הפרק החדש כבר כאן! תיהנו
***
פרק שלוש עשרה
תקיפה מסתורית
אורפן וקליאו הסתגרו באחד החדרים, קליאו ספקה את כפות ידיה זו בזו והשתדלה שלא להביט על פניו של אורפן בזמן שעמדו ליד הדלת, עיניה התכולות נועצות את מבטן על הרצפה; היא תהתה אם הוא רצה לנזוף בה כמו תמיד, אבל היא באמת ובתמים לא אהבה את האישה הזו קסנדרה, וגם היא לא חשבה שקיזה מסוכנת – אורפן לצערה חשב אחרת ממנה וזה תסכל אותה.
המכשף התבונן על הנערה הצעירה שכל-כך אהב ונאנח, מניח את ידיו על מותניו; הוא לא התכוון לדבר אליה בכעס, אלא בעדינות – הוא פחד עליה, ההתנהגות הזו שלה הייתה עלולה לסכן אותה וזה הדאיג אותו. קליאו תמיד הייתה נערה בעייתית, אמה המבוגרת התייאשה מילדתה לגמרי, ומריאבלה אחותה הבכורה והמסורה ניסתה להשתלט עליה כמה שיכלה.
היעלמותו המסתורית והפתאומית של אב המשפחה הותירה צלקת בליבה של קליאו, אשר הייתה מאוד קשורה אליו, והחמירה את התנהגותה. בנוסף, קליאו הייתה בסך הכל בת חמש עשרה, ואורפן היה מוכרח לקרוע אותה ממשפחתה ומתנאי החיים הטובים של בית האצולה בו גרה – הוא תיאר לעצמו כי הגעגועים לאמה ולאחותה לעיתים הקשו עליה והוא הבין אותה.
"אני לא יודעת מה אתה רוצה לומר לי אורפן, אבל אני חושבת שקיזה לא מסוכנת וקסנדרה היא לא אישה טובה כמו שהיא מציגה את עצמה." מיהרה הנערה להציג
את עמדותיה בפני אורפן. "וזה ממש לא יעזור אם תתחיל לצרוח עליי עכשיו..." הוסיפה בקול קטן.
אורפן הניח את ידו הגדולה על ראשה הבלונדיני והמקורזל של קליאו המבולבלת, אשר נשאה באיטיות את עיניה הגדולות מעלה אל פניו של המכשף, ממצמצת בעייפות – הוא חייך אליה.
"אני לא מתכוון לצרוח עלייך, אני רק רוצה לדבר," אמר לה בעדינות. "ואחרי השיחה שלנו, אני רוצה שאת ומג'יק תאכלו טוב ותלכו לישון, אתם צעירים וזקוקים למנוחה." הוסיף אורפן בכובד ראש.
קליאו הנהנה, עדיין מביטה על פניו מלמטה. 'אז הוא לא באמת כועס עליי?' שאלה את עצמה.
הנערה הצעירה ישבה על המיטה ואורפן רכן מולה, עיניה המרהיבות התבוננו עליו בציפייה מלמעלה, ראשה נטה מעט הצידה כנראה מהעייפות שהחלה לגבור עליה. הוא לא ידע מדוע, אבל לאחרונה הוא פחות התקשה להפגין כלפיה את רגשותיו, דבר אשר לא היה אופייני לו.
"קליאו, את צודקת... אני לא אביך, אבל את צריכה להבין משהו לגביי." דיבר אליה ברכות, נושא את עיניו אל פניה. "אני דואג לך..." הוסיף ולקח את ידה, משלב את אצבעותיו באצבעותיה הרזות.
"אורפן..." לחשה הנערה.
"החיים שלך יקרים לי יותר מכל דבר אחר, וכשאת מתנהגת כך אני הופך להיות מודאג." הסביר לה בכנות. "את לא יכולה לצפות ממני לאפשר לך להתקרב אל המכשפה הזו לאחר שפגעה בך."
"אבל... היא לא עשתה את זה בכוונה." אמרה קליאו בעדינות.
"זה לא משנה קליאו, אני לא סומך עליה עכשיו... אני עוד צריך לספר לך ולמג'יק הרבה דברים בקשר אליה. וגם לגבי קסנדרה, אני מבין שנפגעת בשבילי, אבל אני בסדר גמור ואת לא צריכה להתעצבן יותר." השיב לה קצת יותר בקשיחות.
