בינתיים גם נאמר ש"אפל ואכזרי זה רקע עמוק יותר" אבל את השטות הזו שמעתי גם לפני 15 שנה וכבר אז לא באמת היו לזה הוכחות בפועל - אם כבר להיפך. דוגמאות ליצירות שבהן נעשה שימוש בתכנים קשים והן לא איכותיות במיוחד יש למכביר וגם במשחקי תפקידים זה בדרך כלל נשאר ברמה של למצוא משהו באף ולמרוח אותו על דף הדמות.
אמרתי ששמעתי את זה לפני 15 שנה - לפני 15 שנה או יותר, היה איזה מגזין אינטרנטי למשחקי תפקידים. אחד הכותבים, טיפוס משונה גם בחייו האישיים שהיום היה נקרא היפסטר אבל אז המונח לא היה קיים, הקדיש סידרה של כתבות לעיסוק בזוועות במשחקי תפקידים - רוצחים סדרתיים, קניבלים, יחסי מין חריגים וסאדו-מזוכיסטיים ועוד כהנה וכהנה - לרוב בשילובים שונים. הטענה הייתה שכש"נוגעים בכאב במשחקי תפקידים" אז מגיעים לשיאים של רגש, התחברות לדמות ועומק במשחק.
בפועל מה שהיה זה סתם הרפתקאות דוחות על "אתם שוטרים שמחפשים פדופיל קניבל ובסוף המנחה שולף קטעי עיתונות סרוקים שמגלים לשחקנים שזה מבוסס על משהו אמיתי משנות ה-1930" או "אתם ערפדים שפורצים לותיקן ורואים את האפיפיור מבצע מעשה מגונה בעצמו בזמן טקס בו מקריבים אשה רזה במיוחד לשטן" ושאר מפגנים של "תסתכלו עלי! אני נורא מיוחד! אני כל כך אפל ומיוסר! תאהבו אותי! יחס!"
באיזשהו שלב זה לבש ממדים מגוחכים למדי - אנשים בנו דמויות מו"ד סטנדרטיות לחלוטין, רק שבמקום "גדל כנער חווה ולמד לבשל לעובדים" הרקע היה "גדל במרתף עינויים ולמד לבשל לאסירים ואת האסירים" - והיו כאלה שהכריזו בקול תרועה שמו"ד זה משחק לא אפל מספיק והוא רק לילדים, והם בגיל הבוגר נורא של 15 וחצי עוברים לשחק במשחק של המבוגרים המיוחדים עם השיער הארוך שהם ראו בכנס "ומפאייר" - לשכעצמו משחק לא רע שבביצוע סביר מזכיר קצת את הסרט "ראיון עם הערפד" רק בלי הגייזיות המרובה - אבל אותם נערים בסה"כ עברו מלאסוף תוספי התקפה לברברי שלהם, לאיסוף של טראומות והפרעות אישיות לערפד הגותי והמיוסר (והאפל) שלהם.
יש מעט מאוד יוצרים שמסוגלים לקחת תכנים "אפלים" ולספר איתם סיפור טוב - סטפן קינג למשל (לפחות בתקופה שהוא עשה מלא קוקאין), ניל גיימן אולי (אם כי יש בו זחיחות מטרידה של מישהו שאוהב להריח את הפלוצים של עצמו באוטו), קוונטין טרנטינו נגיד - אבל רוב הסיכויים ששחקן התפקידים הממוצע או המנחה שלו הם לא אחד מהנ"ל - ואם מישהו מבטיח לך "טאבו!" או "תכנים קשים" רוב הסיכויים שזה יראה בעיקר כמו סרט של אבי ביטר:
