סיפור [סיפור] [אתגר 33] הקתדרלה

הקתדרלה עמדה פסטורלית ושקטה, זקיף אבן ענק באמצע השממה המדברית שסביבה. באור היום הדועך הצלב הענק בראשה התפרש על עשרות מטרים. החמישייה הביטה בדלת הכניסה בחשש. "סילבר?" ריאלה שאלה.
"הרבה רוחות, כמו שהיית מצפה ממקום קדוש כמו זה," הוא אמר, קולו הציני והאדיש זהיר. "והן לא שמחות. אני לא חושב שכדאי שאני אכנס אתכם."
"גם אני לא חושבת," היא הגיבה. "קיילי? את רואה שם משהו?"
קיילי הביטה בקתדרלה במבט מהופנט. לפחות ככה ריאלה דמיינה את המבט שלה - המשי שכיסה את עיניה עזר לה לא להסתנוור מכל המידע שהעמיס עליה, אבל הוא גם הקשה להבין את תווי פניה. "המון דברים," קיילי אמרה, מהססת. "צבעים, דברים זזים…" היא הרימה את ידה והצביעה. "שם זה מתחיל. זה כמו הר געש שהקשת יוצאת ממנו."
"שם נמצא חדר הקודש," המלווה שלהם אמר. הוא היה אדם פחוס ושרירי, מכוסה מכף רגל ועד ראש בבדים שחורים, רק עיניו החומות בולטות החוצה. הן היו רחבות ומבוהלות עכשיו. "החדר שאליו רק הכהן הראשי יכול להכנס, שם נמצאים מקל ההליכה של הנביא והפטיש שאלת הלבנה העניקה לו כדי להלחם באל השמש."
"הגיוני," ריאלה אמרה. "שדים אוהבים לאגור סביבם חפצים קסומים." היא לקחה נשימה עמוקה, והביטה בלונג, שנראה מפוחד כמעט כמו המלווה שלהם. "נשמע כמו עבודה קלה. אני ולונג נכנס, נחסל את השד הזה, וכולנו נרכב על גמלים לתוך המדבר לפני שנבין מה קרה."
היא ניסתה להגיד את זה בקלילות, אבל האווירה סביבה הייתה קשה. המלווה שלהם ניגב את הזיעה מעיניו, לונג קמץ ופתח את אגרופיו, סילבר היה שקט בצורה לא אופיינית. דווקא קיילי הייתה הראשונה לשבור את הדממה. "את בטוחה שתצליחו?" היא שאלה בקול קטן.
"ברור שנצליח," לונג ענה, מנסה לצחוק בקלילות, אבל קולו נשבר באמצע והצליל שיצא היה נוראי. הוא הוסיף שיעול לסיכום.
"ואם לא?" סילבר שאל בטון רציני.
"אז אתה תדאג לקיילי," ריאלה ענתה לו, והשוותה את המבט מבין ענפיו. "תדאג שהיא תקבל את מה שהיא צריכה." היא הסתובבה בחזרה להביט בקתדרלה. "אבל אנחנו הולכים לחזור. זה בסך הכל עוד שד."
היא התחרטה על המילים האלה במרכז האולם הראשי של הקתדרלה. הצעדים שלהם הדהדו בעוצמה מבין הקירות, ואור השקיעה שזלג מבין החלונות עשה יותר צל מאשר אור. הלפיד שנשא המלווה שלהם יצר סביבם הילה, שבקצותיה הם יכלו לראות כסאות עץ הפוכים או מאובקים, ומדי פעם, ממש בקצה טווח הראייה, גופה מרוטשת מוקפת בשלולית של דם.
כשהם הגיעו אל המזבח בקצה האולם, הם כבר היו על סף העצבים שלהם. הלפיד רעד בידו של המלווה. עיניו של לונג נעו בתזזיות בחיפוש אחר תנועה. ריאלה ידעה שהזעם של הרוחות שסביבם הוא זה שיצר את תחושת האימה שחלחלה בתוכם, אבל היא לא הצליחה למנוע ממנה להשפיע גם עליה.
