קונראד היה נוזף בווסאל שלו על החוצפה, אבל הוא מעדיף לא ליצור לעצמו שם של כפוי טובה אחרי הכנסת האורחים המפוארת. הוא לוגם באיטיות מהיין המשובח, מגלגל את טעמו על הלשון - הוא עוד לא סיים את הגביע הראשון שלו, כשרוב האבירים כבר רוקנו את השלישי. חמצמץ, משובח, מתוק, חזק, מעורר בקונראד זיכרונות נשכחים על אביב דרומי פורח ועל נערה אחת שאהב, עם הריח המתוק של שיערה... הוא עוצם עיניים בכוח, לבו הולם. התחושה המוכרת של כאב ישן חוזרת אליו, והוא ממקד בכוח את תשומת לבו בנתח השמן שעל צלחתו, מנסה לשכוח את התחושה. היא מתה, ואין שום דבר שהוא יכול לעשות עם זה. חוץ מזה, הוא נשוי, למען האלים, הוא לא אמור לחשוב ככה על נשים אחרות.
''נבזוז, נחריב, ניקח שבויים ונחזור. אם הלורדים של סמידין ינסו להילחם בפושטים, נטמון להם מארב. אם יבואו עם כוח חזק יותר, נברח. מוקדם מדי למערכה כוללת'', קונראד עונה בזהירות. ''אני רוצה שתיקח את כל הלוחמים שאתה יכול להביא, בדגש על לוחמים שיודעים לרכב. לא צריך שידעו להילחם כפרשים, רק שיתניידו במהירות ממקום למקום''. הוא מניח את גביע היין, חושש ללגום ממנו שוב. הוא עוצם עיניים, מנסה להירגע עם צלילי קרנות הנשיפה. יצא לו לשמוע כבר כמה פעמים מוזיקה דובריינית. גסה ולוחמנית, אבל בעלת יופי גברי כלשהו.
''בנך מחונך להפליא ובעל טעם ספרותי'', הוא מחליף נושא, מתחמק מדיבורים מיותרים על תוכניותיו לעתיד. ''הענקנו לו מגורים הולמים, ספריית הטירה עומדת לרשותו והוא חופשי להתאמן ברכיבה ולחימה עם שאר הנערים''. פניו לא מביעות רמז לחיוך, והמשך המשפט מרחף באוויר - אבל אני עדיין אהרוג אותו אם תהיה טיפש מספיק לתת לי סיבה.