קיבלתי החלטה לחזור לכתוב באתגרי הכתיבה, למרות שאין לי באמת את הזמן. זה אומר שלא הספקתי לערוך את הסיפור הזה, אז אני מקווה שאין בו שגיאות מביכות.
אפשר לקרוא אותו בצורה נוחה יותר כאן.
אשמח לביקורת כמובן.
עריכה: למי שמעוניין, המשכתי את הסיפור הזה כאן: https://www.pundak.co.il/forums/threads/37066
אפשר לקרוא אותו בצורה נוחה יותר כאן.
"אני שונאת לרכב על סוסים," ריאלה רטנה. היא זזה במקומה על האוכף, מנסה להתיישב בצורה נוחה יותר, ופלטה אנחה מוגזמת.
"במיוחד בתוך יער," סילבר הזכיר לה. הוא היה לא הרבה יותר מעץ מהלך, זרועותיו עשויות מעשבים ארוכים שהתנדנדו מגזע העץ במרכז גופו, עיניו לא יותר מחריצים בלתי סימטריים ליד הצמרת נטולת העלים, אבל איכשהוא הוא נראה לחלוטין לא במקום בין שאר העצים הרגילים.
"במיוחד בתוך יער," ריאלה הסכימה. "כל השורשים הבולטים והאבנים, הם רק מבקשים שהסוס ישבור רגל ואני אשבור צוואר."
"והשמש," סילבר הוסיף, מנסה להסתיר את השעשוע בקולו. "אל תשכחי כמה את שונאת את השמש. והשמיים, בואי לא נתחיל אפילו."
"הא הא הא," ריאלה רטנה, והזיזה את הברדס שהסתיר את ראשה קצת יותר קדימה כדי שיסתיר עיניה מהשמש. "זה לא יפה לצחוק על עלמה כשהיא סובלת."
"אם אי פעם אפגוש עלמה, אוודא שסיימה לסבול לפני שאצחק עליה."
ריאלה כבר הכינה את תגובתה כשהם ראו את בן האנוש במרכז הדרך. בידו האחת הייתה קשת עם מיתר מתוח, בידו השנייה חץ עם נוצות ברווז בקצהו, על פניו חיוך מרוצה. "צהריים טובים לכם!" הוא הכריז. "אני לונגת'ורן, הבעלים של היער שאותו אתם חוצים עכשיו, אבל אתם יכולים לקרוא לי לונג. אם תואילו בטובכם לתת לי את כל החפצים בעלי הערך שברשותכם, תוכלו להמשיך בדרככם בשלום."
סילבר וריאלה החליפו מבט. "אני יכול להרוג אותו?" סילבר שאל, מתעלם מלונגת'ורן לחלוטין. "הוא רק בן אדם. האלים לא ישימו לב."
"אתה לא תרים נגדו יד," ריאלה לחשה בקול מאיים, ופנתה ללונגת'ורן. "אני חושבת שבחרת לעצמך טרף לא טוב, בן אנוש. אני מציעה שתסתובב ותחזור למקום שממנו באת."
"כולם אומרים את זה," לונגת'ורן אמר בצער. התנועות שלו היו כל כך מהירות שהן בקושי נראו כמו טשטוש. לפני שריאלה הבינה מה קורה, החץ עם נוצות הברווז בלט מתוך מצחו של הסוס שלה, וצהלה מבוהלת אחת לאחר מכן היא הייתה על הרצפה, רגלה קבורה מתחת לבהמה.
לונגת'ורן חתך את תיקי המשא מהצד של האוכף בתנועות סכין חדות, ואז רכן מעל ריאלה ההמומה. "עלפית," הוא אמר, מביט על אוזניה הארוכות שתחמו את שיערה השחור הקצר. "לא היה הרבה יותר קל פשוט לתת לי את מה שביקשתי?" הוא שאל. הוא הושיט את ידו לצווארה, ולפני שהספיקה להרתע, הוא משך את התליון שהיא ענדה בכוח, ובחן את אבן החן שבמרכזו בעניין.
