התחלתי לאחרונה לפתח עולם מערכה חדש וחשבתי לבדוק אותו עם סיפור, מה גם שמזמן לא יצא לי לכתוב. דווקא די מרוצה מהתוצאה, אשמח לפידבק.
השמיים היו אפלים וכמעט נטולי כוכבים בבאילור, כמו תמיד בשעה הזאת של הערב. השמש כבר הספיקה לשקוע ואורה הוחלף באלפי הנצנוצים הזעירים של מנורות הגז מתחת. עוד מעט עשן המפעלים יתפזר ומעט יותר כוכבים יראו את פניהם. סורוט כיבה את הסיגרייה שלו, קם ממושבו על גג הבניין, התמתח מעט ויצא לעבוד. הוא כבר התרגל למקום התצפית הזה - זווית ראייה טובה למבנה, מספיק גבוה בשביל שלא ישימו לב אליו, מעט ארובות עשן. אפילו קיבל נוף לים. טוב בהרבה מכמה מקומות אחרים שנאלץ לתצפת בהם.
המתנקש נע על גגות הבניינים כמעט ללא צליל, הצללים מספקים לו מחסה. סורוט אהב לעבוד בשעות שקטות שכאלו, הוא יכל לשמוע עד כמה הוא טוב. לא טוב כמו פעם לצערו, הגיל בבירור משפיע על כישוריו, אבל על חסרונות גופניים הוא מפצה בניסיון ואהבה למקצוע. מבנה האחווה הלך והתקרב, מבנה שלמד להכיר מבחוץ ומבפנים לאורך הימים האחרונים. כמו תמיד במשימות כאלו, בעזרת צפייה ממושכת ומעט מידע מבפנים, סורוט למד את מערך ההגנה שנאלץ לפרוץ. הוא כבר הכיר את הפטרולים הקבועים של השומרים, את קיצורי הדרך שהעצלנים מהם נהגו לקחת ואת ההרגלים של כל אחד. אחד מהם, לדוגמה, שכח באופן קבוע לנעול את היציאה למרפסת הדרומית, והיה מרווח של שתיים-שלוש דקות עד ששומר אחר היה עובר באזור ונועל אחריו.
סורוט עבר דרך הדלתות הכפולות. הוא בפנים. האדם שנשכר להרוג היה ג׳ון אדנאו, מהנדס צעיר ומבריק שעבד על גרסה יעילה וזולה יותר של מסילות רכבת. מאז תחילת השימוש בהן, הסיראנים - שעד אז היו מונופול בעסקי הסחר בזכות שליטתם בימים - נפגעו כלכלית. הם לא היו מעוניינים בהפיכתן של רכבות לאפילו יותר נגישות. סורוט לא מצא שום פיסה של לכלוך על הבחור, גם לא אויבים. הוא עמד למות פשוט כי היה טוב מידי במקצועו, תכונה שהמתנקש מעריך.
הוא נע במסדרונות המוארים, מקשיב בזהירות לצעדים של השומרים מלפניו ומאחוריו, מתקדם ועוצר ברגעים הנכונים כדי לנוע בין הסדקים של מערך השמירה.
בעבר, סורוט לא היה מסכים לחוזה כזה. אצילים, ראשי כנופיות, אפילו כמה מנהיגי מחתרות שהיוו סכנה. אף פעם לא הייתה לו בעיה לחסל אותם, ותמיד יש להם אויבים עם כיסים עמוקים. הוא היה שמח אם יכל לחזור לימים הטובים. היום הכל מסובך יותר, והוא מבוגר יותר.
