי נוחים בתוך החול הלבן, הרגשתי לראשונה את שדיי. בפעם הקודמת, החזה שלי היה עדיין שטוח בגלל המחשוף לגבר אבל כאן הם התרפו וזה גירה אותי. כבר נתקלתי בדברים מוזרים יותר מלהתגרות מהשדיים שלך. לא היית צריך להיות איש העולם הגדול כדי להבין שהנסיכה מפחדת ממני. היא הסתכלה עליי כאילו הייתי שריפה בכרי הדשא. ייתכן שהיא חשבה שאני פחות מפחיד בעירום. ואז היא התחילה לדבר על האומנות שלה. ואז הבנתי שהיא רוצה שאומר לה כמה היא רחוקה בהבנתה את אומנותה לעומתי. חשקתי את שיניי ככל שהיא התקדמה. זיהיתי את מה שהיא דיברה עליו וידעתי שזה מעבר להבנתי – חזרזיר הבין יותר ממני בסוג הזה של האומנות. גם מהמעט שהבנתי, הרגשתי שמי שלימד אותה הבין היטב את אומנותו אך לא היה קוסם אלא מישהו שהאומנות טבעית לו.
"המלומד שאת מדברת עליו כל הזמן הוא קדוש?" שאלתי, קוטע את שטף דיבורה "כוונתי לצליין שהשלים את מסעו והתעלה לקדושה. את מדברת כאילו את רוצה להתעלות למצבו. האם טעות בידי?"
"המלומד שאני מדברת עליו היה פעם מחליף צורה." אמרה הנסיכה "המנגינה זרמה פעם בדמו. אין בינו ובין התועבות שהזכרת קודם כל קשר."
הבנתי בנקודה זו שהמלומד שהנסיכה דיברה עליו תיווך בינה לבין אבא חזיר. ובפשטות, היא לא ידעה שהוא תיווך ביניהם היות והיא בטחה בו כפי שהיא לא בטחה באף אחד אחר. כבר הבנתי שמדובר במלומד קאוויל. הוא היה היחיד מבין המלומדים באקדמיית הנסיך גארית' שהבין באומנות המדוברות מתוקף העובדה שהוא היה המורה לנגינה באקדמיה. והיה עוד משהו לגביו שהמלומד הגבוה ידע עליו אך שמר לעצמו: המלומד קאוויל היה... רוצח ועוד רוצח ילדים של בני חילופין. והוא ידע שהנסיכה לא תאהב שמישהו מעליל עלילות דם על המלומד האהוב עליה. על אף כל מגרעותיה, הרגשתי שהיא לא תהיה שלמה עם רצח בני חילופין, לא משנה אם הם ילדים או לא. זה יזכיר לה יותר מדי את פגיעותה.
"מחליף הצורה היחיד ששמעתי עליו מעולם היה דאהארות'. הוא לימד את אחי סיהור את אומנות המלחמה. והוא נולד כמחליף צורה." אמרתי בזהירות, מציין את מה שידעתי, "לאבא מחליף צורה."
"זה בלתי אפשרי." הפטירה הנסיכה ואז עצרה את עצמה מלומר משהו ואחר הסבירה: "העריץ דאהארות' חי בימי ת'אוון המאחד. אין שום דרך שאחיך, יהא הקשר בינו לבינך, למד ממנו את אומנות המלחמה. הוא מעולם לא עזב את רי."
חוסר הרצון של הנסיכה להכיר באמיתות דבריי הביא אותה להתהפכויות מגושמות באוויר. אני הייתי צריך לתת יותר משמעות למשפט האחרון ופחות למשפט שלפניו. "קאידרין," אמרתי, קם ודוחה בנימוס כוס קאווה שהוגשה "מה צריך לקרות, חי הא'קאיב, כדי שתאמיני לי שאני מי שאני ולא מי שאת חושבת שאני?"
ובדיוק אז רעדה הארץ. ההרגשה הייתה כאילו נקרעתי לגזרים במרחב רב ממדים... כאילו כל המציאויות שלי התקיימו בבת אחת... הייתי פראכן... והייתי קית' שמת עם משפחתו... ועם חברו. העצב מחץ את לבי כשעורקים משתרגים של זעם אופפים את נפשי הדועכת.
ומי שפעם פנו אליו כהא'קאיב, מאלקף עמד מעל ראשי, מביט בעצב על יגוני, ואמר: "כשהשער נסגר, כל העוצמה שנאגרה השתחררה לתוך האדמה. האלון עצר את רעידת האדמה בתמורה לנאמנותו של חברך, דאורוון. עתה ששניכם יצאתם מכלל סכנה, כך הוא חושב, הוא שחרר את מלוא חמתה."
"למה?"
קולי הדהד בצורה מוזרה, גופי נוטה קדימה במרחב, ומאלק פרש את זרועותיו הזהובות ואמר: "משום שהאנושות פגעה בו עד שורשי הווייתו ולאחרונה אף ניסתה לכרות אותו. הוא רוצה להזכיר לאנושות את החוב שהיא חבה לברייה נאצלת כמוהו."
"לא, למה רעידת האדמה משפיעה גם עלינו? אנחנו נמצאים בתוך הערפילים."
מאלק עיגל את מבטו לעברי ואמר: "איננו גרגירים קרים החולפים ביקום חסר רגש."
רעידת האדמה לא הייתה בדיוק רעידת אדמה טבעית. היות ומקורה לא היה טבעי, השפעתה חרגה מהעולם הגשמי לתוך הערפילים. מאלק החווה בידו השמאלית ואמר: "בחרתי לתת לך אפשרות להוכיח את עצמך, קית'. העובדה שהגנת על בן הצל למרות שלא היית אמור לעשות את זה הרשימה אותי. אני –"
"האם יש לי רצון חופשי בעניין זה?" שאלתי, נושך את לשוני, "או שלאף אחד לא אכפת – "
"לאף אחד לא אכפת – " הדהד מאלק בתשובתו את שאלתי "במה אתה חושב שמדובר? במשחק ילדים? הבחירה נלקחה ממך ביום שסיליק מוולסקה בחר בך בתלמידו בצל האדם. מאז עשית בחירות רבות."
"כמעט מתתתי בפעם הראשונה וזה היה תחת הדרכת אדוני מצל האדם." התזתי, מרגיש את הכפור נושב דרך שדרת קיומי המעוקמת, "זו הסיבה שעזבתי לנחלת שמיים נופלים."
"אמרתי שאתן לך הזדמנות להוכיח את עצמך." החזיר לי מאלק בקרירות "לא שנפלתי בשבי קסמיך המפוקפקים, קנת'ן הורווינד. הזדמנות שנתתי רק פעם אחת לקודמך, ברית'ומיר."
הבנתי את הכבוד שנפל ברשותי. הבנתי אותו בכל גרגר שלו ועדיין הייתי מלא באימה. גם העובדה שהוויכוח התנהל בעיצומה של רעידת אדמה בין-עולמית לא עזרה להרגיע אותי.
"האם יש לך עצה איך להתמודד עם קרובת משפחתי הבלתי אפשרית?" שאלתי בזהירות. מאלק שילב את זרועותיו כנגד חזהו
ואמר: "הבעיה הזו תיפתר בקרוב. לא שתאהב את... הפתרון. רק אומר את מה שרציתי לומר: חזרזיר נמצא עתה בחזקת אדונו האלון. במקומך, הייתי שואל את עצמי איך להציל אותו לפני שיפגוש את מה שהייתה אחריתו המקורית."
ונעלם. ואז ראיתי את הנסיכה מחזיקה בתקרת המקווה שקרסה בינתיים מעל לראשנו, נועצת בי מבט בעיניים זהובות. לא ראיתי בשום מקום את אביריה וידעתי שהם שולחו. למרות שהייתי מוכן לומר שבעיצומו של אסון, הדבר המתבקש היה להפקיר את הנסיכה, האבירים עדיין היו צריכים להסביר דברים לאביה יוהאראן. ואביה היה קוסם שיכל לראות את מה שקרה מנקודת מבטם. הם לא היו עוזבים בלי שהנסיכה מבטיחה שתערוב להם. ידעתי שבדיוק כמוני, היא שרויה לאורך שדרת קיומה. היא הייתה כל המציאויות שלה, כמוני. במציאות אחת היא הייתה מחליפת צורה.
"תתסתלקי," צווחה הנסיכה, שרירי זרועותיה מתערבלים תחת משקל התקרה הנופלת "המרכבה עלתה לשדה בוער."
הבנתי שאפילו עכשיו, כשנפשה קרועה בין מציאויות שונות, היא רוצה ודאויות. אם אעשה בדיוק את מה שהיא אומרת, אחרוץ את דיני בנפשה סופית. היא תדע מי אני לגמרי. היא הייתה עדיין דם מדמי והחלק שזה עתה איבד את משפחתו היה עדיין חזק בתוכי באותה נקודה. לא יכולתי לנטוש אותה מאחור ולכן, בהבזק, ראיתי שוב את האש ההיא. האש שלתוכה הושלכתי על ידי האחים לבית וירדריין. שמעתי את צרחותיו של גרוגוד ואת יפחותיו של ת'אורן כשגופי הקטנטן השתגר מהאש בערך ברגע שהלהבות כיסו את גופי. וכך נעשיתי מודע לבסוף למה שהיה שלי בזכות: היכולת להשתגר. באותו הרגע, תודעתי פרוסה על פני המציאויות, שילחתי את צללינו מהמציאות הזו לתוך שדה בוער. היינו בין... העולמות והרגשתי נוכחות מוכרת שלפיה כיוונתי את הצללים שלנו. ושהייתי מוכן, השתגרנו. וברגע הבא, התכנסתי בחזרה לתוכי ומילאתי את הבטחתי הנושנה לת'מדן. ורגע לאחר מכן, קרסתי על רצפת המרפאה. ידעתי שאישאר בחיים עתה כשת'מדן איתי – ת'מדן שהנסיכה הכירה כקאלידוס.
הוזמנתי להיטהר עם הנסיכה. להשקפתי, אפילו מקווה הטהור ביותר לא יוכל להוריד את כל הטומאה שדבקה בנסיכה אבל אלה דרישת המסורת. היות וזו הייתה ספינת צי, המקוואות היו בנויים לתוך האשכול המרכזי לא הרחק ממגורי המפקד. השינוי העיקרי מאז תקופתי היה המנהג לשתות בעת הטהרה – כמו שהמגמה זורמת באדמה, הנוזל זורם בך.
כפי שאתם מבינים, התפשטות בפני אישה בפעם השנייה מאז שהגעתי לתקופה הזו יותר הפריעה לי מהשינוי הזה שדווקא היה לטעמי היות והנסיכה הכירה לי את משקה הקאווה – דווקא קאווה מקומית ממוסטפראת' למרות שאני מעדיף קאווה מיובאת מממלכת שאשאת'. אין כמו המקור כמו שאומרים.
כשאיבריי נוחים בתוך החול הלבן, הרגשתי לראשונה את שדיי. בפעם הקודמת, החזה שלי היה עדיין שטוח בגלל המחשוף לגבר אבל כאן הם התרפו וזה גירה אותי. כבר נתקלתי בדברים מוזרים יותר מלהתגרות מהשדיים שלך. לא היית צריך להיות איש העולם הגדול כדי להבין שהנסיכה מפחדת ממני. היא הסתכלה עליי כאילו הייתי שריפה בכרי הדשא. ייתכן שהיא חשבה שאני פחות מפחיד בעירום. ואז היא התחילה לדבר על האומנות שלה. ואז הבנתי שהיא רוצה שאומר לה כמה היא רחוקה בהבנתה את אומנותה לעומתי. חשקתי את שיניי ככל שהיא התקדמה. זיהיתי את מה שהיא דיברה עליו וידעתי שזה מעבר להבנתי – חזרזיר הבין יותר ממני בסוג הזה של האומנות. גם מהמעט שהבנתי, הרגשתי שמי שלימד אותה הבין היטב את אומנותו אך לא היה קוסם אלא מישהו שהאומנות טבעית לו.
"המלומד שאת מדברת עליו כל הזמן הוא קדוש?" שאלתי, קוטע את שטף דיבורה "כוונתי לצליין שהשלים את מסעו והתעלה לקדושה. את מדברת כאילו את רוצה להתעלות למצבו. האם טעות בידי?"
"המלומד שאני מדברת עליו היה פעם מחליף צורה." אמרה הנסיכה "המנגינה זרמה פעם בדמו. אין בינו ובין התועבות שהזכרת קודם כל קשר."
