סיפור שהתחלתי לכתוב, אשמח לביקורות בונות!
יוניוס אינוונטוס ישב בעגלה, מביט בהרי יוון המתנשאים מאחוריו, ובים השוקט לידם. קיבלתי את אישור אוגוסטוס אוקטוויאנוס האלוהי, חשב,ועכשיו נשאר לי רק לשכור ספינה לקימריה. קימריה, חצי האי שעמד בצפון הים השחור, הייתה השער לסקיתיה. הוא הציץ שוב ושוב במגילה שקיבל מאוגוסטוס:
אני אראה למתנשאים ההם שאמרו שאני לא רומאי אמיתי, חשב יוניוס, כשכל סקיתיה תבוא תחת שלטוננו הנאור בזכותי. הוא נזכר בזעם עצור בילדים שלמדו איתו בבית הספר, שטענו שהוא נחות וברברי רק כי אבי-סבו היה גאלי שעבר רומאניזציה. לא כמוהם, הרומאים הנעלים צאצאי רומולוס רוצח אחיו שינק מכלבה, חשב בכעס. צעקת הנהג העירה אותו מהירהוריו. ''אני מצפה למשהו!'', קרא הנהג. יוניוס הושיט לו דינר כסף, וירד מהעגלה עם מטלטליו לרחובות אתונה.
הרחובות היו נאים ומרוצפים, ומכל עבר נשמעו צעקות הסוחרים שבאו מכל רחבי הים התיכון. האקרופוליס התנשא מעליהם, הפרתנון עשוי השיש מקרין כבוד והערצה. פה ושם נראה פונדק, בית מלאכה או בית בושת. יוניוס צעד היישר לעבר הנמל. ה''פניגמוס'' הייתה אניית משוטים בינונית, מצוחצחת ועשויה עץ, ובחזיתה הביטו ביוניוס שתי עיניים צבועות. ליידה על הרציף עמד רב החובל, אוקלידוס, יווני חסון ועטור זיפים, בן כ-50. ''נו, עכבר יבשה'', אמר אוקלידוס, ''עלה לספינה, יש חדר מוצע בסיפון התחתון''. יוניוס הושיט לו את 30 דינרי הכסף המובטחים, וירד עם חפציו.
החדר היה מרווח יחסית, עד שאחד החותרים שאל אותו, ''איפה ה-19 האחרים?''. יוניוס דחס בפינה את מיטלטליו המעטים-''היסטוריה'' של הרודוטוס, בגדים, כסף ואוכל. הוא נשכב לישון על מזרן בריצפה, ונרדם.
למחרת יוניוס התעורר מוקדם בבוקר, אכל ארוחה קטנה מהצידה שלו והתיישב לקרוא בכתביו של הרודוטוס, בחלק המדבר על סקיתיה ויושביה. ''מה זה?'', שאלה אישה צעירה ליידו, יווניה נאה וכהת שיער. ''הסטוריה, של הרודוטוס'', ענה יוניוס, נבוך מעט. ''מעניין!'', אמרה האישה בהתפעלות. ''על מה?''. ''סקיתיה'', ענה יוניוס בקצרה, לחייו מאדימות. ''אתה חמוד'', אמרה היווניה. ''אני אאודוקסיה, בתו של סוחר אתונאי עשיר. מי אתה?''. ''ייווניוס אאינוונטוס'', גימגם יוניוס, ''בבן לוקיוס, פטריקיוס מגאליה.'' ''טוב, ביי'', היא אמרה והלכה, משאירה את יוניוס לבד, מנסה לעכל את השיחה.