הוא נאנח, עדיין אוחז בידה.
הנערה נשפה באפה, שולחת באיטיות את ידה השנייה אל פניו של אורפן, מלטפת את לחיו ברכות.
המכשף הביט עליה מעט מופתע, כף ידה הקטנה הייתה חמימה למדי על פניו המחוספסים.
"אני מצטערת כל-כך אורפן... אני לא רוצה שתהיה עצוב ומודאג." אמרה בשקט, הבעה עצובה נשקפה על פניה היפים; קליאו לא רצתה שאורפן ידאג בגללה, היא לא תמיד הצליחה לשלוט על התנהגותה הפזיזה או גסת הרוח, היא הכירה את החיסרון הזה בה והבטיחה לעצמה שתנסה להשתנות.
"אל תדאגי, אני אהיה בסדר כל עוד את תהיי בסדר." השיב לה המכשף ברוך, מניח את ידו על ידה המלטפת את לחיו, מתמסר למגע החמים והאוהב הזה - הפעם האחרונה בה מישהו ליטף את לחיו הייתה לפני שנים, אחותו הגדולה נהגה לעשות זאת - אזאלי, עליה חשב פעמים רבות.
קליאו הרגישה שזהו זמן מתאים לספר לאורפן על חלומה, הוא כל הזמן הטריד את ראשה והיא הייתה חייבת לשחרר את זה.
"אורפן?..." אמרה לפתע הנערה בחולשה.
"כן?"
"החלום עלייך היה נוראי, חלמתי שעזבת אותי במקום חשוך אחרי שהכתה אותי." דיברה אליו בקול רועד, עיניה הגדולות נצצו. "א-אל תעזוב אותי... אף פעם."
אורפן נחרד למשמע אוזניו... לעזוב אותה? להכות אותה? כישוף השכחה האכזרי גרם לקליאו לחלום על הפחדים הכי גדולים שלה, וזה רק יחמיר.
"קליאו... תקשיבי לי טוב." ניסה אורפן להתעשת מדבריה המזעזעים, אשר היו רחוקים שנות אור ממה שהוא למעשה הרגיש כלפיה. "אני לעולם לא אעזוב אותך ולא את מג'יק, אתם המשפחה היחידה שלי... תשכחי מכל מה שחלמת, את יודעת כמה אכפת לי ממך." אמר לה אורפן ברצינות, מביט על עיניה שכמעט דמעו. "קדימה קליאו, אני לא רוצה שהדברים האלו יהיו לך בראש..." ביקש ממנה. "אל תבכי..." הוא העביר את אצבעו בעדינות על לחיה הרכה והסמוקה.
'מלאכית קטנה...' חשב וחייך לעברה.
"הבית המכושף גרם לי לחלום את זה, נכון? כי זה אף פעם לא יכול לקרות..." ניסתה לשכנע את עצמה הנערה.
"נכון..." השיב אורפן ברכות, אך בתוך תוכו היה כבר נמאס לו לשקר לה – זה נכון שחלומותיה של קליאו בעקבות כישוף השכחה לא ניבאו שום דבר, אך עדיין הבית המכושף לא היה הגורם לכך. הוא תהה לעצמו אם יהיה כדאי בכל זאת לספר לה את האמת בעתיד. בכל אופן, עכשיו הוא יהיה חייב לשנות את נושא השיחה המדכא ולשמח אותה... כל הדברים השקריים עליהם חלמה קליאו חייבים להישכח ומהר, ייתכן והחלום המטריד היה אחד מהסיבות להתנהגותה של הנערה לאחרונה.
"קליאו, את רוצה להכין ארוחת ערב היום?" שאל אותה לפתע אורפן כמנסה לשנות נושא, יודע כי הוא הולך להתחרט על זה אחר כך.
"ב-באמת?" שאלה הנערה בתדהמה.
"כן... אבל בתנאי שכשיהיה לנו קלקול קיבה, את מטפלת בנו." התלוצץ איתה.
"הבישולים שלי מושלמים! אתה חצוף אורפן!" קראה ברוגז. "אל תדבר איתי יותר לעולם." הוסיפה נחרצות והסבה את ראשה הצידה, מנפחת את לחייה בילדותיות.
"באמת? את זה עוד נראה." גיחך.
ואז הוא התנפל עליה במטר דגדוגים כשחיוך משועשע מתפרש על פניו.