הבנתי בנקודה זו שהמלומד שהנסיכה דיברה עליו תיווך בינה לבין אבא חזיר. ובפשטות, היא לא ידעה שהוא תיווך ביניהם היות והיא בטחה בו כפי שהיא לא בטחה באף אחד אחר. כבר הבנתי שמדובר במלומד קאוויל. הוא היה היחיד מבין המלומדים באקדמיית הנסיך גארית' שהבין באומנות המדוברות מתוקף העובדה שהוא היה המורה לנגינה באקדמיה. והיה עוד משהו לגביו שהמלומד הגבוה ידע עליו אך שמר לעצמו: המלומד קאוויל היה... רוצח ועוד רוצח ילדים של בני חילופין. והוא ידע שהנסיכה לא תאהב שמישהו מעליל עלילות דם על המלומד האהוב עליה. על אף כל מגרעותיה, הרגשתי שהיא לא תהיה שלמה עם רצח בני חילופין, לא משנה אם הם ילדים או לא. זה יזכיר לה יותר מדי את פגיעותה.
"מחליף הצורה היחיד ששמעתי עליו מעולם היה דאהארות'. הוא לימד את אחי סיהור את אומנות המלחמה. והוא נולד כמחליף צורה." אמרתי בזהירות, מציין את מה שידעתי, "לאבא מחליף צורה."
"זה בלתי אפשרי." הפטירה הנסיכה ואז עצרה את עצמה מלומר משהו ואחר הסבירה: "העריץ דאהארות' חי בימי ת'אוון המאחד. אין שום דרך שאחיך, יהא הקשר בינו לבינך, למד ממנו את אומנות המלחמה. הוא מעולם לא עזב את רי."
חוסר הרצון של הנסיכה להכיר באמיתות דבריי הביא אותה להתהפכויות מגושמות באוויר. אני הייתי צריך לתת יותר משמעות למשפט האחרון ופחות למשפט שלפניו. "קאידרין," אמרתי, קם ודוחה בנימוס כוס קאווה שהוגשה "מה צריך לקרות, חי הא'קאיב, כדי שתאמיני לי שאני מי שאני ולא מי שאת חושבת שאני?"
ובדיוק אז רעדה הארץ. ההרגשה הייתה כאילו נקרעתי לגזרים במרחב רב ממדים... כאילו כל המציאויות שלי התקיימו בבת אחת... הייתי פראכן... והייתי קית' שמת עם משפחתו... ועם חברו. העצב מחץ את לבי כשעורקים משתרגים של זעם אופפים את נפשי הדועכת.
ומי שפעם פנו אליו כהא'קאיב, מאלקף עמד מעל ראשי, מביט בעצב על יגוני, ואמר: "כשהשער נסגר, כל העוצמה שנאגרה השתחררה לתוך האדמה. האלון עצר את רעידת האדמה בתמורה לנאמנותו של חברך, דאורוון. עתה ששניכם יצאתם מכלל סכנה, כך הוא חושב, הוא שחרר את מלוא חמתה."
"למה?"
קולי הדהד בצורה מוזרה, גופי נוטה קדימה במרחב, ומאלק פרש את זרועותיו הזהובות ואמר: "משום שהאנושות פגעה בו עד שורשי הווייתו ולאחרונה אף ניסתה לכרות אותו. הוא רוצה להזכיר לאנושות את החוב שהיא חבה לברייה נאצלת כמוהו."
"לא, למה רעידת האדמה משפיעה גם עלינו? אנחנו נמצאים בתוך הערפילים."
מאלק עיגל את מבטו לעברי ואמר: "איננו גרגירים קרים החולפים ביקום חסר רגש."
רעידת האדמה לא הייתה בדיוק רעידת אדמה טבעית. היות ומקורה לא היה טבעי, השפעתה חרגה מהעולם הגשמי לתוך הערפילים. מאלק החווה בידו השמאלית ואמר: "בחרתי לתת לך אפשרות להוכיח את עצמך, קית'. העובדה שהגנת על בן הצל למרות שלא היית אמור לעשות את זה הרשימה אותי. אני –"
"האם יש לי רצון חופשי בעניין זה?" שאלתי, נושך את לשוני, "או שלאף אחד לא אכפת – "
"לאף אחד לא אכפת – " הדהד מאלק בתשובתו את שאלתי "במה אתה חושב שמדובר? במשחק ילדים? הבחירה נלקחה ממך ביום שסיליק מוולסקה בחר בך בתלמידו בצל האדם. מאז עשית בחירות רבות."
"כמעט מתתתי בפעם הראשונה וזה היה תחת הדרכת אדוני מצל האדם." התזתי, מרגיש את הכפור נושב דרך שדרת קיומי המעוקמת, "זו הסיבה שעזבתי לנחלת שמיים נופלים."
"אמרתי שאתן לך הזדמנות להוכיח את עצמך." החזיר לי מאלק בקרירות "לא שנפלתי בשבי קסמיך המפוקפקים, קנת'ן הורווינד. הזדמנות שנתתי רק פעם אחת לקודמך, ברית'ומיר."
הבנתי את הכבוד שנפל ברשותי. הבנתי אותו בכל גרגר שלו ועדיין הייתי מלא באימה. גם העובדה שהוויכוח התנהל בעיצומה של רעידת אדמה בין-עולמית לא עזרה להרגיע אותי.
"האם יש לך עצה איך להתמודד עם קרובת משפחתי הבלתי אפשרית?" שאלתי בזהירות. מאלק שילב את זרועותיו כנגד חזהו
ואמר: "הבעיה הזו תיפתר בקרוב. לא שתאהב את... הפתרון. רק אומר את מה שרציתי לומר: חזרזיר נמצא עתה בחזקת אדונו האלון. במקומך, הייתי שואל את עצמי איך להציל אותו לפני שיפגוש את מה שהייתה אחריתו המקורית."
ונעלם. ואז ראיתי את הנסיכה מחזיקה בתקרת המקווה שקרסה בינתיים מעל לראשנו, נועצת בי מבט בעיניים זהובות. לא ראיתי בשום מקום את אביריה וידעתי שהם שולחו. למרות שהייתי מוכן לומר שבעיצומו של אסון, הדבר המתבקש היה להפקיר את הנסיכה, האבירים עדיין היו צריכים להסביר דברים לאביה יוהאראן. ואביה היה קוסם שיכל לראות את מה שקרה מנקודת מבטם. הם לא היו עוזבים בלי שהנסיכה מבטיחה שתערוב להם. ידעתי שבדיוק כמוני, היא שרויה לאורך שדרת קיומה. היא הייתה כל המציאויות שלה, כמוני. במציאות אחת היא הייתה מחליפת צורה.
"תתסתלקי," צווחה הנסיכה, שרירי זרועותיה מתערבלים תחת משקל התקרה הנופלת "המרכבה עלתה לשדה בוער."
הבנתי שאפילו עכשיו, כשנפשה קרועה בין מציאויות שונות, היא רוצה ודאויות. אם אעשה בדיוק את מה שהיא אומרת, אחרוץ את דיני בנפשה סופית. היא תדע מי אני לגמרי. היא הייתה עדיין דם מדמי והחלק שזה עתה איבד את משפחתו היה עדיין חזק בתוכי באותה נקודה. לא יכולתי לנטוש אותה מאחור ולכן, בהבזק, ראיתי שוב את האש ההיא. האש שלתוכה הושלכתי על ידי האחים לבית וירדריין. שמעתי את צרחותיו של גרוגוד ואת יפחותיו של ת'אורן כשגופי הקטנטן השתגר מהאש בערך ברגע שהלהבות כיסו את גופי. וכך נעשיתי מודע לבסוף למה שהיה שלי בזכות: היכולת להשתגר. באותו הרגע, תודעתי פרוסה על פני המציאויות, שילחתי את צללינו מהמציאות הזו לתוך שדה בוער. היינו בין... העולמות והרגשתי נוכחות מוכרת שלפיה כיוונתי את הצללים שלנו. ושהייתי מוכן, השתגרנו. וברגע הבא, התכנסתי בחזרה לתוכי ומילאתי את הבטחתי הנושנה לת'מדן. ורגע לאחר מכן, קרסתי על רצפת המרפאה. ידעתי שאישאר בחיים עתה כשת'מדן איתי – ת'מדן שהנסיכה הכירה כקאלידוס.
פרק פחות מוצלח. רעידת האדמה פשוט מגיעה משום מקום, ואני מודה שאני לא זוכר מי זה מאלק. הרגע הזה היה יכול להיות חזק יותר אם ההקשר היה ברור יותר.
מצד שני, תמיד טוב לראות את קית' מתפתח, לומד דברים חדשים ועושה בחירות משמעותיות במקום ללכת עם הבחירות שהעולם כופה עליו.
מצד שני, תמיד טוב לראות את קית' מתפתח, לומד דברים חדשים ועושה בחירות משמעותיות במקום ללכת עם הבחירות שהעולם כופה עליו.
תודה על התגובה. 
מאלק הוא האדם שמאחורי המיתוס של הא'קאיב. לגבי רעידת האדמה, קית' אף פעם לא היה העפרון החד ביותר בקלמר. הוא חכם אבל הוא לא עד כדי כך שישאל לאן נעלמה כל האנרגיה שהשאיר מאחוריו השער לאחר שנסגר. לא שהיה לו זמן לחשוב על זה. ניסיתי לרמוז על כך בפרק 27 אבל זה הלך טיפה לאיבוד. ויכולת השיגור אינה דבר חדש. ההבדל הוא שהפעם קית' משתמש בה במודע לעומת הפעמיים הקודמות.
מאלק הוא האדם שמאחורי המיתוס של הא'קאיב. לגבי רעידת האדמה, קית' אף פעם לא היה העפרון החד ביותר בקלמר. הוא חכם אבל הוא לא עד כדי כך שישאל לאן נעלמה כל האנרגיה שהשאיר מאחוריו השער לאחר שנסגר. לא שהיה לו זמן לחשוב על זה. ניסיתי לרמוז על כך בפרק 27 אבל זה הלך טיפה לאיבוד. ויכולת השיגור אינה דבר חדש. ההבדל הוא שהפעם קית' משתמש בה במודע לעומת הפעמיים הקודמות.
פרק שלושים: "הדי הבריאה"
בעודי מדמדם בכבדות, נפשי תעתה לאולם כסוף ומקווקו שעל קירותיו חרוטים סמלי שבעת היסודות ברצפים שונים. כל אחד מארבע הקירות הקיף כוך ובו מוקם חפץ אחר – האדרת, החרב ואבן הדם של הא'קאיב ועינו. האיש שישב באולם ישב כנגד עין הא'קאיב. המשטח המוגבה דמוי הדמעה נתן ליושבים מסביבו תחושה שהם שווים. לא היה סדר... ישיבה. הלשכה העגולה שימשה בדרך כלל רק את היורש להא'קאיב ואת המקורבים לו – כך שתחושת השיוויון של השולחן הייתה מדומה לכל הדעות.
האיש הרכיב כלי עבודה בעודו מחכה לאדוני מצל האדם. רק במבט קרוב יותר, ראיתי שגון עורו היה כגון היהלום כמו אחד הלירדים של הרינאם ועיניו הכחולות היו שקועות. והוא היה קירח מבחירה אישית. עור היהלום טשטש את קווי המתאר של גולגולתו – והמצחייה האופיינית לרינאם דעכה לתוך העור. היות ואדוני מצל האדם פנה אליו כגבר, אתייחס אליו כגבר ברשומה זו אף על פי שלרינאם, אפילו לאדוניהם, אין מגדר אמיתי.
"מלכי," פנה אדוני מצל האדם בנימה מצלצלת "כפי שסיכמנו בישיבת המועצה, הגעתי. מה היה כה חשוב שלא יכולת לשתף את האחרים בו?"
"שאיחרנו את המועד." אמר המלך העליון, נותן לכלי שעבד עליו עד כה להתפרק בידיו, "ושתגובת הנגד על השמדת קאיב חסרת תועלת."
"איך אתה יכול לומר את זה?" שאל סיליק שחשב על מולדתו שהושמדה ביחד עם קאיב. המלך העליון חשף בפני סיליק את צווארו ואני, כמוהו, התחלחלתי ממראה הכתם האפל המזדחל במורד צווארו החיוור. לאחר רגע, המלך העליון הגביה את צווארונו ואמר: "אנשי העננים מעולם לא היו האויב שלנו. הקאת'ה צדקה. הרוח האפלה היא האויב שלנו – והיא בדרכה לקחת את מה ששכחה לקחת כשהתעלתה בעבר. מה שאתה רואה זה – "
"הד שלה." אמר אדוני מצל האדם "היא עדיין לא הגיעה לעולם הזה אבל קרובה מאד."
