פרק שישי יוצא לדרך!
אזהרה: הפרק מכיל תכנים קשים של אלימות.
[13+]
פרק שישי
מדבר טיטור מכה שנית
עיניו הירוקות של היצור זהרו בחשכת הלילה, מביטות על המכשף. אורפן היה מוכן לכל צעד שלו, עוד מושיט את ידיו לפנים בכדי לתקוף.
ברגע שהמפלצת שאגה פעם נוספת, נידף מפיה ריח של... רעל.
אורפן קרא על היצורים הללו בעבר כשהיה במגדל הניב; הם נקראו 'טלפיים שחורים' בזכות טלפם הארוכים והשחורים המאפיינים אותם. היצורים דמויי הנמר, לרוב היו חיים על יד מקורות מים כגון: אגמים, נחלים... מה לכל הרוחות יצור שכזה מחפש כאן?
היצור השחור וגדול הממדים החל לרוץ במהירות לכיוונו של אורפן, ריר בגוון צהבהב נוטף מניביו החדים.
"קרן שמש!" קרא המכשף בקול, מתוך כפות ידיו הופיעה קרן אור צהובה, אשר נשלחה במהרה אל היצור.
בתגובה לכך, טלפיים שחורים ניתר הצידה, מתחמק מן המתקפה האדירה.
"נו באמת." סינן אורפן מבין שפתיו.
היצור האימתני שאג שוב, מתחיל לירוק מפיו את הנוזל הצהבהב לכיוונו של המכשף – נוזל אשר היה מהול ברעל קטלני.
אורפן לא התרגש מכך, הוא מיד השתמש בכישוף ההגנה; מעטפת שקופה הופיעה סביבו והדפה את מתקפת הרעל בזמן, אך הוא יכול היה להריח את הרעל מבעד למעטפת, ריח חזק ומבחיל; אם הרעל אותו יורק מפיו טלפיים שחורים נמצא במגע ישיר עם עור הגוף, התוצאה הייתה מוות מהיר ובטוח – הרעל חודר דרך העור ומגיע לעצמות ולמחזור הדם... בסופו של דבר, בהגיעו אל הלב, הוא גורם למוות תוך מספר דקות. הדבר הנורא בכל הסיפור הוא שהקורבן מת בייסורים קשים, הרעל ממיס כל איבר בגוף בדרכו אל הלב והאיברים החיוניים – מוות נוראי ביותר...
בצעירותו, למד אורפן על יצורים נדירים אלו, הוא ידע כיצד להתמודד איתם. צ'איילדמן, המאסטר שלו, לימד אותו – כישוף ההגנה היה המפתח; טלפיים שחורים יורק את הרעל לכיוונו של האויב בזמן הקרב, כישוף ההגנה מונע מהרעל לפגוע בו ואינו פג לפחות כדקה, בזמן קצר זה, שולח המכשף את אחת מהתקפות הנגד שלו.
בזמן שהיצור המשיך לירוק את הרעל לכיוון מעטפת ההגנה של אורפן, השתמש המכשף בקרן אור נוספת, אשר פגעה לבסוף בגופה של המפלצת השחורה; טלפיים שחורים הוטח על האדמה, קרן האור גרמה לחתך עמוק להיווצר בבטנו.
לאחר שמעטפת ההגנה נעלמה, אורפן התקדם בצעדים איטיים אל היצור המוטל על האדמה, נאנח.
"אם אתה רוצה לחיות, כדאי שתעזוב את המקום, בפעם הבאה שתנסה לתקוף אותי, אני אהרוג אותך!" קרא המכשף לכיוונו של היצור, אשר התאמץ לקום מהאדמה. הייתה לטלפיים שחורים תבונה, אורפן ידע כי הוא מבין על מה הוא מדבר.
המכשף נעצר כמה צעדים לפני גופו השחור והשעיר, נראה שהיצור התקשה לעמוד כתוצאה מהפצע, אך לאחר מספר שניות נעמד והפנה למכשף את גבו, מתחיל לצעוד באיטיות הרחק ממנו, בטנו עדיין מדממת ומכתימה את חול המדבר. אורפן לא ידע אם היצור הנמרי ישרוד זאת, אבל הוא לא רצה להרוג אותו בעצמו.
"מאסטר!" כשאורפן צעד בחזרה אל המחנה, הוא הבחין כי מג'יק היה ער; הנער נעמד על רגליו, כשאחת מהן עדיין לא החלימה לחלוטין, הוא התנשף ונראה נסער מאוד.
המכשף ניסה להרגיע אותו.
"לפני שתשאל, יצאתי לסיבוב קטן ונפגשתי בטלפיים שחורים." מיהר אורפן לספר למג'יק כשעמד מספיק קרוב אליו "לא היה קשה להביס אותו, הכל בסדר."
"מאסטר... היית יכול לקרוא לי! זה יצור מסוכן, קראתי עליו, אני-"
"דבר בשקט. קליאו ישנה." העיר לו אורפן "שמעת מה אמרתי? הבסתי אותו בקלות... לא הייתה לי סיבה לקרוא לך." הוסיף המכשף בחוסר סבלנות.
הוא שנא כשדאגו לו, הוא שנא כשהנערים ביקשו לעזור לו; מג'יק אמנם מכשף מתלמד, אך הוא היה חייב להודות כי הוא עדיין אינו סומך עליו מספיק.
"מאסטר, אם הייתי יכול לרוץ... הייתי מגיע לעזור לך, שמעתי אותך נלחם והרגשתי כל כך רע עם עצמי, ניסיתי לבוא... אני יודע שאתה חזק, אבל גם אני רוצה-"
"להוכיח את עצמך? אתה וקליאו ממש מעצבנים בקטע הזה, אתם לא צריכים להוכיח לי כלום, אם אתם רוצים לעזור, פשוט תנו לי לעשות את העבודה ותתרחקו מטווח סכנה." אמר אורפן לנער, מביט עליו בקשיחות.
"אתה ראית שלא התערבתי בזמן שנלחמת במסקארט, אבל אחרי מה שקרה אתמול... אחרי שנלכדתי בסופת החול... הרגשתי חלש וחסר אונים." עיניו הירוקות של מג'יק נצצו, מאיימות לדמוע לנגד עיניו של המאסטר שלו.
"מג'יק..." אורפן הסית את מבטו הצידה, הוא הבין ללבו של הנער... אבל הוא בסך הכל רצה להגן עליהם, מג'יק עדיין לא היה יכול להתמודד עם יצורים כמו טלפיים שחורים, הוא עוד היה צריך לעבוד איתו על כישופי ההגנה.
"אני לא קליאו, אני לא זראי חסר ישע, אני יכול להשתמש בכישוף... אם אתה לא סומך עליי, מדוע אתה מאפשר לי להגן עליה בשעת הצורך?" שאל מג'יק מעט בתקיפות, מצביע לכיוונה של קליאו הישנה, נראה כי הרעש כלל לא הפריע לה לישון.
אורפן נאנח, מגרד בראשו "אינך יכול להגן על קליאו ואפילו לא על עצמך, את זה כבר הבנתי. אם אני באמת חשוב לך, שלא תעז להתערב במלחמות שלי." ניסה לסיים המכשף את השיחה המעיקה ופנה ללכת.
הוא לא רצה לפגוע בו... אך הנער כנראה כבר הספיק לשכוח; מאז התקרית הקשה בטוטוקנטה, הבין כי ההחלטה להפקיד את חייה של קליאו בידיו של מג'יק הייתה טעות חמורה; קליאו היא נערה בעייתית, מג'יק הוא נער עדין... השילוב הזה לא היה טוב בשעה בה היו בסכנת חיים.
"אני השוליה שלך! שמעתי את השיחה בינך לבין קליאו, לא באמת ישנתי." אמר לפתע מג'יק, אורפן הסתובב לעברו.
"יופי, עכשיו אתה גם מצוטט לשיחות." אמר בנימה צינית.
"אני לא רוצה שתתייחס אליי כמו שאתה מתייחס אליה, אני מכשף ואתה צריך לסמוך עליי, אני לא רוצה את ההגנה והרכות הזו שלך, שנינו יכולים להגן על קליאו."
"רק אני מגן על שניכם. סיימנו את השיחה." ענה אורפן כמתעלם מדבריו.
בדרך כלל מג'יק היה נער בוגר וצייתן, משהו בו נסדק לאחר המקרה בסופה... וזה הדאיג את אורפן, הוא לא אהב את הגישה הזו שלו, מקווה כי מחר ישכח הכל.