"לא, אל!" ריאלה צעקה, מרימה את ידה אל התליון, אבל הוא היה מחוץ לטווח שלה בהרף עין, מדלג בין העצים, שורק בעליזות.
"רק בשביל הרקורד," סילבר אמר באגביות. "אם אני מרים את היד כדי לעזור לך לצאת משם, זה נחשב כלהרים נגדו יד?"
"שתוק ותעזור לי," ריאלה רטנה. "אנחנו צריכים למצוא אותו לפני שהשמש שוקעת."
לונגת'ורן היה בטוח שהוא חולם. הדברים שקרו סביבו לא היו דברים שקורים במציאות, ולכן ההסבר היחיד הוא שהוא שהם לא היו במציאות כרגע. בכל זאת, משהו בתוכו סירב להיות כנוע ולקבל את המצב כמו שהוא, אפילו בתוך חלום. הוא משך חץ נוסף קרוב לאוזנו ושחרר, והרעש שהגורגון פלט בזמן שהוא מת לא היה דומה לשום דבר שהוא אי פעם שמע. בן האדם שהיה בפיו, לעומת זאת, היה עסוק בלצרוח, בזמן שהגורגון התרסק לרצפה, רעש שהשתלב היטב עם שאר הצעקות. אותו בן האדם היה החבר הכי טוב של לונגת'ורן, אדם שהוא חלק איתו הכל, והדבר היחיד שהוא יכל לעשות כדי להרגיע את החרדה שמילאה את ליבו הוא להזכיר לעצמו שכל זה רק חלום. לקח לו רגע להסיט את מבטו מהגופה שטופת הירח.
הוא זיהה כלב שטני ענק עם עיניים בוערות שרץ קדימה לכיוונו, ושיחרר חץ מדויק כשהוא שמע את שמו. "לונגת'ורן!" הוא לא זיהה את העלפית הנמוכה שרצה לכיוונו, מדלגת מכיוון היער. "התליון! איפה התליון?"
עכשיו הוא היה בטוח שהוא חולם. "תליון?" הוא שאל.
"התליון שגנבת לי היום בצהריים!" היא קראה בכעס.
עכשיו הוא זיהה אותה. מוזר, איך אנשים אקראיים מופיעים בחלומות שלך. הוא הצביע אל המחסן הקטן שבו הם פירקו אבני חן מהתכשיטים, שם הוא השאיר את התליון. העלפית הרימה את ידו לכיוון החלון של המחסן, והוא ראה משהו זז בפנים. לפתע התליון נצמד אל חלון הזכוכית, ואפילו במרחק הזה הוא יכל לראות את אבן החן זוהרת באור סגול. העלפית התאמצה, והוא ראה את התליון חובט בחלון שוב ושוב, מנסה למצוא את דרכו החוצה.
ידו מצאה חץ נוסף, ורגע לאחר מכן, הזכוכית של החלון התנפצה. התליון זמזם באוויר היישר אל ידה של העלפית, וכשהיא נגעה בו, זה היה כאילו הכל התפוצץ. כל גופה זהר באור הסגול של התליון, עיניה הירוקות בוהקות באור מסנוור, והשדים שמסביב קרסו לאדמה בצרחות מזוויעות, גופם מתאדה לערפל סגול שנשאב במערבולת לתוך התליון. כשהשד האחרון נשאב לתוך התליון, העלפית קרסה לאדמה, מתנשפת.
לונגת'ורן צבט את עצמו, וגילה שהוא בקושי מרגיש את הכאב. הוא ציפה שכל האימה של החלום תעלם עם הערפל הסגול, אבל רק השדים הלכו. הוא צעד קדימה באיטיות, ורכן לצד גופתו של טרבר. הוא נראה צעיר מתמיד, כשעיניו פקוחות לרווחה באימה, ושפמו המטופש מכוסה נתז דם. גופו נגמר באיזור הבטן - מתחת לזה הייתה שיירה של קרביים שדעכה ממנו הלאה.