"כשהייתי צעיר יותר והאמנתי יותר בהמונים, דיברתי בחופשיות רבה בפני הלירדים של הרינאם על כך שאנחנו צריכים להפוך את אמנות המלחמה ששימרנו לאומנות המלחמה – וזו על מנת לשרוד במלחמה מול אויבינו. הם גמלו לי בכך שכלאו אותי בתוך אבן חיה."
התחיל המלך העליון לומר. הבזק זכרון של אדוני מצל האדם השלים לי את הסיפור: תאומו ממציאות אחרת מצא אותו והתמזג עם גופו כדי שחוכמתו תוכל לעזור לאדם הפעם.
"ומה אם יכולנו לשנות את העבר לפני שהמלחמה פרצה בכלל? כשהייתי צעיר, אני וסייקור עבדנו על משהו שאני קראתי לו 'אבירי היסודות' והוא, כחלחלה על כך שקראתי לזה על שם אויב נתעב, קרא להם 'האבירים הירוקים'."
"אתה רוצה להשתמש בלחש." אמר אדוני מצל האדם ביראת קודש "לזמן את הא'קאיב."
"הו, הקשיבו לי הנותרים בקצה הבריאה!
אשיר על עולם שנחרב!
על הלא נולד שבא להושיעו!
מעולם המתים ישוב!
את האבירים ישיב!"
אדוני מצל האדם הרים אצבע כדי להשקיט את המלך העליון ואמר: "אני מבין למה לא... העלית את זה לדיון. נוכל להשתמש בלחש הזה רק פעם אחת בלבד. הם היו שואלים – "
"כיום," אמר המלך העליון, מחייך בעצב, "אני פחות מאמין בחוכמת ההמונים. וברצינות, מיליונים עומדים למות בממלכות התיכונות, אלה ששרדו את מסע המלחמה של מלך הבובה של אנשי העננים. אם זה לא הזמן להשתמש בלחש, אז מתי הזמן להשתמש בו, סיליק?"
"זה אכזרי כלפי בן האדם שנקריב למען הלחש." התחנן אדוני מצל האדם "מאלק כמעט יצא מדעתו ורק הודות לאבירי היסודות, תודעתו התרחבה והוארה. איפה נמצא מישהו – "
"איפה אתה תמצא מישהו – " התחיל המלך העליון לומר וראשו נשמט על כלי העבודה, האור בעיניו כבה. באותו הרגע ידע אדוני מצל האדם הממלכות התיכונות לא היו עוד. אני הגעתי שנים רבות אחרי שמלכת הקרח ודומיה ניקו את הממלכות התיכונות מגופות... המתים. אפילו בקרב בני עמו של אדוני מצל האדם, הלאיאנים, רצונו האחרון של אדם – עניין שיש לכבד אותו. וההסכם שנחתם בשתיקה עם מלכו העליון המת התווה את דרכו בין העתים בדרך שתארך כשלושת אלפים שנה עד שייקח אותי כחניכו.
"יברך הא'קאיב את פגישתנו." שמעתי את אדוני מצל האדם עומד לידי, פניו עכורות כאילו זו הפעם הראשונה עבורו שהוא רואה את זה בדיוק כמוני ואז קלטתי... הוא לא היה אדוני.
"פגישתנו תבורך על ידי הא'קאיב." השבתי "אני מודה לך על שהתערבת למעני, סיליק."
"אתה חד הבחנה, קית'. כשפראכן סגר את השער, נזכרתי בתקופה שלמה מחיי שלא... חוויתי. במקרה או שמא לא כל כך במקרה, הייתי בסביבה לצורך איזה עניין בהול." התנצל סיליק מוולסקה "הימים האחרונים היו ארוכים מאד אבל מאד מספקים, למעשה. מעולם לא הרגשתי חי כל כך קודם."
"קשה לי להאמין שהשיר הוא כל הלחש." אמרתי וסיליק הנהן כמעט מוכנית והשיב: "המסע שלך הוא הלחש. כל מעשה אומנות דגול דורש סיפור גדול. השיר רק מתאר אותו – וכמעט השלמת את המסע, קית'."
"ומה אהיה אחרי שאשלים את המסע?" העזתי לשאול. סיליק כיווץ את שפתיו והשיב: "הסיבה לכך שפראכן לא מצא כלום כשהוא ניסה לזמן את הא'קאיב היא שהוא לא הבין. עולמנו מנותץ לרסיסים. רק אדם שהוא אחד עם התוהו והתוהו אחד איתו יכול להבין אותו – ואדם כזה יהיה ההפך הגמור מהמתעלים."
" – אבל מה אהיה אחרי שאשלים את המסע?" חזרתי על השאלה, לא מרוצה מהתשובה. בחלומות, כפי שאתם מבינים, אני אמיץ מבמציאות. לא הייתי חוזר על השאלה הזו, כמובן, אם היינו מנהלים אותה כשאני ער אבל סיליק בחר לנהל איתי את השיחה בחלומותיי.
"הא'קאיב היה מורה, מצביא וטכסיסן." אמר סיליק באורך רוח "מי מהם אתה, קית'? מסעך יסתיים כשהשאלה הזו תהיה מאחוריך."
"בקיצור, להיות כמוך." אמרתי. הסומק על פני סיליק היה עז כשהשיב: "אני... לא גיבור. עשיתי מעשים רעים רבים ואם היית זוכר מה קרה בגיחה ההיא לארצות הצללים, היית... מסכים איתי."
הוא התייחס לפעם ההיא שבגללה נאלצתי לעזוב את מצודת צל האדם לשמיים נופלים.
"אז למה חשבת שזה לא מוסרי לגזור על אדם את הלחש?" שאלתי ופני סיליק החווירו.
"בשל עוצמתו של הלחש, הוא נוגע ביסודותיה של הבריאה. ובכן, האדון רום, תודעת העל של אנשי העננים, ביחד עם האדונים רעם ומשיכה יצרו את העולם. ואנשי העננים הם... –"
"ומה השתנה עכשיו?" שאלתי בצינה וידעתי את התשובה: בין השותפים לשעבר חצצה תהום והיה סיכוי שהאדון רום יסכים להעלים עין מהלחש. סיליק נאחז בתקווה קטנה זאת.
"ומה איתי?" שאל חיירסאן, צועד מתוך כוך אבן הדם "האם לא הייתי הנבחר שלך? במציאות אחרת? למה עלובת הנפש הזו זוכה לסיכוי ולו אני... לא?"
"אתה יודע בדיוק למה: אני רק מכשיר אותכם. הלחש עצמו מחליט אם אתם מתאימים לו – ואתה לא התאמת, ובמבט לאחור, אני יכול לשמוע את השאפתנות שלך צורמת מאד." השיב סיליק בתקיפות "אני רואה שמצאת בכל זאת מישהו שיכשיר אותך בהליכת חלום."
כל הזמן הזה התייחסתי בזלזול ללחישותיו הזדוניות של חיירסאן. הייתי צריך להבין. להבין שהוא יודע יותר ממה שהוא מראה. לפחות גיליתי את זה לפני שהוא באמת פגע בי.
"וזו שיחה אישית, חיירי." הוספתי, מוציא לשון לעברו.
חיירסאן חשף שיניים כשענה: "אני יודע איפה את נמצאת. מה מונע ממני להרוג אותך? בלי דאורוון, אין באמת מישהו שאכפת לו ממך. ואל תצפה מהמלומד שיציב שם שומרים."
"אתה רק מוכיח שבחרתי בחוכמה שנטשתי אותך. למה אתה מניח שעבדתי לבד כאן?" השיב סיליק, חושף שיניים בעצמו, שיניים בהירות ומלאות אור, "ויש שם שומרים, חיירסאן."
ונזכרתי במה שאחותי מיראת'י סיפרה לי על הפייטנים ונגניות הנבל בזמנו. עתה באמת רציתי לדעת מי היא גבירתנו של הנבל אף על פי שהבנתי שסיליק לא יחשוף בפניי זאת. היה מסוכן מדי לתת את המידע הזה לפראכן.
"לא נולדתי אתמול." ענה חיירסאן, מצביע על עצמו, "אין לך שומרים."
והתפוגג לתוך הכסוף. סיליק חייך, טופח על כתפיי, ואמר: "הגיע הזמן להתעורר, קית'."
בעודי מדמדם בכבדות, נפשי תעתה לאולם כסוף ומקווקו שעל קירותיו חרוטים סמלי שבעת היסודות ברצפים שונים. כל אחד מארבע הקירות הקיף כוך ובו מוקם חפץ אחר – האדרת, החרב ואבן הדם של הא'קאיב ועינו. האיש שישב באולם ישב כנגד עין הא'קאיב. המשטח המוגבה דמוי הדמעה נתן ליושבים מסביבו תחושה שהם שווים. לא היה סדר... ישיבה. הלשכה העגולה שימשה בדרך כלל רק את היורש להא'קאיב ואת המקורבים לו – כך שתחושת השיוויון של השולחן הייתה מדומה לכל הדעות.
האיש הרכיב כלי עבודה בעודו מחכה לאדוני מצל האדם. רק במבט קרוב יותר, ראיתי שגון עורו היה כגון היהלום כמו אחד הלירדים של הרינאם ועיניו הכחולות היו שקועות. והוא היה קירח מבחירה אישית. עור היהלום טשטש את קווי המתאר של גולגולתו – והמצחייה האופיינית לרינאם דעכה לתוך העור. היות ואדוני מצל האדם פנה אליו כגבר, אתייחס אליו כגבר ברשומה זו אף על פי שלרינאם, אפילו לאדוניהם, אין מגדר אמיתי.
"מלכי," פנה אדוני מצל האדם בנימה מצלצלת "כפי שסיכמנו בישיבת המועצה, הגעתי. מה היה כה חשוב שלא יכולת לשתף את האחרים בו?"
"שאיחרנו את המועד." אמר המלך העליון, נותן לכלי שעבד עליו עד כה להתפרק בידיו, "ושתגובת הנגד על השמדת קאיב חסרת תועלת."
"איך אתה יכול לומר את זה?" שאל סיליק שחשב על מולדתו שהושמדה ביחד עם קאיב. המלך העליון חשף בפני סיליק את צווארו ואני, כמוהו, התחלחלתי ממראה הכתם האפל המזדחל במורד צווארו החיוור. לאחר רגע, המלך העליון הגביה את צווארונו ואמר: "אנשי העננים מעולם לא היו האויב שלנו. הקאת'ה צדקה. הרוח האפלה היא האויב שלנו – והיא בדרכה לקחת את מה ששכחה לקחת כשהתעלתה בעבר. מה שאתה רואה זה – "
"הד שלה." אמר אדוני מצל האדם "היא עדיין לא הגיעה לעולם הזה אבל קרובה מאד."
"כשהייתי צעיר יותר והאמנתי יותר בהמונים, דיברתי בחופשיות רבה בפני הלירדים של הרינאם על כך שאנחנו צריכים להפוך את אמנות המלחמה ששימרנו לאומנות המלחמה – וזו על מנת לשרוד במלחמה מול אויבינו. הם גמלו לי בכך שכלאו אותי בתוך אבן חיה."
התחיל המלך העליון לומר. הבזק זכרון של אדוני מצל האדם השלים לי את הסיפור: תאומו ממציאות אחרת מצא אותו והתמזג עם גופו כדי שחוכמתו תוכל לעזור לאדם הפעם.
"ומה אם יכולנו לשנות את העבר לפני שהמלחמה פרצה בכלל? כשהייתי צעיר, אני וסייקור עבדנו על משהו שאני קראתי לו 'אבירי היסודות' והוא, כחלחלה על כך שקראתי לזה על שם אויב נתעב, קרא להם 'האבירים הירוקים'."
"אתה רוצה להשתמש בלחש." אמר אדוני מצל האדם ביראת קודש "לזמן את הא'קאיב."
"הו, הקשיבו לי הנותרים בקצה הבריאה!
אשיר על עולם שנחרב!
על הלא נולד שבא להושיעו!
מעולם המתים ישוב!
את האבירים ישיב!"