בוקר אחד התעורר יוניוס על רצפת העץ הקשה, אחוז בחילה נוראית. ''מה קרה?'', שאל את נוסע לידו, גבר יווני מזדקן. '' אנחנו מותקפים!'', צרח האיש. יוניוס התגבר על הרצון לברוח לזרועות אמא בגאליה, והציץ לסיפון. 60 גברים חמושים באלות, פגיונות וגרזנים, חלקם יוונים וחלקם ברברים, עמדו על הסיפון. אחד מהם, יווני עטוי שריון שרשראות שכנראה היה מנהיגם, צעק על רב החובל. ''תביאו לנו את כל רכושכם ואת עצמכם כעבדים או שתמותו!'', הוא צעק. אוקלידוס לא ניסה להתנגד. הוא מיהר לכרוע ולהושיט ידיו בכניעה. מרבית הנוסעים הלכו אחריו, והחותרים היו ממילא עבדים כבולים למשוטים. יוניוס הסתכל על השודדים, על הילדים הבוכים, על הנשים המשוועות לעזרה... ונכנע גם הוא. השודדים העמיסו את השלל על אנייתם, נעלו את הנשים, הזקנים והילדים בחדר צר ואת הגברים כבלו לספסלי החתירה.
יוניוס ישב בספסל, אוחז במשוט הכבד, מנסה לדחוף אותו. ידיו היו מיובלות וזבות דם משבוע חתירה בספינה הארורה הזו. ''תעבוד!'', צעק השודד הנוגש שלהם, והצליף בו בשוט. כאב חד ונורא עבר בגופו של יוניוס, והוא מיהר לדחוף את המשוט, עוצר בדמעותיו. לפתע, טלטלה עזה העיפה את הספינה על הצד, מעיפה את הסוהר ומטיחה את ראשו בצד הספינה. יוניוס הודה לנפטון על כך שהוא קשור לספסל, פעם ראשונה בשבוע האיום שהעביר כאן. ואז, באה טלטלה שנייה. ראשו של יוניוס הוטח בקיר שמימינו, והסוהר חסר ההכרה שב והתגלגל לכיוונו. מחגורתו ביצבץ פגיון, ויוניוס מיהר לשלוף אותו ולחתוך את חבליו. הוא עצם את עיניו בגועל, ונעץ את הפגיון בגוף השודד, בלי שמץ חרטה. הוא מיהר לשחרר את שאר החותרים, פרץ את דלת חדר האסירים, ועלה לסיפון.
גלי ענק התנשאו סביב הספינה המיטלטלת כקליפת אגוז, מטיחים אנשים אל המעקה ומשליכים אותם לים. ילדים שבויים בכו, ואמהותיהן ניסו, ללא הצלחה, להרגיעם. גלים היטו את האנייה לזווית של 45 מעלות, והיא שבה למצבה הרגיל, משפריצה מים לכל עבר. לבסוף בא גל ענק, והפך את האנייה על צידה. קרשים ניתזו ממנה, והיא הלכה ושקעה לקרקעית הים הפונטו-כספי. יוניוס מיהר ושחה מתחת למעקה ההפוך, נמלט לעבר הים הפתוח. סירות וקרשים צפו על המים, ואנשים חפים מפשע שקעו למצולות. ולפתע, הגלים החלו להירגע. יוניוס נאחז בקרש, והצליח לראות סירה ובתוכה אם ותינוק, ילד בן כ-10 ואישה צעירה... אאודוקסיה, היווניה שפלירטטה איתו אז. יוניוס מיהר לשחות לעבר הסירה. הוא רצה להציל את כולם. הוא ריחם על התינוק הצורח, על האם המנסה להרגיעו, על הילד המסכן והצעירה הבוכה... אבל הסירה החלה לשקוע. יש יותר מדי אנשים. המים שבו והציפו אותה, מאיימים להפוך אותה... גל גדול, בגובה של ארבעה מטרים, שטף את הסירה. הוא סחף את האם, שניסתה להתנגד... לשווא. אאודוקסיה תפסה מהר את התינוק, בעוד האם נשטפת למצולות. יוניוס ניסה לתפוס אותה... אך היא טבעה. מזועזע, הוא מיהר לתפוס משוט, ובעוד הסערה נפסקת, שט לעבר חופי סקיתיה שנראו קרובים...
יוניוס אינוונטוס ישב בעגלה, מביט בהרי יוון המתנשאים מאחוריו, ובים השוקט לידם. קיבלתי את אישור אוגוסטוס אוקטוויאנוס האלוהי, חשב,ועכשיו נשאר לי רק לשכור ספינה לקימריה. קימריה, חצי האי שעמד בצפון הים השחור, הייתה השער לסקיתיה. הוא הציץ שוב ושוב במגילה שקיבל מאוגוסטוס:
אני אראה למתנשאים ההם שאמרו שאני לא רומאי אמיתי, חשב יוניוס, כשכל סקיתיה תבוא תחת שלטוננו הנאור בזכותי. הוא נזכר בזעם עצור בילדים שלמדו איתו בבית הספר, שטענו שהוא נחות וברברי רק כי אבי-סבו היה גאלי שעבר רומאניזציה. לא כמוהם, הרומאים הנעלים צאצאי רומולוס רוצח אחיו שינק מכלבה, חשב בכעס. צעקת הנהג העירה אותו מהירהוריו. ''אני מצפה למשהו!'', קרא הנהג. יוניוס הושיט לו דינר כסף, וירד מהעגלה עם מטלטליו לרחובות אתונה.
הרחובות היו נאים ומרוצפים, ומכל עבר נשמעו צעקות הסוחרים שבאו מכל רחבי הים התיכון. האקרופוליס התנשא מעליהם, הפרתנון עשוי השיש מקרין כבוד והערצה. פה ושם נראה פונדק, בית מלאכה או בית בושת. יוניוס צעד היישר לעבר הנמל. ה''פניגמוס'' הייתה אניית משוטים בינונית, מצוחצחת ועשויה עץ, ובחזיתה הביטו ביוניוס שתי עיניים צבועות. ליידה על הרציף עמד רב החובל, אוקלידוס, יווני חסון ועטור זיפים, בן כ-50. ''נו, עכבר יבשה'', אמר אוקלידוס, ''עלה לספינה, יש חדר מוצע בסיפון התחתון''. יוניוס הושיט לו את 30 דינרי הכסף המובטחים, וירד עם חפציו.
החדר היה מרווח יחסית, עד שאחד החותרים שאל אותו, ''איפה ה-19 האחרים?''. יוניוס דחס בפינה את מיטלטליו המעטים-''היסטוריה'' של הרודוטוס, בגדים, כסף ואוכל. הוא נשכב לישון על מזרן בריצפה, ונרדם.
למחרת יוניוס התעורר מוקדם בבוקר, אכל ארוחה קטנה מהצידה שלו והתיישב לקרוא בכתביו של הרודוטוס, בחלק המדבר על סקיתיה ויושביה. ''מה זה?'', שאלה אישה צעירה ליידו, יווניה נאה וכהת שיער. ''הסטוריה, של הרודוטוס'', ענה יוניוס, נבוך מעט. ''מעניין!'', אמרה האישה בהתפעלות. ''על מה?''. ''סקיתיה'', ענה יוניוס בקצרה, לחייו מאדימות. ''אתה חמוד'', אמרה היווניה. ''אני אאודוקסיה, בתו של סוחר אתונאי עשיר. מי אתה?''. ''ייווניוס אאינוונטוס'', גימגם יוניוס, ''בבן לוקיוס, פטריקיוס מגאליה.'' ''טוב, ביי'', היא אמרה והלכה, משאירה את יוניוס לבד, מנסה לעכל את השיחה.