הוא הרגיש את מבטה של העלפית מעבר לכתפו, ויכל לשמוע את ההיסוס שלה. "אתה… בסדר?"
"התליון?" הוא שאל. "התליון עשה את כל זה?"
היא לא ענתה, אבל הוא חשב שהיא הנהנה.
"וזה לא חלום?" הוא לא היה בטוח שהוא היה מאמין לה, לא משנה מה היא אמרה.
"אני…" הוא שמע משהו חנוק בקולה. "לא."
"לא יכולת להזהיר אותי? לפני שלקחתי אותו?"
"להזהיר?" היא התרעמה. "אתה גנבת אותו! אתה לא נתת לי..." היא עצרה את עצמה באמצע. משהו בתוכו, משהו לא רציונלי, אמר לו שהיא לא יכולה לצעוק עליו אם הוא חולם. כל צעקה שלה הייתה כמו דקירה בחזה שלו, והוא הרגיש את עצמו נרתע פיזית ממנה עם כל מילה. הוא הסתובב והביט עליה, מבטה אשם, נשימותיה כבדות.
"למה את מסתובבת עם דבר כזה?"
"אני בדרך להשמיד אותו," היא ענתה.
לונג הנהן באיטיות, ואז התחיל לפרק את המיתר של הקשת שלו. להשאיר מיתר מתוח ללא צורך זה מתכון מצוין למיתר קרוע ולקשת שבורה, הוא למד את זה בגיל צעיר. "מתי אנחנו יוצאים?" הוא שאל.
"אני שונאת ללכת," ריאלה התלוננה, נשענת בכבדות על המטה שהיא מצאה ביער. היא עצרה לרגע כדי לסדר את שיערה מאחורי הברדס, ווידאה שהוא מסתיר את השמש.
"זה העניין!" לונג אמר, נוקש באצבעותיו. "זה בגלל שהרגתי את הסוס שלה. אם לא הייתי עושה את זה, ריאלה לא הייתה מתלוננת כל כך הרבה!"
"דווקא עשית רושם שאתה לא טיפש כמו שאתה נראה, בן אנוש," סילבר אמר. "הייתי חושב שתבין שאין כוח ביקום שיכול לגרום לריאלה להתלונן פחות."
"אני לא יודעת אם אני אוהבת את הקואליציה של שניכם נגדי," ריאלה רטנה.
"משהו שאת לא אוהבת? לא יכול להיות!" לונג אמר, וחייך אליה חיוך רחב, לפני שטיפס אל הגבעה הקטנה שמולם. "אבל יש לי חדשות טובות בשבילך: את לא צריכה ללכת עוד הרבה. כמעט הגענו."
החומות של העיר האנושית של גולדקריק היו פזורות לאורך האופק כמו נחש עצל. הם התחילו את המסע במורד הגבעה.
"תזכירי לי, למה לא יכולת להשמיד את התליון הארור הזה בחזרה בממלכת העלפים?"
"הקסם של התליון הוא קסם-רוחות, וקסם רוחות הוא אסור בקרב העלפים," היא אמרה. "אני מכשפת-הרוחות היחידה בממלכה, והתליון הזה נמצא הרבה מעל ליכולותיי."
"ריאלה!" הוא אמר, מדמה תדהמה. "את פושעת, כמוני?"
זה היה מיועד כבדיחה, אבל פניה של ריאלה האדימו, והיא הסיטה את מבטה כשהוא שאל את השאלה. "אני לא חושב שיש מישהו שהוא ממש כמוך, לונג," סילבר אמר ביובש. "השבח לאלים."
"ולמה אנחנו חושבים שבגולדקריק יהיה מכשף-רוחות שכן יכול לטפל בתליון הזה?" לונג שאל.
