לפני שנים רבות, רבות כל כך שבני התמותה זוכרים אותן רק באגדות עמומות, חיו כל האלדרינים בעיר המדינה המפוארה ת'אלאיי. ארמונות שיש, פסלי זהב, מזרקות מפכפכות וגנים מטופחים מילאו אותה. האלדרינים, ובראשם הקיסרית הנעלה, שגשגו מאוד בממלכתם, מתמחים בקסמים עמוקים ומסובכים, כותבים שירים ופואמות נפלאות, מגדלים גנים יפהפיים. אלף שנים עמדה ת'אלאיי הנעלה, עד שיום אחד הגיחו בני האנוש מן הערבות. גזענו היה עוד צעיר אז, ולא נודע כלל מחוץ למישורי העשב בהן נדד בנבערות. שר צבא הוביל אותם, קאיד-קאגאן רוכב-הלילה היה שמו, והוא הוביל אורדה בת מאה אלף פרשים. חומותיה של ת'אלאיי לא עמדו לה כשהרעב כרסם בעיר, בעוד הפרשים דוהרים סביב לה, חוסמים כל שער. בשנה השביעית למצור של בני האנוש, הניפו האלדרינים דגל לבן, אך בני האנוש לא רצו כלל שלום. הפרשים שטפו את העיר, זורעים הרס, בוזזים את אוצרותיה של הממלכה העתיקה, טובחים ב''גזע הנעלה'', מגרשים את הניצולים הספורים הרחק הרחק לשממה.
אלפי שנים חלפו מאז. עשב בר כיסה את חורבות ת'אלאיי. בני האנוש התפזרו ברחבי העולם. אלפיים שנים לאחר החורבן, התיישבו בני האנוש מחדש על החורבות, והקימו עיר מסחר משגשגת, צפופה וססגונית, ושמה רמת-אגם. מראם, שפתם ותרבותם של בני האנוש השתנו במהלך אלפי השנים. הם בקושי ידעו במעומעם על עיר עתיקה של יצורים נעלים שחיו כאן בעבר.
אבל האלדרנים הם שונים. הם חיים לנצח. הם זוכרים.
אלפי שנים ניצולי העיר חיו בשממות, מהיד לפה, שורדים רק הודות לקסם שלהם שרובו אבד בחורבן ת'אלאיי. הם מעולם לא שכחו את מה שקרה לעירם, וגם אחרי שגזעם התרבה וגדל, הם העבירו את הטינה והשנאה הלאה. רוב ניצולי העיר עודם בחיים. הם נחושים לנקום ולכבוש חזרה את עירם. ונקמתם אכזרית תהא.
כעת, באו האלדרינים, עם קסמי הזעם שפיתחו במהלך שהותם בשממה, לכבוש חזרה את ת'אלאיי, ולנקום בבני האנוש השנואים, להרוג עשרה על כל אלדרין שנרצח בחורבן. ואין זה כלל משנה שבני האנוש לא זוכרים דבר, שהם בעלי נשים וילדים, שהם חיים בעירם אלפי שנים.
רק הדמויות יוכלו להכריע את הכף לטובת אחד הצדדים, או לגשר ביניהם. האם יצליחו?
אלפי שנים חלפו מאז. עשב בר כיסה את חורבות ת'אלאיי. בני האנוש התפזרו ברחבי העולם. אלפיים שנים לאחר החורבן, התיישבו בני האנוש מחדש על החורבות, והקימו עיר מסחר משגשגת, צפופה וססגונית, ושמה רמת-אגם. מראם, שפתם ותרבותם של בני האנוש השתנו במהלך אלפי השנים. הם בקושי ידעו במעומעם על עיר עתיקה של יצורים נעלים שחיו כאן בעבר.
אבל האלדרנים הם שונים. הם חיים לנצח. הם זוכרים.
אלפי שנים ניצולי העיר חיו בשממות, מהיד לפה, שורדים רק הודות לקסם שלהם שרובו אבד בחורבן ת'אלאיי. הם מעולם לא שכחו את מה שקרה לעירם, וגם אחרי שגזעם התרבה וגדל, הם העבירו את הטינה והשנאה הלאה. רוב ניצולי העיר עודם בחיים. הם נחושים לנקום ולכבוש חזרה את עירם. ונקמתם אכזרית תהא.
כעת, באו האלדרינים, עם קסמי הזעם שפיתחו במהלך שהותם בשממה, לכבוש חזרה את ת'אלאיי, ולנקום בבני האנוש השנואים, להרוג עשרה על כל אלדרין שנרצח בחורבן. ואין זה כלל משנה שבני האנוש לא זוכרים דבר, שהם בעלי נשים וילדים, שהם חיים בעירם אלפי שנים.
רק הדמויות יוכלו להכריע את הכף לטובת אחד הצדדים, או לגשר ביניהם. האם יצליחו?