המלווה הניח את הלפיד במקומו במזבח, הוציא משרווליו קטורת, וכרע ברכיים כדי להתפלל. היא הייתה חייבת להעריך את האומץ שלו. הכהן של שבט הסאוואנים התפלל לאלים בקתדרלה הזאת כל ערב מאז שחר הימים, ומאז שהשד התנחל בה, הסיכויים של הכהן שהתפלל לצאת ממנה בחיים היה נמוך מאוד. השאריות של הקודמים לנסות עיטרו את רצפת הקתדרלה שסביבם. בכל זאת, כל יום הגיע כהן כדי לשאת את התפילה.
ככל שהתפילה נמשכה האימה שמילאה אותה הלכה והתעצמה. היא כמעט יכלה להרגיש את הרוחות נסערות למשמע התפילה, דוחקות בהם לעזוב את המקום הזה. נדמה היה שזה נמשך לנצח, הסאוואן משבח את אל הלבנה, אל החולות, אל המים, אינספור אלים, גדולים ושוליים. כשלבסוף הוא אמר את התפילה האחרונה, לאב האלים ובורא העולם, לא נותר כמעט דבר מאור השמש שנכנס לתוך הקתדרלה. היא הוארה רק על ידי אור הירח, שזרם בקווים לבנים דרך החלונות. הכהן הסאוואני קם מברכיו, קד קידה אל הלפיד שנותר על המזבח, הסתובב אל לונג וריאלה בפנים חיוורת, קד קידה נוספת, וצעד החוצה בצעדים מהירים.
לונג המתין עם חץ מוכן, מתוח לא פחות מהמיתר שאותו החזיק. "תזכירי לי, למה אנחנו עושים את זה?"
"כי הסאוואנים הם היחידים שיודעים לחצות את מדבר הבשמים," היא ענתה, מביטה מסביב בעצבנות. הרוחות יכלו לחוש בזיקה שלה אליהם, היא חשדה, וזה רק התסיס אותם עוד יותר. "והם לא נותנים לאף אחד לעשות את זה איתם בלי סיבה טובה מאוד." הם גילו על הקתדרלה במזל. הדת של הסאוואנים אסרה להם לצרוך אלכוהול, ולכן הגורמים של השבט שהיו פחות דתיים מהשאר היו מוכנים לשלם למבקרים מחיר כבד בתמורה ליין. זה דרש בקבוק איכותי שלונג התקשה להפרד ממנו, אבל לבסוף הם הסכימו להמליץ לראש השבט לתת להם לנסות לטהר את הקתדרלה.
הם שמעו רעש מגיע מכיוון חדר הקודש, ולונג מיהר למתוח את הקשת שלו. לקח רגע עד שעיניהם התרגלו מספיק לחשיכה כדי לזהות את העכברוש שרחרח את האוויר. "וכמה אנחנו בטוחים שהחלק השני של הקמיע שלך בתוך המדבר?" הוא שאל, קולו עצבני כשהוא שחרר מעט את המיתר.
"תגיד לי אתה," ריאלה אמרה, מאבדת סבלנות. "אתה הבחור שיודע לקרוא מפות. אמרת שהקווים שקיילי רואה מצטלבים באמצע המדבר."
לונג נאנח. "אני שונא להיות צודק. היה יותר קל אם-" הוא נקטע מרעש חבטה עצום שהרעיד את החדר. לקח רגע עד שהוא הצליח להתייצב מספיק כדי למתוח את החץ על המיתר, והוא שחרר אותו מהר מדי, פוגע היישר בקיר. זרוע ענקית בלטה מתוך גרם המדרגות, גוררת אחריה את גופתו של העכברוש, נשאבת בחזרה כל כך מהר שגם החץ השני שלונג שיגר מצא רק את הקיר.
ליבם של שניהם פעם במהירות. לונג החזיק את החץ השלישי מתוח הפעם, מכוון אל הפתח שממנו נעלמה הזרוע. "מה זה היה??"