"אורפן! תפסיק! תפסיק עכשיו!" גופה של קליאו החל להתקפל והיא נפלה אחורה על המיטה, צחוקה המתגלגל נשמע ברחבי הבית.
"קודם תלמדי לקח! נראה מי לא תדבר איתי עכשיו! הבסתי אותך!" קרא בניצחון, ממשיך במלאכת הדגדוג.
קיזה שבדיוק עברה ליד דלת החדר בו שהו אורפן וקליאו, שמעה את צחוקה המתגלגל של הנערה.
'אז ככה קרלנסלו 'מעניש' את השותפה שלו...' חשבה קיזה, נזכרת כיצד לואיס אדונה היה מעניש אותה בעזרת מכות עד זוב דם – קרלנסלו לעולם לא ירים יד על הנערים הללו גם כאשר הם מעצבנים אותו.
היא ניחשה שאורפן כבר כנראה הרגיש בהילתה ליד הדלת והתעלם מכך, אך היא בכל זאת פתחה אותה מעט ובזהירות, רק בכדי להציץ על שני הצעירים – היא לא ידעה מדוע, אבל היא פשוט רצתה לראות את זה...
דרך חריץ קטן היא התבוננה על השניים; קליאו, אשר דמעה מצחוק, שיערה הבלונדיני פרוע מתמיד, תפסה באחת הכריות וזרקה אותה על פניו של המכשף בהפתעה בכדי שיחדל לדגדג את מותניה.
"טוב... זהו, למדת לקח." הוא הניח לגופה המוטל על המיטה, מתנשף ומחייך לעברה.
"אורפן... אני עוד אנקום בך!" קראה בילדותיות, מתיישבת ומתנשפת גם היא. "אבל עכשיו לפחות אני מרגישה יותר טוב." הנערה חייכה אליו במתיקות.
"אני שמח..." השיב לה באהבה.
כשקיזה התבוננה על פניו, על הדרך בה הוא הביט על הנערה הזראית – היא הרגישה מוזר, היא לא הצליחה לפענח את רגשותיה לגמרי, אך הם היו קשורים אל היחס שהייתה רגילה לקבל על ידי לואיס. האם... גם היא הייתה רוצה שמישהו יתבונן עליה באהבה ממש כמו שקרלנסלו הביט על הנערים הללו? המחשבות סביב אדונה העירו את געגועיה אליו מחדש, היא הייתה רגילה שיש מישהו מעליה, מישהו שמצווה עליה מה לעשות... היא לא הייתה רגילה לפעול באופן עצמאי, אף על פי שאדונה סמך עליה והיא קיוותה שתצליח לבצע את משימתו בעניין קרלנסלו וצירופו אל המורדים. כעת, היא הייתה חייבת לשנות גישה ולהראות למכשף האדיר הזה שהיא באה לטובתו ובעיקר לטובתם של הנערים, היא תצטרך לעמוד לצדו ולעזור לו בהשגחה על שני הזאטוטים.
'ואחרי זה... אתחבר אליהם ואגע בליבם, הם יהיו חייבים לשכנע את קרלנסלו לעזור לי. הילדה היא מטרה פשוטה, גם הילד הוא לא בעיה.' היא המשיכה להסתכל על קרלנסלו וקליאו.
'אני בעיקר צריכה להתביית על הפרחחית הבלונדינית והחלשה, אתקרב אליה כמה שיותר ואם לא תהיה לי ברירה אצטרך לאיים על קרלנסלו איתה.' המכשפה הרגישה נחושה מתמיד, גם אם תצטרך לשחק את עצמה ליד המכשף והנערים, היא תעשה את זה בקלות – לואיס היה חשוב לה יותר מהכל, והיא הייתה צריכה את הכוח של קרלנסלו בכדי להשלים את משימתו.
הם חייבים לצאת לקונסטלין בהקדם האפשרי; המורדים האחרים לא יודעים על חטיפתו של מנהיגם בידי סאריון הארור, יחד עם קרלנסלו הם יצטרכו לפרוץ למגדל הניב ולהציל אותו!
'אין זמן, סאריון לא נתן זמן מדויק, אבל אם לא אגיע לשם בקרוב, המצב יהיה רע.' היא חרקה בשיניה – הזעם מתחיל לגעור בה שוב.