אדוני מצל האדם הרים אצבע כדי להשקיט את המלך העליון ואמר: "אני מבין למה לא... העלית את זה לדיון. נוכל להשתמש בלחש הזה רק פעם אחת בלבד. הם היו שואלים – "
"כיום," אמר המלך העליון, מחייך בעצב, "אני פחות מאמין בחוכמת ההמונים. וברצינות, מיליונים עומדים למות בממלכות התיכונות, אלה ששרדו את מסע המלחמה של מלך הבובה של אנשי העננים. אם זה לא הזמן להשתמש בלחש, אז מתי הזמן להשתמש בו, סיליק?"
"זה אכזרי כלפי בן האדם שנקריב למען הלחש." התחנן אדוני מצל האדם "מאלק כמעט יצא מדעתו ורק הודות לאבירי היסודות, תודעתו התרחבה והוארה. איפה נמצא מישהו – "
"איפה אתה תמצא מישהו – " התחיל המלך העליון לומר וראשו נשמט על כלי העבודה, האור בעיניו כבה. באותו הרגע ידע אדוני מצל האדם הממלכות התיכונות לא היו עוד. אני הגעתי שנים רבות אחרי שמלכת הקרח ודומיה ניקו את הממלכות התיכונות מגופות... המתים. אפילו בקרב בני עמו של אדוני מצל האדם, הלאיאנים, רצונו האחרון של אדם – עניין שיש לכבד אותו. וההסכם שנחתם בשתיקה עם מלכו העליון המת התווה את דרכו בין העתים בדרך שתארך כשלושת אלפים שנה עד שייקח אותי כחניכו.
"יברך הא'קאיב את פגישתנו." שמעתי את אדוני מצל האדם עומד לידי, פניו עכורות כאילו זו הפעם הראשונה עבורו שהוא רואה את זה בדיוק כמוני ואז קלטתי... הוא לא היה אדוני.
"פגישתנו תבורך על ידי הא'קאיב." השבתי "אני מודה לך על שהתערבת למעני, סיליק."
"אתה חד הבחנה, קית'. כשפראכן סגר את השער, נזכרתי בתקופה שלמה מחיי שלא... חוויתי. במקרה או שמא לא כל כך במקרה, הייתי בסביבה לצורך איזה עניין בהול." התנצל סיליק מוולסקה "הימים האחרונים היו ארוכים מאד אבל מאד מספקים, למעשה. מעולם לא הרגשתי חי כל כך קודם."
"קשה לי להאמין שהשיר הוא כל הלחש." אמרתי וסיליק הנהן כמעט מוכנית והשיב: "המסע שלך הוא הלחש. כל מעשה אומנות דגול דורש סיפור גדול. השיר רק מתאר אותו – וכמעט השלמת את המסע, קית'."
"ומה אהיה אחרי שאשלים את המסע?" העזתי לשאול. סיליק כיווץ את שפתיו והשיב: "הסיבה לכך שפראכן לא מצא כלום כשהוא ניסה לזמן את הא'קאיב היא שהוא לא הבין. עולמנו מנותץ לרסיסים. רק אדם שהוא אחד עם התוהו והתוהו אחד איתו יכול להבין אותו – ואדם כזה יהיה ההפך הגמור מהמתעלים."
" – אבל מה אהיה אחרי שאשלים את המסע?" חזרתי על השאלה, לא מרוצה מהתשובה. בחלומות, כפי שאתם מבינים, אני אמיץ מבמציאות. לא הייתי חוזר על השאלה הזו, כמובן, אם היינו מנהלים אותה כשאני ער אבל סיליק בחר לנהל איתי את השיחה בחלומותיי.
"הא'קאיב היה מורה, מצביא וטכסיסן." אמר סיליק באורך רוח "מי מהם אתה, קית'? מסעך יסתיים כשהשאלה הזו תהיה מאחוריך."
"בקיצור, להיות כמוך." אמרתי. הסומק על פני סיליק היה עז כשהשיב: "אני... לא גיבור. עשיתי מעשים רעים רבים ואם היית זוכר מה קרה בגיחה ההיא לארצות הצללים, היית... מסכים איתי."
הוא התייחס לפעם ההיא שבגללה נאלצתי לעזוב את מצודת צל האדם לשמיים נופלים.
"אז למה חשבת שזה לא מוסרי לגזור על אדם את הלחש?" שאלתי ופני סיליק החווירו.
"בשל עוצמתו של הלחש, הוא נוגע ביסודותיה של הבריאה. ובכן, האדון רום, תודעת העל של אנשי העננים, ביחד עם האדונים רעם ומשיכה יצרו את העולם. ואנשי העננים הם... –"
"ומה השתנה עכשיו?" שאלתי בצינה וידעתי את התשובה: בין השותפים לשעבר חצצה תהום והיה סיכוי שהאדון רום יסכים להעלים עין מהלחש. סיליק נאחז בתקווה קטנה זאת.
"ומה איתי?" שאל חיירסאן, צועד מתוך כוך אבן הדם "האם לא הייתי הנבחר שלך? במציאות אחרת? למה עלובת הנפש הזו זוכה לסיכוי ולו אני... לא?"
"אתה יודע בדיוק למה: אני רק מכשיר אותכם. הלחש עצמו מחליט אם אתם מתאימים לו – ואתה לא התאמת, ובמבט לאחור, אני יכול לשמוע את השאפתנות שלך צורמת מאד." השיב סיליק בתקיפות "אני רואה שמצאת בכל זאת מישהו שיכשיר אותך בהליכת חלום."
כל הזמן הזה התייחסתי בזלזול ללחישותיו הזדוניות של חיירסאן. הייתי צריך להבין. להבין שהוא יודע יותר ממה שהוא מראה. לפחות גיליתי את זה לפני שהוא באמת פגע בי.
"וזו שיחה אישית, חיירי." הוספתי, מוציא לשון לעברו.
חיירסאן חשף שיניים כשענה: "אני יודע איפה את נמצאת. מה מונע ממני להרוג אותך? בלי דאורוון, אין באמת מישהו שאכפת לו ממך. ואל תצפה מהמלומד שיציב שם שומרים."
"אתה רק מוכיח שבחרתי בחוכמה שנטשתי אותך. למה אתה מניח שעבדתי לבד כאן?" השיב סיליק, חושף שיניים בעצמו, שיניים בהירות ומלאות אור, "ויש שם שומרים, חיירסאן."
ונזכרתי במה שאחותי מיראת'י סיפרה לי על הפייטנים ונגניות הנבל בזמנו. עתה באמת רציתי לדעת מי היא גבירתנו של הנבל אף על פי שהבנתי שסיליק לא יחשוף בפניי זאת. היה מסוכן מדי לתת את המידע הזה לפראכן.
"לא נולדתי אתמול." ענה חיירסאן, מצביע על עצמו, "אין לך שומרים."
והתפוגג לתוך הכסוף. סיליק חייך, טופח על כתפיי, ואמר: "הגיע הזמן להתעורר, קית'."
זה פרק מעניין, אבל עמוס מדי בפרטים לדעתי. החלק הראשון קצת מנותק, בייחוד שזה משהו שמתואר שמתרחש כרגע. החלק השני אחלה והשלישי קצת מתפזר.
מסכים שפרק מעניין. אני דווקא לא הרגשתי עומס, חשבתי שהוא די זורם. כיוון מעניין לקחת אליו את חיירסאן.
למרות שאני מרגיש כאילו אתה מסתמך על חלומות נבואיים יותר מדי - כל כמה פרקים קית' יתעלף ויחלום כדי לתת מידע נחוץ. אולי תנסה לשלב את כל המידע הזה בדרך אורגנית יותר בסיפור?
למרות שאני מרגיש כאילו אתה מסתמך על חלומות נבואיים יותר מדי - כל כמה פרקים קית' יתעלף ויחלום כדי לתת מידע נחוץ. אולי תנסה לשלב את כל המידע הזה בדרך אורגנית יותר בסיפור?
תודה על התגובה.
בעקרון, הפגישות של קית' ומורהו, לפחות החשובות, תמיד נוהלו בחלומות. הליכת חלום היא לא ידע עד כדי כך נפוץ. ובכן, סיליק פספס. למעשה, זו הסיבה שחיירסאן פוגש את קית' בשלב זה שהוא עדיין יכול לעשות משהו לגבי גאוותו הפגועה. זה יותר מעניין כך...
בעקרון, הפגישות של קית' ומורהו, לפחות החשובות, תמיד נוהלו בחלומות. הליכת חלום היא לא ידע עד כדי כך נפוץ. ובכן, סיליק פספס. למעשה, זו הסיבה שחיירסאן פוגש את קית' בשלב זה שהוא עדיין יכול לעשות משהו לגבי גאוותו הפגועה. זה יותר מעניין כך...
פרק שלושים ואחת: "הרעם והסופה"
התעוררתי למשמע וויכוח קולני בין הנסיכה לבין אחד האבירים שלה. האביר הצטדק ואמר שעקב רעידת האדמה, ייקח זמן עד שמנפחי הזכוכית יתפנו להכין עבורו עדשות. קולה, שלא השתנה בין המגדרים כפי שקולי לא השתנה, היה גבוה וצורם. הבנתי ממנו שהנסיך לא ראה שום דבר בלי העדשות שלו וגם עם העדשות היו דברים שהוא לא ראה – אם להיות כנים.
היה לי קשה לתפוס אותה עתה כגבר כפי שלה היה קשה לתפוס אותי... כגבר.
בינתיים התפניתי לראות מבעד לחלון את מבני האבן המדורגים של שדה בוער. סירות רקיע שעטו תחת שמי הזהב לכל עבר כשאני תוהה איך המבנה הזה עמד עדיין על יסודותיו בעוד שהאחרים נשמעו כמו שיכורים לאחר הילולת שתייה ארוכה. ברור שהבנתי שהחלון הפתוח נתן קו ישיר אליי אם מישהו היה מנסה ליידות לעברי חנית מהמדרגות. סלחו לי אם החשש ממרגמה מכווננת היטב הסיח את דעתי מפלאות מנפחי הזכוכית - הידע אבד בתקופתי והושב, בלי שמץ של ספק, באדיבות ת'אוון המאחד. הלילה כבר ירד. והבנתי שיומיים חלפו מאז שהתעוררתי. זה הרגיש כמו תקופה ארוכה הרבה יותר, לדעתי, בטח הודות להוד מעלתה המקסימה.
"אני רואה שחזרת לחיים." שמעתי קול מוכר, מותח את שריריי המתוחים בלאו הכי "תבורך, קית'."
והפניתי את מבטי לעבר ת'מדן שעמדה מתחת למשקוף הדלת – שיערה הזהוב חיוור קצר ומכסה אוזניים משולשות אך לא פוגש בדרכו את עיקומיה של גולגולתה. היא לבשה אדום – ועם קווים זהובים שנשזרו לידי סולם חבלים. הכרתי את הסמל מסיהור. אחד מאביריו, בסת'יאן לואר, נשא את הסמל על חגורתו השחורה. המקום, אם כן, השתייך לבן לואר – בית אצולה מנחלת אוויר סוער ההררית. והיא הייתה, בפירוש, בת. מדבריה של הנסיכה, הבנתי שקאלידוס היה בן עד שהבנתי שהיא שולחה לפה כדי להשגיח על בן הלואר שפה.
"למען האמת, פספסת את בארת', קית'. הוא יצא צפונה כדי לעזור בעצירת המגיפה הלבנה. אני באמת מקווה שהוא יעזור ולא שהוא בדרכו חזרה." אמרה ת'מדן בנימה שלא מאד הלמה את ת'מדן שהכרתי ולקח לי רגע להבין שזה משום שהיא מגלמת דמות אחרת, יותר עוקצנית.
"יש לך בכלל אישיות משלך?" שאלתי בכאב "או שאת קיימת רק דרך האישויות הללו?"
בני מלריל היו האמנים והבדרנים של הרינאם. בזמנו האמנתי שת'מדן הייתה אמיתית למרות שעתה חששתי שהיא פשוט הייתה דמות מגולמת ביד אמן אך עדיין דמות מגולמת.
האפרוריות על פניה הייתה אמיתית כשהשיבה: "זו הסיבה לכך שבאתי לכאן. האישיות. אישיות שלא רציתי. ביקשתי מקום שינקה את העובש שצמח בי בעודי ממלאת את... חובתי."
"אולי תתחילי מההתחלה." ביקשתי "למה את פה?"