"כי הם בני הבליעל ששלחו את התליון הזה לממלכת העלפים," סילבר ענה לו, קולו משועשע. "כמתנת פיוס, לאחר סיום המלחמה בין ת'אן-טוואס לגולדקריק. בני אנוש, אה?"
"ארבעים עלפים נהרגו, ביניהם בנו היחיד של המלך, שהוביל את מתקפת הנגד מול השדים." ריאלה היססה. "אני לא חושבת שהם אפילו ידעו שבנו של המלך היה בת'אן-טוואס, או שאפילו עכשיו הם יודעים שהוא נהרג. אני חושבת שהם רק רצו נקמה."
לונג נראה מבולבל. "הם השקיעו כל כך הרבה מאמץ בנקמה, ואת חושבת שהם יעזרו לנו להרוס את התליון כי..?"
סילבר וריאלה החליפו מבט ארוך. "אני חוזר בי," סילבר אמר. "אתה טיפש בדיוק כמו שאתה נראה."
"בגלל שהם הולכים למצוא אותו בארמון שלהם הלילה," ריאלה ענתה. "בחדרו של יורש העצר."
לונג קפא במקומו, מביט בריאלה במבט המום. היה לה לפחות הכבוד להסמיק ולהסיט את מבטה.
"הם הציעו לי חנינה," היא התגוננה. "ממלך העלפים, בכבודו ובעצמו. מלך העלפים בא לבקר אותי, עלף שחי יותר מאלף שנים, והוא ביקש ממני שאעזור לו לנקום את מות בנו. אני העלפית היחידה שיכולה להחזיק את התליון מרוסן, היחידה שיכולה לעשות את זה." היא הציצה למעלה כדי להסתכל אליו לרגע. "לא ביקשתי ממך לבוא איתי."
"את באמת הולכת לעשות את זה?" קולו של לונג היה שקט בצורה לא אופיינית. "לשחרר את השדים האלה על אנשים שוב, בתוך עיר צפופה?"
"הם יצליחו לעצור אותם," היא מיהרה לומר. "יש להם את מכשפי הרוחות הכי טובים בעולם." היא השתתקה, ואז הוסיפה בקול חלש, כמעט בלתי נשמע. "זאת הדרך היחידה שאני יכולה לחזור הביתה."
"מה אתה מצפה שהיא תעשה?" סילבר שאל, קולו האדיש תוקפני לפתע. "תיקח איתה את התליון הזה ותסתובב איתו לשארית חייה?"
"אנחנו יכולים לחפש דרך להשמיד את התליון בעצמנו," לונג אמר. "למצוא מישהו שכן יהיה מוכן לעזור לנו."
"ואז ריאלה לא תוכל לחזור לממלכת העלפים אף פעם."
"מי צריך לחזור לשם? למקום שמוכן לעשות דבר כזה?"
"אני רוצה לחזור הביתה!" ריאלה צעקה, עיניה מתמלאות דמעות. "אני שונאת את זה, אני שונאת את המקום הזה, אני שונאת את העצים כאן, אני שונאת את מזג האוויר כאן, אני שונאת את האנשים כאן, אני שונאת את העולם הזה, והמקום היחיד שאני אוהבת להיות בו זה הבית שלי, ולא ראיתי אותו כבר חמש שנים! נמאס לי, לונג, נמאס לי להסתובב פה, נמאס לי, אני רק רוצה לחזור הביתה ולא לצאת משם יותר אף פעם!"
הדממה מילאה את החלל בזמן שריאלה הביטה ברצפה, הדמעות זולגות מטה ומטפטפות לאדמה. סילבר ולונג לא יכלו לעשות כלום מלבד להביט בה בחוסר אונים, חסרי תשובות. זה היה סילבר ששבר את השקט.
"אנחנו צריכים להתקדם אם אנחנו רוצים להספיק לשתול את התליון לפני הלילה," הוא אמר.