"הו, גברת מכשפה כאן." אמרה לפתע קליאו, לאחר שפתחה את הדלת לרווחה והבחינה בקיזה.
המכשפה התעשתה מיד, היא ידעה שזה יקרה, אך לא נחפזה להימלט.
קיזה נשמה עמוק והביטה למטה על פניה של קליאו, אשר המשיכה להביט עליה בעזרת עיניה התכולות. המכשפה ניסתה לחייך אליה, בתקווה שזה ייצא משכנע.
קליאו מיד החזירה לה בחיוך גדול ומתלהב.
'כמה מוזרה הילדה הזו... למה היא מחייכת אליי בחזרה אחרי איך שהתנהגתי כלפיה?' שאלה את עצמה קיזה, היא לא הייתה רגילה לדברים מעין אלה.
קליאו לא באמת הבינה למה קיזה מחייכת אליה פתאום אחריי היחס הקר שלה כלפיה, אך היא ניסתה להיות נחמדה; בדרך כלל קליאו נהגה להיות גסת רוח כלפי אנשים חדשים בקרבת אורפן, אבל כרגע קיזה סקרנה אותה בעיקר בגלל היותה מכשפה, הנערה קיוותה כי בהמשך היא תלמד אותה לפחות כישוף אחד בזמן שאורפן מסרב בתוקף ללמד אותה.
המכשף נעמד מאחורי קליאו המחויכת, קיזה לעומתה מיד מחקה את החיוך המוזר מפניה וחזרה להבעתה הקשוחה – הדבר גרם לקליאו לצחקק וזה הביך אותה.
אורפן הסתכל על המכשפה בחוסר רגש.
"קיזה, מחר נשב כולנו בסלון ואני אסביר לילדים את הכל... עדיין לא החלטתי דבר בקשר לזה, כך שאין מה למהר." פסק אורפן בכובד ראש והתכוון ללכת, אך המכשפה לפתע תפסה בידו, קליאו הביטה על השניים בחוסר הבנה.
"אין מה למהר?... כבר שכחת? הם עלולים להרוג את האדון שלי!" קראה קיזה במצוקה, נחרדת מדבריו של קרלנסלו.
'האדון שלה?...' חשבה קליאו מבולבלת. 'הכוונה כמו אורפן ומג'יק?' שאלה את עצמה.
אורפן שחרר את ידו מאחיזתה, כשהוא לא פונה להביט על פניה. "זה לא פשוט כמו שזה נראה, יש הרבה דברים שאני תלוי בהם." אמר בקשיחות. "אם את רוצה שאעזור לך, אל תאיצי בי. אני לא חושב שהם יהרגו אותו כל-כך מהר, הם לא טיפשים והם ישתמשו בו. הדאגה שלך עוד תגרום לך לפעול בפזיזות ואני לא מאשים אותך." אורפן ידע כמה מכשפי מגדל הניב אוהבים לשחק ברגשות של האויבים שלהם, להרוג את מנהיג המורדים לא ייתן להם דבר ואף יעצים את רגשות הנקמה של קרוביו – דבר שיחזק את אנרגיית הכשפים שלהם. קיזה לא יכלה לחשוב בבהירות והוא לא האשים אותה, האדם שהיא אוהבת נחטף לנגד עיניה והיא לא ידעה מה מצבו. אם במקרה
קליאו או מג'יק היו נחטפים, הוא כמובן היה מגיב בדומה לה ולא מחכה לרגע אחד נוסף, אך זה לא היה חכם. מלבד זאת הוא עדיין לא סמך עליה מספיק בכדי לצאת למסע שלם ומסוכן יחד עם הנערים. האם להגיע אל קונסטלין ולהיווכח שהיא אכן דוברת אמת על המלחמה יהיה הדבר הנכון לעשות?
קיזה נראית מודאגת מתמיד, אך כשהיא חשבה על דבריו של קרלנסלו לעומק – הם היו נכונים ואולי היה עליה לשמור על איפוק עד כמה שזה יהיה קשה. לבסוף, היא האמינה, כי תצליח לשכנע אותו ויהי מה.
לפתע קליאו נעמדה מול אורפן, הוא הביט עליה מטה בחוסר הבנה.
"קיזה רוצה להציל את המאסטר שלה, אני ומג'יק היינו עושים הכל בשביל להציל אותך... למה שלא נעזור לה?" שאלה הנערה את המכשף.
