כל פרק שאפרסם, אני אכתוב כהודעה חדשה ובפוסט הראשי, בספוילר. אשמח לביקורת מכל סוג שהיא, לטיפים על סגנון הכתיבה, על העולם ועל העלילה עצמה. הסיפור כתוב בעולם המערכה שלי, עליו לא ארחיב (והוא יתגלה עם הסיפור). אני מקווה להצליח לפרסם פרק כל יום שישי, פעם בשבוע.
ועכשיו, בלי הקדמות מיותרות, לסיפור!
פרק 1 -
חלאת אופל
פרק 2 -
החזיר המעופש
ועכשיו, בלי הקדמות מיותרות, לסיפור!
פרק 1 -
חלאת אופל
מארי דמעת-זהב הלכה ברחובותיה המעופשים של נאסקו-דה-ראמה, לבושה במדים הרשמיים שלה כסרן בצבא גרמגנור, שבאשמתם כל מי שברחוב הביט בה בחשש. שיערה השחור הסתיר את רובה הקשת שנשאה על גבה, ולמותניה היא חגרה חרב - רבים מהחיילים לא נהגו ללכת בציוד מלא ברחוב, אבל מארי הייתה מוכנה לכל דבר. אל אף שנאסקו הייתה עיר קטנה, אחוז הפשיעה בה היה גבוה במיוחד, ביחוד בקרב הגזעים ה-אחרים. אלפי לילה, עם עיניהם האדומות ועורם הלבקן והקפוא, או האלפים האפלים שחורי העור וכסופי השיער, היו לא מקובלים כל-כך בחברה הטהורה: אלפים ובני אדם. מארי מעולם לא הבינה את הגזענות הזו, אבל היה עליה להתמודד עם זה.
בעודה שקועה במחשבות, נכנסה מארי לפנייה הלא נכונה במבוך-השוק של נאסקו-דה-ראמה. אל-אף שהיא שירתה באזור כבר שלושה חודשים, היא עדיין איבדה את דרכה בשוק מדי פעם, ולפחות פעם בשבוע היא הגיעה לאכסניה בה גרה, אכסניית הדב הכועס. היא יכלה לגור במצודת ראמה יחד עם כל החיילים, אבל אחרי שבוע היא וויתרה על הרעיון, והסכימה לשלם חלק משכרה בשביל נוחות, מרווח מחיה וחדר לעצמה בלבד.
רגלה של מארי נתקלה במשהו רך. היא התכופפה לבדוק מה זה, וגילתה, להפתעתה, שזו הייתה יד אדם. מולה, על סבך סמיכות, שכב אלף אפל צעיר. שיערו היה שחור, מראה מיוחד אצל בני גזעו, וגופו היה רזה כאילו לא אכל טוב כבר זה רב.
מארי רשמה לעצמה היכן היא מצאה אותו, והלכה לכיוון האכסניה. בערב היא תחזור ותביא לו משהו לאכול.
כי מבחינת מארי, כל קבצני הרחוב היו זהים - אנשים שיש לתמוך בהם. וכל הפושעים היו זהים -
אנשים שיש לכלוא בכל מחיר.
דארקוס נור קם מסבך שמיכותיו, אותו העז לכנות מיטה. לידו היה גם חור בקיר, מלא בערבוביית חפצים (הארון שלו), ושק עם כמה פרוסות לחם בתוכו (המזווה, המטבח, אולם הנשפים, המזנון, הפונדק, המסבאה והאוצר הגדול שלו). דארקוס שלף נאד מים ושתה מעט, ואז אבל שתיים מפרוסות הלחם שלו. על חזהו רבץ חתול שחור כמוהו, ודארקוס נתן לו פרוסת בשר קטנה.
"מי חתול חמוד, לילה," לחש דארקוס ואימץ את החתול אל ליבו, מלטף אותו בעדינות. "אני לא אתן שיקרה לך שום דבר, חמוד שלי. לילוש." הוא הוציא כדור צמר קטן מהארון וזרק אותו לעבר החתול, והביט בו בשמחה בעוד החתול הקטן משחק בכדור הצמר. כעת נדדו מחשבותיו לעבר עניינים רציניים יותר - המזון עמד להיגמר, והוא ראה עקבות של מגפי ברזל של חייל הולכות בסמטה בה הוא ישן. הוא יצטרך למצוא מקום חדר לגור בו, שוב.
הוא בזבז את שארית כספו על טבעת חדשה, שביכולתה לשנות, לחזק ו'לזרוק' את קולו כך שישמע ממקום אחר. הוא חשב שהטבעת תעזור לו בגניבות, אבל היא עוד לא הוכיחה את יעילותה. הוא העיף מבט נוסף בשק הפרום ששימש לו כמזווה.שתי חתיכות בשר קטנות ולחמנייה קטנה נותרו בה.
עד מחר הוא יצטרך לגנוב שוב, אם הוא לא רוצה שלילה ירעב.
השמש עמדה במרכז השמיים כשדארקוס קיפל את רוב רכושו לתוך תיק עור גדול ויצא לעבר השוק. הוא הביט בדוכני המזון בתאווה, רוצה להשיג כבר את בכסף לאכול טוב פעם אחת.