מג'יק חזר אל תוך שק השינה, נאנח
'מתי הוא יסמוך עלי?... כנראה שאני באמת חסר תועלת... מכשף כה חזק כמו אורפן, צריך שוליה טוב יותר ממני.'
בבוקר, צעקות רמות של נערים נשמעו ברחבי המדבר – אלו היו כמובן מג'יק וקליאו.
"קליאו! מה את עושה! תעזבי את השימורים!"
"לא! תן לי לעשות משהו טעים! נערבב את הכל יחד! תן לי את זה!"
"מאסטר!"
נראה שגם הבוקר הזה התחיל בכאב ראש עבור אורפן, אשר נאנח בצד וביקש את רחמיו של האל - הילדים הללו עוד יוציאו אותו מדעתו.
מג'יק ניסה לקחת מידיה של קליאו את השימורים, היא רצתה לעשות הפתעה לאורפן ולערבב את הכל יחד, לטענתה הארוחה תהיה הרבה יותר טעימה כך.
לבסוף, הנערה הבלונדינית ותכולת העיניים זרקה את אחד השימורים על פניו המבוהלות מג'יק, אשר נפל אחורה מובס, מייבב קלות.
"זה מה שמגיע לך!" היא הזיעה מן המאמץ לשמור על השימורים בין ידיה הדקיקות, שיערה הארוך מקורזל מתמיד.
"מ-מאסטר..." ביקש הנער את עזרת אדונו בעודו שוכב על האדמה.
לפתע, לאחר שקליאו הרפתה מן האחיזה בקופסאות השימורים, הן החלו לרחף מתוך ידיה והונחו בשורה מסודרת מול האחראי למעשה הכישוף – אורפן, אשר חייך לעברה.
קליאו הביטה על אורפן בתדהמה; גם הכשפים הקטנים ביותר תמיד גרמו לה להתרגש.
"וואו." היא מחאה כפיים בהתלהבות, חיוך גדול מתפרש על פניה הקורנים. נראה כי שכחה לגמרי מעניין ערבוב קופסאות השימורים, אורפן ידע כיצד להסית את תשומת לבה מבלי להתווכח איתה, קליאו העריצה כשפים.
"תודה לאל..." לחש לעצמו מג'יק, מתרומם מן האדמה ומשפשף את פניו הכואבים.
ואז נתרה הנערה לכיוונו של אורפן "למד אותי את זה!" קראה וחיבקה את המכשף.
"לא... את לא יכולה ללמוד את זה." אמר והוריד אותה ממנו בעדינות "לא נולדת מכשפה, את זראית חלשה." הקניט אותה אורפן, משתדל שלא לצחוק מהפרצוף הנפוח והרגזני שלה.
"למי אתה קורא חלשה?!" הנערה הניפה את אגרופיה באוויר "לא ראית איך חיסלתי את מג'יק?!" שאלה, מצביעה על הנער המיואש.
"מג'יק הוא לא דוגמא." אמר המכשף בגדר צחוק, מג'יק כבר היה רגיל לכך "אבל..." הוא אמר לפתע, מסתכל על הנער מאחור.
"אבל... מה?" שאלו שני הנערים פה אחד, בוהים עליו בעיניהם הגדולות.
"אני מניח שמג'יק יכול להסביר לך על הכשפים וללמד אותך רבות על יצורים שונים, ועל הדרך בה אנו מתמודדים איתם." אמר מעט ברשמיות, אך עם חיוך מרוצה; הוא אהב כמו תמיד לעצבן את שני הקטנטנים האלה.
"מאסטר! א-אתה לא יכול להפיל את זה עליי..." מג'יק נעמד על רגליו, מביט על אדונו במבט מתחנן "בבקשה, אתה מכיר אותה... היא לא תחדל לשאול!"
"אני כאן למקרה שלא ידעת! תפסיק לדבר עליי בגוף שלישי!" קראה קליאו.
לשם שינוי, מג'יק חשב כי הוטלה עליו משימה אמתית מפי אדונו, זה שעשע את אורפן... לפחות הוא לא הזכיר את השיחה הכבדה שלהם מאתמול בלילה.
"הו כן, קליאו תחליט כמה שאלות." הוסיף אורפן בחיוך ערמומי, מלטף את ראשה הבלונדיני של הנערה מולו.
"אתה לא רציני... הכל בשביל שהיא תפסיק לעשות בעיות..." מג'יק ישב על ברכיו כאחד שנוצח.