קיזה הייתה מעט בהלם; זה היה מהיר מידי, הנערה אפילו לא ידעה את כל הסיפור מאחורי זה עדיין.
"קליאו, אל תדברי לפני שאת יודעת את כל התמונה. את-"
ללא כל הכנה, נשמע פיצוץ גדול בקרבת הבית, אשר עצר את דבריו של אורפן וגרם לבית לרעוד, קליאו כמעט מעדה אחורה, אורפן מיהר לתפוס בגופה הפגיע והצמיד אותה אליו כשהיא נאנקת בחולשה.
"
מה לעזאזל?!" צרח אורפן. "רגע...
מג'יק." עיניו של אורפן נפערו בבהלה; מג'יק היחיד שהיה בקומה למטה.
המכשף הניח לגופה של הנערה. "קליאו, תישארי פה, תזכרי על מה דיברנו." אמר לה מתנשף, וירד במהירות במדרגות.
"תקשיבי לו." הציעה קיזה לנערה המבוהלת, וירדה מיד אחריו.
"אוי לא..." קליאו החליטה לעשות כדבריו של אורפן הפעם ונכנסה חזרה לחדר, אך ניסתה להשקיף על המתרחש מהחלון.
אורפן וקיזה יצאו מהבית במהירות, מאחר ומג'יק לא נראה כלל בקומה למטה – המכשף נכנס להיסטריה. כל הזמן הזה הנער היה למטה וניקה את הבית...
לחרדתו של אורפן, ממש מולם ובמרחק לא רב מהבית, גופו של מג'יק היה מוטל על החול.
"'
מג'יק!" צרח אורפן באימה ורץ לעבר הנער כשקיזה בעקבותיו.
ברגע שהנער שמע את קולו של המאסטר שלו, הוא פקח את עיניו הירוקות בהפתעה.
אורפן רכן לידו מתנשף, קיזה הביטה סביב – הדבר שפגע בנער לא היה בסביבה, בנוסף לא הייתה הילה של מכשף זר. 'מוזר.' חשבה המכשפה ושילבה את ידיה.
"מג'יק... אתה בסדר?!" שאל אותו המכשף בדאגה, מרים בזהירות את פלג גופו העליון של מג'יק המבולבל.
"מ-מאסטר... מה קרה לי?" שאל הנער בחוסר הבנה, בוהה על פניו של אורפן.
מג'יק לא זכר מה קרה לו... משהו או מישהו תקף אותו בזמן הזה – לא היה מדובר במכשף, אורפן חשד שאולי היה מדובר ביצור כלשהו... אסור היה לו להשאיר את מג'יק לבדו! השוליה שלו ידע להגן על עצמו, אבל לא היה עדיין חזק דיו בשביל להתמודד עם יצורים חזקים ממנו.
"מג'יק, כואב לך משהו? איך אתה מרגיש?" שאל אותו המכשף הנסער בזמן שעזר לו לקום על רגליו הצעירות, ידיו מעט רעדו מהלחץ שתקף אותו כשראה את מג'יק על החול וזיעה החלה לבצבץ על מצחו.
"א-אני מרגיש בסדר." גמגם הנער הבלונדיני בעת שעמד מול אורפן. "אני לא זוכר מה קרה לי, אני רק זוכר שניקיתי את המטבח... אני לא יודע מה אני עושה מחוץ לבית." דיבר הנער במהירות, מתנשף ונסער מתמיד, עיניו החלו לדמוע.
"היי, תירגע... יש הרבה יצורים במדבר הזה, אני מניח שאחד מהם פשוט השתעשע איתך וגרם לך ליפול... ואתה פשוט לא זוכר." ניסה המכשף להרגיע את הנער, מצמיד אותו אליו לחיבוק אוהב.
בתוך תוכו זה הדאיג אותו מאוד והוא היה מוכרח לגלות מה קרה למג'יק; מי היה היצור הארור אשר העז לפגוע בשוליה שלו?! העובדה שהיצור או מה שזה לא יהיה התעסק עם מג'יק באיזו שהיא דרך, גם אם לא פצע אותו באמת – גרמה לאורפן לזעום ולרצות להרוג אותו. לדאבונו של אורפן, הוא לא ידע על כל היצורים השוכנים במדבר טיטור, הוא אמנם היה בקיא בתחום יותר מאדם רגיל, אך גם הוא לא ידע הכל.
"מאסטר, זה דיי מפחיד... אולי זה קשור לקללה שקסנדרה דיברה עליה." דיבר מג'יק בפחד בזמן שאורפן חיבק אותו.
"בזכות כישוף השכחה, הקללה הוסרה. אין לך מה לדאוג, העיקר שאתה בסדר." השיב לו אורפן והניח לגופו. "אבל... ממה נגרם הפיצוץ?" שאל לפתע.
"קרלנסלו! מג'יק!" קראה להם קיזה; היא עמדה במרחק לא רב מהם, ממש מאחורי הבית. כנראה שהיא מצאה משהו חשוד. אורפן ומג'יק החלו לרוץ לעברה, ולבסוף נעצרו לפני בקע דיי גדול שנוצר באדמה.
בעוד הנער הביט על הבקע בפליאה, אורפן יכל לחוש בהילה מוכרת – הבקע הזה נוצר כתוצאה מכישוף בו השתמש למעשה מג'יק.
"נראה שניסית לתקוף אותו..." אמר אורפן לנער ושילב את ידיו. "כל הכבוד מג'יק, אם היית פוגע בו –"
"מאסטר, השתמשתי בכישוף ואני לא זוכר?!" שאל הנער בחרדה את אורפן לידו.
"כך זה נראה..." השיב אורפן לנער.
'לפחות הוא מרגיש בסדר... זאת כבר הקלה.' חשב אורפן בראשו, מניח את ידו על כתפו של הנער המודאג, אשר בטח באורפן בכל ליבו.
"אז הפיצוץ נגרם כתוצאה מהתקפתו של מג'יק." הסיקה קיזה, עוברת להביט על הנער. "ולא הצלחת לפגוע בו, אתה באמת לא זוכר שום דבר מכל מה שקרה?" שאלה אותו.
"אני לא זוכר... אבל נראה שהוא לא באמת פגע בי." ענה לה מג'יק, עדיין מבולבל מכל הסיטואציה המוזרה הזו, הוא היה מיוזע ושיערו היה פרוע.
"הוא גרם לך להתעלף." אמר המכשף בכעס. "בואו נכנס פנימה, אני בטוח שזה היה בסך הכל יצור אידיוט שרצה להבהיל אותך." הוסיף בנוקשות.
'אם רק הייתי תופס אותו... הייתי גורם לו לשלם על כך שהתעסק עם מג'יק. המדבר הזה מסוכן, עליי להישאר קרוב אל הילדים.' חשב המכשף בנחישות, והשלושה התקדמו חזרה לבית.
אורפן, מג'יק וקיזה ישבו סביב השולחן הערוך היטב, קליאו הגישה להם את האוכל בהתלהבות, מזמזמת שיר לא מוכר תוך כדי שהיא הולכת למטבח וחוזרת כל פעם
עם מנה חדשה; הנערה הצעירה השתמשה ככול הנראה בבשר המקלדון שקסדנרה נתנה להם, וחתכה ירקות לצד התבשיל הבשרי.
אורפן ומג'יק פחדו לטעום את המאכלים של קליאו, אף על פי שהריח היה מגרה והם היו מורעבים.
קיזה הבחינה במבטיהם המבועתים של המכשף ושולייתו בחוסר הבנה; היה לה מוזר להרגיש מעורבת בחייו של קרלנסלו האגדי, אך רק כעת היא באמת יכלה לראות בבירור שהוא בסך הכל בחור צעיר שמקדיש את חייו לטיפול בשני הילדים שלקח תחת חסותו. אורפן עדיין היה קר אל קיזה, הוא לא התייחס אליה כאחת מהם ופנה אליה רק כאשר היה זה קשור אל קליאו או מג'יק, אך המכשפה הרגישה שהיא בדרך הנכונה וקליאו כבר רצתה לעזור לה להציל את לואיס אדונה, היא רק צריכה לספר לה עוד ולהגיע לליבה, כך שקרלנסלו כבר לא יוכל לסרב לה – הנערה הייתה המפתח, ממש כמו שלואיס אמר לה בעבר.
"מ-מאסטר... איך יכולת לתת לה לבשל?" לחש מג'יק לאורפן שלידו. "אנחנו כולנו נחלה..." הוסיף בייאוש.