"הלירד שלח אותי לנשפים של הממלכה הזו כדי להתחכך בשמנתה וסולתה של הממלכה. בעודי צוחקת, דוחפת ולומדת, נבגים נשבו לעברי מתוכם, נבגים של שנאה. התחלתי להרהר על הדרך בה נהגו הלירדים של השבטים האחרים כשבני שבטי, בני מלריל, מקוללים לחיות כבארידים. כשאחד מהם הציע דרך פעולה, הם... הם... – "
ואז הבנתי שהיא רצתה כתף זרה לבכות עליה. הייתי זר דיי עבורה כדי שתיפתח בשבילי כפי שלא הייתה נפתחת בפני קרוב. הרגשתי מבוגר יותר אחרי שהבנתי אמת מרה זאת. והבנתי שהדבר הטוב ביותר שאעשה הוא להקשיב לה.
" – הם לא פעלו למען שבט מלריל." השלמתי אותה "היית תחת השפעה של כח מבחוץ."
"זה בדיוק מה שהלירד אמר לי." אמרה ת'מדן "ולכן הוא הרחיק אותי מהנשפים הללו."
עמדתי לשאול איך בדיוק הוא עומד להסביר את היעדרותה עד שקלטתי שהייתי אידיוט עוד יותר גדול. חתמתי את גורלי כששאלתי: "האם, כשהכרת אותי, תמיד היית איתי, ת'מדן?"
"אנחנו שלישיה, קית'." הודתה ת'מדן " – אבל אני הייתי זו שנפרדה ממך אז. אני עדיין... חושבת שאתה יכול לקבל החלטות דגולות. אחיי חושבים שזו לא הייתה ההחלטה שלי."
להיות כן, אם הייתי מטיל על אחד מנאמניי ללוות מישהו ולהחזיר אותו, גם אני הייתי חושב שאין לו זכות להחליט בעניין. הבנתי שהלירד קיבל בהבנה את המרד הקטן שלה – העובדה שהיא עדיין בחיים. וכמובן שניחשתי שהיה לזה קשר לת'אוון המאחד ופעולותיו. עד שהלירד התפנה לטפל בעניינה, בטח חלף כבר דור. הרינאם יכולים להיות מאד... לקחת את הזמן.
"לפעמים גם חשבתי עליך. אם סיליק לא היה מתערב בניסוי שלנו בצל האדם, הלירד לא היה שולח אותי – " כשהיא מתכוונת לשלושתם " – ללמוד ממך על כוונותיו. חשבתי שהייתי צריכה להיות ישרה איתך מכלתחילה ולא לסמוך על השיפוט של הלירד שלי." המשיכה ת'מדן וגרמה לי כמעט להתקף לב. ברור לי שהיא חשבה שאני יודע יותר ממה שידעתי. אדוני מצל האדם הזכיר ברפרוף שהוא מנע סכסוך מתמשך בינינו לבין בני גראנר מאש עומדת. יכולתי להבין למה אבל... "משבר. רציתם ללמוד דרכנו התמודדות עם משברים." עניתי על השאלה שעמדתי לשאול אותה "מה, בעצם, היו המסקנות שלכם מהניסוי הזה?"
"שמרגע שנכנסים למלחמה, מאד קשה לצאת ממנה." ענתה ת'מדן "לא שהיינו צריכים. כל התקופה ההיא הייתה המחשה חיה ללקח הזה. נדרש מישהו לא שגרתי כדי לצאת ממנה. מסיבה זו, אני חושבת על אותו לירד שנענש להפוך לאבן חיה בגלל שחשב אחרת מהם, הלירדים של הרינאם."
הצטערתי עבורם שלא למדו יותר מאיתנו. גם אם השארתי את נחלת צל האדם מאחוריי, הייתי בטוח שהיינו הקול שמעבר לעולם של אותם ימים. ניהלנו את הנחלה שלנו היטב. וכמובן, הרינאם, ביהירותם, חושבים שהם יודעים הכל על תורת הממשל. הדבר היחיד שהם לא מבינים זה איך להתנהל כשכל תורת הממשל קורסת. לא שאני טוב יותר מהם. להסתדר מחוץ למה שאני מכיר ובוטח. חזרזיר סתגלתן יותר טוב ממני אבל נדד יותר ממני – ועדיין חיים בחצרה של טסיאת'ה תרמו לאופיו הסתגלתני.
ואז נשמע רעם וברק היכה על פני מעגל המגן שהקיף את חדרי. הרי לא חשבתם שת'מדן לא נקטה באמצעים כדי למנוע מאחרים לשמוע את שיחתנו. הברק בער באוויר החלון, מנסה לפלס את דרכו אליי.
הזדקפתי והספקתי לראות את המתנקש מסתלק. ברגע שראיתי את השחור והאדום שלו, ידעתי שהוא לא עבד עבור חיירסאן. אלה הצבעים של מאמיני רוחות האדמה, לא שלהם, מאמיני רוחות האוויר. הידקתי את ידיי לאגרופים ושמעתי את פראכן לוחש באוזניי: "ברכותי, תאומי, מצאת לעצמך אויב ראוי. המתנקש עובד עבור מלך גראמגת', וילהאר."
השמות שנקב בהם לא אמרו לי כלום. הוא לעג, מודע לבורותי המצערת בענייני העולם, "כל מה שאתה צריך לדעת הוא שוילהאר עובד עבור הרוח האפלה. הוא מאמין שייעודם של הרינאם עדיין לפניהם וגופותיהם יתאחדו בסופו של יום עם תודעותיהם לעבר הלידה – עלייה לרמת מודעות גבוהה יותר כך שבעוד אתה מתמודד עם הזרוע התחתונה, אבא חזיר, זרוע אחרת, המלך וילהאר, נשלחת לחנוק משום שאתה לא מספיק מהיר לשרוד, תאומי."
"האם לא אמרת שלא תתערב?" שאלתי כמעט בקול, מביט לעבר הברק הבוער באוויר. פראכן השיב, חורק בשיניו, "אני רק דואג לעצמי, תאומי. אם אתה תמות, גם אני אמות. אני מחכה בקוצר רוח שהקשר בינינו יינתק. כמעט הרגת אותי בהתמוטטות ההיא, במרכבה. ולא, הברק לא יגיב לרצונך. אתה יכול להשפיע רק על עצמים בשני העולמות, לא אחד."
ואז ת'מדן התלקחה בפיצוץ של הילה והברק נמחה. הייתי חסר נשימה כמה רגעים לאחר מכן שת'מדן חזרה לעצמה ואחזה בפניה כאילו עמדו לנשור מעליה. לרינאם אין הילות. כסף העד שבדמם מחליף את ההילה. ביצוע מעשה אומנות זה דומה להיכנסות למצב של מוות מוחי לחמש פעימות לב ואז חזרה לחיים במלוא העוצמה. אם מישהו מאיתנו ינסה לחזור על מה שת'מדן עשתה, הוא ימות לפני שיצליח לבצע את החלק השני של מעשה האומנות. נאמר לי שיש עולמות בהם מעשה אומנות זה פשוט כנשימת אוויר לנשימה.
ת'מדן נפלה על הרצפה בתנוחת תפילה בפני הכח. ידעתי באותו הרגע שהיא הפרה חוק. רק לירד של הרינאם יכול ליצור ולשנות הילה. המעגל מסביבנו ריצד כשת'מדן נאנקת בדממה בפני תודעת העל של שבטה, המלריל. ידעתי שהיא סובלת ולא יכולתי לעשות מאומה. עד מהרה היא נפלה על הרצפה, נחנקת.
"היא עשתה את זה למעני." לחשתי בנימה מיוסרת. ואז ראיתי את הנסיך חותך פנימה, כורע ברך לפני ת'מדן הנחנקת. אצבעותיה התוו צורות באוויר שהפכו עד מהרה לקול: "בשם אביך, אני מבקש ממך לשמור על תלמידו מרע."
ות'מדן מתה. הנסיך הרים את עיניו , שהיו כחניתות זהובות שדקרו את לבי, שהיו עיניו של אדוני מצל האדם. כל עוד היא הרכיבה את העדשות, הן טשטשו את לובן עיניה המוזהב. עתה ראיתי את השנאה שלה כלפיי נמוגה לרגש חדש. מאלק צדק כשאמר שאשנא את זה.
ואז המוות נלקח ממנה. גופה התחדש ועיניה הבוכיות נפקחו אל העולם. היא התחננה בפני תודעת העל שלא תיתן ללירד להחיות אותה, לא שלא תהרוג אותה. ממש לא הבנתי אותה.
"קאלידוס, מי זה היה?" שאל הנסיך, רוכן ליד ת'מדן, מלטף את ידיה, "מי שלח את המתנקש?" קלטתי שייתכן שהייתה בהערתו של פראכן יותר מרובד אחד של הומור. קלטתי את הלעג. ואז הבנתי שהוא לעג גם לחשיבות העצמית שלי. כמובן שהמתנקש לא הגיע לשם עבורי.
מי הייתי באותו הרגע? היחיד שראה בי איום היה אבא חזיר ששמע את העתיד.
"מעריץ שלי." לחשה ת'מדן, בכאב, "אני רק הידיים. הלירד הוא מי שחשוב – " והלירד הוא מי שלא היה מוכן לתת לה למות. לא שהתווכחתי איתו לגבי העניין ההוא. " – הם... חושבים שאם אמות, זה ישנה משהו, שהלירד צריך אותי. עתה הם יודעים שהם צודקים."
ובזווית עיני ראיתי את חיירסאן שר לעדשות זכוכית, מערסל אותן בידיו עד שהחלימו. זה הזכיר לי אם שמערסלת תינוק בזרועותיה. הוא היה תלמיד לנגינה. לתקן עדשות זכוכית לא היה מעבר לכוחו אבל הבנתי משהו: חיירסאן לא יהרוג אותי אם הוא יכול להוכיח שהוא הנבחר. כך עובדת השאפתנות שלו. ובתוך תוכי, חשבתי שאני יכול להשתמש בזה.
התעוררתי למשמע וויכוח קולני בין הנסיכה לבין אחד האבירים שלה. האביר הצטדק ואמר שעקב רעידת האדמה, ייקח זמן עד שמנפחי הזכוכית יתפנו להכין עבורו עדשות. קולה, שלא השתנה בין המגדרים כפי שקולי לא השתנה, היה גבוה וצורם. הבנתי ממנו שהנסיך לא ראה שום דבר בלי העדשות שלו וגם עם העדשות היו דברים שהוא לא ראה – אם להיות כנים.
היה לי קשה לתפוס אותה עתה כגבר כפי שלה היה קשה לתפוס אותי... כגבר.
בינתיים התפניתי לראות מבעד לחלון את מבני האבן המדורגים של שדה בוער. סירות רקיע שעטו תחת שמי הזהב לכל עבר כשאני תוהה איך המבנה הזה עמד עדיין על יסודותיו בעוד שהאחרים נשמעו כמו שיכורים לאחר הילולת שתייה ארוכה. ברור שהבנתי שהחלון הפתוח נתן קו ישיר אליי אם מישהו היה מנסה ליידות לעברי חנית מהמדרגות. סלחו לי אם החשש ממרגמה מכווננת היטב הסיח את דעתי מפלאות מנפחי הזכוכית - הידע אבד בתקופתי והושב, בלי שמץ של ספק, באדיבות ת'אוון המאחד. הלילה כבר ירד. והבנתי שיומיים חלפו מאז שהתעוררתי. זה הרגיש כמו תקופה ארוכה הרבה יותר, לדעתי, בטח הודות להוד מעלתה המקסימה.
"אני רואה שחזרת לחיים." שמעתי קול מוכר, מותח את שריריי המתוחים בלאו הכי "תבורך, קית'."
והפניתי את מבטי לעבר ת'מדן שעמדה מתחת למשקוף הדלת – שיערה הזהוב חיוור קצר ומכסה אוזניים משולשות אך לא פוגש בדרכו את עיקומיה של גולגולתה. היא לבשה אדום – ועם קווים זהובים שנשזרו לידי סולם חבלים. הכרתי את הסמל מסיהור. אחד מאביריו, בסת'יאן לואר, נשא את הסמל על חגורתו השחורה. המקום, אם כן, השתייך לבן לואר – בית אצולה מנחלת אוויר סוער ההררית. והיא הייתה, בפירוש, בת. מדבריה של הנסיכה, הבנתי שקאלידוס היה בן עד שהבנתי שהיא שולחה לפה כדי להשגיח על בן הלואר שפה.
