כשהתחלתי לכתוב את הסיפור עוד לא היה האתגר הבא, אז זה נחשב בזמן.
עריכה : וואו. גם כסיימתי לכתוב אותו עוד לא יצא האתגר הבא. ווהו, הצלחתי לכתוב בזמן!
זה מבוסס בכבדות על דמות ממשחק מחשב, ויכול להיות שיותר מדי. גם יכול להיות שזה פגע בסיפור. בכללי, אני לא ממש מרוצה ממנו, ואשמח לשמוע את דעתכם. יכול להיות שהייתי צריך לבחור משהו מקורי משלי בכל זאת, אבל רציתי לנסות משהו יותר פאנפיקי הפעם.
עריכה : וואו. גם כסיימתי לכתוב אותו עוד לא יצא האתגר הבא. ווהו, הצלחתי לכתוב בזמן!
הפגז העצום פגע ישר בחזה שלו, מעיף אותו בכוח באוויר. הוא כבר לא היה בהכרה כשהתרסק על המדרכה, מותיר מאחוריו נתיב שחור של קרקע חרוכה.
רגע לפני הפיצוץ, ממש כמו שסיפרו החיילים האחרים, חייו עברו לפניו. ונראה שזה המשיך איתו לחלומותיו.
הוא זכר את עצמו, רק גור צעיר, במעבדה המשונה. היו שם צמחים ועצים שצמחו בתוך זכוכית, שם הוא העביר את ימיו. עוד לא יודע שום דבר על סביבתו היחודית.
הוא זכר, וזיכרון זה היה הבהיר ביותר שהיה לו מילדותו, את פני הדוקטור הנעימים והמחייכים, ואת הידיים העדינות, ידיים של מדען, שהושיטו לו את הבננה.
החלום המשיך הלאה, עובר על ילדותו במהירות. הוא למד להכיר את סביבתו, את המדענים האחרים, בני האנוש והגורילות האחרות. הוא עזר להם בניסויים ולמד על בני האדם ממורו, הדוקטור החביב, שלקח אותו תחת חסותו.
הוא ניסה לזוז. כל גופו כאב, אבל הוא הצליח להרגיש את הרגליים שלו. הוא עוד לא יכל לזוז. איפה החובשת? היא הייתה לידו לפני הפגיעה...
הוא צלל שוב לחלום. הוא שוב היה במעבדה. אבל היא הייתה שונה. זה היה היום הגורלי.
אש בערה בכל מקום, מכשירים התפוצצו וקרסו, וצרחות נשמעו בכל מקום. מלא בהלה, הוא חיפש ביאוש אחר הדוקטור. אך מבעד למבוך הבוער והחרב לא ניתן היה למצוא דבר.
הוא ראה גורילה אחר, אוחז מוט ברזל בידו, מזנק הלאה. משאגותיו הפראיות הוא הצליח בקושי להבין את המשמעות- "חופש!".
הוא זכר את המבט של הגורילה האחר, שהסתכל עליו במבט של בין בלבול לחשד. הוא ראה שהוא שקל לשאול אותו משהו, ואז עיניו אורו בהבנה. הוא קימט את מצחו בכעס וזינק הלאה בשאגה.
עכשיו הוא יכל להזיז את הרגליים. הוא הרגיש את הדגדוג המוכר של קרן הריפוי. עוד כמה שניות והוא יעמוד שוב על הרגליים.
הוא זכר את הבריחה המיואשת שלו, בעוד דמעות זולגות מעיניו. הוא זכר איך שהוא חפר את דרכו החוצה מבעד למנהרת הביוב הקורסת, איך הצליח למצוא חליפת חמצן, ואיך הוא הצליח להגיע לטיל החירום. לא היה שם אף אחד אחר. דרך ההגעה בדיוק קרסה ובערה כשהוא הגיע.
הוא זכר איך, עדיין בהלם ובכאב, הוא טיפס פנימה. והוא זכר את מראה הכדור הכחול-ירוק, שהיווה את כל מה שנשאר לו מהתקווה.
הוא התעורר סופית. בשאגה שבקעה מהלב הפראי שלו, הוא זינק על רגליו. הוא ראה מיד את מטרתו, שנצבעה באדום על הצג מול עיניו. צלף, עומד על ראש בניין, במרחק כמה בניינים ממנו.
בעזרת הציוד הסילוני המחובר לגבו, הוא זינק לאוויר, נאחז בקיר הבניין שלידו בשביל תנופה לקפיצה שנייה. הצלף, שהבין שיש לו בעיה, פנה להימלט. זה עוד לא נגמר.
הצלף ירה כבל פלדה לכיוון הקרקע, ונתן לכבל למשוך אותו למטה. הוא נחת באותו המקום כמה שניות אחר כך. במעורפל, הוא שמע את הזמזום המרגיע של חליפת התעופה של החובשת. היא ממש מאחוריו.
הוא ראה שהצלף נכנס לרחפת אישית. לעזאזל. הם במרחק שני רחובות מרחוב ראשי. וברחוב ראשי במדינה הזו... הסיכוי למצוא מי שאתה מחפש, במיוחד כשהוא מנסה להתחמק ממך, הוא אפסי.
הוא שמע את קולה של החובשת בקשר : "שנגנוב אחת? נוכל להחזיר אותה אחר כך..."
"לא! תופסים אותו עכשיו! הוא לא מתחמק מאיתנו שוב!" הוא בקושי יכל להבין את קולו שלו, שנשמע יותר כמו נהמה מאשר דיבור.
למרבה המזל, ברחוב הצד הזה לא היו כמעט כלי רכב. הוא זינק מבניין לבניין, מדביק לאט לאט את הפער. אבל לא היה להם זמן ל'לאט לאט'. תוך כדי קפיצות, הוא הוציא את הרובה הכבד שלו.
הקליעים הראשונים החטיאו לחלוטין, אך ככל שהתקרבו, כך הם התקרבו למטרתם. הצלף זגזג בפראות, עולה ויורד, ימינה ושמאלה, מתמרן בין הקליעים המסוכנים. פגיעה אחת אפילו קרוב למנוע תנטרל את כל הרחפת.
הם כמעט הגיעו לרחוב הראשי, ושם כבר לא יוכלו להשתמש ברובה שכזה. בתסכול, הוא העלה את העוצמה למקסימום וירה לנקודה בה הרחוב הצדדי יצא לרחוב הראשי. בלי לראות את התוצאה, הוא ביצע זינוק אחד אחרון קדימה, מקווה שינחת על גג הרחפת אם היא לא תיפגע מהירייה.
קטע הכביש כולו עלה באש, אבל יותר חשוב, גם חלק מהרחפת. הוא נחת על הכביש החרוך, בדיוק כשהרחפת המקרטעת ביצעה את הפנייה.
"לאאא!!!" הוא שאג, מוכן לזנק היישר לתוך תנועת המכוניות והרחפות הסואנת.
לא היה בכך צורך. חצי דרך באמצע הפנייה, הרחפת נעצרה. בריצה על ארבע הוא הגיע לחלק האחורי, והסתובב כדי לראות מה עצר אותה.
החובשת עמדה מול הרחפת מעלת העשן, האקדח שלה מופנה לשמשה. ליד החובשת ריחפה באוויר רחפת אחרת, שנראתה כאילו הרגע סיימה מסלול מירוצים. מסביבם, התנועה התפצלה ועברה סביבם. לפחות הם היו בפינה.
הוא עלה על גג הרחפת של הצלף, ותלש את הגג. בפנים, בידיים מורמות, ישב הצלף הידוע לשמצה. הוא עקר אותו ממקום מושבו והחל לבדוק האם הוא החביא על עצמו כלי נשק. בינתיים, החובשת ניגשה אליו.
"זעם לרוב לא מועיל. זעם שכזה, חסר מחשבה והיגיון, נועד לחיות. אני יודעת שאתה טוב מזה, הרבה יותר טוב מזה. תזכור את זה." היא אמרה, תוך כדי אזיקת הצלף.
רגע לפני הפיצוץ, ממש כמו שסיפרו החיילים האחרים, חייו עברו לפניו. ונראה שזה המשיך איתו לחלומותיו.
הוא זכר את עצמו, רק גור צעיר, במעבדה המשונה. היו שם צמחים ועצים שצמחו בתוך זכוכית, שם הוא העביר את ימיו. עוד לא יודע שום דבר על סביבתו היחודית.
הוא זכר, וזיכרון זה היה הבהיר ביותר שהיה לו מילדותו, את פני הדוקטור הנעימים והמחייכים, ואת הידיים העדינות, ידיים של מדען, שהושיטו לו את הבננה.
החלום המשיך הלאה, עובר על ילדותו במהירות. הוא למד להכיר את סביבתו, את המדענים האחרים, בני האנוש והגורילות האחרות. הוא עזר להם בניסויים ולמד על בני האדם ממורו, הדוקטור החביב, שלקח אותו תחת חסותו.
הוא ניסה לזוז. כל גופו כאב, אבל הוא הצליח להרגיש את הרגליים שלו. הוא עוד לא יכל לזוז. איפה החובשת? היא הייתה לידו לפני הפגיעה...
הוא צלל שוב לחלום. הוא שוב היה במעבדה. אבל היא הייתה שונה. זה היה היום הגורלי.
אש בערה בכל מקום, מכשירים התפוצצו וקרסו, וצרחות נשמעו בכל מקום. מלא בהלה, הוא חיפש ביאוש אחר הדוקטור. אך מבעד למבוך הבוער והחרב לא ניתן היה למצוא דבר.
הוא ראה גורילה אחר, אוחז מוט ברזל בידו, מזנק הלאה. משאגותיו הפראיות הוא הצליח בקושי להבין את המשמעות- "חופש!".
הוא זכר את המבט של הגורילה האחר, שהסתכל עליו במבט של בין בלבול לחשד. הוא ראה שהוא שקל לשאול אותו משהו, ואז עיניו אורו בהבנה. הוא קימט את מצחו בכעס וזינק הלאה בשאגה.
עכשיו הוא יכל להזיז את הרגליים. הוא הרגיש את הדגדוג המוכר של קרן הריפוי. עוד כמה שניות והוא יעמוד שוב על הרגליים.
הוא זכר את הבריחה המיואשת שלו, בעוד דמעות זולגות מעיניו. הוא זכר איך שהוא חפר את דרכו החוצה מבעד למנהרת הביוב הקורסת, איך הצליח למצוא חליפת חמצן, ואיך הוא הצליח להגיע לטיל החירום. לא היה שם אף אחד אחר. דרך ההגעה בדיוק קרסה ובערה כשהוא הגיע.
הוא זכר איך, עדיין בהלם ובכאב, הוא טיפס פנימה. והוא זכר את מראה הכדור הכחול-ירוק, שהיווה את כל מה שנשאר לו מהתקווה.
הוא התעורר סופית. בשאגה שבקעה מהלב הפראי שלו, הוא זינק על רגליו. הוא ראה מיד את מטרתו, שנצבעה באדום על הצג מול עיניו. צלף, עומד על ראש בניין, במרחק כמה בניינים ממנו.
בעזרת הציוד הסילוני המחובר לגבו, הוא זינק לאוויר, נאחז בקיר הבניין שלידו בשביל תנופה לקפיצה שנייה. הצלף, שהבין שיש לו בעיה, פנה להימלט. זה עוד לא נגמר.
הצלף ירה כבל פלדה לכיוון הקרקע, ונתן לכבל למשוך אותו למטה. הוא נחת באותו המקום כמה שניות אחר כך. במעורפל, הוא שמע את הזמזום המרגיע של חליפת התעופה של החובשת. היא ממש מאחוריו.
הוא ראה שהצלף נכנס לרחפת אישית. לעזאזל. הם במרחק שני רחובות מרחוב ראשי. וברחוב ראשי במדינה הזו... הסיכוי למצוא מי שאתה מחפש, במיוחד כשהוא מנסה להתחמק ממך, הוא אפסי.
הוא שמע את קולה של החובשת בקשר : "שנגנוב אחת? נוכל להחזיר אותה אחר כך..."
"לא! תופסים אותו עכשיו! הוא לא מתחמק מאיתנו שוב!" הוא בקושי יכל להבין את קולו שלו, שנשמע יותר כמו נהמה מאשר דיבור.
למרבה המזל, ברחוב הצד הזה לא היו כמעט כלי רכב. הוא זינק מבניין לבניין, מדביק לאט לאט את הפער. אבל לא היה להם זמן ל'לאט לאט'. תוך כדי קפיצות, הוא הוציא את הרובה הכבד שלו.
הקליעים הראשונים החטיאו לחלוטין, אך ככל שהתקרבו, כך הם התקרבו למטרתם. הצלף זגזג בפראות, עולה ויורד, ימינה ושמאלה, מתמרן בין הקליעים המסוכנים. פגיעה אחת אפילו קרוב למנוע תנטרל את כל הרחפת.
הם כמעט הגיעו לרחוב הראשי, ושם כבר לא יוכלו להשתמש ברובה שכזה. בתסכול, הוא העלה את העוצמה למקסימום וירה לנקודה בה הרחוב הצדדי יצא לרחוב הראשי. בלי לראות את התוצאה, הוא ביצע זינוק אחד אחרון קדימה, מקווה שינחת על גג הרחפת אם היא לא תיפגע מהירייה.
קטע הכביש כולו עלה באש, אבל יותר חשוב, גם חלק מהרחפת. הוא נחת על הכביש החרוך, בדיוק כשהרחפת המקרטעת ביצעה את הפנייה.
"לאאא!!!" הוא שאג, מוכן לזנק היישר לתוך תנועת המכוניות והרחפות הסואנת.
לא היה בכך צורך. חצי דרך באמצע הפנייה, הרחפת נעצרה. בריצה על ארבע הוא הגיע לחלק האחורי, והסתובב כדי לראות מה עצר אותה.
החובשת עמדה מול הרחפת מעלת העשן, האקדח שלה מופנה לשמשה. ליד החובשת ריחפה באוויר רחפת אחרת, שנראתה כאילו הרגע סיימה מסלול מירוצים. מסביבם, התנועה התפצלה ועברה סביבם. לפחות הם היו בפינה.
הוא עלה על גג הרחפת של הצלף, ותלש את הגג. בפנים, בידיים מורמות, ישב הצלף הידוע לשמצה. הוא עקר אותו ממקום מושבו והחל לבדוק האם הוא החביא על עצמו כלי נשק. בינתיים, החובשת ניגשה אליו.
"זעם לרוב לא מועיל. זעם שכזה, חסר מחשבה והיגיון, נועד לחיות. אני יודעת שאתה טוב מזה, הרבה יותר טוב מזה. תזכור את זה." היא אמרה, תוך כדי אזיקת הצלף.
