סיפור היסטורי שכתבתי, אשמח לביקורת בונה!
הערה: מבוסס על סיפור אמיתי
חניבעל ברקה ישב על הכס במפקדה בעיר הנמל קרוטון, משקיף על גלי הים האיוני, וראשו כואב מתכנון תכניות מלחמה. הוא חיכה שבועות לבואו של שליחו של אחיו. ואוי כמה חיכה!... שנים שהוא היה מנותק, בארץ זרה ועוינת. שורותיו התדלדלו והצטמקו. עשרות אלפים נפלו בשלגי האלפים, בטיקינוס, טראסימנוס, קאנאי... ולא יקומו עוד. פיליפוס המקדוני הבטיח שיבוא, אך גם אותו הרומאים הביסו. הקשר עם מולדתו כמעט נותק, ושמועות שהגיעו אמרו שהמועצה בקרתגו אינה תומכת בו. בו! במי שנלחם כל יום וכל לילה למען המולדת, שחצה בשביל הזקנים הטיפשים האלה את גאליה ואת איבריה, את הרי האלפים ונלחם ברומאים באינספור קרבות. אחיו עזרובעל, אחיו היקר, הבטיח לבוא לעזרתו מאיבריה. אך הוא בושש... לפתע קול מוכר העיר אותו מהירהוריו.
״אדוני״, אמר מהרבעל, קצין פרשים שזוף ונאה, בן תערובת קרתגו-נומידי, ששירת אותו נאמנה כל שנות המלחמה, ״יש לך אורחים״.
מהרבעל פתח את הדלת, ושני אנשים, חבולים, פצועים ורזים בצורה לא בריאה, צלעו לתוך החדר. אחד מהם היה נמוך, בהיר עור וכהה שיער, ובמראהו היה ניכר שהוא קרתגי. השני גבוה, וכהה עור, נומידי כנראה. הם נשאו שק בד, ובתוכו משהו עגול. עיניהם דמעו חלושות, בעוד הם מוציאים את החפץ העגול החוצה.
״עזרובעל!״, צעק חניבעל, עיניו דומעות. ״עזרובעל... לא...״.... הוא לא האמין שזה באמת ראשו של אחיו מתגלגל כרות על הרצפה. הוא נזכר כיצד שיחקו בעודם ילדים בהרי סיציליה, מקפצים בין עצי הזית הנמוכים, והשמים צלולים ומאירים. איך נלחמו כתף אל כתף באיבריה, ואז חזרו למצודה, חגגו את ניצחונם ופלירטטו, בהצלחה, עם נערות האצולה האיבריות. ואחיו הבטיח שיבוא לעזרתו... ומת. חניבעל ברקה, אדיר המצביאים, הסיוט של רומא... כרע, מזועזע, על ברכיו. הוא הפסיק לנסות לעצור בדמעותיו. הוא בכה, על כל מה שאיבד, על אחיו עזרובעל שנהרג בידי הרומאים שהתעללו בגופתו. ״מי אתם?....״, שאל, בבכי, חניבעל.
״אני מאגו״, ענה הקרתגי, ״וזה אסטנבעל. היינו חיילים בשירות עזרובעל, ויצאנו איתו מאיבריה לבוא לעזרתך. חצינו את גאליה, עברנו את האלפים, את מחצית איטליה... ואז נלכד שליח ששלח אחיך אליך בידי הרומאים, והם גילו שהוא מבקש שצבאותיכם יתאחדו בנרניה. הרומאים חיכו לו שם... והתנפלו עלינו. הוא לחם בגבורה, וכשרכב כדי ללכד את השורות... נהרג. הרומאים ניצחו, ערפו את ראשו, ולקחו אותנו בשבי. הם שלחו אותנו להודיע לך זאת״. חניבעל לא האמין. הוא היה יכול להיפגש עם אחיו ולקבל את התגבורת החיונית, אלמלא השליח היה נלכד... הוא לא האמין למזלו הרע. ״הפסדנו...״, הוא אמר, והשמש שקעה מעל איטליה....