'אני בן שלוש עשרה, היא בת שש עשרה ואני עדיין מרגיש מבוגר יותר...' נאנח, משלים עם גורלו, והחל פותח את אחת מקופסאות השימורים.
קליאו התרצתה וחזרה לחייך אל אורפן במתיקות, לחייה סמוקות יותר מן הרגיל בעקבות חום השמש הכבד של מדבר טיטור הבוקר.
אורפן יישר אליה מבט "קדימה, לכי תאכלי... יש לנו יום ארוך." אמר ודחף אותה
קלות לעבר מג'יק.
המכשף הביט על הרקיע הכחול, החום לא פסח עליהם כמצופה גם היום, שתיית מים הייתה חשובה מאוד בזמן שהותם במדבר, הוא קיווה כי בקרוב יתמזל מזלם והם יימצאו מקום ללון בו; המדבר אמנם היה מסוכן, אבל אורפן עדיין לא היה בטוח אם היה ריק לחלוטין מבתי עסק או מבתי מגורים.
"היכנס"
בצעדים איטיים וזהירים, נכנס סאריון פאטגרון, שליח מגדל הניב שבעיר סאיילן, בירת המכשפים, אל חדרו של השליט הבלעדי, אשר את שמו אף הוא לא ידע.
סאריון נראה נרגש בכניסתו אל החדר; הוא היה חשוך וקר, אף מכשף לא הורשה להיכנס אל חדר השליט ללא סיבה מיוחדת, אך סאריון היה השליח הבחיר ביותר של מועצת המכשפים בעלי הגלימות השחורות, והורשה להיכנס אליו כשהיה צריך
להעביר הודעה חשובה במסגרת המשימה שלו.
השליט ישב עם הגב אל השליח, רעלה שחורה מכסה את ראשו.
"אדוני, המכשף הגדול מכולם, יש לי הודעה חשובה." דיבר סאריון ברשמיות, קולו הנשי הדהד ברחבי החדר הגדול.
"דבר." אמר השליט בקולו המונוטוני, קול מחוספס וחסר כל רגש.
"חטפתי כבקשתך את גריידר, ראש עיר טוטוקנטה ממחוז הזראים העלובים." המשיך סאריון לדבר "כיצד לענות אותו עד שיספר את כל מה שידוע לו על בית הספר המחתרתי של שומרי החוק? סביר להניח שיוצא להורג בדומה לשומרי החוק שתחקרנו וסירבו לענות."
"ענה אותו בכל דרך, כרות את איבריו." השיב השליט, חיוך שטני מתפרש על פניו.
"אנו מוכרחים לדעת היכן נמצאים המורדים, הם האחראיים לבית הספר המחתרתי. אדוני." אמר סאריון, חש כמה הילת הכוח אשר אופפת את החדר היא בעלת עוצמה שאין כדוגמתה.
"חכה בסבלנות, סאריון." השיב השליט כאחד שלא ממהר "כל דבר בעתו."
"אדוני, אתה חושב... שקרלנסלו מעורב בכל זה?" סאריון הרגיש צורך לשאול זאת.
שרר שקט למשך מספר שניות.
"אתה שואל יותר מידי שאלות. בצע את משימתך." דיבר אל שליחו.
סאריון ידע כי השליט מתכנן דבר מה גדול עבור קרלנסלו בעתיד, המורד המפורסם ביותר שידעה האנושות, אחד מהמכשפים הגדולים והחזקים ביותר, אויבו המושבע.
לואיס יצא מן הבית בו עדיין שהה יחד עם קיזה, מביט סביב בחשד; הוא חש כי מישהו מסתכל עליו, אך לא היה זה מכשף או יצור... היו אלו זראים; בקרבת מקום שכן אחד משבטי הנוודים הגדול ביותר שידע מדבר טיטור.
הדבר לא הטריד את המכשף, הוא גם לא התכוון לתקוף אותם או להזיק להם כעת – היו לו תכניות חשובות יותר – קרלנסלו וחבריו יגיעו הנה בקרוב, עליהם לנקות את הראיות לכך ששהו בבית זה לפניהם.
לואיס עוד לא החל לבחון ברצינות את קרלנסלו המכשף המורד, אך גם כאשר נתקל במכשולים קלים יחסית, משהו עדיין הפריע לו להתנהל – הלב שלו; אהבתו כלפי אותם הילדים... לכן, הבטיח לעצמו לואיס בעבר; הרגשות לא ישלטו בו, אהבה היא חולשה.