"למען האמת, פספסת את בארת', קית'. הוא יצא צפונה כדי לעזור בעצירת המגיפה הלבנה. אני באמת מקווה שהוא יעזור ולא שהוא בדרכו חזרה." אמרה ת'מדן בנימה שלא מאד הלמה את ת'מדן שהכרתי ולקח לי רגע להבין שזה משום שהיא מגלמת דמות אחרת, יותר עוקצנית.
"יש לך בכלל אישיות משלך?" שאלתי בכאב "או שאת קיימת רק דרך האישויות הללו?"
בני מלריל היו האמנים והבדרנים של הרינאם. בזמנו האמנתי שת'מדן הייתה אמיתית למרות שעתה חששתי שהיא פשוט הייתה דמות מגולמת ביד אמן אך עדיין דמות מגולמת.
האפרוריות על פניה הייתה אמיתית כשהשיבה: "זו הסיבה לכך שבאתי לכאן. האישיות. אישיות שלא רציתי. ביקשתי מקום שינקה את העובש שצמח בי בעודי ממלאת את... חובתי."
"אולי תתחילי מההתחלה." ביקשתי "למה את פה?"
"הלירד שלח אותי לנשפים של הממלכה הזו כדי להתחכך בשמנתה וסולתה של הממלכה. בעודי צוחקת, דוחפת ולומדת, נבגים נשבו לעברי מתוכם, נבגים של שנאה. התחלתי להרהר על הדרך בה נהגו הלירדים של השבטים האחרים כשבני שבטי, בני מלריל, מקוללים לחיות כבארידים. כשאחד מהם הציע דרך פעולה, הם... הם... – "
ואז הבנתי שהיא רצתה כתף זרה לבכות עליה. הייתי זר דיי עבורה כדי שתיפתח בשבילי כפי שלא הייתה נפתחת בפני קרוב. הרגשתי מבוגר יותר אחרי שהבנתי אמת מרה זאת. והבנתי שהדבר הטוב ביותר שאעשה הוא להקשיב לה.
" – הם לא פעלו למען שבט מלריל." השלמתי אותה "היית תחת השפעה של כח מבחוץ."
"זה בדיוק מה שהלירד אמר לי." אמרה ת'מדן "ולכן הוא הרחיק אותי מהנשפים הללו."
עמדתי לשאול איך בדיוק הוא עומד להסביר את היעדרותה עד שקלטתי שהייתי אידיוט עוד יותר גדול. חתמתי את גורלי כששאלתי: "האם, כשהכרת אותי, תמיד היית איתי, ת'מדן?"
"אנחנו שלישיה, קית'." הודתה ת'מדן " – אבל אני הייתי זו שנפרדה ממך אז. אני עדיין... חושבת שאתה יכול לקבל החלטות דגולות. אחיי חושבים שזו לא הייתה ההחלטה שלי."
להיות כן, אם הייתי מטיל על אחד מנאמניי ללוות מישהו ולהחזיר אותו, גם אני הייתי חושב שאין לו זכות להחליט בעניין. הבנתי שהלירד קיבל בהבנה את המרד הקטן שלה – העובדה שהיא עדיין בחיים. וכמובן שניחשתי שהיה לזה קשר לת'אוון המאחד ופעולותיו. עד שהלירד התפנה לטפל בעניינה, בטח חלף כבר דור. הרינאם יכולים להיות מאד... לקחת את הזמן.
"לפעמים גם חשבתי עליך. אם סיליק לא היה מתערב בניסוי שלנו בצל האדם, הלירד לא היה שולח אותי – " כשהיא מתכוונת לשלושתם " – ללמוד ממך על כוונותיו. חשבתי שהייתי צריכה להיות ישרה איתך מכלתחילה ולא לסמוך על השיפוט של הלירד שלי." המשיכה ת'מדן וגרמה לי כמעט להתקף לב. ברור לי שהיא חשבה שאני יודע יותר ממה שידעתי. אדוני מצל האדם הזכיר ברפרוף שהוא מנע סכסוך מתמשך בינינו לבין בני גראנר מאש עומדת. יכולתי להבין למה אבל... "משבר. רציתם ללמוד דרכנו התמודדות עם משברים." עניתי על השאלה שעמדתי לשאול אותה "מה, בעצם, היו המסקנות שלכם מהניסוי הזה?"
"שמרגע שנכנסים למלחמה, מאד קשה לצאת ממנה." ענתה ת'מדן "לא שהיינו צריכים. כל התקופה ההיא הייתה המחשה חיה ללקח הזה. נדרש מישהו לא שגרתי כדי לצאת ממנה. מסיבה זו, אני חושבת על אותו לירד שנענש להפוך לאבן חיה בגלל שחשב אחרת מהם, הלירדים של הרינאם."
הצטערתי עבורם שלא למדו יותר מאיתנו. גם אם השארתי את נחלת צל האדם מאחוריי, הייתי בטוח שהיינו הקול שמעבר לעולם של אותם ימים. ניהלנו את הנחלה שלנו היטב. וכמובן, הרינאם, ביהירותם, חושבים שהם יודעים הכל על תורת הממשל. הדבר היחיד שהם לא מבינים זה איך להתנהל כשכל תורת הממשל קורסת. לא שאני טוב יותר מהם. להסתדר מחוץ למה שאני מכיר ובוטח. חזרזיר סתגלתן יותר טוב ממני אבל נדד יותר ממני – ועדיין חיים בחצרה של טסיאת'ה תרמו לאופיו הסתגלתני.
ואז נשמע רעם וברק היכה על פני מעגל המגן שהקיף את חדרי. הרי לא חשבתם שת'מדן לא נקטה באמצעים כדי למנוע מאחרים לשמוע את שיחתנו. הברק בער באוויר החלון, מנסה לפלס את דרכו אליי.
הזדקפתי והספקתי לראות את המתנקש מסתלק. ברגע שראיתי את השחור והאדום שלו, ידעתי שהוא לא עבד עבור חיירסאן. אלה הצבעים של מאמיני רוחות האדמה, לא שלהם, מאמיני רוחות האוויר. הידקתי את ידיי לאגרופים ושמעתי את פראכן לוחש באוזניי: "ברכותי, תאומי, מצאת לעצמך אויב ראוי. המתנקש עובד עבור מלך גראמגת', וילהאר."
השמות שנקב בהם לא אמרו לי כלום. הוא לעג, מודע לבורותי המצערת בענייני העולם, "כל מה שאתה צריך לדעת הוא שוילהאר עובד עבור הרוח האפלה. הוא מאמין שייעודם של הרינאם עדיין לפניהם וגופותיהם יתאחדו בסופו של יום עם תודעותיהם לעבר הלידה – עלייה לרמת מודעות גבוהה יותר כך שבעוד אתה מתמודד עם הזרוע התחתונה, אבא חזיר, זרוע אחרת, המלך וילהאר, נשלחת לחנוק משום שאתה לא מספיק מהיר לשרוד, תאומי."
"האם לא אמרת שלא תתערב?" שאלתי כמעט בקול, מביט לעבר הברק הבוער באוויר. פראכן השיב, חורק בשיניו, "אני רק דואג לעצמי, תאומי. אם אתה תמות, גם אני אמות. אני מחכה בקוצר רוח שהקשר בינינו יינתק. כמעט הרגת אותי בהתמוטטות ההיא, במרכבה. ולא, הברק לא יגיב לרצונך. אתה יכול להשפיע רק על עצמים בשני העולמות, לא אחד."
ואז ת'מדן התלקחה בפיצוץ של הילה והברק נמחה. הייתי חסר נשימה כמה רגעים לאחר מכן שת'מדן חזרה לעצמה ואחזה בפניה כאילו עמדו לנשור מעליה. לרינאם אין הילות. כסף העד שבדמם מחליף את ההילה. ביצוע מעשה אומנות זה דומה להיכנסות למצב של מוות מוחי לחמש פעימות לב ואז חזרה לחיים במלוא העוצמה. אם מישהו מאיתנו ינסה לחזור על מה שת'מדן עשתה, הוא ימות לפני שיצליח לבצע את החלק השני של מעשה האומנות. נאמר לי שיש עולמות בהם מעשה אומנות זה פשוט כנשימת אוויר לנשימה.
ת'מדן נפלה על הרצפה בתנוחת תפילה בפני הכח. ידעתי באותו הרגע שהיא הפרה חוק. רק לירד של הרינאם יכול ליצור ולשנות הילה. המעגל מסביבנו ריצד כשת'מדן נאנקת בדממה בפני תודעת העל של שבטה, המלריל. ידעתי שהיא סובלת ולא יכולתי לעשות מאומה. עד מהרה היא נפלה על הרצפה, נחנקת.
"היא עשתה את זה למעני." לחשתי בנימה מיוסרת. ואז ראיתי את הנסיך חותך פנימה, כורע ברך לפני ת'מדן הנחנקת. אצבעותיה התוו צורות באוויר שהפכו עד מהרה לקול: "בשם אביך, אני מבקש ממך לשמור על תלמידו מרע."
ות'מדן מתה. הנסיך הרים את עיניו , שהיו כחניתות זהובות שדקרו את לבי, שהיו עיניו של אדוני מצל האדם. כל עוד היא הרכיבה את העדשות, הן טשטשו את לובן עיניה המוזהב. עתה ראיתי את השנאה שלה כלפיי נמוגה לרגש חדש. מאלק צדק כשאמר שאשנא את זה.
ואז המוות נלקח ממנה. גופה התחדש ועיניה הבוכיות נפקחו אל העולם. היא התחננה בפני תודעת העל שלא תיתן ללירד להחיות אותה, לא שלא תהרוג אותה. ממש לא הבנתי אותה.
"קאלידוס, מי זה היה?" שאל הנסיך, רוכן ליד ת'מדן, מלטף את ידיה, "מי שלח את המתנקש?" קלטתי שייתכן שהייתה בהערתו של פראכן יותר מרובד אחד של הומור. קלטתי את הלעג. ואז הבנתי שהוא לעג גם לחשיבות העצמית שלי. כמובן שהמתנקש לא הגיע לשם עבורי.
מי הייתי באותו הרגע? היחיד שראה בי איום היה אבא חזיר ששמע את העתיד.
"מעריץ שלי." לחשה ת'מדן, בכאב, "אני רק הידיים. הלירד הוא מי שחשוב – " והלירד הוא מי שלא היה מוכן לתת לה למות. לא שהתווכחתי איתו לגבי העניין ההוא. " – הם... חושבים שאם אמות, זה ישנה משהו, שהלירד צריך אותי. עתה הם יודעים שהם צודקים."
ובזווית עיני ראיתי את חיירסאן שר לעדשות זכוכית, מערסל אותן בידיו עד שהחלימו. זה הזכיר לי אם שמערסלת תינוק בזרועותיה. הוא היה תלמיד לנגינה. לתקן עדשות זכוכית לא היה מעבר לכוחו אבל הבנתי משהו: חיירסאן לא יהרוג אותי אם הוא יכול להוכיח שהוא הנבחר. כך עובדת השאפתנות שלו. ובתוך תוכי, חשבתי שאני יכול להשתמש בזה.
פרק מעניין, למרות שקצת מפוזר. ת'מדן, ואז התנקשות, ופראכן, ושוב ת'מדן והנסיכ\ה, וקית' מבין שבעצם ההתנקשות בה ולא בו, ובסוף קצת חיירסאן. למרות שיש קשר ביניהם זה עדיין מרגיש כאילו הפרק קופץ לנושא חדש כל פעם. אולי היה אפשר להשאיר חלק מהעניינים לפרק אחר? במיוחד חיירסאן, אולי גם את פראכן.
גם לא הבנתי בדיוק מה קית' הבין לגבי ת'מדן. מה הכוונה שהם היו שלושה?
גם לא הבנתי בדיוק מה קית' הבין לגבי ת'מדן. מה הכוונה שהם היו שלושה?
תודה על התגובה.
הפרק הוא על ת'מדן אבל עלילת המסגרת הייתה האיום של חיירסאן מהפרק הקודם. העניין עם השלישיה, כנראה, בא מהעובדה שאני תמיד מוקסם מהדרך בה בטלוויזיה גורמים לאנשים לחשוב ששלישיית שחקנים - בעיקר שחקנים ילדים - הם דמות אחת. בהקשר של הסיפור, זה יותר בא כדי להראות עד כמה הרינאם חסרי מודעות שהם יכולים לחקות אחד את השני בשלמות. הם אפילו לא מורשים למות ולחיות כרצונם. הסצנה עם חיירסאן בסוף מעידה על התהליך שקית' עובר מהתחלת הפרק עד סוף הפרק ממישהו שחושד בחיירסאן למישהו שמוכן לעבוד אתו. והייתה לי הרגשה שהפרק ירגיש עמוס...