"לא, חתיכת עץ מטומטם," ריאלה אמרה, קולה נוטף ציניות. "אנחנו צריכים למצוא מישהו שיכול לעזור לי להשמיד את התליון המטופש הזה. אני מכירה מישהו בהארדהום." היא נאנחה, וניגבה את עיניה בידה. "אלוהים, כמה אני שונאת את הארדהום."
סילבר ולונג החליפו מבט, והם לא יכלו שלא לחייך.
"במיוחד בתוך יער," סילבר הזכיר לה. הוא היה לא הרבה יותר מעץ מהלך, זרועותיו עשויות מעשבים ארוכים שהתנדנדו מגזע העץ במרכז גופו, עיניו לא יותר מחריצים בלתי סימטריים ליד הצמרת נטולת העלים, אבל איכשהוא הוא נראה לחלוטין לא במקום בין שאר העצים הרגילים.
"במיוחד בתוך יער," ריאלה הסכימה. "כל השורשים הבולטים והאבנים, הם רק מבקשים שהסוס ישבור רגל ואני אשבור צוואר."
"והשמש," סילבר הוסיף, מנסה להסתיר את השעשוע בקולו. "אל תשכחי כמה את שונאת את השמש. והשמיים, בואי לא נתחיל אפילו."
"הא הא הא," ריאלה רטנה, והזיזה את הברדס שהסתיר את ראשה קצת יותר קדימה כדי שיסתיר עיניה מהשמש. "זה לא יפה לצחוק על עלמה כשהיא סובלת."
"אם אי פעם אפגוש עלמה, אוודא שסיימה לסבול לפני שאצחק עליה."
ריאלה כבר הכינה את תגובתה כשהם ראו את בן האנוש במרכז הדרך. בידו האחת הייתה קשת עם מיתר מתוח, בידו השנייה חץ עם נוצות ברווז בקצהו, על פניו חיוך מרוצה. "צהריים טובים לכם!" הוא הכריז. "אני לונגת'ורן, הבעלים של היער שאותו אתם חוצים עכשיו, אבל אתם יכולים לקרוא לי לונג. אם תואילו בטובכם לתת לי את כל החפצים בעלי הערך שברשותכם, תוכלו להמשיך בדרככם בשלום."
סילבר וריאלה החליפו מבט. "אני יכול להרוג אותו?" סילבר שאל, מתעלם מלונגת'ורן לחלוטין. "הוא רק בן אדם. האלים לא ישימו לב."
"אתה לא תרים נגדו יד," ריאלה לחשה בקול מאיים, ופנתה ללונגת'ורן. "אני חושבת שבחרת לעצמך טרף לא טוב, בן אנוש. אני מציעה שתסתובב ותחזור למקום שממנו באת."
"כולם אומרים את זה," לונגת'ורן אמר בצער. התנועות שלו היו כל כך מהירות שהן בקושי נראו כמו טשטוש. לפני שריאלה הבינה מה קורה, החץ עם נוצות הברווז בלט מתוך מצחו של הסוס שלה, וצהלה מבוהלת אחת לאחר מכן היא הייתה על הרצפה, רגלה קבורה מתחת לבהמה.
לונגת'ורן חתך את תיקי המשא מהצד של האוכף בתנועות סכין חדות, ואז רכן מעל ריאלה ההמומה. "עלפית," הוא אמר, מביט על אוזניה הארוכות שתחמו את שיערה השחור הקצר. "לא היה הרבה יותר קל פשוט לתת לי את מה שביקשתי?" הוא שאל. הוא הושיט את ידו לצווארה, ולפני שהספיקה להרתע, הוא משך את התליון שהיא ענדה בכוח, ובחן את אבן החן שבמרכזו בעניין.
"לא, אל!" ריאלה צעקה, מרימה את ידה אל התליון, אבל הוא היה מחוץ לטווח שלה בהרף עין, מדלג בין העצים, שורק בעליזות.
"רק בשביל הרקורד," סילבר אמר באגביות. "אם אני מרים את היד כדי לעזור לך לצאת משם, זה נחשב כלהרים נגדו יד?"