המכשף הגדול נשא את עיניו אל השמים
'מכל המכשפים המורדים, דווקא אתה, קרלנסלו, נחלש כתוצאה מרגשותייך.' חשב
'אני ורק אני אלמד אותך כמה חייך הם עלובים, עלינו להתאחד ולהפיל את שלטון מגדל הניב. מוות יקירייך רק יחזק אותך.' לואיס היה נחוש לקחת את אורפן אל מקום המכשפים המורדים 'קונסטלין' הממוקם תחת האדמה, מקום בו תהליך מרידתם התנהל אט-אט תחת אפם של השליטים. הילדים תחת חסותו של אורפן היו גורם מפריע לתכניתו של לואיס, מטרתו הייתה להעלים את שניהם מחייו, הדרך לא עניינה אותו; רציחתם הייתה האפשרות הראשונה.
לעת עתה, לואיס רצה להמשיך ולבחון את כוחו של אחד המכשפים האדירים, אשר החליט לעזוב את מגדל הניב. הוא ידע את הסיפור של קרלנסלו כמו רובם המכריע
של המכשפים בעלי הגלימות השחורות. שאר המורדים המסתתרים בקונסטלין יסכימו לקבל את עזרתו, הם ייחלו לרגע זה... אך קרלנסלו החליט לתת את חייו
ליצורים חסרי ישע... על פני לנקום על מה שעוללו השליטים לאחותו אזאלי.
בעיניו של לואיס, קרלנסלו לא היה ראוי להיקרא 'מורד'; למרות שחייו התנהלו בתחושה בה מעולם לא היה שייך למגדל הניב, למרות העובדה שנהג לבלות רבות בחברתם של הזראים, מה שאינו מקובל אצל המכשפים... הרצון להפיל את
השלטון, היה צריך להיות בלבו של כל מכשף, אשר קורא לעצמו 'מורד'; כל אחד מן המורדים בקונסטלין, אותם לואיס העריך במיוחד, חווה טראומה קשה על ידי
השליטים וכל רצונם היה להפיל אותם ולתפוס את מקומם, מכשפים ראויים בלבד
היו צריכים לשלוט על עולם זה. הזראים כמובן נשארו נחותים בעיניו, אך עזרתם
של הזראים שומרי החוק, המסוגלים לשלוט בקסם, הייתה נחוצה בקרב הגדול; מסקארט היה אחד מן השותפים בעבר, אך הוא בגד באמונו של לואיס ולא יכול היה לעצור את שנאתו כלפי המכשפים המורדים בגלל עצם היותם עדיין מכשפים, מותו היה הכרחי לאחר שתקף את קרלנסלו.
'בקרוב מאוד המלחמה תתחיל, קרלנסלו, אתה חייב להיות חלק ממנה.'
לואיס קמץ את אחת מידיו לאגרוף, הוא היה נחוש מתמיד לצרף את קרלנסלו לשורת המכשפים המורדים תחתיו.
לפתע דלת הבית נפתחה, קיזה יצאה מתוכה; היא נראית חיוורת וחולה.
"אדוני... מישהו מתצפת עלינו." הודיעה לאדונה, קולה נשמע עייף.
"את זה אני כבר יודע." אמר והסתובב לעברה "חבשת את עצמך?" שאל.
"כן, אני בסדר עכשיו." השיבה והניחה את ידה על בטנה הכואבת; עד לא מזמן, היא כמעט ודממה למוות.
"זה לא מעניין אותי אם את בסדר, אנחנו צריכים לעזוב את הבית לפני שהוא יגיע. ארזי את החפצים." ציווה עליה בחוסר רגש, אך הוא הסתכל עליה, זה ריגש אותה.
ואז, ללא כל הכנה מוקדמת, נשלח חץ מהול ברעל לכיוונו של לואיס.
לפני שהצליח לחדור אל גבו, התמוסס החץ כלא היה.
"
לואיס!" צרחה קיזה בדאגה, הכל קרה כל כך מהר... היא התנשפה, נחפזת לעמוד לצד אדונה.
המכשף הספיק להשתמש בכישוף 'המסה' והכחיד את החץ שנורה לכיוונו.
בניגוד לקיזה שפחתו, הוא לא היה נראה נסער, הוא ידע שדבר זה עמד לקרות.