לאחר חמש דקות שתכנן במשך שבועיים, הוא הגיע לסדנה של המהנדס, הוציא את המפתח הרזרבי שגנב לילה שעבר ונכנס. החדר לא היה גדול באופן מיוחד, וערימות השרבוטים והחישובים, מדפי הספרים הרבים והחלק שהוקצה לבניית האב טיפוס תרמו לתחושה של צפיפות וחוסר מרחב. ג׳ון, כהרגלו, ישב בשולחן העבודה שבקצה השני של החדר. שלא כהרגלו, נראה שהחליט לתפוס תנומה על מחברתו. זה לא הפתיע את סורוט, המהנדס הצעיר נהג לבלות את הלילה בסדנה שלו מידי פעם. למרות שכשזה קרה, הוא בדרך כלל נרדם בשעה מאוחרת בהרבה. לא משהו שאמור להפריע לו לבצע את העבודה.
שבירת מפרקת, הוא החליט בזמן שנע קדימה. החוזה לא פירט איך לחסל אותו, וסורוט לא ראה סיבה להאריך את הכאב יותר משצריך במקרה הזה. מה גם שכבר נמאס לו מדם ומהפרפורים שמוות בחנק גורם. הוא באמת הזדקן. סורוט דבק לקלאסיקות, התנקשות בעיניו צריכה להיות אלגנטית ושקטה, מקצועית. לא כמו כל הילדים החדשים בעסק, אלו שמשאירים אחריהם זירות רצח מזוויעות בניסיון לתפוס תשומת לב. זו הסיבה העיקרית שסורוט הסכים לחוזה הזה, אילולא הוא, מי יודע באיזו דרך נוראית ג׳ון היה נאלץ למות. למרות שהבחור צעיר, כבר יש לו עתיד מבטיח, והכישרון והתשוקה שלו למקצועו הזכירה לסורוט את עצמו באותו באותו הגיל. לא מגיע לו למות בידי חובבן.
ידיו כבר היו בדרך לצוואר כשסורוט שם לב שג׳ון לא נושם. אגרוף פגע ישירות בלסת שלו וסורוט נחת על שולחן קרוב, מפזר תרשימים לכל עבר.
"וואו." אמר התוקף שלו בקול שעצבן את סורוט יותר מהאגרוף שהרגע קיבל. "הלסת שלך עמידה למדי, ועוד בגיל כזה. בדרך כלל אני מצליח לשבור אותן באגרוף הראשון".
עוד תכונה של הדור הצעיר שסורוט תיעב. הצורך הלא ברור לדבר. המטרה שם בשביל להירצח, לא להקשיב למונולוג, בטח לא לאחד גרוע. איך הוא אמור לפרוש כשהפרחחים האלה הם מי שייקחו את מקומו?
"סורוט הדגול." הוא המשיך לדבר. כמובן.
"זה כבוד גדול, באמת. שמי ויל. הייתי מעריץ שלך הרבה שנים..." סורוט לא הקשיב. הוא קם, חיפש את הפגיון שלו לשווא. הברנש כייס אותו. סורוט לקח עט מהשולחן לידו - לא אידיאלי, אבל אמור להספיק.
"...אבל היה לי חסר משהו בעבודות שלך, הן היו תמיד… משעממות מידי, 'תה יודע?" הוא שאל, כנראה מצפה לתשובה. סורוט לא התכוון לתת אחת. מאוכזב, הוא המשיך לדבר.
"אז החלטתי לעשות את מה שאתה עושה, רק טוב יותר! עכשיו העיתונים מלאים כל פעם שאני הורג מישהו. כמה כותרות מפוצצות 'תה חושב שהיית מקבל על להרוג אותו?" הוא הניד בראשו לג׳ון.
"כמובן שלא ככה הייתי רוצה להרוג אותו, נאלצתי להשתמש בשיטה משעממת כמו רעל כדי לא לעורר אצלך שום חשדות. והכל עבד כמו שצריך, אז עכשיו אוכל להרוג אותך כדי להוכיח את עצמי, ואז סוף סוף אוכל לקבל את ההערכה שאתה מקבל, למרות שאם תשאל אותי כבר מז-" סורוט החליט שהאידיוט דיבר מספיק.
