פרק שלישי: "על מחזור העונות"
חלק ראשון: "מבעד למראה"
אני חייבת להודות שזכרונותיי מהלווייתה של אמי מטושטשים. הזכרון הברור, החד והראשון שלי מביטה במראת ההרד ומבעדה נשקפת אמי אפורת עור ובעלת פנים מזוותות. והיא לוחשת לי מילים חסרות פשר. מתחת למראה היה נייר שעליו שמשום מה נכתב עליו: "הוא נעור מהצללים."
הייתי שרועה על רצפת לשכתה הראשית של חברת "מפעלי אלמוות" במאת'. גופי הארוך ודק הגו שרוע על מחלפותיי הזהובות הפרועות. אני מודה על כך שאף אחד מהרב-אומנים שתחת הנהלתי לא היה שם. המשרת האישי שלי, גַאלַאבוֹרֶד, היה שם למרות שבאותו הרגע הוא היה כמעט חלק מהריהוט מבחינתי. לא שבטחתי בו. כמה פעמים ביקשתי מליוואגור הראדורן, שההמונים הוגים את שם משפחתו כרוֹאדְרֶת', לבחור לעצמי משרת או, יותר טוב, משרתת אישית שיהיו יותר לטעמי האישי כגבירתו?
לדברי משרתי, שכן אני לא זוכרת את זה, תבעתי שמאבדן, שרת התרבות של מאת', והאמא של הזונות כפי שהחלטנו לקרוא לה, תשרת אותי אישית כיאות למעמדי הנשגב. לאחר שהפעיל שיקול אישי או התייעץ עם ליוואגור, משרתי האישי הזעיק את נוֹר במקום. מאבדן רק איבדה את הגבר שלה, מהוין, במגיפה הלבנה. זה לא היה ראוי להטריד אותה. היא הייתה הסטייה האישית שלי. אם נור הייתה גבר, לא הייתי מורשית לנהל איתה קשר – יש גבול לאדישותו של ליוואגור לגברים ולנשים שלקחתי למיטתי חשוכת הילדים. כן, אני עקרה. ליוואגור, לדבריו, התחתן איתי כדי להשיג מיקום משמעותי במאת' עילית. כן, בטח...
נור נכנסה בזהירות ללשכה. ראיתי שהיא מתמרנת בין שברי זכוכית ופיסות הרד מוצקות למחצה שזרמו סביב נעליה. נור הייתה בהירת שיער אף יותר ממני ובעלת עיניים ירוקות. היא הייתה במדי רב-האומנית הירוקים שלה כשהצלקת על לחיה הימנית פועמת. היה לה שיער קצר שנחתך בסכין שהייתה על בגדיה, מוסתרת היטב. כשאני מסתכלת למעלה, לעבר המראה, הרמתי יד מכוסה בשברי זכוכית לעברה. נשמע שהיא חיפשה מה לומר לי. לא היה לי ספק שמשרתי האישי הדריך אותה היטב מה לומר לי ומה לא לומר לי. היא, בכל זאת, ניסתה להכניס נימה אישית לדיבורה. נור הייתה אחת היתומות שלא יזהו את המושג של משפחה במראה. היא מעולם לא חסרה לה ומעולם לא חיפשה לעצמה אחת. קשריי עם אחיי היו כחידה עבורה.
"שנאת את אמך, ווירדת'." הצליחה נור למצוא משהו חכם לומר לבסוף "אז למה את על הרצפה?"
גיהקתי. כנראה ששתיתי לפני כן. אני לא זוכרת. נור שילבה את זרועותיה, המכוסות בירוק, כאילו ניסתה להתגונן מפניי ואמרה: "כשהגבר שלי, פֵרוֹסֶד, מת, הרגשתי כאילו איבדתי מישהו שרק לאחר מותו, הערכתי כמה הוא היה יקר לי באמת. – " לא האמנתי לה " – יצא לי לפגוש פעם את אמך. היא הייתה כח שאי אפשר להתעלם ממנו לטוב או לרע. כזה היה פרוסד. לא הערכתי כמה נלחם כדי לשמור את נישואינו כשהיה עדיין בחיים. – " היו שמועות שאם לא היו ממנים אותי לגבירה מנהלת של מאת', הוא היה האדון המנהל. לא הצטערתי על מותו. " – אז אני מבינה."