"התרחקו מן האזור! מכשפים!" אל לואיס וקיזה, רצו יחפים ארבעה בני שבט; הם היו שחומי עור, שיערם לבן אף על פי היותם גברים בשנות השלושים לחייהם, היה זה פיגמנט המיוחד לשבט זה – שבט מאיישי.
כל אחד מארבעת הגברים החסונים, אשר היו לבושים בבגדים פשוטים ומרופטים, אחז בחץ וקשת; החצים היו מהולים ברעל קטלני.
"למכשפים אסור להיות באזור הזה." אמר אחד מהגברים, הבחיר מבניהם.
הארבעה נעמדו בשורה מול המכשפים, מכוונים לעברם את נשקם.
"קיזה, טפלי בהם, תהיי אכזרית כמו שאת יודעת. נשאיר לקרלנסלו מתנה קטנה, במיוחד לילדים." אמר לואיס לקיזה.
"כן אדוני." היא הנהנה.
גופה היה עייף וכאוב, אך עבור אדונה היא תעשה הכל.
המכשף פנה להיכנס אל תוך הבית, היה זה צפוי שבני השבט יתקפו אותם בשלב כלשהו, עניין אותו כיצד קרלנסלו הולך להתמודד עם המראות ועם השבט עצמו.
קיזה איננה שמה לב, כנראה מרוב הבהלה, אך קראה לו בשמו הפרטי לאחר
המתקפה; הוא יעניש אותה בחומרה על כך, גם בזמנים שכאלה... צריכה שפחתו לדעת את מקומה.
לואיס סגר את הדלת מאחוריו; על אף צרחות המוות ורעש הדם הטרי, אשר ניתז על הדלת, הבעת פניו נותרה אדישה והוא התקדם בצעדים איטיים אל פנים הבית.
אורפן, קליאו ומג'יק המשיכו במסעם במדבר טיטור תחת השמש הקופחת, הם צעדו זמן ממושך מאז שעות הבוקר. בעוד מספר ימים, האמין אורפן, הם יגיעו סוף-סוף אל העיר טוקאדין, בה יתחילו חיים חדשים וחסרי דאגות... זה כל מה שאורפן חפץ בו; חיים טובים יותר עבור קליאו ומג'יק, חיים טובים יותר עבורו... בלי דאגות על הראש.
מג'יק פסע לצד אורפן, למרות התרמיל הגדול שעל גבו, נראה כי לא התעייף כלל.
בניגוד אליו, קליאו התחילה להתלונן שוב... היא צעדה מאחור באיטיות, מתנשפת.
"אורפן... אני לא יכולה יותר..." הנערה נעמדה במקום, אגלי זיעה כיסו את פניה.
המכשף נעצר, מביט עליה.
"תחזיקי מעמד עוד קצת, בקרוב נעצור." אמר לה.
בממד אחר, היה מרים אותה על גבו... אבל הוא לא היה מסוגל להציע זאת.
"אני עייפה... חם לי... אני מסריחה... אני רוצה להתקלח..." המשיכה קליאו להתלונן; הנעליים שלה היו קרועות, שיערה ובגדיה היו מטונפים.
אורפן נאנח מיואש "תפסיקי להתלונן, גם לנו חם וגם אנחנו מלוכלכים..."
"אבל אני גברת! נכנס לי אפילו חול לתוך השמלה... תסתכל איך אני נראית!" קראה הנערה, הייתה לה סחרחורת קלה... גופה נחלש מהר, המצב לא הטיב עמה.
המכשף שלף בקבוק מים מן התרמיל והשליח אותו לכיוונה של קליאו.
הנערה תפסה את הבקבוק בידיה.
"אני רוצה שתשתי הרבה, גם אתה מג'יק... תסמכו עליי, בקרוב נגיע לעיר טוקאדין. המדבר קשוח, אבל המאמץ יהיה שווה." ניסה אורפן לרומם את מצב רוחם.
מג'יק חייך "אולי אפילו אוכל לחזור ללמוד בבית ספר, גם את קליאו." פנה אליה הנער.
"אני לא אוהבת ללמוד, מג'יק." השיבה לו בעייפות לאחר שלגמה מן המים "אם הזראים היו לומדים על כישוף בבית הספר, אולי אז הייתי אוהבת." היא מסרה לנער את הבקבוק "הלוואי והייתי מכשפה..." הוסיפה בהבעה חמוצה.