ידו היטשטשה ולפתע מחזיק עפרונות נורה אל ויל. הוא הספיק להתחמק אבל ברגע שהפנה את ראשו חזרה מרפק מצא את אפו וקול שבירה מספק נשמע. הוא מעד לאחור, פנה לשלוף את סכינו אבל סורוט כבר היה שם ובעט את הלהב מידו ברגע שזה הופיע. ויל הגיב בסדרת אגרופים מהירים וסורוט התחמק מאחד, חסם שני ונעץ את העט בשלישי, החוד מפצח את ידו.
הוא מיהר להשתיק את הצרחה באגרוף לבטן וויל הרגיש את האוויר יוצא ממנו. סורוט בעט אותו לרצפה והשאיר אותו שם. הוא הלך לאזור שהוקצה לבניית האב טיפוס וחזר עם פטיש. סורוט תמך באלגנטיות ברוב המקרים, אבל זו לא התנקשות, וקשה לומר שהבחור לא הרוויח את זה. מה גם שהוא מרגיש יצירתי הלילה.
הוא שלף את העט מידו של ויל וזה ייבב בתגובה. סורוט כרע בצורה כזאת שהברך שלו נשענה על צווארו של הבחור, אוזן אחת שלו מוצמדת בכוח לרצפה.
"אני לא התכוונתי, זו הייתה סתם בדיחה" ויל הצליח לומר בין הדמעות. סורוט מיקם את העט במאונך לרקתו של ויל. "בבקשה, בבקשה אל תעשה את זה. יש לי כסף, אני יכול לשלם לך" הוא התחנן. סורוט כבר היה רגיל למחזה, בעיקר כשנשכר להעביר מסר לפני הרצח. הוא אף פעם לא אהב את החלק הזה, אבל התרגל אליו עם הזמן, ואחרי החוזים הראשונים כבר מאבדים את רגשות האשם. הוא לא הרגיש שונה עכשיו.
"אני מתחנן, בבקשה, אני אעשה הכל"
"אוי ואבוי" סורוט אמר והעלה את הפטיש.
"אתה רוצח שכיר, תתבגר".
והפטיש ירד.
גופו של ויל הוקשח לרגע ונרפה לאחר מכן. סורוט קם ולקח בחזרה את הפגיון שלו. הוא צריך לגלות מי הדליף את החוזה שלו, ועוד לאחד כזה, אבל זו מטלה שיכולה לחכות למחר. הוא צעד לחלון, פתח אותו ונעלם בצללים שבחוץ.
המתנקש נע על גגות הבניינים כמעט ללא צליל, הצללים מספקים לו מחסה. סורוט אהב לעבוד בשעות שקטות שכאלו, הוא יכל לשמוע עד כמה הוא טוב. לא טוב כמו פעם לצערו, הגיל בבירור משפיע על כישוריו, אבל על חסרונות גופניים הוא מפצה בניסיון ואהבה למקצוע. מבנה האחווה הלך והתקרב, מבנה שלמד להכיר מבחוץ ומבפנים לאורך הימים האחרונים. כמו תמיד במשימות כאלו, בעזרת צפייה ממושכת ומעט מידע מבפנים, סורוט למד את מערך ההגנה שנאלץ לפרוץ. הוא כבר הכיר את הפטרולים הקבועים של השומרים, את קיצורי הדרך שהעצלנים מהם נהגו לקחת ואת ההרגלים של כל אחד. אחד מהם, לדוגמה, שכח באופן קבוע לנעול את היציאה למרפסת הדרומית, והיה מרווח של שתיים-שלוש דקות עד ששומר אחר היה עובר באזור ונועל אחריו.
סורוט עבר דרך הדלתות הכפולות. הוא בפנים. האדם שנשכר להרוג היה ג׳ון אדנאו, מהנדס צעיר ומבריק שעבד על גרסה יעילה וזולה יותר של מסילות רכבת. מאז תחילת השימוש בהן, הסיראנים - שעד אז היו מונופול בעסקי הסחר בזכות שליטתם בימים - נפגעו כלכלית. הם לא היו מעוניינים בהפיכתן של רכבות לאפילו יותר נגישות. סורוט לא מצא שום פיסה של לכלוך על הבחור, גם לא אויבים. הוא עמד למות פשוט כי היה טוב מידי במקצועו, תכונה שהמתנקש מעריך.
הוא נע במסדרונות המוארים, מקשיב בזהירות לצעדים של השומרים מלפניו ומאחוריו, מתקדם ועוצר ברגעים הנכונים כדי לנוע בין הסדקים של מערך השמירה.
בעבר, סורוט לא היה מסכים לחוזה כזה. אצילים, ראשי כנופיות, אפילו כמה מנהיגי מחתרות שהיוו סכנה. אף פעם לא הייתה לו בעיה לחסל אותם, ותמיד יש להם אויבים עם כיסים עמוקים. הוא היה שמח אם יכל לחזור לימים הטובים. היום הכל מסובך יותר, והוא מבוגר יותר.
לאחר חמש דקות שתכנן במשך שבועיים, הוא הגיע לסדנה של המהנדס, הוציא את המפתח הרזרבי שגנב לילה שעבר ונכנס. החדר לא היה גדול באופן מיוחד, וערימות השרבוטים והחישובים, מדפי הספרים הרבים והחלק שהוקצה לבניית האב טיפוס תרמו לתחושה של צפיפות וחוסר מרחב. ג׳ון, כהרגלו, ישב בשולחן העבודה שבקצה השני של החדר. שלא כהרגלו, נראה שהחליט לתפוס תנומה על מחברתו. זה לא הפתיע את סורוט, המהנדס הצעיר נהג לבלות את הלילה בסדנה שלו מידי פעם. למרות שכשזה קרה, הוא בדרך כלל נרדם בשעה מאוחרת בהרבה. לא משהו שאמור להפריע לו לבצע את העבודה.
שבירת מפרקת, הוא החליט בזמן שנע קדימה. החוזה לא פירט איך לחסל אותו, וסורוט לא ראה סיבה להאריך את הכאב יותר משצריך במקרה הזה. מה גם שכבר נמאס לו מדם ומהפרפורים שמוות בחנק גורם. הוא באמת הזדקן. סורוט דבק לקלאסיקות, התנקשות בעיניו צריכה להיות אלגנטית ושקטה, מקצועית. לא כמו כל הילדים החדשים בעסק, אלו שמשאירים אחריהם זירות רצח מזוויעות בניסיון לתפוס תשומת לב. זו הסיבה העיקרית שסורוט הסכים לחוזה הזה, אילולא הוא, מי יודע באיזו דרך נוראית ג׳ון היה נאלץ למות. למרות שהבחור צעיר, כבר יש לו עתיד מבטיח, והכישרון והתשוקה שלו למקצועו הזכירה לסורוט את עצמו באותו באותו הגיל. לא מגיע לו למות בידי חובבן.
ידיו כבר היו בדרך לצוואר כשסורוט שם לב שג׳ון לא נושם. אגרוף פגע ישירות בלסת שלו וסורוט נחת על שולחן קרוב, מפזר תרשימים לכל עבר.
"וואו." אמר התוקף שלו בקול שעצבן את סורוט יותר מהאגרוף שהרגע קיבל. "הלסת שלך עמידה למדי, ועוד בגיל כזה. בדרך כלל אני מצליח לשבור אותן באגרוף הראשון".
עוד תכונה של הדור הצעיר שסורוט תיעב. הצורך הלא ברור לדבר. המטרה שם בשביל להירצח, לא להקשיב למונולוג, בטח לא לאחד גרוע. איך הוא אמור לפרוש כשהפרחחים האלה הם מי שייקחו את מקומו?
"סורוט הדגול." הוא המשיך לדבר. כמובן.
"זה כבוד גדול, באמת. שמי ויל. הייתי מעריץ שלך הרבה שנים..." סורוט לא הקשיב. הוא קם, חיפש את הפגיון שלו לשווא. הברנש כייס אותו. סורוט לקח עט מהשולחן לידו - לא אידיאלי, אבל אמור להספיק.
"...אבל היה לי חסר משהו בעבודות שלך, הן היו תמיד… משעממות מידי, 'תה יודע?" הוא שאל, כנראה מצפה לתשובה. סורוט לא התכוון לתת אחת. מאוכזב, הוא המשיך לדבר.
"אז החלטתי לעשות את מה שאתה עושה, רק טוב יותר! עכשיו העיתונים מלאים כל פעם שאני הורג מישהו. כמה כותרות מפוצצות 'תה חושב שהיית מקבל על להרוג אותו?" הוא הניד בראשו לג׳ון.
"כמובן שלא ככה הייתי רוצה להרוג אותו, נאלצתי להשתמש בשיטה משעממת כמו רעל כדי לא לעורר אצלך שום חשדות. והכל עבד כמו שצריך, אז עכשיו אוכל להרוג אותך כדי להוכיח את עצמי, ואז סוף סוף אוכל לקבל את ההערכה שאתה מקבל, למרות שאם תשאל אותי כבר מז-" סורוט החליט שהאידיוט דיבר מספיק.
ידו היטשטשה ולפתע מחזיק עפרונות נורה אל ויל. הוא הספיק להתחמק אבל ברגע שהפנה את ראשו חזרה מרפק מצא את אפו וקול שבירה מספק נשמע. הוא מעד לאחור, פנה לשלוף את סכינו אבל סורוט כבר היה שם ובעט את הלהב מידו ברגע שזה הופיע. ויל הגיב בסדרת אגרופים מהירים וסורוט התחמק מאחד, חסם שני ונעץ את העט בשלישי, החוד מפצח את ידו.
הוא מיהר להשתיק את הצרחה באגרוף לבטן וויל הרגיש את האוויר יוצא ממנו. סורוט בעט אותו לרצפה והשאיר אותו שם. הוא הלך לאזור שהוקצה לבניית האב טיפוס וחזר עם פטיש. סורוט תמך באלגנטיות ברוב המקרים, אבל זו לא התנקשות, וקשה לומר שהבחור לא הרוויח את זה. מה גם שהוא מרגיש יצירתי הלילה.
הוא שלף את העט מידו של ויל וזה ייבב בתגובה. סורוט כרע בצורה כזאת שהברך שלו נשענה על צווארו של הבחור, אוזן אחת שלו מוצמדת בכוח לרצפה.
"אני לא התכוונתי, זו הייתה סתם בדיחה" ויל הצליח לומר בין הדמעות. סורוט מיקם את העט במאונך לרקתו של ויל. "בבקשה, בבקשה אל תעשה את זה. יש לי כסף, אני יכול לשלם לך" הוא התחנן. סורוט כבר היה רגיל למחזה, בעיקר כשנשכר להעביר מסר לפני הרצח. הוא אף פעם לא אהב את החלק הזה, אבל התרגל אליו עם הזמן, ואחרי החוזים הראשונים כבר מאבדים את רגשות האשם. הוא לא הרגיש שונה עכשיו.
"אני מתחנן, בבקשה, אני אעשה הכל"
"אוי ואבוי" סורוט אמר והעלה את הפטיש.
"אתה רוצח שכיר, תתבגר".
והפטיש ירד.
גופו של ויל הוקשח לרגע ונרפה לאחר מכן. סורוט קם ולקח בחזרה את הפגיון שלו. הוא צריך לגלות מי הדליף את החוזה שלו, ועוד לאחד כזה, אבל זו מטלה שיכולה לחכות למחר. הוא צעד לחלון, פתח אותו ונעלם בצללים שבחוץ.