"היי, חלאת אופל, תסתכל לאן אתה הולך!" צעק אדם שמן, לבוש חליפה מהודרת כשדארקוס נתקל בו בטעות. "אתה רוצה שאני אקרא לשומרים על הטרדת הציבור?"
- "חלאת אופל, לך מפה! אני לא מוכר לבני מינך, ואתה ראית את זה!"
- "אין מעבר לאפלים, הרחוב הזה טהור!"
- "תיזהר לאן אתה הולך! כמעט פגעת בילד שלי! מה זה, עיני החתול שלך גורמות לך לראות לא טוב?"
דארקוס נור נאנח והסיט את ברדסו על עיניו הצהובות, בעלות האישונים המחורצים, ועל שיערו השחור הכהה, שהיה לא אופייני לבני גזעו.
"צריך לעשות משהו עם חלאות האופל," אמר אציל אחד לחברו, שהנהן בשמחה. "הילד שלי אמר שהוא ראה אתמול רוח רפאים, אבל אני בטוח שזה היה אחת מחלאות האופל הלבנות האלו, עם העיניים האדומות…"
חלאת אופל, חלאת אופל, חלאת אופל… זימרו הקולות בראשו. מבין כל בני האדם שפגש אי פעם, רק שניים התייחסו אליו כשווה להם. הכניסו אותו לביתם, נתנו לו אוכל, הגנו עליו מהאנשים ברחוב. גמדים היו טובים יותר, וכך גם הננסים, בני המחצית ובני הפיות - אבל הם כמעט לא גרו בנאסקו-דה-ראמה.
דארקוס הביט שוב באותו אציל מפונק, שבינתיים פירט לחברו על הצעות החוק שהוא מתכנן להציע במועצת דה-ראמה כדי למנוע את הצרות שחלאות האופל גורמות ברחבי העיר. דארקוס איבד עניין בשיחתם, והתרכז רק בשני השקיקים שעיטרו את חגורתו של האציל. כך דארקוס היה עובד - גונב מאצילים מפונקים גזעניים, ונותן לעצמו.
רבע שעה לאחר מכן, אלף אפל לבוש ברדס ישב בסמטה חשוכה וריקה, ובחן את תכולת שני השקים שבידו. הוא הצליח להשיג כעשר מטבעות זהב, ועוד שלושים מטבעות כסף. הכמות תספיק לאוכל טוב לכמה ימים, אם כי הוא קיווה ליותר. נראה שהאציל לא נשא על עצמו יותר כסף משהוא היה
חייב כדי לקנות את מה שרצה - ומי יודע מה זה היה.
עם הכסף הייתה לוחית מתכת קטנה, שעליה היה כתוב
דארקוס גיחך לעצמו שחשב לעצמו איזה מין צרות נגרמו לאציל בגללו.
לדעתו של דארקוס, הצרות שהוא מבצע אולי נראות שהן רק לטובתו - אבל הן לטובת כל בני גזעו. כי הוא פוגע רק באלו שפוגעים באנשים לפי גזעם.
מארי דמעת זהב עמדה בכניסה להיכל המושל, פוראק דה-ראמה. היום הייתה אסיפת מועצה, והיא נאלצה למלא את תפקידה כחיילת ולשמור על השער שלא יכנסו אנשים לא קשורים.
אציל שמנמן לבו חליפה מהודרת הגיע לשער.
"ליניוס פולקרוק, מבקש להיכנס!" אמר האציל.
"כרטיס חבר, בבקשה," אמרה בעייפות מארי, שרק רצתה לחזור לחדר שלה בפונדק, ולמצוא את אותו אלף אפל, לעזור לו.
ידו של ליניוס נשלחה לאזור מותניו, והוא נדהם לגלות ששום דבר לא נתלה על חגורתו.
"כספי! הכרטיס שלי! חלאות אפלות ארורות, אני יודע שזה אתם!"
מארי הביטה בו בשעשוע. מהכרותה עם חברי מועצה כמו ליניוס, הגיע לו שיקרו לו דברים כאלה.
"אם כך," אמרה ברוגע, "אינך יכול להיכנס."
ליניוס הלך משם בזעם. הוא ינקום בחלאות האפלות האלה, הוא יעלה את הצעות החוק שלו בפגישת המועצה שבוע הבא.
צל שחור נפל מאחורי ליניוס. ליניוס הספיק רק להביט אחורה כדי לראות את הדמות הגבוהה והרזה, שאל-אף שהיא לבשה גלימות שחורות הוא יכל לנחש בדיוק מה צבע עורה - שחור כלילה או לבן חיוור, עיני חתול צהובות או עיניים אדומות.
"מי… מי אתה?" הוא אמר, רועד. "מה אתה רוצה ממני?"
הדמות הוציאה סכין ארוכה מגלימותיה. ליניוס כרע לאחור, אבל מעד ונפל על האדמה.
"זה יהיה אפילו קל יותר משחשבתי," אמר קול נשי, והרים את הסכין.
ליניוס תפס באבן מהקרקע וזרק אל פניה של הדמות.
הדמות צרחה, דם ניתז מהפצע, והסכין ירד על ליניוס.
"לעזאזל," גידפה הדמות בכעס, מוחה את הדם מפניה. "זה ישבית אותי לכמה ימים."
בעודה שקועה במחשבות, נכנסה מארי לפנייה הלא נכונה במבוך-השוק של נאסקו-דה-ראמה. אל-אף שהיא שירתה באזור כבר שלושה חודשים, היא עדיין איבדה את דרכה בשוק מדי פעם, ולפחות פעם בשבוע היא הגיעה לאכסניה בה גרה, אכסניית הדב הכועס. היא יכלה לגור במצודת ראמה יחד עם כל החיילים, אבל אחרי שבוע היא וויתרה על הרעיון, והסכימה לשלם חלק משכרה בשביל נוחות, מרווח מחיה וחדר לעצמה בלבד.
רגלה של מארי נתקלה במשהו רך. היא התכופפה לבדוק מה זה, וגילתה, להפתעתה, שזו הייתה יד אדם. מולה, על סבך סמיכות, שכב אלף אפל צעיר. שיערו היה שחור, מראה מיוחד אצל בני גזעו, וגופו היה רזה כאילו לא אכל טוב כבר זה רב.
מארי רשמה לעצמה היכן היא מצאה אותו, והלכה לכיוון האכסניה. בערב היא תחזור ותביא לו משהו לאכול.
כי מבחינת מארי, כל קבצני הרחוב היו זהים - אנשים שיש לתמוך בהם. וכל הפושעים היו זהים -
אנשים שיש לכלוא בכל מחיר.
דארקוס נור קם מסבך שמיכותיו, אותו העז לכנות מיטה. לידו היה גם חור בקיר, מלא בערבוביית חפצים (הארון שלו), ושק עם כמה פרוסות לחם בתוכו (המזווה, המטבח, אולם הנשפים, המזנון, הפונדק, המסבאה והאוצר הגדול שלו). דארקוס שלף נאד מים ושתה מעט, ואז אבל שתיים מפרוסות הלחם שלו. על חזהו רבץ חתול שחור כמוהו, ודארקוס נתן לו פרוסת בשר קטנה.
"מי חתול חמוד, לילה," לחש דארקוס ואימץ את החתול אל ליבו, מלטף אותו בעדינות. "אני לא אתן שיקרה לך שום דבר, חמוד שלי. לילוש." הוא הוציא כדור צמר קטן מהארון וזרק אותו לעבר החתול, והביט בו בשמחה בעוד החתול הקטן משחק בכדור הצמר. כעת נדדו מחשבותיו לעבר עניינים רציניים יותר - המזון עמד להיגמר, והוא ראה עקבות של מגפי ברזל של חייל הולכות בסמטה בה הוא ישן. הוא יצטרך למצוא מקום חדר לגור בו, שוב.
הוא בזבז את שארית כספו על טבעת חדשה, שביכולתה לשנות, לחזק ו'לזרוק' את קולו כך שישמע ממקום אחר. הוא חשב שהטבעת תעזור לו בגניבות, אבל היא עוד לא הוכיחה את יעילותה. הוא העיף מבט נוסף בשק הפרום ששימש לו כמזווה.שתי חתיכות בשר קטנות ולחמנייה קטנה נותרו בה.
עד מחר הוא יצטרך לגנוב שוב, אם הוא לא רוצה שלילה ירעב.
השמש עמדה במרכז השמיים כשדארקוס קיפל את רוב רכושו לתוך תיק עור גדול ויצא לעבר השוק. הוא הביט בדוכני המזון בתאווה, רוצה להשיג כבר את בכסף לאכול טוב פעם אחת.
"היי, חלאת אופל, תסתכל לאן אתה הולך!" צעק אדם שמן, לבוש חליפה מהודרת כשדארקוס נתקל בו בטעות. "אתה רוצה שאני אקרא לשומרים על הטרדת הציבור?"
- "חלאת אופל, לך מפה! אני לא מוכר לבני מינך, ואתה ראית את זה!"
- "אין מעבר לאפלים, הרחוב הזה טהור!"
- "תיזהר לאן אתה הולך! כמעט פגעת בילד שלי! מה זה, עיני החתול שלך גורמות לך לראות לא טוב?"
דארקוס נור נאנח והסיט את ברדסו על עיניו הצהובות, בעלות האישונים המחורצים, ועל שיערו השחור הכהה, שהיה לא אופייני לבני גזעו.
"צריך לעשות משהו עם חלאות האופל," אמר אציל אחד לחברו, שהנהן בשמחה. "הילד שלי אמר שהוא ראה אתמול רוח רפאים, אבל אני בטוח שזה היה אחת מחלאות האופל הלבנות האלו, עם העיניים האדומות…"
חלאת אופל, חלאת אופל, חלאת אופל… זימרו הקולות בראשו. מבין כל בני האדם שפגש אי פעם, רק שניים התייחסו אליו כשווה להם. הכניסו אותו לביתם, נתנו לו אוכל, הגנו עליו מהאנשים ברחוב. גמדים היו טובים יותר, וכך גם הננסים, בני המחצית ובני הפיות - אבל הם כמעט לא גרו בנאסקו-דה-ראמה.
