Out
אני הולך להביא פלאשבק מהעבר שלו ברשותך, כי למה לא.
In
הדוכס ג׳ספר פיירווד התיישב על הסלע, עובדה שתיראה חסרת חשיבות בעיני אדם חיצוני, אבל גרמה לחיוך קטן בפנים שטופות הדמעות של בנו השישי. "הארווי," פנה הדוכס אל בנו, "למה אתה לא באולם בקבלת פני האורחים? אתה יודע שכשאנשים מגיעים אלינו הביתה אני צריך אותך שם לקבל את פניהם". הארווי הרים את המבט והסתכל ישירות על פניו של אביו, שברגע הזה היה עסוק בניקוי אדמת היער מנעליו "אנ- אני מצטער אבא" הוא אמר "אני פשוט ראיתי את כל האנשים האלו, והם דיברו ביניהם ועשו המון רעש ורצו שאני אזכור את השמות שלהם ואני לא יכולתי להתרכז". "הארווי" ג׳ספר עבר לטון תקיף יותר עכשיו, טון שלדעתו נשמה מצווה ובמציאות נשמע כאילו הוא צווח "הזכר לי נא, בני היקר, מי אתה?" הדמעות הפסיקו בעוד הילד התיישר לעמידה זקופה "הארווי פיירווד, בנו של הדוכס ג׳ספר פיירווד ששושלתו הולכת אחורה עד סר אנטון פיירווד "מביא הלהבה" בכבודו ובעצמו" ענה הילד בכל הכבוד העצמי שהצליח לגייס. "והאנשים איתם אתה נפגש כעת? האם הם משושלתו האדירה של סר פיירווד עצמו?" שאל ג׳ספר. "לא." השיב הילד כפי שתרגל עשרות פעמים "הם לא היו אפילו אבק לרגליו". ג׳ספר שתק כמה שניות, נותן לבנו להבין את המסקנה המתבקשת "אני אלך לשם, אבא" הוא אמר "אבל אני עדיין פוחד". "זה יעבור," השיב ג׳ספר בסמכותיות "אתה תתרגל וכל האנשים יפסיקו להבהיל אותך. אחרי הכל, אתה הבן שלי, והיום בו הבן שלי יפחד מהאנשים הפשוטים יהיה היום בו אחליט לוותר על מעמדי ולתת לכל אחד ואחד מאזרחי הדוכסות את כספנו".
באותו היום, הרוויחו אזרחי הדוכסות את כספי הדוכס בלי לדעת על כך. כספים שכמובן מעולם לא קיבלו.