אתגר 1 - יום שוק (pg13):
הגונדולה השכורה שטה לאיטה בשוק הצף של קוסאי החדשה, השייט לבוש הכיתון חותר בה בנינוחות. ג'אל ישב בירכתיים, מסדר את הטוגה המסורבלת שלבש. עם כל הדברים הטובים שבלהיות אזרח העיר, לפעמים הוא קינא בשחורי העור על הכיתונים הנוחים והקלילים שלהם. לא משנה, חשב. רוחו היתה מרוממת. בקרוב יצא סוף סוף למסע ההרפתקאות עליו חלם. ''לאן?'', שאל השייט. ''שוק העבדים'', הורה ג'אל.
שוק העבדים של קוסאי החדשה היה מפורסם ברחבי העולם. היה בו הכל מהכל - החל מעבדים לוחמים, דרך מורים פרטיים ועד לשפחות מיטה. ג'אל הרהר בשקיק המטבעות הכבד שנשא מתחת לטוגה שלו - שארית הירושה שנותרה לו מאביו. ספינה, צוות מלחים ונווט מנוסה כבר היו לו, ורק כמה עבדים לוחמים היו חסרים לפני שיוכל לצאת סוף סוף למסע. אחיו-למחצה ראאר'אק קרא לו מטורף כשסיפר לו על כוונתו, אבל לג'אל לא היה אכפת. הכסף שלו, הטירוף שלו, וראאר'אק יכול למצוא מקום אחר לתקוע בו את האף. מסע מסוכן ומלהיב שכזה ללא ספק עדיף על לשבת כל ימיך באותה העיר ולנהל איזו חברה לסחר תבלינים.
הגונדולה הגיעה לאזור דוכני העבדים, וג'אל ירד למזח. השייט קשר אותה למוט והוציא מקטרת ארוכה, מחכה ללקוחו שיחזור עם הסחורה.
צעקות הסוחרים מילאו את האוויר, מכריזות על ''עבדי-מכרה חסונים ובריאים, הזולים ביותר! שמעתם, הזולים ביותר!''. על במות מוגבהות עמדו גברים שריריים ונערות בשיא פריחתן, כולם עירומים לחלוטין. ג'אל היה מעדיף לקנות צוות שלם של מלחים-עבדים אילו היה יכול, אבל לשכור חופשיים בבית מרזח היה זול בהרבה - בין השאר, כיוון ששיכורים נוטים להתמקח פחות. גם במורים פרטיים לא היה לו צורך, אם כי לקנות לעצמו פילגש היה יכול להיות נחמד, אבל בעייתי כשאתה יוצא למסע הרפתקאות. לא. מה שהוא צריך הוא עבדים לוחמים - כל ספינה צריכה הגנה משודדים ומפלצות ים.
''עבדים-לוחמים, שריריים, צייתנים ומיומנים!'', צעק סוחר אחד, וג'אל מיהר לעברו ככל שהטוגה המסורבלת אפשרה לו, מטבעותיו מצלצלים. הסוחר היה גבר מזדקן ושזוף, זרועותיו קשוחות. הוא לבש טוגה רקומה זהב וענד תכשיטי כסף וטורקיז, וזקנו הדיף ריח אפרסמון. רק סוחרי העבדים העשירים יכולים לממן אימון של עבדים לוחמים. הם נחטפים בצעירותם משבטי הברברים בצפון ומאיי הזריחה, ומאומנים להיות לוחמים צייתנים ומיומנים כל חייהם.
''בוקר טוב, אזרח'', הם בירכו זה את זה לשלום. ג'אל סקר את הסחורה. ארבעים לוחמים, חמושים בחרבות מעוקלות, כידונים ומגנים עגולים. לראשיהם היו קסדות פלדה בעלות חוד, להגנה מפרשים, אך גופם היה עירום למעט אזור חלציים דל, כדי להציג לראווה את שריריהם. ''כמה הם עולים?'', שאל ג'אל בענייניות. ''חמישה יעלו לך 100 שמשות'', חייך הסוחר. מטבעות הזהב של קוסאי החדשה כונו ''שמשות'' על שם הסמל הטבוע עליהן, אות כבוד לאל השמש, פטרונה של העיר. כל מטבע היה לפחות בחציו עשוי זהב, ושוויו היה רב מאוד. ''הם שווים את המחיר, אני מקווה?'', ג'אל שאל.
''הו, מאוד'', חיוכו של הסוחר התרחב. ''אתה יכול לראות אותם כל יום שישי בזירת הגלדיאטורים, נלחמים זה בזה, בשוורים זועמים ובחיות טרף. הם כמעט ולא מפסידים, ולעולם לא מפחדים''. ''אני טיפוס של מרוצי מרכבות'', ג'אל חייך בנימוס. הוא עוד לא הבין מה כל כך מהנה בלצפות בבני אדם ובעלי חיים נקרעים לגזרים. ''בכל מקרה, הלוחמים שלנו מפורסמים'', הסוחר המשיך. ''פלוגה שלהם משרתת במשמר העיר, והיא מופקדת על בניין המועצה הגדולה. הם גם נמכרים להרבה סוחרים, ועוד לא שמעתי על מקרה בו הכזיבו''.
היה ברור לג'אל שהסוחר משקר. כבנו של סוחר בעצמו, הוא ידע לזהות דברים כאלו. אבל אין ספק, הוא לא היה ממציא זאת אם לא היה לכך בסיס. הוא בחן את תכולת השקיק הכבד שלו. 152 שמשות, יספיקו לשבעה לוחמים, או שמונה עם קצת מיקוח. מספיק בשביל גרעין לוחם איכותי שיגן עליו אם ייתקל בילידים עוינים או מפלצות ים.
''אני חושב שאפשר להוריד את המחיר בשמש אחת, לא?'', הוא שאל את הסוחר בענייניות. ''ואז אני אקנה מך שמונה לוחמים''. הסוחר נראה כשוקל את ההצעה. ''אני... אני מניח שכן'', הוא אמר אחרי דקה ארוכה. ''אם כך, אני מציע שנחתום על עסקה'', חייך סוחר העבדים. ''אכן'', ג'אל חייך גם, לוחץ את ידו. הוא שפך את כל השמשות שלו על אחת מכפות המאזניים שעמדו לצד הדוכן. ''152 שמשות, אמרנו, כן?'', הוא הניח על הכף השנייה משקולות, והמאזניים התאזנו. ''שנעשן מקטרת לכבוד האלים והעסקה המוצלחת?'', שאל ג'אל בנימה קלילה. הסוחר צחק מעט. ''הו, למה לא?''.
הם הוציאו את מקטרותיהם מתיקי העור הקטנים שניתלו על כתפיהם, יחד עם קופסת טבק קטנה - ג'אל הוציא מקטרת עץ פשוטה, והסוחר הוציא מקטרת ארוכה מוטרת בשיבוצי שנהב מגולפים וטבעות כסף. כעבור עשר דקות בערך ישבו ליד הדוכן, מפריחים טבעות עשן. לעוברים ולשבים זה לא הפריע - עישון לכבוד עסקה מוצלחת הוא מנהג מקובל אצל אנשי קוסאי, שתמיד מחפשים סיבה לשלוף מקטרת.
ג'אל בחן בהחבא את הסוחר. הוא ישב בנינוחות, מביט בטבעות העשן שלו, מדי פעם מציץ לכיוון המאזניים. זה יספיק. ג'אל הגניב מטבע לקפלי הטוגה שלו. ועוד אחד. ועוד כמה. המאזניים נטו מעט, אבל לא יותר מדי. הסוחר לא ישים לב עד שיהיה מאוחר מדי. הם נפרדו בלחיצת יד, וג'אל לקח את העבדים שלו. הוא מיהר להתרחק מהדוכן.
הוא חייך, מגחך בשקט. עשר שמשות תמימות. אולי אפילו יוכל לקנות לעצמו איזו שפחה נחמדה.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אני מקווה שהסיפור יצא טוב ושלא העמסתי בפרטים על העולם. אני לא בטוח אם הוא PG13, אבל ליתר ביטחון שמתי. אני מתלבט - האם אתם מעדיפים שאתמקד בהמשך הסיפורים בג'אל ומסעותיו, או בעיר עצמה ומה שהולך בה?
הגונדולה השכורה שטה לאיטה בשוק הצף של קוסאי החדשה, השייט לבוש הכיתון חותר בה בנינוחות. ג'אל ישב בירכתיים, מסדר את הטוגה המסורבלת שלבש. עם כל הדברים הטובים שבלהיות אזרח העיר, לפעמים הוא קינא בשחורי העור על הכיתונים הנוחים והקלילים שלהם. לא משנה, חשב. רוחו היתה מרוממת. בקרוב יצא סוף סוף למסע ההרפתקאות עליו חלם. ''לאן?'', שאל השייט. ''שוק העבדים'', הורה ג'אל.
שוק העבדים של קוסאי החדשה היה מפורסם ברחבי העולם. היה בו הכל מהכל - החל מעבדים לוחמים, דרך מורים פרטיים ועד לשפחות מיטה. ג'אל הרהר בשקיק המטבעות הכבד שנשא מתחת לטוגה שלו - שארית הירושה שנותרה לו מאביו. ספינה, צוות מלחים ונווט מנוסה כבר היו לו, ורק כמה עבדים לוחמים היו חסרים לפני שיוכל לצאת סוף סוף למסע. אחיו-למחצה ראאר'אק קרא לו מטורף כשסיפר לו על כוונתו, אבל לג'אל לא היה אכפת. הכסף שלו, הטירוף שלו, וראאר'אק יכול למצוא מקום אחר לתקוע בו את האף. מסע מסוכן ומלהיב שכזה ללא ספק עדיף על לשבת כל ימיך באותה העיר ולנהל איזו חברה לסחר תבלינים.
הגונדולה הגיעה לאזור דוכני העבדים, וג'אל ירד למזח. השייט קשר אותה למוט והוציא מקטרת ארוכה, מחכה ללקוחו שיחזור עם הסחורה.
צעקות הסוחרים מילאו את האוויר, מכריזות על ''עבדי-מכרה חסונים ובריאים, הזולים ביותר! שמעתם, הזולים ביותר!''. על במות מוגבהות עמדו גברים שריריים ונערות בשיא פריחתן, כולם עירומים לחלוטין. ג'אל היה מעדיף לקנות צוות שלם של מלחים-עבדים אילו היה יכול, אבל לשכור חופשיים בבית מרזח היה זול בהרבה - בין השאר, כיוון ששיכורים נוטים להתמקח פחות. גם במורים פרטיים לא היה לו צורך, אם כי לקנות לעצמו פילגש היה יכול להיות נחמד, אבל בעייתי כשאתה יוצא למסע הרפתקאות. לא. מה שהוא צריך הוא עבדים לוחמים - כל ספינה צריכה הגנה משודדים ומפלצות ים.
''עבדים-לוחמים, שריריים, צייתנים ומיומנים!'', צעק סוחר אחד, וג'אל מיהר לעברו ככל שהטוגה המסורבלת אפשרה לו, מטבעותיו מצלצלים. הסוחר היה גבר מזדקן ושזוף, זרועותיו קשוחות. הוא לבש טוגה רקומה זהב וענד תכשיטי כסף וטורקיז, וזקנו הדיף ריח אפרסמון. רק סוחרי העבדים העשירים יכולים לממן אימון של עבדים לוחמים. הם נחטפים בצעירותם משבטי הברברים בצפון ומאיי הזריחה, ומאומנים להיות לוחמים צייתנים ומיומנים כל חייהם.
''בוקר טוב, אזרח'', הם בירכו זה את זה לשלום. ג'אל סקר את הסחורה. ארבעים לוחמים, חמושים בחרבות מעוקלות, כידונים ומגנים עגולים. לראשיהם היו קסדות פלדה בעלות חוד, להגנה מפרשים, אך גופם היה עירום למעט אזור חלציים דל, כדי להציג לראווה את שריריהם. ''כמה הם עולים?'', שאל ג'אל בענייניות. ''חמישה יעלו לך 100 שמשות'', חייך הסוחר. מטבעות הזהב של קוסאי החדשה כונו ''שמשות'' על שם הסמל הטבוע עליהן, אות כבוד לאל השמש, פטרונה של העיר. כל מטבע היה לפחות בחציו עשוי זהב, ושוויו היה רב מאוד. ''הם שווים את המחיר, אני מקווה?'', ג'אל שאל.
''הו, מאוד'', חיוכו של הסוחר התרחב. ''אתה יכול לראות אותם כל יום שישי בזירת הגלדיאטורים, נלחמים זה בזה, בשוורים זועמים ובחיות טרף. הם כמעט ולא מפסידים, ולעולם לא מפחדים''. ''אני טיפוס של מרוצי מרכבות'', ג'אל חייך בנימוס. הוא עוד לא הבין מה כל כך מהנה בלצפות בבני אדם ובעלי חיים נקרעים לגזרים. ''בכל מקרה, הלוחמים שלנו מפורסמים'', הסוחר המשיך. ''פלוגה שלהם משרתת במשמר העיר, והיא מופקדת על בניין המועצה הגדולה. הם גם נמכרים להרבה סוחרים, ועוד לא שמעתי על מקרה בו הכזיבו''.
היה ברור לג'אל שהסוחר משקר. כבנו של סוחר בעצמו, הוא ידע לזהות דברים כאלו. אבל אין ספק, הוא לא היה ממציא זאת אם לא היה לכך בסיס. הוא בחן את תכולת השקיק הכבד שלו. 152 שמשות, יספיקו לשבעה לוחמים, או שמונה עם קצת מיקוח. מספיק בשביל גרעין לוחם איכותי שיגן עליו אם ייתקל בילידים עוינים או מפלצות ים.
''אני חושב שאפשר להוריד את המחיר בשמש אחת, לא?'', הוא שאל את הסוחר בענייניות. ''ואז אני אקנה מך שמונה לוחמים''. הסוחר נראה כשוקל את ההצעה. ''אני... אני מניח שכן'', הוא אמר אחרי דקה ארוכה. ''אם כך, אני מציע שנחתום על עסקה'', חייך סוחר העבדים. ''אכן'', ג'אל חייך גם, לוחץ את ידו. הוא שפך את כל השמשות שלו על אחת מכפות המאזניים שעמדו לצד הדוכן. ''152 שמשות, אמרנו, כן?'', הוא הניח על הכף השנייה משקולות, והמאזניים התאזנו. ''שנעשן מקטרת לכבוד האלים והעסקה המוצלחת?'', שאל ג'אל בנימה קלילה. הסוחר צחק מעט. ''הו, למה לא?''.
הם הוציאו את מקטרותיהם מתיקי העור הקטנים שניתלו על כתפיהם, יחד עם קופסת טבק קטנה - ג'אל הוציא מקטרת עץ פשוטה, והסוחר הוציא מקטרת ארוכה מוטרת בשיבוצי שנהב מגולפים וטבעות כסף. כעבור עשר דקות בערך ישבו ליד הדוכן, מפריחים טבעות עשן. לעוברים ולשבים זה לא הפריע - עישון לכבוד עסקה מוצלחת הוא מנהג מקובל אצל אנשי קוסאי, שתמיד מחפשים סיבה לשלוף מקטרת.
ג'אל בחן בהחבא את הסוחר. הוא ישב בנינוחות, מביט בטבעות העשן שלו, מדי פעם מציץ לכיוון המאזניים. זה יספיק. ג'אל הגניב מטבע לקפלי הטוגה שלו. ועוד אחד. ועוד כמה. המאזניים נטו מעט, אבל לא יותר מדי. הסוחר לא ישים לב עד שיהיה מאוחר מדי. הם נפרדו בלחיצת יד, וג'אל לקח את העבדים שלו. הוא מיהר להתרחק מהדוכן.
הוא חייך, מגחך בשקט. עשר שמשות תמימות. אולי אפילו יוכל לקנות לעצמו איזו שפחה נחמדה.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אני מקווה שהסיפור יצא טוב ושלא העמסתי בפרטים על העולם. אני לא בטוח אם הוא PG13, אבל ליתר ביטחון שמתי. אני מתלבט - האם אתם מעדיפים שאתמקד בהמשך הסיפורים בג'אל ומסעותיו, או בעיר עצמה ומה שהולך בה?