"שתוק ותעזור לי," ריאלה רטנה. "אנחנו צריכים למצוא אותו לפני שהשמש שוקעת."
לונגת'ורן היה בטוח שהוא חולם. הדברים שקרו סביבו לא היו דברים שקורים במציאות, ולכן ההסבר היחיד הוא שהוא שהם לא היו במציאות כרגע. בכל זאת, משהו בתוכו סירב להיות כנוע ולקבל את המצב כמו שהוא, אפילו בתוך חלום. הוא משך חץ נוסף קרוב לאוזנו ושחרר, והרעש שהגורגון פלט בזמן שהוא מת לא היה דומה לשום דבר שהוא אי פעם שמע. בן האדם שהיה בפיו, לעומת זאת, היה עסוק בלצרוח, בזמן שהגורגון התרסק לרצפה, רעש שהשתלב היטב עם שאר הצעקות. אותו בן האדם היה החבר הכי טוב של לונגת'ורן, אדם שהוא חלק איתו הכל, והדבר היחיד שהוא יכל לעשות כדי להרגיע את החרדה שמילאה את ליבו הוא להזכיר לעצמו שכל זה רק חלום. לקח לו רגע להסיט את מבטו מהגופה שטופת הירח.
הוא זיהה כלב שטני ענק עם עיניים בוערות שרץ קדימה לכיוונו, ושיחרר חץ מדויק כשהוא שמע את שמו. "לונגת'ורן!" הוא לא זיהה את העלפית הנמוכה שרצה לכיוונו, מדלגת מכיוון היער. "התליון! איפה התליון?"
עכשיו הוא היה בטוח שהוא חולם. "תליון?" הוא שאל.
"התליון שגנבת לי היום בצהריים!" היא קראה בכעס.
עכשיו הוא זיהה אותה. מוזר, איך אנשים אקראיים מופיעים בחלומות שלך. הוא הצביע אל המחסן הקטן שבו הם פירקו אבני חן מהתכשיטים, שם הוא השאיר את התליון. העלפית הרימה את ידו לכיוון החלון של המחסן, והוא ראה משהו זז בפנים. לפתע התליון נצמד אל חלון הזכוכית, ואפילו במרחק הזה הוא יכל לראות את אבן החן זוהרת באור סגול. העלפית התאמצה, והוא ראה את התליון חובט בחלון שוב ושוב, מנסה למצוא את דרכו החוצה.
ידו מצאה חץ נוסף, ורגע לאחר מכן, הזכוכית של החלון התנפצה. התליון זמזם באוויר היישר אל ידה של העלפית, וכשהיא נגעה בו, זה היה כאילו הכל התפוצץ. כל גופה זהר באור הסגול של התליון, עיניה הירוקות בוהקות באור מסנוור, והשדים שמסביב קרסו לאדמה בצרחות מזוויעות, גופם מתאדה לערפל סגול שנשאב במערבולת לתוך התליון. כשהשד האחרון נשאב לתוך התליון, העלפית קרסה לאדמה, מתנשפת.
לונגת'ורן צבט את עצמו, וגילה שהוא בקושי מרגיש את הכאב. הוא ציפה שכל האימה של החלום תעלם עם הערפל הסגול, אבל רק השדים הלכו. הוא צעד קדימה באיטיות, ורכן לצד גופתו של טרבר. הוא נראה צעיר מתמיד, כשעיניו פקוחות לרווחה באימה, ושפמו המטופש מכוסה נתז דם. גופו נגמר באיזור הבטן - מתחת לזה הייתה שיירה של קרביים שדעכה ממנו הלאה.
הוא הרגיש את מבטה של העלפית מעבר לכתפו, ויכל לשמוע את ההיסוס שלה. "אתה… בסדר?"
"התליון?" הוא שאל. "התליון עשה את כל זה?"
היא לא ענתה, אבל הוא חשב שהיא הנהנה.
"וזה לא חלום?" הוא לא היה בטוח שהוא היה מאמין לה, לא משנה מה היא אמרה.