הפרק הוא על ת'מדן אבל עלילת המסגרת הייתה האיום של חיירסאן מהפרק הקודם. העניין עם השלישיה, כנראה, בא מהעובדה שאני תמיד מוקסם מהדרך בה בטלוויזיה גורמים לאנשים לחשוב ששלישיית שחקנים - בעיקר שחקנים ילדים - הם דמות אחת. בהקשר של הסיפור, זה יותר בא כדי להראות עד כמה הרינאם חסרי מודעות שהם יכולים לחקות אחד את השני בשלמות. הם אפילו לא מורשים למות ולחיות כרצונם. הסצנה עם חיירסאן בסוף מעידה על התהליך שקית' עובר מהתחלת הפרק עד סוף הפרק ממישהו שחושד בחיירסאן למישהו שמוכן לעבוד אתו. והייתה לי הרגשה שהפרק ירגיש עמוס...
פרק שלושים ושתיים: "טבע הצדק"
שבתי למלוא כוחי אחרי שלושה ימים. בינתיים המלך יוהאראן ירד בכבודו ובעצמו מדרגאלות' הנישאת בצפון לשדה בוער. פגשתי אותו, מלווה באביריו, ביום השלישי. כבר חיכיתי בקוצר רוח להתחיל לחפש אחרי חזרזיר במידת להט שהזכירה לי את תאומי, קאידרין. יוהאראן היה אדום משיערו הקצר ועד לבגדיו המלכותיים והאדומים. עיניו היו כחולות כשלי וגונן בהיר אלפי מונים משלי. מייד כשראיתי אותו, מבלי שיאמר זאת, קלטתי שהוא נצר לקאידרין – הגם שיכולתי לנחש מבחירת השם לנצר המפואר לשושלת.
אחרי שהחלפנו את הברכות המקובלות, המלך יוהאראן אמר, בתבונה שנעדרה מיורשתו, "את באמת נראית כמוהו באישה. אני מצר על קבלת הפנים. אותי היא הייתה צריכה... לשאול. למען האמת, היה באמת עדיף אם הייתה מציעה אירוסין לקרידין הארו במקום."
המשפט האחרון הכיל בתוכו עולם שלם של ודאויות. קאידרין הייתה אמורה להיות מכלתחילה אישה ולהתחתן עם קרידין הארו. המלך ספק בכפפותיו ואמר: "הסיבה היחידה שהיא דוחה את זה משום שקרידין הארו היה מאלה שהפנו עורף למלכה כשקודמה נרצח."
אז הוא היה יותר מבוגר ממנה. לפתע הבנתי למה היא השתלחה במלומד הגבוה פרידר. הוא הזכיר לה את הגבר שהיא הייתה אמורה להציע לו אירוסין. קאידרין לא נראתה לי מאלה שמאמינות באהבת אמת. לעומת זאת, היא מאלה שמאמינות שאם הבחירה בינן לבין עריץ רצחני שרוצה לרצוח אותן, הגבר צריך לבחור בהן. לא שלי קשה להבין את העניין. חזרזיר לא סלח להוריו על כך שמסרו אותו לטסיאת'ה עד עצם היום הזה.
המלך הוסיף: "באתי למסור את צל האדם לאדוני שדה בוער. בית מוסר התנער מתביעתו לנחלה הזאת. והמלכה העליונה חושבת שאנחנו צריך לתגמל את אדון שדה בוער על נאמנותו. לצערי, תצטרך להסתפק במה שהיא מוכנה לתת לך."
"אז מה בדיוק נגמר עם ההליך ההוא?" שאלתי לבסוף "ההליך הת'ארויאני?"
המלך תקע את אצבעותיו באפו ונחר ואז אמר: "אני אתייחס לזה כמשובת נעורים, גבירתי. כמלך, אני מברך את האקדמיה על כך ששיתפו פעולה איתה אבל זו לא ההחלטה שלה. זאת ההחלטה של המלכה העליונה."
הרגשתי הקלה עצומה על כך שחיי לא תלויים יותר על בלימה. ואז סייגתי את עצמי: הנסיכה עדיין יכולה לסחוף אנשים והמלך, אפילו במקרה שלי, לא יכול לתקן את הרושם שהנסיכה פועלת כמיופת כח בשמו. עם זאת, אמרתי לעצמי, כל המלך שוהה בשדה בוער, הנסיכה הופחתה בזאת לאחת האדם עתה כשמסיכתה הוסרה מעל פניה הכה המקסימות. ועדיין הרעיון של מלך אמיתי, שאנשים כה מכבדים את סמכותו עד שאפילו צלליו, כקאידרין, יכולים לקבל כבוד עדיין דרש ממני להתרגל. הוא נראה לי כבריה מהאגדות, אם להודות באמת.
היות והתאוששתי די הצורך לשרוד מחוץ למרפאה, המלך לקח אותי ואת קאידרין, כמובן, להתגורר עמו במגורי האורחים באחוזת קסייר, אדון שדה בוער. אחוזת קסייר הייתה תל קבורה שרוקן מתכולתו והוסב למגורי אדם. יכולתי לשמוע את קולות המתים בשוכבי שם. בהיותי שאר בשר למלך, הוקצתה לי משרתת. ממנה למדתי מה בדיוק קרה בשדה בוער: במהלך מרד אלף כרי הדשא, פלוגה בפיקודו של לירואן לויר התבצרה בנחלתי לפי פקודת העריץ אז. הם החזיקו בשבי אסיר לפי פקודת העריץ. אני ניחשתי שזהו אדוני מצל האדם. במהלך מבריק, בית מוסר כבש את נחלת צל האדם וקבע עובדה בשטח. כדי לעשות זאת, הוא טבח בכובשיה הקודמים של הנחלה ושחרר את האסיר. עד כאן אין לי שום בעיה, בעצם. העניין הוא שבית לואר נשבעו אמונים לבית קסייר ולירואן והלירד היו חברים. מטבע הדברים, בית קסייר תבע צדק עבור בית לואר ועתה הם קיבלו סוג כלשהו של צדק – לא רציתי להדמים את פיה בתובנה שנחלת צל האדם חסרת כל ערך כעת לבית מוסר. עתה כשהשער סגור, המקום ארור בערך כמו שדה בוער.
ובלילות חלמתי על חזרזיר. האלון לקח אותו לכיכר העץ הקדוש בשכונת האפר בעיירת שמיים נופלים. האלון חיכה. מסתבר שאפילו עצי ענק מטורפים חושבים שטכס המרה שייערך ביום האדמה יהיה יותר מוצלח משאר הימים. זה היה גם אחד היסודות של חזרזיר. ניצלתי את הזמן לתכנן תוכנית. גם ביררתי את הטעון בירור במסגרת יכולותיי. הייתי חייב לחזרזיר לא לשקוע במחשבות.
וכך מקץ מספר ימים, קאידרין בא לקחת לטכס העברת הבעלות. המשרתת הלבישה אותי בבגדים שאולים ממלתחתו של הלירד ואני הרגשתי קר. הנסיך הציע לי את ידו ואמר: "עכשיו את יכולה לצפות במעשה אומנות אמיתי. הכל קרה בגלל מה שקרה בספינה שם."
היהירות הזו התלבשה עליה יותר טוב כגבר. באמת לחשוב שרק בגלל כמה קנאים יירטו את הספינה שלה גרם למהפך שלם באיזור. בית מוסר רק חיפשו סיבה להיפטר מהנחלה.
עתה הנסיך נתן לשערו להתגלות במלוא גווניו הזהובים שהלמו את בגדיו. העדשות עמעמו את לובן עיניו כך שהן נראו כעיניים רגילות. בפעם הראשונה מאז שפגשתי אותה, התרשמתי שמדובר בבריה נאה. השבתי: "הייתי רוצה שתציגי בפניי את אמך, סארית' – " נשמתי עמוק " – מחובתי לחפש את כל אבירי היסודות שהתגלגלו בגוף, הנסיכ... – " תיקנתי את עצמי ברגע האחרון. היא הייתה הוא היום. הנסיך השיב, שפתיו מקופלות, "ארורה תהיי אם תגעי ולו בשערה משערות – "
"היא אבירת הקרח. היא פשוט תמות." השבתי כמעט מוכנית "לכל אחד מאבירי היסודות יש טכס נפרד שמעיר אותו. אמך היא בטח הנשים חסרות התשוקה ביותר שקיימות בעולם, נכון?"
"היא שכבה עם אבי." אמר הנסיך, מוחה את שפתיו בבוז "תשוקה? נסי רגשות, קית'."
והבנתי שאבירת הקרח התעוררה. בני בעט בבטני בצורה כזו חזקה עד שאפילו קאידרין שמע אותו מתלהב. הוא הצרה את עיניו הממושקפות וסינן: "אני אציג בפנייך את אמי, קית'."
"שתוק." שמעתי קול חדש, נשי, בוקע מתוכי, "חכה עד שהתאום שלי יגיע ואז נשתווה."
הקול היה קר כמוות והשתיק עד מהרה את בני. נשאתי בבטני גם את אבירת האוויר. האפלה מבין אבירי היסודות כפי שיסוד האוויר הוא האפל מכל היסודות. היא השיבה: "אני מחכה להיוולד, אמא."
"תודה על עזרתך, קאידרין." אמרתי בנימוס. הנסיך רק הידק את אחיזתו בידי המושטת. הרגשתי בעודי הולך אחריו את רקותיו פועמות בהרהורים על מה שאמרתי. הוא כבר ידע. המלכה לא הסתירה מקרוביה את מצבה האמיתי. יכולתי רק להצטמרר מהמחשבה לגדול אצל האם ההגיונית ביותר בעולם. לא פלא שהיא הייתה חסרת בטחון. לא הייתה לה אם. הבנתי גם שלא הייתי לי כוונה לראות את נחלתי מחליפה אדון. ייתכן שזה טבע הצדק... אבל הדבר הכי טוב עבורי זה להתרחק משדה בוער לפני שאשתגע סופית.
הספינה המלכותית חיכתה לנו במעגן. חיירסאן ואחיו קדו כשהם ראו את הנסיך מגיע. "חיירסאן," שאלתי "האם אתה רוצה להציל את חזרזיר?"
חיירסאן, חיוור כאבן, השיב: "חזרזיר מת. מצאו את מה שנותר מהספינה שלהם."
"האלון לקח אותו." אמרתי במתיקות "ועתה הוא מתכוון לשנות אותו בניגוד לרצונו. פעם קראת לי עלובת נפש ועתה אני רוצה שתעזור לי להציל את חברי הטוב. האם – "
"הוזמנת לטכס ועל ידי המלך בכבודו ובעצמו." הזכיר אחיו הצעיר סטיק "הוא ייעלב."
קאידרין לטש מבט זעוף לעברי ואמר: "אל תדמיין שהמלך הוא איש טוב וחביב, קית'. הוא ייפגע מכך שלא באת לטכס הזה."
"אני יכול לדבר בשם עצמי." התערב המלך, עומד בראש הכבש "המורה שלי לא יסלח. הוא לא יסלח לי אם חברו ימות שוב. רשותי נתונה לשניכם לעזוב."
שכחתי לגמרי שפראכן היה לא רק מורהו של המלך אלא גם שהמלך היה קוסם כמוני. חשבתי בהבלח של רגע שהייתי רוצה ללמוד יותר עליו כקוסם אבל השתקתי את הרגש. זה לא היה הזמן.
" – אבל המלומד הגבוה רצה שתלך איתו לבנק." התחנן קאידרין "זה לא הזמן ללכת."
לקח לי רגע להבין שקאידרין מתחנן ורגע נוסף להבין שהוא מקנא ורגע נוסף, לא נוח, להבין שהוא חושק בי. מטבעם של אנשים חסרי בטחון שהם דבקים בקיצוניות באהובם. לעומת זאת, אני לא הרגשתי כלפיו כלום מלבד רחמים וצער. והכרתי את חזרזיר לפניו.
"חזרזיר הגיע לזמן הזה בגללי." השבתי "זוהי אחריותי המלאה לדאוג שהוא יישאר חי. הבטחת שתציג בפניי את אמך. נפגש שוב, קאידרין, בעיירת שמיים נופלים."
