ווירדת' מספר: "זכרונות של האתמול"
חלק ראשון: "השיבה אל המגדלים"
כמעט לא הלכתי לנשף.
אחי קיריד זכה לתמיכתו של הלירד גנאריד. על מנת לחגוג את הברית ביניהם, קיריד הוזמן לנשף במגדלי-נימוי בו יכריזו רשמית על המהלך. אם הייתה הוכחה שלא היה לאיש אכפת מחברי, זו הייתה ההוכחה. אני לא מאמין שחלף מספיק זמן כדי לערוך את הנשפים. נכון, העונה הגשומה הייתה בשיאה אבל עדיין...
התרציתי רק לאחר שאשתי הסבירה לי שחאדגוואר יהיה אחד מהאורחים. חאדגוואר היה אדון הרכבת של הממלכה ולקוח אפשרי של אחי. מישהו צריך לייצר את הקרונות שלהם, לא?
אני הייתי צריך לשכנע אותו בכדאיות הכלכלית של הקמת תחנת רכבת במים ירוקים. בינינו, זה נתן לי הסחת דעת מלשמוע את יבבות הרפאים של בתי שלא נולדה מעולם. הודיתי לאשתי בכל יבבה שהצליחה להתגנב לאוזניי למרות מאמציי. זה האפיר את ימיי – כאילו שהם לא היו אפורים בכל מקרה. העונה הגשומה הייתה בעיצומה. אני שונא גשם. שוטף את הצבע מהשיער שלי.
העיר מגדלי-נימוי איננה רחוקה במיוחד מהיכל ניבויר. הגעתי לשם לפני שירד הערב. ורגע לפני שהתחיל לרדת גשם. המגדלים שממנה קיבלה את העיר את שמה חוצים אותה – כמעין עמוד שדרה של חיה מרושעת במיוחד. בעוד שהאחרים מנחים ספינות רקיע מבחוץ, אחד מהם נועד להתקיף ספינות רקיע עוינות מבחוץ, להעיד שהיו אויבים גם כשבנו אותה. רצה הלירד גנאריד והנשף נערך במגדל האוויר כפי שנקרא המגדל היושב על הכיכר המשולשת, האדומה, שממנה תצא המתקפה במקרה שהממלכה תותקף אי פעם מהאוויר. לא שהוא עבד מאז ימיו של ת'אוון המאחד. היות והוא עצמו הוגדר כאיום, המגדל נסגר. ועכשיו הוא נפתח מחדש לעסקים.
השומרים בדקו את התעודות שלי לפני שנכנסתי. שאלתי אותם אם חאדגוואר כבר הגיע. לא קיבלתי מהם תשובה. לא הייתי מספיק חשוב כדי שהם יתעכבו לענות לשאלתי בטרם קיבלו את האורח הבא אחריי. נותר לי לגלות בכוחות עצמי אם חאדגוואר הגיע כבר לנשף.
עוד בטרם ירדתי במעגן, שמעתי את אמי מכינה את אחי קיריד לפגישה עם הלירד גנאריד. "זכור שהעסקה אתו זמנית. זו דרכו להעניש את הלירד טרסור. ברגע שהוא יסלח לו, העסקים ישובו להתנהל כהלכה." הסבירה אמי בכובד ראש לאחי קיריד שהקשיב בריכוז.
הסיפור על הדרך בה הלירד טרסור השתולל באזכרה לרגל מה שכיניתי נשף התעתועים והתעמת עם השר האוואנהאר הגיע עד לאוזניי בהיכל ניבויר. היו להתנהגות הזו השלכות.
אולם העגינה היה יצוק מהרד זהוב, עדות לעובדה שהמגדל היה חלק ממכונת מלחמה. יכולתי להרגיש את האש פועמת בעורקיו של המגדל, מתחננת שיירקו אותה בפני האויב. "אחי!" קראתי במלוא ההתלהבות שיכולתי לגייס לקולי כשקראתי לאמי ולאחי קיריד. אנשים שעברו לידינו לחשו בינם לבין עצמם כמה שאנחנו נראים כתאומים.
"שמעו, שמעו, מי זו היפהפיה הנמה כאן?" קרא קיריד בעקיצה אחאית "מתי התעוררת, זקן?"
נזכרתי שהייתי תמיד חולני אפילו לפני שהתחתנתי עם הלירד ייראת'. כשהתחתנתי, החלפתי את אמא בה. הצלחתי להעלות חיוך על פניי כאילו לא נעלבתי מהקריאה זקן. אחרי הכל הייתי רק כפול ממנו בגיל. הייתי בגיל של אבינו החורג.
"הייתי עד להתפרעות ההיא בדרגאלות'." השבתי בחיוך חצי מבודח. פני אחי התקשחו. הוא גנח ואמר: "... וזה משהו שאני מעדיף לא להזכיר באוזני הלירד גנאריד כשנגיע אליו. אחד מהמועצה שלי, גילום, השתתף בה. גיליתי את זה רק אחרי שהחרא הגיע לישיבה."
לפי הגניחה הבנתי שראשו לא התגלגל רגע לאחר מכן על הרצפה. לאחי היו מגבלות. קשה להיות יזם עסקי, מה שהזכיר לי לשאול: "האם שמעתם שחאדגוואר הגיע כבר לנשף? אשתי טוענת שהוא עמד לבוא. אני מעוניין לשכנע אותו להקים תחנת רכבת ליד האחוזה."
"לקוח אחד בכל פעם." אמר אחי קיריד "למה אין במים ירוקים תחנת רכבת, למעשה?"
הפעם היה תורי להפגין חוכמה ולומר: "היא נחשבת לחלק מהעיר של שמיים נופלים. אנחנו באמת לא רחוקים משם למרות שהיישובים שייכים לשתי נחלות שונות בפירוש. וזה, כמובן, ההסבר הרשמי. אין שם אוכלוסיה נעלה דיה כדי להצדיק הקמת תחנת רכבת."
"ברצינות, בנים, אל תיתנו לבני גנאריד לחכות." אמרה אמא שהחליטה שהשיחה הספיקה.
ובעודנו הולכים לעבר האולם, הרצפה הזהובה צרבה את רגליי מבעד לנעליים היקרות שנעלתי. משרתים של בית גנאריד עברו על פנינו עם צידניות הרד אבן אפורות מהודרות. אחדים מהם אף עיקמו את אפם בחשד כלפי אחי קיריד. יכולתי לשמוע אותם
מלחששים: "הסאית'ה יכול להסתיר את צבע דמו אך לא הדם יסתיר את צבעיו האמתיים של הבוגד."
כמובן שעל פניו הם לא אמרו כלום. קיריד היה אורח בבית אדוניהם והם היו מסורים לו.
"הרגליים כואבות לי," הרשיתי לעצמי לומר, זורק מבט לעבר המשרתים. נזכר ברגליים, רגליים אחרות לחלוטין.
חלק שני: "רגליים"
הרגע הראשון שאני זוכר הוא רגע של כפור מצמית.
הייתי רגליים שנותקו מגופם והתגלגלו על פני רצפת כסף עד שנפלו דרך אשנב למטה. רגליים שבותקו בזדון על ידי המלומד פראכן ומאה הזרועות המקפיאות של שיתופן איש העננים שלו. במשך זמן מה הייתי חסר מודעות. אחרי הכל, הייתי רק רגליים ואז התחילה פעילות אצלי. הרגליים התחילו להתפתח כשהן שואפות לשוב למצבן הראשוני: מערבולת קרח. מי זו? ניסיתי להבין. זכרונותיי מעבר לרגע הכפור לא היו מעורפלים אלא פשוט הוסרו כפי שהבנתי בהמשך. הדבר היחיד שעלה לי בראש לשמע השם היה עולם ללא אור השמש. עולם בו רק אור הכוכבים האיר מעל לקפאת עד. זכרתי שידעתי יותר יותר משמה כשרגליי צומחות, מתפתחות. ידעתי מי אני רוצה להיות כשאסיים להיות יותר מהרגליים.
גם המדרגות במגדל האוויר נוראיות. לא מתאימות למדרך אדם. נשמע כאילו המלכים העליונים בנו אותם עבור גמדים בגמדים. גם שמעתי את הבכי של בתי שלא נולדה מנסה להילחם על תשומת לבי על הזכרונות הללו. העפתי מבט בליסבת' וזה העיר את הפתיל הבא של הזכרונות שהתעוררו עכשיו. כעת אני מאמין שהמגן גס הרוח שלי פגע בזכרונות הללו בדרך שבלתי ניתן לתאר במילים – תחושה שהצלחתי לתאר רק ככאב בלתי נתפס. לא רציתי להיזכר בזכרונות הללו. והזכרונות עשו עמי חסד והגיעו לאן שהם לא הומסו ברעל.
גבר ואישה במדים ירוקים של אקדמיית נמל גאל רצים על פניי. אין לי מושג למה ולא משנה לי למה. מה שזכרתי היה שגופי רתח בכאב. גופי עדיין התהווה, קרומי למראה, מהרגליים והרגיש כאילו הגיע לגבול מבחינת המשאבים שהוא יכול להקצות להתחדשות. עם כל רגע ידעתי שיהיו שניים ממני כשאסיים להתחדש. שניים יותר מדי. זה דיכא. ההתחדשות התישה אותי מכדי שאוכל לחשוב בצלילות. פחדתי שאיבלע במערבולת קרח. הפחד והרעב חברו יחד לשגע אותי. יכול להיות שהמגן ההוא לא אשם שהזכרונות הללו צבועים בכאב בלתי נתפס מבחינתי. יכול להיות שזה היה מאז ומתמיד טבעם. הדבר הבא שאני זוכר הוא שתקפתי את הצמד. רציתי להוכיח לעצמי מי חיית הטרף האמתית מבינינו. היו לי טפרים אפורים וחדים כמחטים בזכרון הזה אבל טפרים הם כלום מול קוסם אמתי.
אמי התוותה בידיה את קסם המגן. השלשלאות שהוטלו על גופי החליפו את צורתי הנוראה – והחלשה – בצורה בריאה יותר שהייתה הצל של אמא. הפחד נעלם אך לא הרעב. אפילו בגופי החדש הייתי רעב ובמיוחד שעתה ידעתי את טעמו של אחד מהגופים אישית כל כך.
"למה את לא הורגת אותה?" שאל ברגאת' שהביט לאחור כשהוא יודע שלא ירדפו אחריו. הם עשו את זה כל כך הרבה פעמים עם כל סיבוב של הזמן עד שהרגע הזה היה צפוי להם. רק הופעתי הייתה משהו חדש ברגע, שמכל היבט אחר, היה משעמם וצפוי. אמא אמרה: "המגן לקח את המתת שלי."
צורתי החדשה, כפי שהשתקפה בעיניה האפורות, הייתה כמוהה, צעירה למראה, נערה. והרעב לקח פיקוד על הגוף הזה, שרק השתנה, ואני התנפלתי על אמא. הרגשתי כמעט צורך לעשות את זה בעודנו קרבים לאולם כשמי שאני מכיר כהאוואנהאר הופיע בזיכרון.
"חשבתי שקרה לכם משהו." אמר האוואנהאר, בקיא כמוהם בנדבכי אותו רגע לעוס, והדף אותי עם הטבעת שלו. הוא לא היה חזק כמו אמא אבל הוא יכל עדיין להשתמש בכוחותיו.
"הוא זוכר, ואן. קח ממנו את הזכרון של מה שהוא באמת." אמרה אמא בעודי נאבק לקום. נאבקת לקום שכן גופי היה הצל של אמא. השר האוואנהאר איננו קוסם חזק במיוחד. האקדמיה לא הייתה משחררת אותו לעולם לו הפגין ולו שמץ של הבטחה להיות קוסם עוצמתי יום אחד בעתיד. עם זאת, האהבה שרחש לאמי העניקה לו באותו הרגע עוצמה. עוצמה לקחת ממני את זכרוני.
"ווירדת' ייראת'." קרא אחד המשרתים של בית גנאריד כשחציתי את הגבול לאולם הנשף.
חלק שלישי: "ילדי היער"
היות וזה היה נשף של בני גנאריד, הונחו צלעות חזיר וכוסות שיכר דם לאורחים.
אני מודה שהזכרון הזה עשה אותי רעב. בשר חזיר הספיק לי כשאמי נועצת בי מבט קר. "נזכרת, אהא." אמרה אמא בעודה בוחנת בעין אחרת את בנה שעמל על ההכנות האחרונות לקראת מגע ראשון עם ראש אצולת ההון "הגיע הזמן, לא?"
משהו במילים שלה הוציא לי את התאבון. ובינתיים, איש יער בעל נוצות זהובות הוציא את ראשו מקנו שהיה תלוי מעל לראשנו. אביו של גנאריד השלישי הצביע עליו בגאוות אב. האורחים שלו הנהנו ברובם בנימוס וקומץ היו שותפים להנאתו. לאי נוחותי, כמה מבני מינה של חמותי – אם כי לא מהקלאן שלה – הסתובבו כאן, סוקרים בסקרנות את הנשף.
"חיפשתי אחריו כשלקחתי ממך את השאר." המשיכה אמי לומר בנימה צוננת וחסרת רגש "בסופו של דבר החלטתי שאני בוטחת בך."
ובכן, הזכרון לא הפך אותי למפלצת מריירת וצמאת דם, לא? קצת רעב לבשר חזיר, כן. לא הרבה מעבר לזה.
"נכון שזו צביעות." אמרה אמי והבנתי שהיא מסתכלת לעבר איש היער התלוי מעלינו. מהמעט שידעתי עליהם, ידעתי שהם נוהגים לבנות קנים כאלו ביערות דרארי ויארווירת – קנים קצת יותר גדולים מזה שהיה תלוי מעלינו, קנים למשפחות שלמות. ובכן, לאיש היער היו נוצות אבל לאשתי היו נוצות והיא הייתה חצי אנושית בפעם האחרונה שבדקתי, לא? והגשמים האדומים הצליפו בחוץ, שרים את השיר של חיי.
"זה מה שעבר לי בראש כשראיתי אותך לראשונה. למה שיצור שהתהווה זה עתה לראשונה מהתוהו הראשוני ילבש דווקא צורת אדם מעוותת?" שאלה אמי שאלה מוזרה. "נדמה לי שהרגליים ניסו לשוב לצורתה של מערבולת קרח. זה מה שהן הכירו עד אז, אמא."
הרשיתי לעצמי לענות על שאלה שלא הייתי אמור לענות. היא מעט הופתעה מזה. היא זכרה את וירדת' החולני, לא אותי. לא שהבנתי עדיין מי זו מערבולת קרח, למעשה. הזכרון לא היה שלם. אמי אמרה הרגע שהסירה כל זיכרון שלא אמור להיות שם: מערבולת קרח, גבירת הצללים, ואני מניח, שגם את זיכרונותיה של וירדת' האמא מהתקופה שהיא הייתה רק הצל של אמא.
ובינתיים זיהיתי את חאדגוואר בין המוזמנים. הוא היה גבר בנוי לתלפיות עם שיער כתום. הוא לבש חליפה אפורה כהה ועליה סמל הקור וקרון הרכבת. יותר יצירתי מנוצות כחולות, זה בטוח...
התנצלתי בפני אמי ולאחר שהרגשתי שהפסקתי לעניין אותה, התפניתי לחאדגוואר. היא, בינתיים, חזרה לקיריד שהיה באמת בנה. לחאדגוואר היה, במבט מקרוב, פרצוף עקום, פרצוף של שודד רקיע. השמועות באמת אמרו שאביו היה שודד רקיע ששכב עם אמו. וכשהדבר התגלה, אמו טענה שהוא אנס אותה כדי לשמור על שמה הטוב. לדעת אשתי, הוא היה אדם טוב. הוא הוציא את בנה הייבנסקאר ואת חברו קורדרוי, ראדפאת'ה כיום, ממחנות העבודה בקצה דרארי רק משום שקורדרוי היה הבן של אדון יער החזירים כיום – המקום בו נולד. עמדתי לפנות אליו בדברים כשענה: "ווירדת', הייבנסקאר כבר סיפר לי."
החלטתי לגבש דעה על הקשקשנות של הייבנסקאר אחר כך. בינתיים אמרתי: "וכמובן, אני –"
"באתי עבור אחיך, ווירדת'." אמר חאדגוואר, מעיף מבט לעבר אמי העומלת על בנה "לגביך, ניהול תחנת רכבת זו עבודה קשה. ולפי מה ששמעתי, אתה לא בדיוק אדם בריא."
להודות באמת, לא חשבתי לנהל את התחנה. חשבתי שזה יהיה מאמץ רק להקים אותה שם. חאדגוואר לקח בקבוק שיכר דם ומזג לתוך גביע כשהעיר: "ובכן, הנחתי שהתעוררת יום אחד והחלטת שאתה מבזבז את החיים שלך. ואחרי שאשתך אמרה לך לא לגעת בעסקיה, החלטת ללכת על מה שאני עוסק בו."
הייתה תבונה וחריפות באיש הזה.
"צריך עדיין לשכנע את הלירד טאלות'. חשבתי שאם אבוא איתו עם התמיכה שלך, הוא –" התחלתי לומר וזכיתי לצחוק חם מהאיש לאחר שלגם מכוס השיכר שלו. לאחר שנרגע, הוא אמר: "מה שהלירד טאלות' רוצה הוא שאפסיק להוביל את הסחורות של טֶרַאווִיתֶ'ר – בני משפחתה של אשתי. תבין, הוא וליוואגור רואדרת' אחים לכל דבר פרט לדם עצמו. וכל אדם שפוגע בעסקי רואדרת', פוגע בעסקיו."
עכשיו הבנתי למה לא הוקמה במים ירוקים תחנת רכבת מעולם. הכל חזר לבני רואדרת', לכל הרוחות. היו עוד סיבות לכך שחאדגוואר בחר לא לבזבז על זה את מאמציו הטובים. עברו בראשי אפשרויות שונות. לאחר שעברתי על כל האפשרויות השונות ששיקללתי, שמתי לב שהלירד גנאריד הקיש באצבעו על הגביע. ואז הוא התחיל לנאום על יום המחר. במהלך נאומו נזכרתי שאצילי הון מתייחסים לעשיית רווחים כמו שאצילי חרב מתייחסים למלחמה. זה אמצעי עבורם לצבירת כבוד אך לא המטרה. זו הסיבה שאשתי דחתה את הצעתי לעשות אותנו עשירים יותר. חיכיתי עד שהלירד גנאריד יסיים לנאום ושמעתי אותו ואת אחי משיקים גביע. לפני שחאדגוואר הצליח לתפוס שיחה עם אחי כפי שתכנן מקודם, פניתי אליו עם הרעיון.
"תמיד חשבתי שאפשר לעשות יותר עם גלגל המים הזה." אמר חאדגוואר כשסיימתי "בהצלחה עם הלירד טאלות'. גם לי נראה שהלירד גנאריד ינטוש את אחיך מרגע שיחליט שהלירד טרסור למד את השיעור שלו. אני פשוט חושב שהלירד טאלות' הרבה יותר... עקשן."
וכך קיבלתי את ברכתו של אדון הרכבות בממלכה. עכשיו רק נותר לי לשכנע את אדון החיטים שרכבות הנושאות סחורות יקרות ערך מטחנת המים שוות הקמת תחנה שם. העיירה הייתה המקום אליו זרקו אנשים שלא היה מקום אחר לזרוק אותם. אם הלירד טאלות' יהפוך אותה למכניסת רווחים עבור החברה שלו, זה יגרום לו להיראות כאיש חזון.
חלק ראשון: "השיבה אל המגדלים"
כמעט לא הלכתי לנשף.
אחי קיריד זכה לתמיכתו של הלירד גנאריד. על מנת לחגוג את הברית ביניהם, קיריד הוזמן לנשף במגדלי-נימוי בו יכריזו רשמית על המהלך. אם הייתה הוכחה שלא היה לאיש אכפת מחברי, זו הייתה ההוכחה. אני לא מאמין שחלף מספיק זמן כדי לערוך את הנשפים. נכון, העונה הגשומה הייתה בשיאה אבל עדיין...
התרציתי רק לאחר שאשתי הסבירה לי שחאדגוואר יהיה אחד מהאורחים. חאדגוואר היה אדון הרכבת של הממלכה ולקוח אפשרי של אחי. מישהו צריך לייצר את הקרונות שלהם, לא?
אני הייתי צריך לשכנע אותו בכדאיות הכלכלית של הקמת תחנת רכבת במים ירוקים. בינינו, זה נתן לי הסחת דעת מלשמוע את יבבות הרפאים של בתי שלא נולדה מעולם. הודיתי לאשתי בכל יבבה שהצליחה להתגנב לאוזניי למרות מאמציי. זה האפיר את ימיי – כאילו שהם לא היו אפורים בכל מקרה. העונה הגשומה הייתה בעיצומה. אני שונא גשם. שוטף את הצבע מהשיער שלי.
העיר מגדלי-נימוי איננה רחוקה במיוחד מהיכל ניבויר. הגעתי לשם לפני שירד הערב. ורגע לפני שהתחיל לרדת גשם. המגדלים שממנה קיבלה את העיר את שמה חוצים אותה – כמעין עמוד שדרה של חיה מרושעת במיוחד. בעוד שהאחרים מנחים ספינות רקיע מבחוץ, אחד מהם נועד להתקיף ספינות רקיע עוינות מבחוץ, להעיד שהיו אויבים גם כשבנו אותה. רצה הלירד גנאריד והנשף נערך במגדל האוויר כפי שנקרא המגדל היושב על הכיכר המשולשת, האדומה, שממנה תצא המתקפה במקרה שהממלכה תותקף אי פעם מהאוויר. לא שהוא עבד מאז ימיו של ת'אוון המאחד. היות והוא עצמו הוגדר כאיום, המגדל נסגר. ועכשיו הוא נפתח מחדש לעסקים.
השומרים בדקו את התעודות שלי לפני שנכנסתי. שאלתי אותם אם חאדגוואר כבר הגיע. לא קיבלתי מהם תשובה. לא הייתי מספיק חשוב כדי שהם יתעכבו לענות לשאלתי בטרם קיבלו את האורח הבא אחריי. נותר לי לגלות בכוחות עצמי אם חאדגוואר הגיע כבר לנשף.
עוד בטרם ירדתי במעגן, שמעתי את אמי מכינה את אחי קיריד לפגישה עם הלירד גנאריד. "זכור שהעסקה אתו זמנית. זו דרכו להעניש את הלירד טרסור. ברגע שהוא יסלח לו, העסקים ישובו להתנהל כהלכה." הסבירה אמי בכובד ראש לאחי קיריד שהקשיב בריכוז.
הסיפור על הדרך בה הלירד טרסור השתולל באזכרה לרגל מה שכיניתי נשף התעתועים והתעמת עם השר האוואנהאר הגיע עד לאוזניי בהיכל ניבויר. היו להתנהגות הזו השלכות.
אולם העגינה היה יצוק מהרד זהוב, עדות לעובדה שהמגדל היה חלק ממכונת מלחמה. יכולתי להרגיש את האש פועמת בעורקיו של המגדל, מתחננת שיירקו אותה בפני האויב. "אחי!" קראתי במלוא ההתלהבות שיכולתי לגייס לקולי כשקראתי לאמי ולאחי קיריד. אנשים שעברו לידינו לחשו בינם לבין עצמם כמה שאנחנו נראים כתאומים.
"שמעו, שמעו, מי זו היפהפיה הנמה כאן?" קרא קיריד בעקיצה אחאית "מתי התעוררת, זקן?"
נזכרתי שהייתי תמיד חולני אפילו לפני שהתחתנתי עם הלירד ייראת'. כשהתחתנתי, החלפתי את אמא בה. הצלחתי להעלות חיוך על פניי כאילו לא נעלבתי מהקריאה זקן. אחרי הכל הייתי רק כפול ממנו בגיל. הייתי בגיל של אבינו החורג.
"הייתי עד להתפרעות ההיא בדרגאלות'." השבתי בחיוך חצי מבודח. פני אחי התקשחו. הוא גנח ואמר: "... וזה משהו שאני מעדיף לא להזכיר באוזני הלירד גנאריד כשנגיע אליו. אחד מהמועצה שלי, גילום, השתתף בה. גיליתי את זה רק אחרי שהחרא הגיע לישיבה."
לפי הגניחה הבנתי שראשו לא התגלגל רגע לאחר מכן על הרצפה. לאחי היו מגבלות. קשה להיות יזם עסקי, מה שהזכיר לי לשאול: "האם שמעתם שחאדגוואר הגיע כבר לנשף? אשתי טוענת שהוא עמד לבוא. אני מעוניין לשכנע אותו להקים תחנת רכבת ליד האחוזה."
"לקוח אחד בכל פעם." אמר אחי קיריד "למה אין במים ירוקים תחנת רכבת, למעשה?"
הפעם היה תורי להפגין חוכמה ולומר: "היא נחשבת לחלק מהעיר של שמיים נופלים. אנחנו באמת לא רחוקים משם למרות שהיישובים שייכים לשתי נחלות שונות בפירוש. וזה, כמובן, ההסבר הרשמי. אין שם אוכלוסיה נעלה דיה כדי להצדיק הקמת תחנת רכבת."
"ברצינות, בנים, אל תיתנו לבני גנאריד לחכות." אמרה אמא שהחליטה שהשיחה הספיקה.
ובעודנו הולכים לעבר האולם, הרצפה הזהובה צרבה את רגליי מבעד לנעליים היקרות שנעלתי. משרתים של בית גנאריד עברו על פנינו עם צידניות הרד אבן אפורות מהודרות. אחדים מהם אף עיקמו את אפם בחשד כלפי אחי קיריד. יכולתי לשמוע אותם
מלחששים: "הסאית'ה יכול להסתיר את צבע דמו אך לא הדם יסתיר את צבעיו האמתיים של הבוגד."
כמובן שעל פניו הם לא אמרו כלום. קיריד היה אורח בבית אדוניהם והם היו מסורים לו.
"הרגליים כואבות לי," הרשיתי לעצמי לומר, זורק מבט לעבר המשרתים. נזכר ברגליים, רגליים אחרות לחלוטין.
חלק שני: "רגליים"
הרגע הראשון שאני זוכר הוא רגע של כפור מצמית.
הייתי רגליים שנותקו מגופם והתגלגלו על פני רצפת כסף עד שנפלו דרך אשנב למטה. רגליים שבותקו בזדון על ידי המלומד פראכן ומאה הזרועות המקפיאות של שיתופן איש העננים שלו. במשך זמן מה הייתי חסר מודעות. אחרי הכל, הייתי רק רגליים ואז התחילה פעילות אצלי. הרגליים התחילו להתפתח כשהן שואפות לשוב למצבן הראשוני: מערבולת קרח. מי זו? ניסיתי להבין. זכרונותיי מעבר לרגע הכפור לא היו מעורפלים אלא פשוט הוסרו כפי שהבנתי בהמשך. הדבר היחיד שעלה לי בראש לשמע השם היה עולם ללא אור השמש. עולם בו רק אור הכוכבים האיר מעל לקפאת עד. זכרתי שידעתי יותר יותר משמה כשרגליי צומחות, מתפתחות. ידעתי מי אני רוצה להיות כשאסיים להיות יותר מהרגליים.
גם המדרגות במגדל האוויר נוראיות. לא מתאימות למדרך אדם. נשמע כאילו המלכים העליונים בנו אותם עבור גמדים בגמדים. גם שמעתי את הבכי של בתי שלא נולדה מנסה להילחם על תשומת לבי על הזכרונות הללו. העפתי מבט בליסבת' וזה העיר את הפתיל הבא של הזכרונות שהתעוררו עכשיו. כעת אני מאמין שהמגן גס הרוח שלי פגע בזכרונות הללו בדרך שבלתי ניתן לתאר במילים – תחושה שהצלחתי לתאר רק ככאב בלתי נתפס. לא רציתי להיזכר בזכרונות הללו. והזכרונות עשו עמי חסד והגיעו לאן שהם לא הומסו ברעל.
גבר ואישה במדים ירוקים של אקדמיית נמל גאל רצים על פניי. אין לי מושג למה ולא משנה לי למה. מה שזכרתי היה שגופי רתח בכאב. גופי עדיין התהווה, קרומי למראה, מהרגליים והרגיש כאילו הגיע לגבול מבחינת המשאבים שהוא יכול להקצות להתחדשות. עם כל רגע ידעתי שיהיו שניים ממני כשאסיים להתחדש. שניים יותר מדי. זה דיכא. ההתחדשות התישה אותי מכדי שאוכל לחשוב בצלילות. פחדתי שאיבלע במערבולת קרח. הפחד והרעב חברו יחד לשגע אותי. יכול להיות שהמגן ההוא לא אשם שהזכרונות הללו צבועים בכאב בלתי נתפס מבחינתי. יכול להיות שזה היה מאז ומתמיד טבעם. הדבר הבא שאני זוכר הוא שתקפתי את הצמד. רציתי להוכיח לעצמי מי חיית הטרף האמתית מבינינו. היו לי טפרים אפורים וחדים כמחטים בזכרון הזה אבל טפרים הם כלום מול קוסם אמתי.
אמי התוותה בידיה את קסם המגן. השלשלאות שהוטלו על גופי החליפו את צורתי הנוראה – והחלשה – בצורה בריאה יותר שהייתה הצל של אמא. הפחד נעלם אך לא הרעב. אפילו בגופי החדש הייתי רעב ובמיוחד שעתה ידעתי את טעמו של אחד מהגופים אישית כל כך.
"למה את לא הורגת אותה?" שאל ברגאת' שהביט לאחור כשהוא יודע שלא ירדפו אחריו. הם עשו את זה כל כך הרבה פעמים עם כל סיבוב של הזמן עד שהרגע הזה היה צפוי להם. רק הופעתי הייתה משהו חדש ברגע, שמכל היבט אחר, היה משעמם וצפוי. אמא אמרה: "המגן לקח את המתת שלי."
צורתי החדשה, כפי שהשתקפה בעיניה האפורות, הייתה כמוהה, צעירה למראה, נערה. והרעב לקח פיקוד על הגוף הזה, שרק השתנה, ואני התנפלתי על אמא. הרגשתי כמעט צורך לעשות את זה בעודנו קרבים לאולם כשמי שאני מכיר כהאוואנהאר הופיע בזיכרון.
"חשבתי שקרה לכם משהו." אמר האוואנהאר, בקיא כמוהם בנדבכי אותו רגע לעוס, והדף אותי עם הטבעת שלו. הוא לא היה חזק כמו אמא אבל הוא יכל עדיין להשתמש בכוחותיו.
"הוא זוכר, ואן. קח ממנו את הזכרון של מה שהוא באמת." אמרה אמא בעודי נאבק לקום. נאבקת לקום שכן גופי היה הצל של אמא. השר האוואנהאר איננו קוסם חזק במיוחד. האקדמיה לא הייתה משחררת אותו לעולם לו הפגין ולו שמץ של הבטחה להיות קוסם עוצמתי יום אחד בעתיד. עם זאת, האהבה שרחש לאמי העניקה לו באותו הרגע עוצמה. עוצמה לקחת ממני את זכרוני.
"ווירדת' ייראת'." קרא אחד המשרתים של בית גנאריד כשחציתי את הגבול לאולם הנשף.
חלק שלישי: "ילדי היער"
היות וזה היה נשף של בני גנאריד, הונחו צלעות חזיר וכוסות שיכר דם לאורחים.
אני מודה שהזכרון הזה עשה אותי רעב. בשר חזיר הספיק לי כשאמי נועצת בי מבט קר. "נזכרת, אהא." אמרה אמא בעודה בוחנת בעין אחרת את בנה שעמל על ההכנות האחרונות לקראת מגע ראשון עם ראש אצולת ההון "הגיע הזמן, לא?"
משהו במילים שלה הוציא לי את התאבון. ובינתיים, איש יער בעל נוצות זהובות הוציא את ראשו מקנו שהיה תלוי מעל לראשנו. אביו של גנאריד השלישי הצביע עליו בגאוות אב. האורחים שלו הנהנו ברובם בנימוס וקומץ היו שותפים להנאתו. לאי נוחותי, כמה מבני מינה של חמותי – אם כי לא מהקלאן שלה – הסתובבו כאן, סוקרים בסקרנות את הנשף.
"חיפשתי אחריו כשלקחתי ממך את השאר." המשיכה אמי לומר בנימה צוננת וחסרת רגש "בסופו של דבר החלטתי שאני בוטחת בך."
ובכן, הזכרון לא הפך אותי למפלצת מריירת וצמאת דם, לא? קצת רעב לבשר חזיר, כן. לא הרבה מעבר לזה.
"נכון שזו צביעות." אמרה אמי והבנתי שהיא מסתכלת לעבר איש היער התלוי מעלינו. מהמעט שידעתי עליהם, ידעתי שהם נוהגים לבנות קנים כאלו ביערות דרארי ויארווירת – קנים קצת יותר גדולים מזה שהיה תלוי מעלינו, קנים למשפחות שלמות. ובכן, לאיש היער היו נוצות אבל לאשתי היו נוצות והיא הייתה חצי אנושית בפעם האחרונה שבדקתי, לא? והגשמים האדומים הצליפו בחוץ, שרים את השיר של חיי.
"זה מה שעבר לי בראש כשראיתי אותך לראשונה. למה שיצור שהתהווה זה עתה לראשונה מהתוהו הראשוני ילבש דווקא צורת אדם מעוותת?" שאלה אמי שאלה מוזרה. "נדמה לי שהרגליים ניסו לשוב לצורתה של מערבולת קרח. זה מה שהן הכירו עד אז, אמא."
הרשיתי לעצמי לענות על שאלה שלא הייתי אמור לענות. היא מעט הופתעה מזה. היא זכרה את וירדת' החולני, לא אותי. לא שהבנתי עדיין מי זו מערבולת קרח, למעשה. הזכרון לא היה שלם. אמי אמרה הרגע שהסירה כל זיכרון שלא אמור להיות שם: מערבולת קרח, גבירת הצללים, ואני מניח, שגם את זיכרונותיה של וירדת' האמא מהתקופה שהיא הייתה רק הצל של אמא.
ובינתיים זיהיתי את חאדגוואר בין המוזמנים. הוא היה גבר בנוי לתלפיות עם שיער כתום. הוא לבש חליפה אפורה כהה ועליה סמל הקור וקרון הרכבת. יותר יצירתי מנוצות כחולות, זה בטוח...
התנצלתי בפני אמי ולאחר שהרגשתי שהפסקתי לעניין אותה, התפניתי לחאדגוואר. היא, בינתיים, חזרה לקיריד שהיה באמת בנה. לחאדגוואר היה, במבט מקרוב, פרצוף עקום, פרצוף של שודד רקיע. השמועות באמת אמרו שאביו היה שודד רקיע ששכב עם אמו. וכשהדבר התגלה, אמו טענה שהוא אנס אותה כדי לשמור על שמה הטוב. לדעת אשתי, הוא היה אדם טוב. הוא הוציא את בנה הייבנסקאר ואת חברו קורדרוי, ראדפאת'ה כיום, ממחנות העבודה בקצה דרארי רק משום שקורדרוי היה הבן של אדון יער החזירים כיום – המקום בו נולד. עמדתי לפנות אליו בדברים כשענה: "ווירדת', הייבנסקאר כבר סיפר לי."
החלטתי לגבש דעה על הקשקשנות של הייבנסקאר אחר כך. בינתיים אמרתי: "וכמובן, אני –"
"באתי עבור אחיך, ווירדת'." אמר חאדגוואר, מעיף מבט לעבר אמי העומלת על בנה "לגביך, ניהול תחנת רכבת זו עבודה קשה. ולפי מה ששמעתי, אתה לא בדיוק אדם בריא."
להודות באמת, לא חשבתי לנהל את התחנה. חשבתי שזה יהיה מאמץ רק להקים אותה שם. חאדגוואר לקח בקבוק שיכר דם ומזג לתוך גביע כשהעיר: "ובכן, הנחתי שהתעוררת יום אחד והחלטת שאתה מבזבז את החיים שלך. ואחרי שאשתך אמרה לך לא לגעת בעסקיה, החלטת ללכת על מה שאני עוסק בו."
הייתה תבונה וחריפות באיש הזה.
"צריך עדיין לשכנע את הלירד טאלות'. חשבתי שאם אבוא איתו עם התמיכה שלך, הוא –" התחלתי לומר וזכיתי לצחוק חם מהאיש לאחר שלגם מכוס השיכר שלו. לאחר שנרגע, הוא אמר: "מה שהלירד טאלות' רוצה הוא שאפסיק להוביל את הסחורות של טֶרַאווִיתֶ'ר – בני משפחתה של אשתי. תבין, הוא וליוואגור רואדרת' אחים לכל דבר פרט לדם עצמו. וכל אדם שפוגע בעסקי רואדרת', פוגע בעסקיו."
עכשיו הבנתי למה לא הוקמה במים ירוקים תחנת רכבת מעולם. הכל חזר לבני רואדרת', לכל הרוחות. היו עוד סיבות לכך שחאדגוואר בחר לא לבזבז על זה את מאמציו הטובים. עברו בראשי אפשרויות שונות. לאחר שעברתי על כל האפשרויות השונות ששיקללתי, שמתי לב שהלירד גנאריד הקיש באצבעו על הגביע. ואז הוא התחיל לנאום על יום המחר. במהלך נאומו נזכרתי שאצילי הון מתייחסים לעשיית רווחים כמו שאצילי חרב מתייחסים למלחמה. זה אמצעי עבורם לצבירת כבוד אך לא המטרה. זו הסיבה שאשתי דחתה את הצעתי לעשות אותנו עשירים יותר. חיכיתי עד שהלירד גנאריד יסיים לנאום ושמעתי אותו ואת אחי משיקים גביע. לפני שחאדגוואר הצליח לתפוס שיחה עם אחי כפי שתכנן מקודם, פניתי אליו עם הרעיון.
"תמיד חשבתי שאפשר לעשות יותר עם גלגל המים הזה." אמר חאדגוואר כשסיימתי "בהצלחה עם הלירד טאלות'. גם לי נראה שהלירד גנאריד ינטוש את אחיך מרגע שיחליט שהלירד טרסור למד את השיעור שלו. אני פשוט חושב שהלירד טאלות' הרבה יותר... עקשן."
וכך קיבלתי את ברכתו של אדון הרכבות בממלכה. עכשיו רק נותר לי לשכנע את אדון החיטים שרכבות הנושאות סחורות יקרות ערך מטחנת המים שוות הקמת תחנה שם. העיירה הייתה המקום אליו זרקו אנשים שלא היה מקום אחר לזרוק אותם. אם הלירד טאלות' יהפוך אותה למכניסת רווחים עבור החברה שלו, זה יגרום לו להיראות כאיש חזון.