בוקר אחד התעורר יוניוס על רצפת העץ הקשה, אחוז בחילה נוראית. ''מה קרה?'', שאל את נוסע לידו, גבר יווני מזדקן. '' אנחנו מותקפים!'', צרח האיש. יוניוס התגבר על הרצון לברוח לזרועות אמא בגאליה, והציץ לסיפון. 60 גברים חמושים באלות, פגיונות וגרזנים, חלקם יוונים וחלקם ברברים, עמדו על הסיפון. אחד מהם, יווני עטוי שריון שרשראות שכנראה היה מנהיגם, צעק על רב החובל. ''תביאו לנו את כל רכושכם ואת עצמכם כעבדים או שתמותו!'', הוא צעק. אוקלידוס לא ניסה להתנגד. הוא מיהר לכרוע ולהושיט ידיו בכניעה. מרבית הנוסעים הלכו אחריו, והחותרים היו ממילא עבדים כבולים למשוטים. יוניוס הסתכל על השודדים, על הילדים הבוכים, על הנשים המשוועות לעזרה... ונכנע גם הוא. השודדים העמיסו את השלל על אנייתם, נעלו את הנשים, הזקנים והילדים בחדר צר ואת הגברים כבלו לספסלי החתירה.
יוניוס ישב בספסל, אוחז במשוט הכבד, מנסה לדחוף אותו. ידיו היו מיובלות וזבות דם משבוע חתירה בספינה הארורה הזו. ''תעבוד!'', צעק השודד הנוגש שלהם, והצליף בו בשוט. כאב חד ונורא עבר בגופו של יוניוס, והוא מיהר לדחוף את המשוט, עוצר בדמעותיו. לפתע, טלטלה עזה העיפה את הספינה על הצד, מעיפה את הסוהר ומטיחה את ראשו בצד הספינה. יוניוס הודה לנפטון על כך שהוא קשור לספסל, פעם ראשונה בשבוע האיום שהעביר כאן. ואז, באה טלטלה שנייה. ראשו של יוניוס הוטח בקיר שמימינו, והסוהר חסר ההכרה שב והתגלגל לכיוונו. מחגורתו ביצבץ פגיון, ויוניוס מיהר לשלוף אותו ולחתוך את חבליו. הוא עצם את עיניו בגועל, ונעץ את הפגיון בגוף השודד, בלי שמץ חרטה. הוא מיהר לשחרר את שאר החותרים, פרץ את דלת חדר האסירים, ועלה לסיפון.
גלי ענק התנשאו סביב הספינה המיטלטלת כקליפת אגוז, מטיחים אנשים אל המעקה ומשליכים אותם לים. ילדים שבויים בכו, ואמהותיהן ניסו, ללא הצלחה, להרגיעם. גלים היטו את האנייה לזווית של 45 מעלות, והיא שבה למצבה הרגיל, משפריצה מים לכל עבר. לבסוף בא גל ענק, והפך את האנייה על צידה. קרשים ניתזו ממנה, והיא הלכה ושקעה לקרקעית הים הפונטו-כספי. יוניוס מיהר ושחה מתחת למעקה ההפוך, נמלט לעבר הים הפתוח. סירות וקרשים צפו על המים, ואנשים חפים מפשע שקעו למצולות. ולפתע, הגלים החלו להירגע. יוניוס נאחז בקרש, והצליח לראות סירה ובתוכה אם ותינוק, ילד בן כ-10 ואישה צעירה... אאודוקסיה, היווניה שפלירטטה איתו אז. יוניוס מיהר לשחות לעבר הסירה. הוא רצה להציל את כולם. הוא ריחם על התינוק הצורח, על האם המנסה להרגיעו, על הילד המסכן והצעירה הבוכה... אבל הסירה החלה לשקוע. יש יותר מדי אנשים. המים שבו והציפו אותה, מאיימים להפוך אותה... גל גדול, בגובה של ארבעה מטרים, שטף את הסירה. הוא סחף את האם, שניסתה להתנגד... לשווא. אאודוקסיה תפסה מהר את התינוק, בעוד האם נשטפת למצולות. יוניוס ניסה לתפוס אותה... אך היא טבעה. מזועזע, הוא מיהר לתפוס משוט, ובעוד הסערה נפסקת, שט לעבר חופי סקיתיה שנראו קרובים...