"אין ברירה, אני מבטיח שזה יהיה חד פעמי. תהיה חזק מג'יק." ניסה לחזק אותו אורפן מהצד.
לפתע מג'יק חש כאב חד בראשו שעבר לאחר מספר שניות, זה היה מוזר...
'מה זה...?' שאל את עצמו מג'יק, הוא התחיל להרגיש עצבני בלי סיבה, התחשק לו להכות מישהו. זה מעולם לא קרה לו... הראש לו פעם, לבו החל לפעום גם הוא בעוצמה.
"בסדר! אתם מוזמנים להתחיל לאכול את התבשילים המדהימים שלי!" קראה קליאו בהתרגשות וישבה גם היא מול השולחן; לפני כל אחד מבני החבורה הונחה צלחת ובה התבשיל החשוד.
"היי, קליאו, למה שלא תאכלי את קודם?" ביקש ממנה אורפן בקול מהוסס. "מגיע לטבחית לאכול מתבשיליה ראשונה." הוסיף עם חיוך מטופש.
"לא אורפן, זה לא יהיה מנומס מצידי בתור גברת מהמעמד הגבוה." השיבה הנערה בשחצנות ומזגה לעצמה כוס מים עם חיוך מרוצה.
"אוח... באמת." גנח אורפן בייאוש, מקווה שהפעם האוכל יהיה פחות נורא.
פתאום, נעמד מג'יק על רגליו, כולם הביטו בו בחוסר הבנה.
"מג'יק?..." שאל המכשף, נושא את עיניו אל הנער.
"אף אחד לא רוצה לאכול את האוכל המסריח שלך קליאו, לא מספיק שהמאסטר כל היום סביבך, את גם רוצה להרעיל אותו. את כפוית טובה!" קרא מג'יק, גופו הצעיר רעד באופן בלתי רגיל. "את חלשה ולא מועילה בכלום!!" הוא לקח את הסיר המלא בתבשיל המקלדון וזרק אותו על הרצפה כך שכל התכולה בו נשפכה החוצה – הכל קרה כל כך מהר ומרוב ההלם אף אחד לא הצליח לעצור אותו בזמן.
"'
מג'יק!" קרא אורפן ברוגז. "מה אתה חושב שאתה עושה?!" צרח עליו המכשף, הוא לא האמין למראה עיניו ולמשמע אוזניו... מה לעזאזל עבר על הנער הזה?!
קליאו נפגעה, בדרך כלל היא הייתה עונה לו והם היו מתווכחים כמו תמיד, אבל היא מעולם לא חשבה שמג'יק יגיד לה את הדברים האלה ויהרוס את הארוחה שהכינה; היא ישבה בשקט על הכיסא, משפילה את מבטה מטה.
קיזה הסתכלה עליה ואז על אורפן, אשר המשיך לנזוף במג'יק על מעשיו.
'משהו כאן מסריח. שינוי קיצוני בהתנהגות של נער עדין יכול להיות רק דבר אחד – גורם חיצוני.'
"מג'יק, מה קרה לך? דיברת לקליאו לא יפה והרסת את האוכל שבישלה." אורפן עמד מול הנער שנראה יותר מבולבל לפתע. אורפן הרגיש מודאג, מג'יק מעולם לא התנהג כך... גם כאשר שני הילדים היו רבים כהרגלם בכל הקשור לבישולים.
"א-אני לא יודע! עזוב אותי!" קרא הנער, ניסה לדחוף את המאסטר שלו ולאחר מכן רץ במעלי המדרגות כשהוא מתנשף.
"מג'יק!" אורפן הנסער עלה מיד אחריו.
"אני מרגישה שזה לא מג'יק..." אמרה לפתע קליאו, קיזה הסתכלה עליה. "זה לא יכול להיות שהוא התנהג ככה. תמיד היינו מתווכחים, אבל לא ברצינות." הוסיפה בקול עצוב.
"בקרוב נגלה מה קרה לו." השיבה לה המכשפה וטעמה בכל זאת מהאוכל שבצלחת מולה. "זה לא כל-כך נורא." ניסתה קיזה להחמיא לנערה, אבל זה היה נורא.
"תודה." ענתה קליאו בקול קטן, עדיין מודאגת מהתנהגותו של מג'יק כלפיה.
***
אז מה באמת קרה למג'יק ולמה? התשובות בקרוב.
תמונה לסיום: