זה לא הולך להיות עוד דיון על האם "טוב" ו"רע" הם מושגים אבסולוטיים ואיך זה משתקף בשיטת הנטיות של מו"ד, אלא להסתכל דווקא על העיצוב החיצוני שלהם.
תכירו - זה זיגפריד, המוכר גם בתור סיגורד:
האופן שבו מתארים את זיגפריד מאז שהוא נלחם בדרקון ושאר מפלצים, התעסק עם בנות מתוסבכות ונרצח על ידי בוגד שפל באיזה שיר גרמני או ויקינגי מלפני אלף שנה, הוא דוגמא מצויינת לאיך נראים גיבורים טובים ביצירות פנטזיה (ולא רק) - הוא חתיך, גבוה, בהיר וספורטיבי, כולם אוהבים אותו (חוץ מהאגן פון טרונייה שגמז אותו עם חנית בגב) ובקלות רבה היה יכול להשתלב בתור מלך הנשף וכוכב הפוטבול בסרטים אמריקאיים או כפרזנטור של מותג ביגוד בפוסטר על נתיבי איילון. הוא נראה כמו בחור חיובי לגמרי - נשים רוצים להיות איתו, גברים רוצים להיות הוא.
בהרבה מוצרי משחק למשל, יש מצב שהפלדין הצדיק, הברברי טוב-הלב והאמיץ או הסייר הנועז יהיו דומים בעיצוב שלהם לזיגפריד. הם גם יאחזו בחרבות נוצצות, ילבשו עור של חיה מסוכנת או שריון מצוחצח ויתוארו בצבעים בהירים ונעימים. החבר'ה הטובים.
אבל, זיגפריד היה הבחור הטוב של עוד כמה אנשים. אחד מהם גם הקדיש לו אופרה שלמה שפיארה את ההרואיות שלו. אותו מלחין הוא אדון גרמני לא-נעים בשם ריכרד ואגנר, שהיו לו כמה דעות מאוד שליליות על כל מיני מיעוטים שחיו בארצו והוא תיעב עד מאוד יהודים, וכך חשב עליהם למשל:
"היהודי – שכידוע לכולם, מייחס את כל האלוהים לעצמו – מכה בנו בעיקר בחיים היומיומיים בהופעתו החיצונית, שלא משנה לאיזה לאום אירופי אנו משתייכים, יש לו משהו זר ולא מתקבל על הדעת ללאום הזה: באופן אינסטינקטיבי כולנו מקווים שלא יהיה לנו דבר במשותף עם אדם שנראה ככה... כשפוסחים על הצד המוסרי, באפקט שהוא בעצמו תופעת טבע חריגה ולא נעימה, ומביא את גרורותיו לאמנות, אנו כאן רק ניווכח שבשבילנו החיצוניות הזאת לעולם לא ניתן לחשוב עליה כנושא לאמנות מייצגת."
עכשיו, גם בלי שניכנס לדיון על הבחור ההוא עם השפם שנורא אהב את ואגנר ובסוף דרכו אחת היחידות הצבאיות הכפופות לו אף נקראה "הניבלונגים" (על שם מחזור השירה שזיגפריד הוא אחד מגיבוריו):
וככה גם ניכנס לתחום של חוק גודווין, זה מעורר אצלי מחשבה אחרת.
טיפוסים שבהחלט ניתן להגדיר אותם כשליליים ומזיקים לפי כל קנה מידה אובייקטיבי, השתמשו בזיגפריד ובני מינו כאידאל העיצובי שלהם, כדוגמא לאיך צריך להיראות. האויבים (ליתר דיוק הקורבנות) שלהם תוארו לא רק כשטניים (מה שאנחנו יודעים שלא היה נכון) אלא גם, כלשונו של ואגנר, בתור מוזרים ומכוערים, אפלים וכהים (יכולתי לצרף פה לינק לקריקטורה אנטישמית טיפוסית אבל ויתרתי - אנחנו מכירים אותן מספרי ההיסטוריה בבית הספר).
אז מה זה קשור למשחקי תפקידים?
אישית, אני מעדיף בהרבה מקרים לעשות הפוך-על-הפוך עם העיצובים. זה אולי לא מקורי במיוחד, אבל ההעדפה שלי היא שאבירים בשריון נוצץ יהיו דווקא אנטגוניסטים שליליים ואכזריים בעוד שהחבר'ה הטובים ילבשו צבעים כהים יותר ולפעמים גם מאפיינים שבדרך כלל נתפסים כדמוניים - המכשף כובל השדים עושה את זה כדי לנצל את כוחות השאול והתוהו לעזרת הבריות, ובעל האוב הוא מלומד שרוצה לגלות דרכים לרפא חולים ונכים ולגבור על המוות, למשל. אה, והבחור עם הקרניים והשיניים הבולטות? הוא ואיש הזאב סתם מכוערים אבל ממש נחמדים, זה הבחור עם הגלימה הזהובה וסמל השמש ביד שמעוניין לרצוח ולענות את הדמות שלך סתם כי לא התחנפת מספיק למלך המתחסד שלו.