"אין לי מושג," ריאלה אמרה, שריריה מתכווצים מפרץ האדרנלין. "הצלחת לראות את הצבע?"
"חשבתי שהסיבה שאת פה זה כדי שתגידי לי איך הורגים את זה!" לונג קרא, ממצמץ במהירות, מפחד לפספס את התנועה הבאה.
"אני מנסה!" היא קראה. "בפעם הבאה-" היא נקטעה בקול שריקה חד מאחוריהם, ושניהם הסתובבו בתנועה אחת כדי לראות את הזרוע זוחלת על הרצפה כמו נחש ענקי, מזנקת אל מאחורי ספסל הפוך ונכנסת לתוך כוך בצידי הקיר, חץ של לונג רודף אחריה. השד אמור להיות בחדר הקודש, ריאלה חשבה, באופן כמעט פרדוקסלי, וראשה הסתובב בחזרה. זה היה מאוחר מדי, הרבה יותר מדי, אבל זה היה מספיק כדי לראות תנועה, רק שבריר של תנועה באמת, צללית שריצדה בצורה לא נכונה.
"הייתי מוכן להשבע שפגעתי בו," לונג אמר בכעס. "ראיתי סגול וירוק. איזה חץ? ברזל? כסף?"
"מה שיש לך יותר," היא ענתה, ליבה פועם במהירות. "אני עוד לא יודעת."
"אני צריך תשובה, מהר!" הוא אמר, דורך עוד חץ.
"אני עובדת על זה!" היה משהו מוזר במה שקרה שם. עכשיו שהשד היה בחוץ, הרוחות היו נסערות יותר מתמיד, נחושות לעזור להם לחסל את הפולש, היא יכלה להרגיש את זה. אבל הם לא עקבו אחרי הזרועות שנעו בקתדרלה. היא ניסתה להקשיב להם, נותנת לעיניה לעקוב אחרי החשיכה. היא שמעה תנועה נוספת מאחוריה, אבל נאבקה באינסטינקט להסתכל. הפעם היא זכתה במבט ארוך על הצללית שזזה.
"חשבתי שאמרת שיש כאן רק שד אחד!" לונג קרא בדחיפות.
"זה רוכב צללים!" ריאלה קראה. "אלה אשליות, הסחות דעת שנותנות לו לזוז ממקום למקום. אנחנו צריכים אש."
הצליל הבא היה של צרחות, ילדותיות ומזעזעות בעוצמתן. הם יכלו לראות פנים קטנות של ילד מופיעות בפתח של חדר הקודש, ורגע לאחר מכן הפנים נפלו לרצפה והם ראו רק את ידו האוחזת ברצפה נגררת בחזרה פנימה. ריאלה יכלה לראות את היד של לונג רועדת כשהוא הושיט את ידו לשלוף את אחד החצים שביקשה שיכין, עטופים בד ספוג שמן. הוא טבל את החץ בלפיד הבוער, והוא החל לבעור מיד.
ריאלה חיפשה את המקום שבו ראתה את השד קודם לכן. היא ניסתה להתנתק מהרעשים שסביבה ונתנה לחושיה להוביל את מבטה, והפעם היא בקושי שמה לב לרעש הזכוכיות המתנפצות כשהיא ראתה בבירור את רוכב הצללים מדלג מצל אחד למשנהו. היא שמעה את חץ האש מזמזם באוויר, אבל לא ראתה אותו.
"תתעלם מהסחות הדעת," היא אמרה ללונג, מצביעה על המקום שאליו הביטה.
"איך אני אמור לדעת מה הסחת דעת ומה אמיתי?" הוא שאל בכעס, דורך חץ נוסף, מסתכל מסביב לאיזור שאליה הצביעה.
ריאלה הושיטה את ידה אל כיסא עץ ששכב הפוך ליד רגלה, לא מזיזה את מבטה. היא יכלה להרגיש את השד מהסס. כשהיא הרימה את הכיסא, היא פתחה את מחסום האת'ר רק קצת, ומיד הרגישה את הרוחות זורמות בלהט לתוך הכיסא שהחזיקה. הוא כמעט רטט מהעוצמה שבה הם הסתערו פנימה.
היא יכלה לשמוע קול התרסקות ממאחוריהם, צווחה מקפיאת דם, ותנועות שהרעידו את האדמה. מבטה לא זז. כשרוכב הצללים זינק, ידה נעה קדימה והכיסא עף באוויר.
הכיוון שלה היה גרוע, בקושי בכיוון הכללי הנכון, אבל הכיסא הסתובב ונמשך אל השד כמו מגנט. הם נפגשו באוויר ונפלו לרצפה במאבק, טפרים שחורים אל מול עץ חורק. לא לקח זמן רב לפני שהכיסא התפוצץ במערבולת של שבבים, ואז עיניו של השד היו מופנים אל ריאלה. היא קפאה מאימה. חץ בוער פגע בפניו של היצור, ומיד כבה בקול תסיסה.
"ריאלה??" היא שמעה את לונג קורא בזמן שהשד הסתער קדימה, מעיר אותה.
"שוב!" היא צעקה, ושיפרה את עמידתה. נראה שהשד גמע את המרחק ביניהם תוך פחות מפעימת לב אחת, והיא הזיזה את ידה בפזיזות, הופכת את האוויר מולה למוצק. השד התרסק בכאוס של גפיים וצל, אבל המעצור לא היה שלם - פלג גופו האחורי של היצור התלפף סביב קצה המעצור והלם בה, מעיף אותה אחורה בזמן שהשד התרסק לאדמה.
היא הרימה את מבטה במהירות, בדיוק בזמן כדי לראות את החץ השני בוקע ממרכז גופו של רוכב הצללים. הפעם היא לא נתנה לו לכבות. היא הניעה את ידה, והרוחות זרמו לתוך השמן הבוער כמו ארבה. הלהבה הדועכת התפוצצה לתופת ענקית. השד התפתל ונאבק, אבל האש הייתה הרבה יותר עמידה לטפרים שלו מהכיסא. הלהבות כיסו אותו כמו גלימה זועמת ומתפתלת. זה לקח כמה רגעים ארוכים וצווחות בלתי אנושיות של השד, אבל לבסוף הוא הפסיק להאבק, והאש חזרה לבעור כלפי מעלה, דועכת במהירות.
ריאלה הייתה מוכנה להשבע שאור הירח היה כבוי עד אותו רגע. היא החליפה מבט עם לונג, שהביט בה בעיניים פעורות, והבינה שנשמתה הייתה עצורה. באותו הרגע היא יכלה להרגיש את ליבה מזנק מאושר, ולחלק הרציונלי בראשה היה רגע אחד להבין שזהו האושר של הרוחות שסביבה לפני שלונג רץ אליה והרים אותה באוויר, מסובב אותה וצוחק, לפני שהוא עצר לחבק אותה בכוח. היא הייתה חסרת נשימה בשלב הזה, אבל לא הצליחה שלא להתפרץ בצחוק מתגלגל גם היא. כשדלת הקתדרלה נפתחה, היא שמעה את רעש צעדים קטנים רצים על מרצפות השיש, ובין רגע קיילי המצחקקת הצטרפה לחיבוק שלהם.
סילבר לבדו צעד באיטיות במורד ההיכל, וכשהגיע אל השלישייה המחוייכת, הוא הרכין את ראשו. "עשיתם פה עבודה מצוינת," הוא אמר, הערכה בלתי אופיינית בקולו. "נתתם מנוחה להרבה מאוד רוחות."
"שמח לעזור," לונג אמר בחוסר עניין, משפשף את ידיו. "עכשיו, ריאלה. זכור לי שאמרת משהו על זה ששדים אוהבים להסתובב איפה שיש חפצים קסומים. קיילי, מה דעתך לשחק ב'כמה שווה הארטיפקט העתיק'?"
קיילי חייכה חיוך רחב, ולרגע אחד פניה הוארו מבעד לכיסוי המשי השחור.