חיירסאן בעט באריח ושילב את זרועותיו בעודו מביט לעבר אחיו הצעיר סטיק, "לצערי, יש משהו בדבריה של עלובת הנפש הזאת. למרות שאני מניח שהיא צריכה אותי רק כדי שאחזיק לה את היד, אני בא איתה – " וקאידרין השליך את ידי בכח רב על ברכי, כמובן, " – ספר לי איך היה בטכס, אח קטן."
ותשגרתי אותי ואת חיירסאן מהמעגן בחזרה לעיירת שמיים נופלים.
שבתי למלוא כוחי אחרי שלושה ימים. בינתיים המלך יוהאראן ירד בכבודו ובעצמו מדרגאלות' הנישאת בצפון לשדה בוער. פגשתי אותו, מלווה באביריו, ביום השלישי. כבר חיכיתי בקוצר רוח להתחיל לחפש אחרי חזרזיר במידת להט שהזכירה לי את תאומי, קאידרין. יוהאראן היה אדום משיערו הקצר ועד לבגדיו המלכותיים והאדומים. עיניו היו כחולות כשלי וגונן בהיר אלפי מונים משלי. מייד כשראיתי אותו, מבלי שיאמר זאת, קלטתי שהוא נצר לקאידרין – הגם שיכולתי לנחש מבחירת השם לנצר המפואר לשושלת.
אחרי שהחלפנו את הברכות המקובלות, המלך יוהאראן אמר, בתבונה שנעדרה מיורשתו, "את באמת נראית כמוהו באישה. אני מצר על קבלת הפנים. אותי היא הייתה צריכה... לשאול. למען האמת, היה באמת עדיף אם הייתה מציעה אירוסין לקרידין הארו במקום."
המשפט האחרון הכיל בתוכו עולם שלם של ודאויות. קאידרין הייתה אמורה להיות מכלתחילה אישה ולהתחתן עם קרידין הארו. המלך ספק בכפפותיו ואמר: "הסיבה היחידה שהיא דוחה את זה משום שקרידין הארו היה מאלה שהפנו עורף למלכה כשקודמה נרצח."
אז הוא היה יותר מבוגר ממנה. לפתע הבנתי למה היא השתלחה במלומד הגבוה פרידר. הוא הזכיר לה את הגבר שהיא הייתה אמורה להציע לו אירוסין. קאידרין לא נראתה לי מאלה שמאמינות באהבת אמת. לעומת זאת, היא מאלה שמאמינות שאם הבחירה בינן לבין עריץ רצחני שרוצה לרצוח אותן, הגבר צריך לבחור בהן. לא שלי קשה להבין את העניין. חזרזיר לא סלח להוריו על כך שמסרו אותו לטסיאת'ה עד עצם היום הזה.
המלך הוסיף: "באתי למסור את צל האדם לאדוני שדה בוער. בית מוסר התנער מתביעתו לנחלה הזאת. והמלכה העליונה חושבת שאנחנו צריך לתגמל את אדון שדה בוער על נאמנותו. לצערי, תצטרך להסתפק במה שהיא מוכנה לתת לך."
"אז מה בדיוק נגמר עם ההליך ההוא?" שאלתי לבסוף "ההליך הת'ארויאני?"
המלך תקע את אצבעותיו באפו ונחר ואז אמר: "אני אתייחס לזה כמשובת נעורים, גבירתי. כמלך, אני מברך את האקדמיה על כך ששיתפו פעולה איתה אבל זו לא ההחלטה שלה. זאת ההחלטה של המלכה העליונה."
הרגשתי הקלה עצומה על כך שחיי לא תלויים יותר על בלימה. ואז סייגתי את עצמי: הנסיכה עדיין יכולה לסחוף אנשים והמלך, אפילו במקרה שלי, לא יכול לתקן את הרושם שהנסיכה פועלת כמיופת כח בשמו. עם זאת, אמרתי לעצמי, כל המלך שוהה בשדה בוער, הנסיכה הופחתה בזאת לאחת האדם עתה כשמסיכתה הוסרה מעל פניה הכה המקסימות. ועדיין הרעיון של מלך אמיתי, שאנשים כה מכבדים את סמכותו עד שאפילו צלליו, כקאידרין, יכולים לקבל כבוד עדיין דרש ממני להתרגל. הוא נראה לי כבריה מהאגדות, אם להודות באמת.
היות והתאוששתי די הצורך לשרוד מחוץ למרפאה, המלך לקח אותי ואת קאידרין, כמובן, להתגורר עמו במגורי האורחים באחוזת קסייר, אדון שדה בוער. אחוזת קסייר הייתה תל קבורה שרוקן מתכולתו והוסב למגורי אדם. יכולתי לשמוע את קולות המתים בשוכבי שם. בהיותי שאר בשר למלך, הוקצתה לי משרתת. ממנה למדתי מה בדיוק קרה בשדה בוער: במהלך מרד אלף כרי הדשא, פלוגה בפיקודו של לירואן לויר התבצרה בנחלתי לפי פקודת העריץ אז. הם החזיקו בשבי אסיר לפי פקודת העריץ. אני ניחשתי שזהו אדוני מצל האדם. במהלך מבריק, בית מוסר כבש את נחלת צל האדם וקבע עובדה בשטח. כדי לעשות זאת, הוא טבח בכובשיה הקודמים של הנחלה ושחרר את האסיר. עד כאן אין לי שום בעיה, בעצם. העניין הוא שבית לואר נשבעו אמונים לבית קסייר ולירואן והלירד היו חברים. מטבע הדברים, בית קסייר תבע צדק עבור בית לואר ועתה הם קיבלו סוג כלשהו של צדק – לא רציתי להדמים את פיה בתובנה שנחלת צל האדם חסרת כל ערך כעת לבית מוסר. עתה כשהשער סגור, המקום ארור בערך כמו שדה בוער.
ובלילות חלמתי על חזרזיר. האלון לקח אותו לכיכר העץ הקדוש בשכונת האפר בעיירת שמיים נופלים. האלון חיכה. מסתבר שאפילו עצי ענק מטורפים חושבים שטכס המרה שייערך ביום האדמה יהיה יותר מוצלח משאר הימים. זה היה גם אחד היסודות של חזרזיר. ניצלתי את הזמן לתכנן תוכנית. גם ביררתי את הטעון בירור במסגרת יכולותיי. הייתי חייב לחזרזיר לא לשקוע במחשבות.
וכך מקץ מספר ימים, קאידרין בא לקחת לטכס העברת הבעלות. המשרתת הלבישה אותי בבגדים שאולים ממלתחתו של הלירד ואני הרגשתי קר. הנסיך הציע לי את ידו ואמר: "עכשיו את יכולה לצפות במעשה אומנות אמיתי. הכל קרה בגלל מה שקרה בספינה שם."
היהירות הזו התלבשה עליה יותר טוב כגבר. באמת לחשוב שרק בגלל כמה קנאים יירטו את הספינה שלה גרם למהפך שלם באיזור. בית מוסר רק חיפשו סיבה להיפטר מהנחלה.
עתה הנסיך נתן לשערו להתגלות במלוא גווניו הזהובים שהלמו את בגדיו. העדשות עמעמו את לובן עיניו כך שהן נראו כעיניים רגילות. בפעם הראשונה מאז שפגשתי אותה, התרשמתי שמדובר בבריה נאה. השבתי: "הייתי רוצה שתציגי בפניי את אמך, סארית' – " נשמתי עמוק " – מחובתי לחפש את כל אבירי היסודות שהתגלגלו בגוף, הנסיכ... – " תיקנתי את עצמי ברגע האחרון. היא הייתה הוא היום. הנסיך השיב, שפתיו מקופלות, "ארורה תהיי אם תגעי ולו בשערה משערות – "
"היא אבירת הקרח. היא פשוט תמות." השבתי כמעט מוכנית "לכל אחד מאבירי היסודות יש טכס נפרד שמעיר אותו. אמך היא בטח הנשים חסרות התשוקה ביותר שקיימות בעולם, נכון?"
"היא שכבה עם אבי." אמר הנסיך, מוחה את שפתיו בבוז "תשוקה? נסי רגשות, קית'."
והבנתי שאבירת הקרח התעוררה. בני בעט בבטני בצורה כזו חזקה עד שאפילו קאידרין שמע אותו מתלהב. הוא הצרה את עיניו הממושקפות וסינן: "אני אציג בפנייך את אמי, קית'."
"שתוק." שמעתי קול חדש, נשי, בוקע מתוכי, "חכה עד שהתאום שלי יגיע ואז נשתווה."
הקול היה קר כמוות והשתיק עד מהרה את בני. נשאתי בבטני גם את אבירת האוויר. האפלה מבין אבירי היסודות כפי שיסוד האוויר הוא האפל מכל היסודות. היא השיבה: "אני מחכה להיוולד, אמא."
"תודה על עזרתך, קאידרין." אמרתי בנימוס. הנסיך רק הידק את אחיזתו בידי המושטת. הרגשתי בעודי הולך אחריו את רקותיו פועמות בהרהורים על מה שאמרתי. הוא כבר ידע. המלכה לא הסתירה מקרוביה את מצבה האמיתי. יכולתי רק להצטמרר מהמחשבה לגדול אצל האם ההגיונית ביותר בעולם. לא פלא שהיא הייתה חסרת בטחון. לא הייתה לה אם. הבנתי גם שלא הייתי לי כוונה לראות את נחלתי מחליפה אדון. ייתכן שזה טבע הצדק... אבל הדבר הכי טוב עבורי זה להתרחק משדה בוער לפני שאשתגע סופית.
הספינה המלכותית חיכתה לנו במעגן. חיירסאן ואחיו קדו כשהם ראו את הנסיך מגיע. "חיירסאן," שאלתי "האם אתה רוצה להציל את חזרזיר?"
חיירסאן, חיוור כאבן, השיב: "חזרזיר מת. מצאו את מה שנותר מהספינה שלהם."
"האלון לקח אותו." אמרתי במתיקות "ועתה הוא מתכוון לשנות אותו בניגוד לרצונו. פעם קראת לי עלובת נפש ועתה אני רוצה שתעזור לי להציל את חברי הטוב. האם – "
"הוזמנת לטכס ועל ידי המלך בכבודו ובעצמו." הזכיר אחיו הצעיר סטיק "הוא ייעלב."
קאידרין לטש מבט זעוף לעברי ואמר: "אל תדמיין שהמלך הוא איש טוב וחביב, קית'. הוא ייפגע מכך שלא באת לטכס הזה."
"אני יכול לדבר בשם עצמי." התערב המלך, עומד בראש הכבש "המורה שלי לא יסלח. הוא לא יסלח לי אם חברו ימות שוב. רשותי נתונה לשניכם לעזוב."
שכחתי לגמרי שפראכן היה לא רק מורהו של המלך אלא גם שהמלך היה קוסם כמוני. חשבתי בהבלח של רגע שהייתי רוצה ללמוד יותר עליו כקוסם אבל השתקתי את הרגש. זה לא היה הזמן.
" – אבל המלומד הגבוה רצה שתלך איתו לבנק." התחנן קאידרין "זה לא הזמן ללכת."
לקח לי רגע להבין שקאידרין מתחנן ורגע נוסף להבין שהוא מקנא ורגע נוסף, לא נוח, להבין שהוא חושק בי. מטבעם של אנשים חסרי בטחון שהם דבקים בקיצוניות באהובם. לעומת זאת, אני לא הרגשתי כלפיו כלום מלבד רחמים וצער. והכרתי את חזרזיר לפניו.
"חזרזיר הגיע לזמן הזה בגללי." השבתי "זוהי אחריותי המלאה לדאוג שהוא יישאר חי. הבטחת שתציג בפניי את אמך. נפגש שוב, קאידרין, בעיירת שמיים נופלים."
חיירסאן בעט באריח ושילב את זרועותיו בעודו מביט לעבר אחיו הצעיר סטיק, "לצערי, יש משהו בדבריה של עלובת הנפש הזאת. למרות שאני מניח שהיא צריכה אותי רק כדי שאחזיק לה את היד, אני בא איתה – " וקאידרין השליך את ידי בכח רב על ברכי, כמובן, " – ספר לי איך היה בטכס, אח קטן."
ותשגרתי אותי ואת חיירסאן מהמעגן בחזרה לעיירת שמיים נופלים.
פרק שזורם טוב, מעניין לראות מה יהיה עם חזרזיר
מסכים, אין יותר מדי מה להגיד. הפרק עובד בצורה טובה.
