"האמת היא שאני עוד לא בטוח," הוא מחייך. "נקמה היא חלק מהעניין, אבל לא על הבחור שריטשת. האנשים ידעו למה הם נכנסים, ואם להיות כנה, זה לא כאילו אכפת לי מהם."
הכרכרה פונה לרחוב אפל ומלוכלך, הבניינים הישנים שמסביבם חוסמים את קרני השמש. עם כל טלטול, אפשר כמעט להרגיש את הלבנים הבולטות, מתנגשות בגלגלי העץ. הרחוב הזה מוזנח כבר זמן רב.
"לא, המפגש הזה שלנו, הוא מתרחש בגלל שהפרעת לי," אנדרו לוחש. "המשמר ימצא את המפלצת שהם מחפשים, עם כל הקונקנות והזוועות האחרות שאתה מסתיר תלושות מהגופה שלך." רו רואה את זה שוב, משהו במבט שלו, בעיניים. משהו מעוות וחולני יותר מכל פריק שיצא מסיעת הביולוגיה. אותו צד שהתעורר ברכבת, כשאנדרו השתמש באחד מאנשיו שלו כמגן אנושי.
"כבר אז אמרתי שהייתי שמח להישאר. הנה ההזדמנות שלנו לסיים את מה שהתחלת."
הכרכרה עוצרת. הם נמצאים בסמטה צרה, מבוי סתום מלפנים. אנדרו נראה מבולבל.
"זה לא ה-"
שתי הדלתות נפתחות ורו ואנדרו נמשכים החוצה לכיוונים מנוגדים. ידיים חזקות, כמעט כמו ידיו שלו, מחזיקות את המתאבק. הבחור אוחז בו קרוב מכפי שהיה רוצה, ריח נשימתו אומר לרו שהוא מעשן לא מעט. בכל זאת, אולי זה שיפור לעומת סכין לצוואר.
מסביב מתקבצים אנשים נוספים. הצלקות שהם נושאים משכנעות אותו שלא מדובר בפועלים. בין האנשים נמצאים שניים או שלושה בני כנף. הוא מצליח לספור עשרה בסך הכל.
בזווית עינו, הוא מבחין באנדרו. רוב העיניים מופנות אליו.
"דילן, ביל," הוא פונה לאנשים, "חשבתי שקיבלתם את החלק שלכם בשלל."
"אל תתחיל, אנדרו," אחד מהם משיב. "איבדנו שניים עשר אנשים."
"ידעתם היטב את הסיכונים. הייתה לנו תוכנית למקרה ש-"
"אח שלי מת בגללך, חתיכת בן זונה," האיש תופס את דש החליפה בחוזקה, "מרוסק לצד פסי הרכבת. אפילו לא קברנו אותם."
"ומייק מרוטש בגללו," אחד אחר מצביע על רו. הנהג שהסיע אותם. "שמעתי את השיחה. זה הפריק עם הקוצים."
האנשים מתקרבים, סוגרים על רו ואנדרו. הם חמושים באגרופים, סכינים ואלות מאולתרות. לרגע אחד, עיניו של הבלונדי נורות לעבר רו, ומה שנראה כמו התחלה של חיוך מופיע. הצעה שקטה לשיתוף פעולה. הם לא בעלי ברית, אבל כרגע יש להם אויבים משותפים, והרבה מהם.