"ביקשתי זונה. אם הייתי רוצה מישהו שינחם אותי, הייתי מבקשת שיקראו לאחד מאחיי." נהמתי לעבר ניסיונותיה הטובים ביותר של נור לנחם אותי. חשבתי לבקש ממנה להתפשט. והקאתי. משהו בתערובת הנוזלים שהשתמשתי כדי למחוק אותי חזר כל הדרך חזרה לשם.
"אז קיבלת אותי." אמרה נור בארסיות, מושכת בכתפיה, "את לא מעריכה אפילו את העובדה שהם הביאו אותי. הדברים שאת ואני עשינו היו מסתיימים באונס לשתינו, וירדת'. במקום שגדלתי בו, לקחו אותי פעם עם האחרות לצפות. וללמוד."
קלטתי שהצלחתי להעליב אותה. אחרי כל המאמץ שהשקיעה בנאום הקטן שלה מקודם.
"את לא אוהבת אותי. את אוהבת את המקום שלך לידי כמו שאהבת את המקום שלך ליד – " התחלתי לגרגר וראיתי את הסומק עולה על פניה של נור. היא שנאה לשמוע את האמת. והיא נשארה. ידיה נותרות רפויות ליד חליפתה הירוקה. זה לא הוכיח שהיא אוהבת אותי. זה הוכיח שהיא דאגה למקום שלה לידי. אם לא אצא מזה, המקום שלה לידי עמד בסכנה. ככה פירשתי את העובדה שלא עזבה אותי.
"אהבה בנויה על הרבה עיקרים קטנים בחיים. אני די בטוחה שרק אחרי שאת תלכי, אדע אם באמת אהבתי אותך. במצבך כרגע, אני חושבת שאפילו את לא היית אוהבת אותך." אמרה נור והפעם בשפה שאהבתי לשמוע מהספרים שמשרתי האישי נהג להשמיע לי. חיפשתי משהו לשתות – חשבתי אפילו לקרוא לגאלאבורד שיביא לי עוד משהו לשתות אם שתיתי את המזווה. חשדתי שמשרתי האישי הבטיח לנור משהו בתמורה לנוכחותה פה. שפתיה היו משוכות בחוזקה לעברי. כולנו מספרים לעצמנו סיפור קטן ונחמד ובו אנחנו הגיבורים או לפחות הקורבנות. בסיפור של נור, הייתי הנבל שהכריח אותה לשכב איתו. אני פשוט נהניתי לקחת משהו שהיה של פרוסד העלוב ועתה היה שלי. כנראה שנור צדקה. אני אכן הייתי הנבל של הסיפור שלה. היא פשוט לא הייתה מספיק מוכשרת להסתיר את דעתה לגבי התפקיד שלי בסיפור חייה.
"הוא נעור מן הצללים." נהמתי, מצביעה לעבר שורה שנכתבה מתחת למראת ההרד "האם יש לך מושג מה זה?"
"לא, ווירדת'." התיזה נור בחוסר סובלנות "מתי היית בהלווייה בארידית לאחרונה?"
ואז היטיתי את ראשי וקברתי את עצמי בשערי הזהוב. שמעתי את אמי לוחשת באוזניי, לחישות שלא הבנתי עדיין. לחישות על כך שנור הפכה לבעיה. ובעיות תמיד צריך לפתור.
חלק שני: "ספינת התעתועים"
בפעם הבאה שהתעוררתי, הייתי בתא. הייתי לבושה בכותונת שינה ארודה כמיטב המסורת של בית הראדורן. שיערי הזהוב כבר נקצץ והוחלק ככל הניתן כשמדובר באישה ישנה. פניי ועורי נוקו בעדינות מרסיסי הזכוכית. הרגשתי כאילו השלתי עשר שנים מגילי האמתי - הגיל שבו רחם האישה נסגר. לא יכולתי להיכנס להריון גם אם הייתי פורייה.