מה דעתכם? (כן, יצא ארוך ולא הכי מסודר)
תכירו - זה זיגפריד, המוכר גם בתור סיגורד:
האופן שבו מתארים את זיגפריד מאז שהוא נלחם בדרקון ושאר מפלצים, התעסק עם בנות מתוסבכות ונרצח על ידי בוגד שפל באיזה שיר גרמני או ויקינגי מלפני אלף שנה, הוא דוגמא מצויינת לאיך נראים גיבורים טובים ביצירות פנטזיה (ולא רק) - הוא חתיך, גבוה, בהיר וספורטיבי, כולם אוהבים אותו (חוץ מהאגן פון טרונייה שגמז אותו עם חנית בגב) ובקלות רבה היה יכול להשתלב בתור מלך הנשף וכוכב הפוטבול בסרטים אמריקאיים או כפרזנטור של מותג ביגוד בפוסטר על נתיבי איילון. הוא נראה כמו בחור חיובי לגמרי - נשים רוצים להיות איתו, גברים רוצים להיות הוא.
בהרבה מוצרי משחק למשל, יש מצב שהפלדין הצדיק, הברברי טוב-הלב והאמיץ או הסייר הנועז יהיו דומים בעיצוב שלהם לזיגפריד. הם גם יאחזו בחרבות נוצצות, ילבשו עור של חיה מסוכנת או שריון מצוחצח ויתוארו בצבעים בהירים ונעימים. החבר'ה הטובים.
אבל, זיגפריד היה הבחור הטוב של עוד כמה אנשים. אחד מהם גם הקדיש לו אופרה שלמה שפיארה את ההרואיות שלו. אותו מלחין הוא אדון גרמני לא-נעים בשם ריכרד ואגנר, שהיו לו כמה דעות מאוד שליליות על כל מיני מיעוטים שחיו בארצו והוא תיעב עד מאוד יהודים, וכך חשב עליהם למשל:
"היהודי – שכידוע לכולם, מייחס את כל האלוהים לעצמו – מכה בנו בעיקר בחיים היומיומיים בהופעתו החיצונית, שלא משנה לאיזה לאום אירופי אנו משתייכים, יש לו משהו זר ולא מתקבל על הדעת ללאום הזה: באופן אינסטינקטיבי כולנו מקווים שלא יהיה לנו דבר במשותף עם אדם שנראה ככה... כשפוסחים על הצד המוסרי, באפקט שהוא בעצמו תופעת טבע חריגה ולא נעימה, ומביא את גרורותיו לאמנות, אנו כאן רק ניווכח שבשבילנו החיצוניות הזאת לעולם לא ניתן לחשוב עליה כנושא לאמנות מייצגת."
עכשיו, גם בלי שניכנס לדיון על הבחור ההוא עם השפם שנורא אהב את ואגנר ובסוף דרכו אחת היחידות הצבאיות הכפופות לו אף נקראה "הניבלונגים" (על שם מחזור השירה שזיגפריד הוא אחד מגיבוריו):
וככה גם ניכנס לתחום של חוק גודווין, זה מעורר אצלי מחשבה אחרת.
טיפוסים שבהחלט ניתן להגדיר אותם כשליליים ומזיקים לפי כל קנה מידה אובייקטיבי, השתמשו בזיגפריד ובני מינו כאידאל העיצובי שלהם, כדוגמא לאיך צריך להיראות. האויבים (ליתר דיוק הקורבנות) שלהם תוארו לא רק כשטניים (מה שאנחנו יודעים שלא היה נכון) אלא גם, כלשונו של ואגנר, בתור מוזרים ומכוערים, אפלים וכהים (יכולתי לצרף פה לינק לקריקטורה אנטישמית טיפוסית אבל ויתרתי - אנחנו מכירים אותן מספרי ההיסטוריה בבית הספר).
אז מה זה קשור למשחקי תפקידים?
אישית, אני מעדיף בהרבה מקרים לעשות הפוך-על-הפוך עם העיצובים. זה אולי לא מקורי במיוחד, אבל ההעדפה שלי היא שאבירים בשריון נוצץ יהיו דווקא אנטגוניסטים שליליים ואכזריים בעוד שהחבר'ה הטובים ילבשו צבעים כהים יותר ולפעמים גם מאפיינים שבדרך כלל נתפסים כדמוניים - המכשף כובל השדים עושה את זה כדי לנצל את כוחות השאול והתוהו לעזרת הבריות, ובעל האוב הוא מלומד שרוצה לגלות דרכים לרפא חולים ונכים ולגבור על המוות, למשל. אה, והבחור עם הקרניים והשיניים הבולטות? הוא ואיש הזאב סתם מכוערים אבל ממש נחמדים, זה הבחור עם הגלימה הזהובה וסמל השמש ביד שמעוניין לרצוח ולענות את הדמות שלך סתם כי לא התחנפת מספיק למלך המתחסד שלו.
מה דעתכם? (כן, יצא ארוך ולא הכי מסודר)