"אני…" הוא שמע משהו חנוק בקולה. "לא."
"לא יכולת להזהיר אותי? לפני שלקחתי אותו?"
"להזהיר?" היא התרעמה. "אתה גנבת אותו! אתה לא נתת לי..." היא עצרה את עצמה באמצע. משהו בתוכו, משהו לא רציונלי, אמר לו שהיא לא יכולה לצעוק עליו אם הוא חולם. כל צעקה שלה הייתה כמו דקירה בחזה שלו, והוא הרגיש את עצמו נרתע פיזית ממנה עם כל מילה. הוא הסתובב והביט עליה, מבטה אשם, נשימותיה כבדות.
"למה את מסתובבת עם דבר כזה?"
"אני בדרך להשמיד אותו," היא ענתה.
לונג הנהן באיטיות, ואז התחיל לפרק את המיתר של הקשת שלו. להשאיר מיתר מתוח ללא צורך זה מתכון מצוין למיתר קרוע ולקשת שבורה, הוא למד את זה בגיל צעיר. "מתי אנחנו יוצאים?" הוא שאל.
"אני שונאת ללכת," ריאלה התלוננה, נשענת בכבדות על המטה שהיא מצאה ביער. היא עצרה לרגע כדי לסדר את שיערה מאחורי הברדס, ווידאה שהוא מסתיר את השמש.
"זה העניין!" לונג אמר, נוקש באצבעותיו. "זה בגלל שהרגתי את הסוס שלה. אם לא הייתי עושה את זה, ריאלה לא הייתה מתלוננת כל כך הרבה!"
"דווקא עשית רושם שאתה לא טיפש כמו שאתה נראה, בן אנוש," סילבר אמר. "הייתי חושב שתבין שאין כוח ביקום שיכול לגרום לריאלה להתלונן פחות."
"אני לא יודעת אם אני אוהבת את הקואליציה של שניכם נגדי," ריאלה רטנה.
"משהו שאת לא אוהבת? לא יכול להיות!" לונג אמר, וחייך אליה חיוך רחב, לפני שטיפס אל הגבעה הקטנה שמולם. "אבל יש לי חדשות טובות בשבילך: את לא צריכה ללכת עוד הרבה. כמעט הגענו."
החומות של העיר האנושית של גולדקריק היו פזורות לאורך האופק כמו נחש עצל. הם התחילו את המסע במורד הגבעה.
"תזכירי לי, למה לא יכולת להשמיד את התליון הארור הזה בחזרה בממלכת העלפים?"
"הקסם של התליון הוא קסם-רוחות, וקסם רוחות הוא אסור בקרב העלפים," היא אמרה. "אני מכשפת-הרוחות היחידה בממלכה, והתליון הזה נמצא הרבה מעל ליכולותיי."
"ריאלה!" הוא אמר, מדמה תדהמה. "את פושעת, כמוני?"
זה היה מיועד כבדיחה, אבל פניה של ריאלה האדימו, והיא הסיטה את מבטה כשהוא שאל את השאלה. "אני לא חושב שיש מישהו שהוא ממש כמוך, לונג," סילבר אמר ביובש. "השבח לאלים."
"ולמה אנחנו חושבים שבגולדקריק יהיה מכשף-רוחות שכן יכול לטפל בתליון הזה?" לונג שאל.
"כי הם בני הבליעל ששלחו את התליון הזה לממלכת העלפים," סילבר ענה לו, קולו משועשע. "כמתנת פיוס, לאחר סיום המלחמה בין ת'אן-טוואס לגולדקריק. בני אנוש, אה?"
"ארבעים עלפים נהרגו, ביניהם בנו היחיד של המלך, שהוביל את מתקפת הנגד מול השדים." ריאלה היססה. "אני לא חושבת שהם אפילו ידעו שבנו של המלך היה בת'אן-טוואס, או שאפילו עכשיו הם יודעים שהוא נהרג. אני חושבת שהם רק רצו נקמה."
