מכת החרב השלישית של מליק הייתה אמורה לערוף את ראשו של אחיו, אבל ברגע שהלהב נוגע בצווארו, הצעקה שכבר למדתם להכיר נשמעת,וגופו של באחדור הופך ללהק עורבים.
כל העורבים בחדר קוראים באחת, הם קוראים בקול, הצווחות שלהם מחרישות את אוזניכם בעוד הם מתחילים להכיף אתכם, לעוף מסביבים כמו להק ציפורי טרף ענקי.
פזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז
פזוזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז
פזוזווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
הצעקה מרחישה את אוזניכם, בעוד העורבים הפוכים הכל לשחור, מפל של נוצות מלוכלכות נופל מהם לרצפה, מכסה אתכם, מכסה את החדר, מכסה הכול.
ואז, באחת, הכל נפסק, העורבים עפים מכם, אבל ברור שמשהו התרחש.
אתם כבר לא באותו מקום, אתם נמצאים בחדר ארוך, הוא מזכיר מעט כנסייה.
למעשה, הוא מאוד מזכיר כנסייה, שורות ספסלים מסודרות בכפידה משני צידי שטיח, נמצאות מולכם, הספסלים ריקים מאדם, ומנגינה שקטה נשעמת ברקע.
בסוף החדר, ישנה בימה קטנה, אתם מזהים סמל לא ברור חרוט עליה, כמעט נראה שהוא נחרט בתפרים על האבן, הסמל, יד בעלת טפרי ברזל אוחזת בגולגולת אדם מעביר בכם צמרמורת, יאס אראק זוכר שהסמל הזה אסור בכל מובן של המילה, האלים עצמם חתמו אותו, אל סורר, שנשכח בעבר, כזה אשר אפילו שמו לא קיים עוד, אשר זכה לגורל גרוע ממות.
מול המזבח, קורע על ברכיו, עומד דמוי האדם הלבן שלמדתם להכיר כטריסטן, זוג כנפים נוצות ארוכות בועקעות מגבו, מסירות הצידה את הטונקיה שהוא לובש, כנפיו אפורות והפוכות, אלו לא כנפי מלאך, אבל. כנפים של מה זה?
במבט למעלה אתם מבחנים שהעורבים מקיפים אתכם, עומדים על נורות התקרה בחדר, על בליטות בקיר, העורבים משקיפים עליכם, עינהם שחרות כמו הלילה, הם אינם מוצאים קול.
"אבא." אומר טריסטן בשקט, מבטו על המזבח. "זה קרוב אבא, אני קרוב. קרוב כל כך." הוא לוחש, כמעט כאילו מתעלם מקיומכם.
"אבא, כל השנים האלה, הנצח הזה מאז שהוא גירש אותך, מאז שהוא הרג אותי.
חזרתי אבא!" הוא צועק, "ואני כל כך קרוב."
קול עצוב נשמע מתוכו, כמעט כאילו אם תעמדו מולו, תראו דמעות זולגות מעיניו. "אבא," הוא לוחש שוב. "אני אחזיר אותך, הצבא שלך יחכה לך, ואתה תחזור, השקר יגמר, ואתה תחזור. " הוא לוחש שוב, נושא תפילה בשפה עתיקה שמעולם לא שמעתם.
"הבסתם אותם." הוא אומר לפתע. קולו עדיין שקט. "לא חשבתי שתעשו את זה, אבל אתם עומדים פה, אני סקרן, מה יהיה בפעם הבאה שתפגשו בהם? אתם כל כך דומים, ואם זאת כל כך שונים."
הוא קם ממקומו פונה אליכם. "מה ההבדל בינכם?" הוא שואל, "מליק? אחיך רצה כל מה שאתה רצית. הוא החליט ששום דבר לא קדוש נגד המטרה שלו, אתה הרגת אנשים בשם מתרותך, רק הנקמה מניעה אותך, לאחיך יש חזון. משפחתו עמדה בדרך של החזון הזה, והוא סילק אותם מדרכו."
"לאטימר," הוא אומר. "מירה מחפשת כוחות עתיקים, עוצמתם מגיעה שלא מהעולם או מהזמן שלנו, האם תהית למה היא עושה זאת? האם אתה באמת חושב שלעצור אותה זה נכון? כמה אתה יודע על הגילדה שאתה חבר בה? האם ידעת את מקור הכוח הזה בעולם שלנו? האם אתה יודע שהראשונה שהחזיקה בכוח זה הייתה ויסיני? מבלי לדעת בכלל כיצד רכשה כוח זה? כל מה שמירה עושה זה להתחקות אחרי שורשים שנמצאים בה, ואתה קוטע אותם."
"יאס? זה שמך?" הוא שואל את האל מת. "קלור עושה מה שאתה עושה, הוא משרת אדון חזק, עוצמתי לאין שעור, והוא מנסה לרצות אותו, כדי לרשת את מקומו ביום מן הימים, אתם שני צדדים של אותו מטבע, האחד חי, השני כבר לא."
"אלטון." הוא מחייך. "נוק תמיד אוהב לדבר עליך, בעולם אחר הוא נשבע שהוא היה מצייע לך שותפות, אתה משרת את אותו אדון שהוא משרת, אתם פשוט עסוקים בלריב על הפירושים שלכם. חופש, רצון חופשי, כאוס. הכל אותו דבר, תפסיק להעמיד פני קדוש, נוק מזכיר לך את עצמך יותר ממה שאתה רוצה להודות, הרי שניכם כל כך עסוקים בלהסתיר את מי שאתם, כמה זהויות החלפת מהיום שנדדנו יחד? אני הפסקתי לספור. אתה נושא מתנה שאתה אפילו לא יודע מי נתן לך, מחזיק בכוח לא שלך, שעתיק כמו העולם, ואתה לא עוצר לשאול שאלות. נוק לפחות הכיר בכוח הזה, ונתן לו למלא אותו. לא שזה משנה, הרי לכאוס לא אכפת."
עד עכשיו הוא דיבר קצת לאוויר, אבל מבטו נוחת על מיילו. "סר מיילו נגן-להב." הוא אומר, בקצת כבוד כאילו הוא פונה לאביר. "גם אני הייתי סר טריסטן תקופה ארוכה, הלכתי בעקבות אבירים אחרים עד המוות, אבל לאיזה מטרה? האבירות חסרת היגיון היום, משרתים אל דגול שעסוק במלחמה באופל, שהוא לא שם לב שהוא השחית את היסוד, אמך הייחדה שהייתה שונה, אני באמת חושב שהיא הייתה גאה בך היום, אבל היא נאלצת לנהל מלחמת חומרה מול האבירים שאתה כל כך שמח להיות תחתם, כשכל מה שהיא רוצה זה שינוחו לאנשיה לנפשם, גם אם הם כבר לא בן החיים. אני הבנתי זאת עוד לפני שהיא מתה, ככל הנראה יש לי חלק חשוב במותה, אבל זה מה שהעולם רצה, וזה מה שהוא נתן לי."
"אני לא מתחסד, ואני לא קדוש, אבל אני עושה את מה שאני עושה כי אני מאמין בו בלב שלם, ומהרגע שהפכתי אליו, מהרגע שהפכנו לאחד, הכל נהיה ברור יותר. " אתם מתחילים להבין בהבדל דק בקולות, הקול בו לחש קודם מול המזבח, והקול בו הוא מדבר כעת שונים, ולו במקצת. ההבדל מינורי וכמעט לא נתפס, אבל הוא שם.
"לא מאוחר, אין לי רצון לראות את העולם נשרף, ואין לי שום רצון לחכות עד ששערי המצודה יפתחו, אני אחזיר את אבי, ואני מניח שאתם תרצו לחסל אותי, אבל הבטחתי שאענה לכם על כל השאלות, ואחרי זה, אני אשאל אתכם שאלה. באם תחליטו שקרב הוא העתיד שלנו, אקבל את זה. באם לא, כל מה שאני צריך זה את הלוח שיש לכם, ואת להב הפניקס. את החולות כבר יש לי."
הוא עומד בדממה, מחכה לכם. והעורבים? הם צופים, ומוודאים. ורק לחש בודד נשמע כל הזמן ברקע, לעיתים גובר על המנגינה הנשמעת בחדר, רעש קליל של "פזזזזזז" ארוך ואין סופי.