מבעד לחלון, גבעות הדמים המיוערות התחילו להימוג לתוך מישורי נסיכות מנוחה. ניסיתי לקום ורעדתי כאילו מישהו הצמיד לי תער לגוף. זכרתי רק במעורפל כמה שתיתי קודם. אחרי כמה נסיונות, ועם גוף שסירב לציית לפקודותיי הפשוטות ביותר, הדלת לתאי נפתחה – ורב-האומנית נור באה עם מנחת פיוס. על צלחת הרד פשוטה היא נשאה יונק דבש קטן, מסוכר, שטעמו עורר אותי תמיד היות וידעתי שהציידים שצדו אותו עברו על חוק המלכה. נהניתי מהעובדה שאני עשירה דיי לאכול אותו מבלי להיתפס.
ואז גופי רעד
שוב, לאימתי. שמעתי את הציידים צדים את יונק הדבש. חצים של אש ושל אדמה עד שיונק הדבש מת, נלכד מתחת לעפר. צליל מותו, נחנק למוות, גרם לי לשקול את הנאתי מלאכול אותו. העדפתי לא לדעת דברים מסוימים. העדפתי לא לדעת איך פרוסד, הגבר של נור, נהרג. גאלאבורד חס עליי עם הפרטים הקטנים. הוא היה כזה קולני בימים שקדמו למותו המצער.
"אז השמיים והאדמה החליפו את מקומם. והלירד הראדורן התערב ממקום רביצתו ומינה... אותך." שמעתי את פרוסד, קולו נוקב ומאשים אותי בכך שלא הייתי מספיקה לזה. "אבל אני מאמין במידתו הטובה של הלירד שלנו."
לא האמנתי שמצפוני מייסר אותי. באמת שמעתי אותו מדבר אליי כשחשבתי על המפגר. הדבר היחיד הטוב מזה שאיבדתי את חוסר הרצון וחטפתי את יונק הדבש מהצלחת. נור, מגלגלת את עיניה, הצביעה לעבר הנבל הקטן שראש המשפחה צריך לנגן בו לפני האוכל. לצדו נחו מקלות האחיזה עם הווים המאונקלים ששימשו לאחיזה ופירור האוכל. חרקתי. ראיתי פעם מה קרה למישהו שלא ניגן את המנגינה הזאת. האוכל לא הגיע לפיו עד שניגן. האיש היה אבי החורג, ברגאת'.
אז ניגנתי, פורטת על מיתריו באגביות.
כשאחזתי במקלות האחיזה, שמעתי עגלות נושאות חולים לתוך הספינה מעל פני הארץ. שמעתי רופאים צועקים כמויות של מתכת לערות לחוליהם. ובלעתי את יונק הדבש. גמעתי. חשבתי על כך שלקחתי מפרוסד את אשתו. היא פשוט הבינה איך העולם התנהל. הכל עניין של כח. היחידים שבאמת אהבתי היו אחיי. אמי טוענת שהיא אוהבת אותי. המנוחה. יכול להיות שאבי החורג יישא מישהי שאצטרך לקרוא לה אמא בעתיד הקרוב, כשהוא יחזור לממלכה. הייתי רוצה להיות אוהבת ונאהבת מחוץ למשפחתי הקטנה. עד אז, אסתפק בכוח שיחמם את לבי הקפוא.
ואז בכיתי לתוך הצלחת. נור הניחה את כפפתה הירוקה על כתפי, מנסה לנחם אותי. אני הרמתי את מבטי לעברה והבנתי לאן הספינה מפליגה ולמה זה עשוי להיות רעיון גרוע. הופתעתי שהייתי צלולה דיי למצוא בי את הכח לכך כפי שהלילה, עד כמה שהייתי שתויה, לא אמרתי לנור שביקשתי מגאלאבורד שיתנקשו בחיי פרוסד אחרי שהודתה שכן חסר לה. עד כמה שנור טוענת שהוא חסר לה, לאחרים הוא באמת חסר. וכל מה שאויביי בעולם זה צריכים הוא אדם שהומת כדי שאהיה הגבירה המנהלת. ונור לא תמצמץ לפני שתחליף צד. לצד האדם שינקום את מות הגבר שלה. זה מצלצל טוב אפילו באוזני חסרת שורשים כנור.
"את יכולה לחזור למאת'." אמרתי, מוחה את הדמעות מעל לחיי הסמוקות, "אני אסתדר."
נור השפילה את מבטה, גורעת אבק מעל כתפיי, ואמרה: "הלילה, ראיתי את ידייך מכוסות בזכוכית. אני יכולה להבין שהיית שיכורה מכדי להרגיש כאב אבל... את לא דיממת בכלל, וירדת'? איך זה ייתכן בכלל?"
"אני עדיין גבירתך, נור." אמרתי בעדינות "נותרו לי כמה סודות שאני יכולה לשמור, נכון?"
"את מלכת עכברוש, נכון?" שאלה נור, העווייה בלתי נשלטת של גועל נצפית בזווית פיה, "לפעמים הם שוכחים להעמיד שהם אנושיים. ואז הם לא מדממים גם אם הם נשרטים."
"אמי הייתה קוסמת, נור." אמרתי בשאיפה עמוקה "הקסם שלה הגן עליי באותו הלילה."
"לא ידעת עד עכשיו שאמך הייתה קוסמת." קבעה נור וגאלאבורד הופיע בדלת, נוקש. "רב-האומנית נור," אמר משרתי האישי "צייתי לגבירתך וירדת'. סירה תיקח אותך למאת, גברתי."
נור התנתקה ממני ולטשה מבט קר לעבר משרתי האישי. היא אמרה: "הבטחת לי משהו, גאלאבורד." בטרם עזבה את התא עם הצלחת ריקה. ידעתי מה ליוואגור הבטיח לנור: להיות ממלאת מקומי במאת' בעת היעדרותי. הישרתי מבט לעבר משרתי האישי ואמרתי: "נור מתחילה להיות בעיה."
"גבירתי, ממתי נור הפסיקה להיות בעיה? האם החלטת סוף סוף לסיים את יחסיכן, גבירתי?" שאל משרתי האישי, כמעט בשקיקה בעודו מסתכל לגבי צלה הארוך של נור. חשקתי את שפתיי, המוכתמות בבשר יונק הדבש, ואמרתי: "אני צריכה לחשוב על זה." ומבעד לזכוכית, שמעתי את אמי המתה אומרת שעליי להקשיב לגאלאבורד ולפתור את זה. נור נאמנה רק לעצמה. ואני גבירתה כל עוד היא לא חושבת שאין לי תחליף טוב יותר. ייתכן שעליי לבקש מגאלאבורד את מה שביקשתי ממנו לגבי פרוסד. ומצאתי שאני בוכה.
משרתי האישי הציע לי ממחטת בד.
חלק שלישי: "זמן ומרחב"
"ואור כוכב הא'קאיב האיר את הארצות שלא ידעו את אור הכוכב." קרא גאלאבורד מספרו של קרכרות', "זכרו את בת החמה". זה היה סיפורה של הנסיכה הנימויאנית האחרונה שמנהיגה את מה שנותר מהאנושות לאחר שהזרים שעבדו את מרביתה הבוגדני. לקרכרות' היה מאד חשוב שלנסיכה יהיו צאצאים כדי ששושלת דראגדר תמשיך דרכה – ועם זאת, הספר פרט על נימה נסתרת בנפשי. האמונה של הנסיכה האחרונה הייתה לפלא.
והספינה עצרה. גאלאבורד הקריא לי את "זכרו את בת החמה" לאורך מסענו לעמק הזה, עמק אבן הדם, נחלתם של בני הראדורן, מה שעשה אותם לאצילים אמתיים ולא סתם אנשים אמידים. גאלאבורד הניח את הספר בספרייה והכין אותי לפגישה עם ליוואגור – הגבר שלי.
מבעד לחלון ראיתי את קווי המתאר של עיר בירתם, מי דם, נחשפים כיד העולה ממעמקיו המותכים של הר געש. מהתהום האדומה שהקיפה את מצודתם הגאה ועד לרמות התקווה שבאדמות הספר שמעבר להן הורשו לעגון הספינות. העיר הייתה מבוצרת מירכתיים ועד ראש, הד לעידן אחר בו אצילים צמאי דם היו נלחמים בבוקר, כורתים שלום בצהריים, וחוזרים להילחם בערב.
לפי הנוהג, עליי לטבול באדמת אבן הדם לפני שאדרוך על אדמה. ולא היה פירור אחד של אדמה על הספינה. הבנתי שליוואגור יפגוש אותי על סיפונה. לבסוף, הייתי מוכנה ומשרתי האישי ליווה אותי אל הסיפון הראשי שם הוא כבר חיכה לי.
ליוואגור הראדורן, היורש לעמק אבן הדם, היה צעיר ממני. למרות שקשה לראות את שנותיי בשיערי הצהוב והמטופח ובעיניי האפורות. היו לי כבר שערות שיבה שעקרתי. צבעיו של ליוואגור היו כהים משלי כיאה לאדם שאבותיו הגיעו ממצולות דרארי. שיערו היה זהוב כהה יותר בתצורת יהלום על פנים מרובעות ומגולחות שהתאימו לתסרוקתו. הוא לבש מעיל, שנרכס בשבעה כפתורים שכל אחד ייצג יסוד אחד, וענד את שבע הטבעות שהענקתי לו בעת נישואינו. הבעת פניו הביעה רוך על פי שפניו לא נראו מתאימים לה. פניו נועדו להיות פניו של אציל גאה ומצווה.
עמדנו על הסיפון הראשי, בין עמודי ההרד, מתחת לשמיים הזהובים חסרי העננים. "ברכות, ווירדת'." אמר ליוואגור, ידיו נעות על פני הכפתורים שעל המעיל שלו. נדמה שהוא מנסה לסדר את מחשבותיו הגועשות שעסקו בדברים שלא זכרתי שהובאו לידיעתו.
"ברכות, האת'ן ליוואגור." השבתי בברכה המקובלת, קדה.
לאחר שהפסיק להתעסק עם הכפתורים שלו, הוא אמר: "למרות שפגשתי את אמך פעם אחת, בעת נישואינו, אני משתתף בצערך על מותה. – " דבריו נשמעו לי כנים אם כי מעט נאמרים מתוך נימוס. מות אמי היה קשור למה שהוא רצה לדבר עליו. "אני חוזר מפגישה, הגבירה ווירדת', במגדלי נימוי שם דיברתי עם אחד ממכריה הוותיקים של אמך המנוחה, השר האוואנהאר."
הכרתי את השם ואפילו פגשתי את האיש בנסיבות מאופקות. לא הייתי צריכה להיות... מופתעת. ועדיין הופתעתי מכך שאחד מאנשי המלכה העליונה מודע בכלל לקיומי הפחות.
"את מחליפת צורה." אמר ליוואגור, כמעט יורק את המילה, "אביך הנו מחליף צורה."
יכולתי לחוש שליוואגור חיפש את הדרך הטובה ביותר לומר לי את זה. הייתי, בכנות, המומה יותר מכך שליוואגור יודע יותר על אבי האמתי מאשר ממני. עצם היותי מחליפת צורה נשמע לי כמו משהו מהספרים שהייתי מורה לגאלאבורד לקרוא לי. באגדות, מחליפי הצורה הוצגו כמגניה של האנושות מפני הזרים ומדריכיה בימות שלום. האמנתי במחליפי צורה פחות משהאמנתי באבירי היסודות. ועתה ליוואגור טען באוזניי שאני מחליפת צורה – אז הטענה הבאה שלו תהיה שאני אחת מאבירי היסודות.
" – ואת פוריה." אמר ליוואגור בנימה מאופקת יותר "עם מותה של אמך, התפנה מקום. כל עוד אמך חיה, את היית עקרה. קסם ההגנה שהוטל עליכן נועד אך ורק לשתיכן." וחזרנו לעולם המוכר והמובן יותר. ליוואגור לא קרא לי כדי לנחם אותי על מות אמי. הוא קרא לי כדי למנוע ממני להרות לגבר אחר את ילדו. ליוואגור קפץ את ידיו והציע: "גבירתי, חובתך מובנת לך, נכון?"
הושטתי לו את ידי והובלתי אותו, גאלאבורד הולך לפנינו, בחזרה לתאי. ובפעם הקודמת, שכבתי איתו רק כדי שנמממש את נישואינו. הוא הבטיח לי שעם תשע עשרה גבירות, קנאתו לא תתעורר אם ישמע שאני בקשר עם גבר או אישה אחרת היות ואנוכי עקרה. עתה הייתי פוריה ונישואינו מומשו בפעם השניה.