לונג נראה מבולבל. "הם השקיעו כל כך הרבה מאמץ בנקמה, ואת חושבת שהם יעזרו לנו להרוס את התליון כי..?"
סילבר וריאלה החליפו מבט ארוך. "אני חוזר בי," סילבר אמר. "אתה טיפש בדיוק כמו שאתה נראה."
"בגלל שהם הולכים למצוא אותו בארמון שלהם הלילה," ריאלה ענתה. "בחדרו של יורש העצר."
לונג קפא במקומו, מביט בריאלה במבט המום. היה לה לפחות הכבוד להסמיק ולהסיט את מבטה.
"הם הציעו לי חנינה," היא התגוננה. "ממלך העלפים, בכבודו ובעצמו. מלך העלפים בא לבקר אותי, עלף שחי יותר מאלף שנים, והוא ביקש ממני שאעזור לו לנקום את מות בנו. אני העלפית היחידה שיכולה להחזיק את התליון מרוסן, היחידה שיכולה לעשות את זה." היא הציצה למעלה כדי להסתכל אליו לרגע. "לא ביקשתי ממך לבוא איתי."
"את באמת הולכת לעשות את זה?" קולו של לונג היה שקט בצורה לא אופיינית. "לשחרר את השדים האלה על אנשים שוב, בתוך עיר צפופה?"
"הם יצליחו לעצור אותם," היא מיהרה לומר. "יש להם את מכשפי הרוחות הכי טובים בעולם." היא השתתקה, ואז הוסיפה בקול חלש, כמעט בלתי נשמע. "זאת הדרך היחידה שאני יכולה לחזור הביתה."
"מה אתה מצפה שהיא תעשה?" סילבר שאל, קולו האדיש תוקפני לפתע. "תיקח איתה את התליון הזה ותסתובב איתו לשארית חייה?"
"אנחנו יכולים לחפש דרך להשמיד את התליון בעצמנו," לונג אמר. "למצוא מישהו שכן יהיה מוכן לעזור לנו."
"ואז ריאלה לא תוכל לחזור לממלכת העלפים אף פעם."
"מי צריך לחזור לשם? למקום שמוכן לעשות דבר כזה?"
"אני רוצה לחזור הביתה!" ריאלה צעקה, עיניה מתמלאות דמעות. "אני שונאת את זה, אני שונאת את המקום הזה, אני שונאת את העצים כאן, אני שונאת את מזג האוויר כאן, אני שונאת את האנשים כאן, אני שונאת את העולם הזה, והמקום היחיד שאני אוהבת להיות בו זה הבית שלי, ולא ראיתי אותו כבר חמש שנים! נמאס לי, לונג, נמאס לי להסתובב פה, נמאס לי, אני רק רוצה לחזור הביתה ולא לצאת משם יותר אף פעם!"
הדממה מילאה את החלל בזמן שריאלה הביטה ברצפה, הדמעות זולגות מטה ומטפטפות לאדמה. סילבר ולונג לא יכלו לעשות כלום מלבד להביט בה בחוסר אונים, חסרי תשובות. זה היה סילבר ששבר את השקט.
"אנחנו צריכים להתקדם אם אנחנו רוצים להספיק לשתול את התליון לפני הלילה," הוא אמר.
"לא, חתיכת עץ מטומטם," ריאלה אמרה, קולה נוטף ציניות. "אנחנו צריכים למצוא מישהו שיכול לעזור לי להשמיד את התליון המטופש הזה. אני מכירה מישהו בהארדהום." היא נאנחה, וניגבה את עיניה בידה. "אלוהים, כמה אני שונאת את הארדהום."
סילבר ולונג החליפו מבט, והם לא יכלו שלא לחייך.
אשמח לביקורת כמובן.
עריכה: למי שמעוניין, המשכתי את הסיפור הזה כאן: https://www.pundak.co.il/forums/threads/37066