הערה: מבוסס על סיפור אמיתי
חניבעל ברקה ישב על הכס במפקדה בעיר הנמל קרוטון, משקיף על גלי הים האיוני, וראשו כואב מתכנון תכניות מלחמה. הוא חיכה שבועות לבואו של שליחו של אחיו. ואוי כמה חיכה!... שנים שהוא היה מנותק, בארץ זרה ועוינת. שורותיו התדלדלו והצטמקו. עשרות אלפים נפלו בשלגי האלפים, בטיקינוס, טראסימנוס, קאנאי... ולא יקומו עוד. פיליפוס המקדוני הבטיח שיבוא, אך גם אותו הרומאים הביסו. הקשר עם מולדתו כמעט נותק, ושמועות שהגיעו אמרו שהמועצה בקרתגו אינה תומכת בו. בו! במי שנלחם כל יום וכל לילה למען המולדת, שחצה בשביל הזקנים הטיפשים האלה את גאליה ואת איבריה, את הרי האלפים ונלחם ברומאים באינספור קרבות. אחיו עזרובעל, אחיו היקר, הבטיח לבוא לעזרתו מאיבריה. אך הוא בושש... לפתע קול מוכר העיר אותו מהירהוריו.
״אדוני״, אמר מהרבעל, קצין פרשים שזוף ונאה, בן תערובת קרתגו-נומידי, ששירת אותו נאמנה כל שנות המלחמה, ״יש לך אורחים״.
מהרבעל פתח את הדלת, ושני אנשים, חבולים, פצועים ורזים בצורה לא בריאה, צלעו לתוך החדר. אחד מהם היה נמוך, בהיר עור וכהה שיער, ובמראהו היה ניכר שהוא קרתגי. השני גבוה, וכהה עור, נומידי כנראה. הם נשאו שק בד, ובתוכו משהו עגול. עיניהם דמעו חלושות, בעוד הם מוציאים את החפץ העגול החוצה.
״עזרובעל!״, צעק חניבעל, עיניו דומעות. ״עזרובעל... לא...״.... הוא לא האמין שזה באמת ראשו של אחיו מתגלגל כרות על הרצפה. הוא נזכר כיצד שיחקו בעודם ילדים בהרי סיציליה, מקפצים בין עצי הזית הנמוכים, והשמים צלולים ומאירים. איך נלחמו כתף אל כתף באיבריה, ואז חזרו למצודה, חגגו את ניצחונם ופלירטטו, בהצלחה, עם נערות האצולה האיבריות. ואחיו הבטיח שיבוא לעזרתו... ומת. חניבעל ברקה, אדיר המצביאים, הסיוט של רומא... כרע, מזועזע, על ברכיו. הוא הפסיק לנסות לעצור בדמעותיו. הוא בכה, על כל מה שאיבד, על אחיו עזרובעל שנהרג בידי הרומאים שהתעללו בגופתו. ״מי אתם?....״, שאל, בבכי, חניבעל.
״אני מאגו״, ענה הקרתגי, ״וזה אסטנבעל. היינו חיילים בשירות עזרובעל, ויצאנו איתו מאיבריה לבוא לעזרתך. חצינו את גאליה, עברנו את האלפים, את מחצית איטליה... ואז נלכד שליח ששלח אחיך אליך בידי הרומאים, והם גילו שהוא מבקש שצבאותיכם יתאחדו בנרניה. הרומאים חיכו לו שם... והתנפלו עלינו. הוא לחם בגבורה, וכשרכב כדי ללכד את השורות... נהרג. הרומאים ניצחו, ערפו את ראשו, ולקחו אותנו בשבי. הם שלחו אותנו להודיע לך זאת״. חניבעל לא האמין. הוא היה יכול להיפגש עם אחיו ולקבל את התגבורת החיונית, אלמלא השליח היה נלכד... הוא לא האמין למזלו הרע. ״הפסדנו...״, הוא אמר, והשמש שקעה מעל איטליה....
) קצת מוגזמת לטעמי, אבל אני מניח שזה כבר עניין של טעם אישי.