אורפן גיחך "אין טעם שהזראים ילמדו על כישוף, אבל אני באמת חושב שאת צריכה למלא את השכל שלך מחדש, משהו בו מרגיש ריק." התגרה המכשף בנערה.
"מה אמרת?! תזהר ממני, אורפן." איימה קליאו בקולה הצייצני.
"מאוד מפחיד..." השיב לה בציניות "בואו נמשיך." אמר ומשך בידה הקטנה.
"מאסטר! תסתכל! אני רואה בית!" קרא מג'יק בשמחה; כמה מטרים מהם, לאחר שצעדו כמעט במשך כל היום, עמד בית בעל שתי קומות; הבית היה נראה במצב
טוב לפחות מבחוץ, אורפן תהה אם זהו פונדק דרכים, או בית מגורים.
פניה של קליאו קרנו מיד "יש! אולי יש שם מקלחת!" קראה באושר והחלה לרוץ בשמחה לכיוון הבית.
לפתע חש אורפן בהילה רעה, זה היכה בו בפתאומיות.
"
חכי! קליאו!" צרח בדאגה והחל לרוץ אחריה.
מג'יק נראה מודאג, ככול שהתקרבו יותר אל הבית... משהו הרגיש לא כשורה.
הוא פחד... פחד מאוד לראות מה מחכה להם שם, גופו כמו השתתק.
קליאו נעצרה מתנשפת מול הבית, עיניה התכולות נפערו לרווחה ברגע שראתה
את הזוועה מולה; המון חלקי גופות היו מפוזרים בכניסה לבית, דם טרי יחסית היה מרוח סביב.
צרחתה האדירה של קליאו גרמה ללבו של אורפן להחסיר פעימה, ברגע שראה על מה היא מביטה, הוא מיהר להצמיד את פניה אל תוך חזהו, מנסה למנוע מעיניה להמשיך ולהביט על מראות הזוועה, גופה רעד והיא בכתה בקול... המסכנה נבהלה כל כך, אורפן לא יכול היה לעצור אותה בזמן...
היה כאן רצח נוראי, הדם וחלקי הגופות נראו עוד טריים. זה לא קרה מזמן.
הנערה המשיכה לבכות, מחבקת את אורפן בחוזקה, היא נאנקה בחרדה ונשמה במהירות, נכנסת להתקף פאניקה.
"לעזאזל..." קילל אורפן, מרים את הנערה על ידיו "אני מצטער... קליאו." קולו רעד, היא לא הייתה צריכה לראות את זה, התמימות שלה נהרסה בבת אחת, היא רצה כל כך שמחה לעבר הבית הזה.
הנערה המשיכה למרר בבכי, אורפן לא יכל להחזיק את עצמו עוד רגע אחד נוסף, דמעה החלה לרדת במורד לחיו.
"שש... הכל בסדר, אני כאן..." ניסה להרגיעה לשווא, מלטף ביד רועדת את ראשה.
הוא הביט לאחור בעודו מרים את קליאו על ידיו, מבחין במג'יק; הנער עמד מאחור כמשותק.
"מ-מאסטר..." ניסה הנער לדבר, הוא פחד... תגובתה של קליאו גרמה לו לפחד אף יותר.
התחשק לאורפן למות... הוא לא ידע מה לחשוב, הזוועה הזאת כאילו חיכתה רק להם.
המכשף הנסער רץ לעבר מג'יק, קליאו עדיין הייתה בהתקף נשימתי, הוא יכל להרגיש כמה גופה נסער כשהרים אותה.
מצבה הנפשי הדאיג אותו, הוא יהיה חייב להרגיע אותה איכשהו, אותה ואת מג'יק; הנער אמנם לא ראה זאת, אבל כמכשף, הוא חש את הילת המוות באזור.
כאב לו כל כך, הוא התאפק שלא לבכות... מצבם הנפשי של הנערים יותר הלחיץ אותו מהמראה של הגופות; אורפן התחשל וראה דברים דומים לכך בעבר, אבל הילדים הללו היו רחוקים מזה.
***
פרק קצת קשה לקריאה אני מניחה... היו בו המון דברים, ביניהם המון מידע חדש על לואיס ומטרותיו.
ספרו לי מה חשבתם, מקווה שנהניתם.
תמונה לסיום: