טאריס נאנח בייאוש בעודו יוצא מהחדר, מניח את ידיו בכיסים, מבולבל יותר מאובדן הכוחות מאשר שהוא מוכן להודות לעצמו. הוא מגיע לאוויר הפתוח, ונרגע בעודו רואה את האיזור הומה האדם.
בטוח יהיה פה מישהו שעליו יוכל לתרגל את כוחותיו, להשיב לעצמו את הביטחון העצמי שלו. החיוך הזחוח מטפס אל שפתיו באיטיות כאשר הוא ניגש למלח שזוף ומחייך אליו, פותח את פיו לדבר...
טאריס יושב על סלע בישיבה מזרחית, משקיף על הים מנקודה מבודדת על החוף, ידיו מעסות את רקותיו בניסיון לעצור את כאב הראש שנגרם לו מהניסיון הכושל להשתמש בכוחותיו. הוא עוצר, משלב את אצבעותיו, ולוקח נשימה עמוקה של אוויר אוקיינוס. משום מה, הריח המלוח עוזר לו להרגיע את המחשבות הסוערות
הכוח נעלם. אין ספק. אבל למה? מה קרה? טאריס מהרהר באירועי הימים האחרונים, ואז זה מכה בו
הרגע באחוזה. הבנתי שאני לא צריך את הכוחות בשביל לנצח...וכך דחיתי אותם מעלי...? הוא פולט צחקוק יבש ורוכן קדימה.
באגביות מעושה, הוא שולח יד לתוך גלימתו ושולף את השרשרת שבשבילה כמעט איבד את חייו, ומצמיד אותה לפניו, מנסה להריח את הריח שלה שוב, לפני שהגיע הריח המתכתי והחריף של הדם...
''זה אירוני, אני חושב. או שאולי פואטי? מי יודע, את תמיד היית טובה יותר ממני בדברים האילו.'' טאריס פולט את צחקוק יבש, שמכאיב לגרונו וגורם לגוש המתגבש שם לגדול
''כל הזמן הזה, ניסית לשכנע אותי שהדרך שלי לא נכונה. הקשבתי לך, ועכשיו אני לא יכול לעשות את מה שנשבעתי בעבורך''
הוא מצמיד את המשכית למצחו, הקצוות החדים שבעבר השאירו צלקות גורמים רק לדקירה קטנה, אחרי ששבועות של התעסקות שחקו אותם עד שכמעט נעלמו
לחישה צרודה עולה בגרונו, והוא מתאפק שלא להזיל דמעה ''אני מצטער. עשיתי כל מה שיכולתי, אבל אני לא יכול יותר. בלי הכוח...אין לי סיכוי''
הוא נעמד, ומתחיל ללכת ימינה ושמאלה לבעוט באבנים ובחול, ממצמץ בזעם כדרור השמש המרחפת מעל הים נשבר דרך הדמעות העומדות בעיניו
''טיפש, טיפש טיפש, טיפש!'' הוא לוחש בזעם, והדמעות זולגות באין מפריע, בעוד הוא משליך אבן אחר אבן לים, מרגיש את הכעס והנחישות שלו מתגברים. לבסוף, בצעקת ייאוש, הוא כורע על ברכיו. ומרכין את ראשו בשנית
''הלוואי שיכולתי לעשות משהו נגדה. הלוואי. לא בשבילי, ובטח לא בשבילם...אנחנו לא שווים את זה.
בשבילך''
הוא בולע את הגוש בגרונו וממלמל ''אבל אני לא יכול. לא עוד. אני...מצטער'' טאריס תולש את השרשרת מגרונו, אוסף אותה בכף ידו, ודמעה נוספת זולגת מעינו בעוד הוא צועק ומשליך את השרשת אל הים ''אני לא יכול!".
הוא פונה במהירות לאחור, לא רוצה לראות את המזכרת האחרונה ממנה טובעת בין הגלים, ונעצר כשרחש מוזר שנשמע כמו מים שניתזים על אש מושך את תשומת ליבו. הוא מסתובב באיטיות, והלסת שלו נשמטת בתדהמה.
על הגלים, מוקף בהילה של כוח ירקרק, נעוץ הכוכב בתוך סלע שבולט מהים. טאריס בועט את נעליו הצידה ורץ אל הגלים, שולף את הכוכב בעוד ההילה הזוהרת מתמוססת מסביבו.
באצבעות רועדות מהתרגשות, טאריס קומץ את ידו לאגרוף, ומכה באוויר.
שום דבר
הוא מסנן קללה בסילבאן, עוצם את עיניו, קורא לכוח הישן שלו, ומכה שנית.
שום דבר
טאריס מביט בכוכב, קורא שוב לרגש שיש לפני רגע. זעם. חוסר אונים.
נחישות.
הוא קומץ את היד הפתוחה לאגרוף, וניצוצות ירוקים מתחילים להתפתל סביבה. טאריס מצמצם עיניים, מעיף מבט בסלע שלרגליו, ומכה.
בקול נפץ, הסלע מתפרק לשניים, קורס לתוך האוקיינוס, ומביא את טאריס יחד איתו. מתנשף ויורק מים, טאריס מתרומם ונעמד בגלים שמגיעים עד ברכיו, חיוך קטן ומהוסס מרוח על שפתיו.
הוא מניף את זרועו, מזמן את הנחישות הבלתי מתפשרת, ומכה באוויר
שוב, ושוב, ושוב. בכל פעם, פרץ של כוח ירקרק בוקע סביב האגרוף, גלים של אור זורח מתלווים לבעיטות שלו, והוא פולט צעקות יותר ויותר חזקות עם כל מכה, עד שלבסוף הוא מחליק על החול ומתרסק כולו לתוך המים.
טאריס עולה מהמים, מחייך, דמעות הצער מעורבות בדמעות אושר ובמי מלח.
הכוח לא נעלם, טאריס. הוא שלך. כל מה שהיית צריך זה כיוון חדש
מצאת אותו
חיוך ענקי על פניו, הוא צועד אל החוף, ומניף את אגרופו אל השמים ''אני כבר לא צריך את הכוח שלך! את שומעת? אני כבר לא צריך אותך!"
טאריס שולח יד מהוססת לכיוון התפס של גלימת הפיות הרטובה שלו, ואז משחרר אותה. האריג הלח נופל על החול, וטאריס מהדק את מגני הזרוע שהיו חבויים מתחת לשרוולי הגלימה הארוכים עד כה.
הוא שולח אצבעות רטובות לעבר הקמע ואוחז בו בשתי ידיים, עוצם את עיניו ומחייך ''תודה שנתת לי דרך חדשה'' טאריס משיב את השרשרת למקומה, אורז את הגלימה לתוך התיק שלו ואוסף את שערו הרטוב לאחור
הדרך שלו לא אבדה. יש לו עוד סיכוי. אבל בשביל להבטיח שסיכוי זה יצליח, הוא לא יכול להתעצל
יש לו הרבה עבודה. טאריס מהדק שנית את מגני הזרוע, עד שהם כמעט עוצרים את זרימת הדם, ואז פונה אל הסלעים שמאחוריו, אנרגיה זוהרת זורמת בוורידיו
הרבה עבודה
וצלילי הסלעים המתנפצים מהדהדים באוויר הלילה