דארקוס הביט שוב באותו אציל מפונק, שבינתיים פירט לחברו על הצעות החוק שהוא מתכנן להציע במועצת דה-ראמה כדי למנוע את הצרות שחלאות האופל גורמות ברחבי העיר. דארקוס איבד עניין בשיחתם, והתרכז רק בשני השקיקים שעיטרו את חגורתו של האציל. כך דארקוס היה עובד - גונב מאצילים מפונקים גזעניים, ונותן לעצמו.
רבע שעה לאחר מכן, אלף אפל לבוש ברדס ישב בסמטה חשוכה וריקה, ובחן את תכולת שני השקים שבידו. הוא הצליח להשיג כעשר מטבעות זהב, ועוד שלושים מטבעות כסף. הכמות תספיק לאוכל טוב לכמה ימים, אם כי הוא קיווה ליותר. נראה שהאציל לא נשא על עצמו יותר כסף משהוא היה
חייב כדי לקנות את מה שרצה - ומי יודע מה זה היה.
עם הכסף הייתה לוחית מתכת קטנה, שעליה היה כתוב
ליניוס פולקרוק,
חבר מועצת דה-ראמה
והיא הייתה מעוטרת בסמל מיוחד, ככל הנראה למניעת זיופים.חבר מועצת דה-ראמה
דארקוס גיחך לעצמו שחשב לעצמו איזה מין צרות נגרמו לאציל בגללו.
לדעתו של דארקוס, הצרות שהוא מבצע אולי נראות שהן רק לטובתו - אבל הן לטובת כל בני גזעו. כי הוא פוגע רק באלו שפוגעים באנשים לפי גזעם.
מארי דמעת זהב עמדה בכניסה להיכל המושל, פוראק דה-ראמה. היום הייתה אסיפת מועצה, והיא נאלצה למלא את תפקידה כחיילת ולשמור על השער שלא יכנסו אנשים לא קשורים.
אציל שמנמן לבו חליפה מהודרת הגיע לשער.
"ליניוס פולקרוק, מבקש להיכנס!" אמר האציל.
"כרטיס חבר, בבקשה," אמרה בעייפות מארי, שרק רצתה לחזור לחדר שלה בפונדק, ולמצוא את אותו אלף אפל, לעזור לו.
ידו של ליניוס נשלחה לאזור מותניו, והוא נדהם לגלות ששום דבר לא נתלה על חגורתו.
"כספי! הכרטיס שלי! חלאות אפלות ארורות, אני יודע שזה אתם!"
מארי הביטה בו בשעשוע. מהכרותה עם חברי מועצה כמו ליניוס, הגיע לו שיקרו לו דברים כאלה.
"אם כך," אמרה ברוגע, "אינך יכול להיכנס."
ליניוס הלך משם בזעם. הוא ינקום בחלאות האפלות האלה, הוא יעלה את הצעות החוק שלו בפגישת המועצה שבוע הבא.
צל שחור נפל מאחורי ליניוס. ליניוס הספיק רק להביט אחורה כדי לראות את הדמות הגבוהה והרזה, שאל-אף שהיא לבשה גלימות שחורות הוא יכל לנחש בדיוק מה צבע עורה - שחור כלילה או לבן חיוור, עיני חתול צהובות או עיניים אדומות.
"מי… מי אתה?" הוא אמר, רועד. "מה אתה רוצה ממני?"
הדמות הוציאה סכין ארוכה מגלימותיה. ליניוס כרע לאחור, אבל מעד ונפל על האדמה.
"זה יהיה אפילו קל יותר משחשבתי," אמר קול נשי, והרים את הסכין.
ליניוס תפס באבן מהקרקע וזרק אל פניה של הדמות.
הדמות צרחה, דם ניתז מהפצע, והסכין ירד על ליניוס.
"לעזאזל," גידפה הדמות בכעס, מוחה את הדם מפניה. "זה ישבית אותי לכמה ימים."
פרק 2 -
החזיר המעופש
דארקוס נור התעורר בגומחה החדשה שלו בסמטה החדשה שלו. היא הייתה צפופה יותר, לא היה לו בה חור מתאים, ובכללי הוא העדיף את הקודמת.
מצד שני, בזאת הוא חי כבר שבוע, ואיש לא נכנס אליה. נראה שהפעם הוא יספיק לגור פה זמן רב.
זאת אומרת,זה מה שדארקוס היה חושב אם כשהוא התעורר לא היה תקוע לו חץ מעל הראש.
הדבר הראשון שדארקוס ראה כשהוא קם בבוקר היה מוט של עץ עם עטיפה לבנה תקוע מעל ראשו. בבחינה מדוקדקת, הוא גילה שמישהו תקע חץ בקיר מעליו, וחיבר אליו פתק.
הדבר השני שדארקוס גילה היה שהפתק היה חסר כל משמעות.
אתה מאוד, אוהב תלבושות הפוכות. רקדן ועוד צפרדע הם... לא הרסת פלפלים ירוקים לאחרונה? אהבתי תמרים. מרק של טימין רקוב, בלי נודלס יפה. האם אתה דומה מאוד?
תאכל בננות ובנוסף אוכל. למה פרחים ולא נרות דקים קטנים?
האם חמורים זהובים ירקרקים רעים? הרסתי מרק ענקי ובו פלפלים שחורים.
אז מטורף אחד תקע חץ עם מכתב שלא אומר כלום, מנוקד לא טוב וחסר כל חיבור בין המשפטים הראשונים מעל ביתו, אם אפשר לקרוא לזה כך.
לפחות אני יכול לגלות מי זה, הוא חשב. כתב יד שמדגיש כל אות ראשונה לא נפוץ כלכך…
באותו הרגע הבין דארקוס. זה צופן! האותיות המודגשות כותבות משהו, הוא היה בטוח.
במהירות הוא כתב על הצד האחורי של הפתק את האות הראשונה של כל מילה.
אמאתהרוצהלהפילאתמשטרבניהאדמתבואלפונדקהחזירהמעופש
טוב, זה לא עזר במיוחד, חשב דארקוס, מהרבה משפטים מקוטעים מוזר ולא מובנים הפכתי את זה מילה אחת ארוכה ולא מובנת.
ואולי יש כאן עוד רמז… הוא תהה. משמעות המילים לא משפיעה, כי מה קשור מרק טימין רקוב, פלפלים שחורים וחמורים זהובים-ירקרקים?
אבל… הניקוד מגיע כאן בנקודות משונות. פסיקים באמצע משפטים, משפטים לא גמורים…
במחשבה זו דארקוס החל לכתוב עם אבן גיר על קיר הסמטה את אותה מילה מקודם, רק עם סימני הפיסוק.
אמ,אתה.רוצה...להפיל?את.משטר,בני.האדם?תבוא.לפונדק?החזיר?המעופש.
סימני הפיסוק לא הוסיפו לטקסט ערך נוסף, הבין דארקוס. הם חילקו את הטקסט למילים!
כעת, דארקוס המשיך על הקיר, והעתיק את הכתובת ללא סימני הפיסוק, אבל עם רווחים במקומם. הוא גם המיר אותיות רגילות לסופיות אם הן היו בסוף מילה, ומול עיניו נגלה סוף כל סוף טקט אמיתי.
אם אתה רוצה להפיל את משטר בני האדם תבוא לפונדק החזיר המעופש.
אם הם יפלו, חשב דארקוס, כל הגזעים יהיו שווים זה לזה. לא יקראו לי חלאה אפלה יותר. לא אצטרך לישון יותר ברחוב… שווה ללכת לשם ולבדוק לפחות מה יש שם.
עכשיו עמד דארקוס בפני בעיה אחרת, אם כי גדולה יותר -
הוא לא ידע איפה פונדק החזיר המעופש, ובמבוכי השוק מלאי הפונדקים סיכויו למצוא את הפונדק אפסיים.
מארי דמעת זהב הלכה ברחוב. אתמול בלילה נרצח עוד אציל מפונק אחד, חבר מועצה, איזה לני פולק-משהו. המקרה המוזר הוא שהוא נרצח במהלך פגישת מועצה - אבל זה לא אומר כלום. ממילא חצי מחברי המועצה רק משתמשים בתואר, ומגיעים פעם בחודש למועצה כדי שלא יעיפו אותם משם.
דמות לבושת ברדס נתקלה בה.
"אה…" שאלה הדמות. "את יודעת איפה פונדק החזיר המעופש?"
מארי ניסתה להיזכר.
"זה מקום מפוקפק," היא אמרה בחשש. "הרבה אלפים אפלים… למה אתה הולך לשם?"
"יש לי משהו לעשות שם…" הדמות אמרה, קולה מהסס.
"אני חיילת," אמרה מארי דמעת זהב, מגייסת את כל הסמכותיות שבה. "אם אתה הולך לשם לשתות ולתכנן פשעים, אני לא הולכת להנחות אותך."
הדמות שלפה שקיק קטן מחגורתה, והחלה לפשפש בו.
"אני לא אקבל שוחד," נאנחה מארי דמעת זהב. הרחובות היו מלאים בימינו באנשים מפוקפקים, ולא פעם ניסו לשחד אותה למען מטרה זו או אחרת. לכן כאשר הדמות הוציאה לוחית זהב דקה במקום מטבעות, אנקת הפתעה נפלטה מפיה.
נכתב בגדול על הלוחית.
"נשלחתי לבדוק מה המצב שם, ולהחליט אם לסגור אותו." אמרה הדמות. השם היה מוכר למארי, אבל היא לא זכרה מאיפה…
"סליחה, אדון ליניוס," אמרה מארי בהיסוס. "אתה יודע, אתה עם ברדס על הפנים, ומגמגם, וקצת חשוד…"
"זה בסדר," קטע אותה האדון במהירות. "אז איפה הפונדק?"
דארקוס מחה את הזיעה ממצחו. החיילת שחורת השיער לא עלתה עליו, והיא אפילו לא חשדה בו מהרגע שהראה את הלוחית. היה לו מזל שיצא לו לשדוד את האציל ההוא…
חצי שעה אחר כך, עמד דארקוס מול פונדק חזיר המעופש. הוא הסיר את הברדס החם מראשו, התנשף כמה רגעים ונכנס לפונדק.
מארי דמעת זהב נעמדה מול הגופה של אותו אציל שנרצח. הוא היה שמן, לבוש בבגדים מעוטרים אם כי ספוגי דם, ולמרבה הפתעתה כל כספו נשאר עליו - נראה שהרוצח רצח למען הרצח. סביב הגופה התרוצצו חיילים, שוטרים ובלשים רבים, מנסים להחליט מה קרה כאן. החתך היה נקי וארוך, ונראה שחבר המועצה מת במידי. היה ברור שהוא לא נרצח על ידי חבר מועצה מתנגד, כי דמו האנושי התערבב בדם הסגול-כהה של אלפי לילה - לפחות הוא נאבק לפני מותו.
"תזכיר לי, מה שמו של חבר המועצה הזה?" שאלה מארי חייל שעבד לידה ומדד את עומק הפצע.
"ליניוס פולקרוק, נראה לי. למה?" ענה החייל, ורשם במגילה בידו כמה קבוצות מספרים.
משהו מאוד מוזר קורה פה, חשבה מארי, מחשבותיה מסתחררות.
"יש לי משימה אחרת," אמרה מארי. "אני חושבת שעליתי על הרוצח. פונדק חזיר… מעופש… מתחזה…"
מארי נפלה מעולפת על הקרקע. היא לא הייתה רגילה לדברים כאלה.
לחשוב שהיא עזרה לפושע…
פנים הפונדק היה חשוך ומסריח. כמה לפידים נשמענו על הקירות, אבל אורם העמום לא האיר את החדר במידה מספקת. חמישה שולחנות עץ ריקים עמדו, מעופשים, ברחבי החדר, ובפינה ישב אלף לילה אחד, בידו כוס בירה ריקה ומבטו הופנה לכיוון אקראי בחדר.
בקצה החדר המעופש עמד שולחן מלבני ארוך, שככל הנראה אמור היה להחליף את הבר. מספר בקבוקים כהים עמדו על השולחן, ומאחוריו עמדו כמה חביות גדולות.
אלפית אפלה זקנה, שיערה הכסוף קצוץ דק, ישבה על חבית קטנה ושתתה בירה כלשהי. גרזן גדול נתלה על הקיר מאחוריה, אך לא נראה שהיא יכלה להשתמש בו בידיה הדקות והחלושות. אולי הגרזן תלוי לקישוט, אולי להרחקת פושעים - ואולי הוא מזכרת מעברה של המוזגת, כשעוד הייתה צעירה וחזקה.
דארקוס נעמד מול הבר, והניח את המכתב על השולחן.
"באתי להפיל את משטר בני האדם," אמר דארקוס. "באתי להביא שוויון לכולם."
"אה," אמרה הזקנה. "איינור, יש לך עוד אחד חדש!"
לפני שהוא הספיק לשים לב, בקבוק כבד-להפליא נחת על ראשו, והכל החשיך.
"גבירתי! גבירתי, את שומעת אותי?" שמעה מארי קול מטושטש. "גבירתי, מה קרה? איזה רוצח?"
מארי פתחה את עיניה. מעליה עמד גבר שחור-שיער ואדום מדים, שסימן החרבות המוצלבות שעל כתפו סימן אותו כמפקד משנה בצבא. שתי חניתות נתלו על גבו, והוא החזיק בשתי כתפיה של מארי.
"אני לאגון מורבידלס, מפקד משנה מהאזור. את לא משרת תחתי, נכון?" שאל הגבר בקולו העמוק והכבד.
"לא, אדוני." אמרה מארי והצדיעה קלושות. "מה קרה לי…"
"גבירתי, אמרת דבר מה על רוצח, מתחזה, רגע לפני שהתמוטטת. מה גילית על רצח ליניוס, גבירתי?"
"תקרא לי מארי, אדוני." אמרה בתשישות מארי, וקמה על רגליה. "לפני שהגעתי הנה, פגש אותי אדם לבוש שחורים. הוא שאל אותי איפה פונדק החזיר המעופש, וכשסירבתי לענות, הוא אמר ששמו ליניוס, והוא חבר מועצה, והוא בא לבדוק בשם המועצה את טוהר המקום…"
"האמנת לו?" אמר בהפתעה לאגון.
"הוא הראה לי תגית שם ועליה כתוב שמו של ליניוס ותפקידו. אני חוששת שהתגית נלקחה מגופתו של ליניוס, ושאני בטיפשותי עזרתי לפושע…"
"להפך," אמר בחיוך לאגון. "הוא היה מגלה את המקום של הפונדק מתישהו.
אם הוא היה פועל לבד, הוא לא היה מחפש מקום לא מוכר. הוא עובד אצל מישהו.
ואנו הולכים לגלות מי זה אותו מישהו."
מצד שני, בזאת הוא חי כבר שבוע, ואיש לא נכנס אליה. נראה שהפעם הוא יספיק לגור פה זמן רב.
זאת אומרת,זה מה שדארקוס היה חושב אם כשהוא התעורר לא היה תקוע לו חץ מעל הראש.
הדבר הראשון שדארקוס ראה כשהוא קם בבוקר היה מוט של עץ עם עטיפה לבנה תקוע מעל ראשו. בבחינה מדוקדקת, הוא גילה שמישהו תקע חץ בקיר מעליו, וחיבר אליו פתק.
הדבר השני שדארקוס גילה היה שהפתק היה חסר כל משמעות.
אתה מאוד, אוהב תלבושות הפוכות. רקדן ועוד צפרדע הם... לא הרסת פלפלים ירוקים לאחרונה? אהבתי תמרים. מרק של טימין רקוב, בלי נודלס יפה. האם אתה דומה מאוד?
תאכל בננות ובנוסף אוכל. למה פרחים ולא נרות דקים קטנים?
האם חמורים זהובים ירקרקים רעים? הרסתי מרק ענקי ובו פלפלים שחורים.
אז מטורף אחד תקע חץ עם מכתב שלא אומר כלום, מנוקד לא טוב וחסר כל חיבור בין המשפטים הראשונים מעל ביתו, אם אפשר לקרוא לזה כך.
לפחות אני יכול לגלות מי זה, הוא חשב. כתב יד שמדגיש כל אות ראשונה לא נפוץ כלכך…
באותו הרגע הבין דארקוס. זה צופן! האותיות המודגשות כותבות משהו, הוא היה בטוח.
במהירות הוא כתב על הצד האחורי של הפתק את האות הראשונה של כל מילה.
אמאתהרוצהלהפילאתמשטרבניהאדמתבואלפונדקהחזירהמעופש
טוב, זה לא עזר במיוחד, חשב דארקוס, מהרבה משפטים מקוטעים מוזר ולא מובנים הפכתי את זה מילה אחת ארוכה ולא מובנת.
ואולי יש כאן עוד רמז… הוא תהה. משמעות המילים לא משפיעה, כי מה קשור מרק טימין רקוב, פלפלים שחורים וחמורים זהובים-ירקרקים?
אבל… הניקוד מגיע כאן בנקודות משונות. פסיקים באמצע משפטים, משפטים לא גמורים…
במחשבה זו דארקוס החל לכתוב עם אבן גיר על קיר הסמטה את אותה מילה מקודם, רק עם סימני הפיסוק.
אמ,אתה.רוצה...להפיל?את.משטר,בני.האדם?תבוא.לפונדק?החזיר?המעופש.
סימני הפיסוק לא הוסיפו לטקסט ערך נוסף, הבין דארקוס. הם חילקו את הטקסט למילים!
כעת, דארקוס המשיך על הקיר, והעתיק את הכתובת ללא סימני הפיסוק, אבל עם רווחים במקומם. הוא גם המיר אותיות רגילות לסופיות אם הן היו בסוף מילה, ומול עיניו נגלה סוף כל סוף טקט אמיתי.
אם אתה רוצה להפיל את משטר בני האדם תבוא לפונדק החזיר המעופש.
אם הם יפלו, חשב דארקוס, כל הגזעים יהיו שווים זה לזה. לא יקראו לי חלאה אפלה יותר. לא אצטרך לישון יותר ברחוב… שווה ללכת לשם ולבדוק לפחות מה יש שם.
עכשיו עמד דארקוס בפני בעיה אחרת, אם כי גדולה יותר -
הוא לא ידע איפה פונדק החזיר המעופש, ובמבוכי השוק מלאי הפונדקים סיכויו למצוא את הפונדק אפסיים.
מארי דמעת זהב הלכה ברחוב. אתמול בלילה נרצח עוד אציל מפונק אחד, חבר מועצה, איזה לני פולק-משהו. המקרה המוזר הוא שהוא נרצח במהלך פגישת מועצה - אבל זה לא אומר כלום. ממילא חצי מחברי המועצה רק משתמשים בתואר, ומגיעים פעם בחודש למועצה כדי שלא יעיפו אותם משם.
דמות לבושת ברדס נתקלה בה.
"אה…" שאלה הדמות. "את יודעת איפה פונדק החזיר המעופש?"
מארי ניסתה להיזכר.
"זה מקום מפוקפק," היא אמרה בחשש. "הרבה אלפים אפלים… למה אתה הולך לשם?"
"יש לי משהו לעשות שם…" הדמות אמרה, קולה מהסס.
"אני חיילת," אמרה מארי דמעת זהב, מגייסת את כל הסמכותיות שבה. "אם אתה הולך לשם לשתות ולתכנן פשעים, אני לא הולכת להנחות אותך."
הדמות שלפה שקיק קטן מחגורתה, והחלה לפשפש בו.
"אני לא אקבל שוחד," נאנחה מארי דמעת זהב. הרחובות היו מלאים בימינו באנשים מפוקפקים, ולא פעם ניסו לשחד אותה למען מטרה זו או אחרת. לכן כאשר הדמות הוציאה לוחית זהב דקה במקום מטבעות, אנקת הפתעה נפלטה מפיה.
ליניוס פולקרוק,
חבר מועצת דה-ראמה
חבר מועצת דה-ראמה
נכתב בגדול על הלוחית.
"נשלחתי לבדוק מה המצב שם, ולהחליט אם לסגור אותו." אמרה הדמות. השם היה מוכר למארי, אבל היא לא זכרה מאיפה…
"סליחה, אדון ליניוס," אמרה מארי בהיסוס. "אתה יודע, אתה עם ברדס על הפנים, ומגמגם, וקצת חשוד…"
"זה בסדר," קטע אותה האדון במהירות. "אז איפה הפונדק?"
דארקוס מחה את הזיעה ממצחו. החיילת שחורת השיער לא עלתה עליו, והיא אפילו לא חשדה בו מהרגע שהראה את הלוחית. היה לו מזל שיצא לו לשדוד את האציל ההוא…
חצי שעה אחר כך, עמד דארקוס מול פונדק חזיר המעופש. הוא הסיר את הברדס החם מראשו, התנשף כמה רגעים ונכנס לפונדק.
מארי דמעת זהב נעמדה מול הגופה של אותו אציל שנרצח. הוא היה שמן, לבוש בבגדים מעוטרים אם כי ספוגי דם, ולמרבה הפתעתה כל כספו נשאר עליו - נראה שהרוצח רצח למען הרצח. סביב הגופה התרוצצו חיילים, שוטרים ובלשים רבים, מנסים להחליט מה קרה כאן. החתך היה נקי וארוך, ונראה שחבר המועצה מת במידי. היה ברור שהוא לא נרצח על ידי חבר מועצה מתנגד, כי דמו האנושי התערבב בדם הסגול-כהה של אלפי לילה - לפחות הוא נאבק לפני מותו.
"תזכיר לי, מה שמו של חבר המועצה הזה?" שאלה מארי חייל שעבד לידה ומדד את עומק הפצע.
"ליניוס פולקרוק, נראה לי. למה?" ענה החייל, ורשם במגילה בידו כמה קבוצות מספרים.
משהו מאוד מוזר קורה פה, חשבה מארי, מחשבותיה מסתחררות.
"יש לי משימה אחרת," אמרה מארי. "אני חושבת שעליתי על הרוצח. פונדק חזיר… מעופש… מתחזה…"
מארי נפלה מעולפת על הקרקע. היא לא הייתה רגילה לדברים כאלה.
לחשוב שהיא עזרה לפושע…
פנים הפונדק היה חשוך ומסריח. כמה לפידים נשמענו על הקירות, אבל אורם העמום לא האיר את החדר במידה מספקת. חמישה שולחנות עץ ריקים עמדו, מעופשים, ברחבי החדר, ובפינה ישב אלף לילה אחד, בידו כוס בירה ריקה ומבטו הופנה לכיוון אקראי בחדר.
בקצה החדר המעופש עמד שולחן מלבני ארוך, שככל הנראה אמור היה להחליף את הבר. מספר בקבוקים כהים עמדו על השולחן, ומאחוריו עמדו כמה חביות גדולות.
אלפית אפלה זקנה, שיערה הכסוף קצוץ דק, ישבה על חבית קטנה ושתתה בירה כלשהי. גרזן גדול נתלה על הקיר מאחוריה, אך לא נראה שהיא יכלה להשתמש בו בידיה הדקות והחלושות. אולי הגרזן תלוי לקישוט, אולי להרחקת פושעים - ואולי הוא מזכרת מעברה של המוזגת, כשעוד הייתה צעירה וחזקה.
דארקוס נעמד מול הבר, והניח את המכתב על השולחן.
"באתי להפיל את משטר בני האדם," אמר דארקוס. "באתי להביא שוויון לכולם."
"אה," אמרה הזקנה. "איינור, יש לך עוד אחד חדש!"
לפני שהוא הספיק לשים לב, בקבוק כבד-להפליא נחת על ראשו, והכל החשיך.
"גבירתי! גבירתי, את שומעת אותי?" שמעה מארי קול מטושטש. "גבירתי, מה קרה? איזה רוצח?"
מארי פתחה את עיניה. מעליה עמד גבר שחור-שיער ואדום מדים, שסימן החרבות המוצלבות שעל כתפו סימן אותו כמפקד משנה בצבא. שתי חניתות נתלו על גבו, והוא החזיק בשתי כתפיה של מארי.
"אני לאגון מורבידלס, מפקד משנה מהאזור. את לא משרת תחתי, נכון?" שאל הגבר בקולו העמוק והכבד.
"לא, אדוני." אמרה מארי והצדיעה קלושות. "מה קרה לי…"
"גבירתי, אמרת דבר מה על רוצח, מתחזה, רגע לפני שהתמוטטת. מה גילית על רצח ליניוס, גבירתי?"
"תקרא לי מארי, אדוני." אמרה בתשישות מארי, וקמה על רגליה. "לפני שהגעתי הנה, פגש אותי אדם לבוש שחורים. הוא שאל אותי איפה פונדק החזיר המעופש, וכשסירבתי לענות, הוא אמר ששמו ליניוס, והוא חבר מועצה, והוא בא לבדוק בשם המועצה את טוהר המקום…"
"האמנת לו?" אמר בהפתעה לאגון.
"הוא הראה לי תגית שם ועליה כתוב שמו של ליניוס ותפקידו. אני חוששת שהתגית נלקחה מגופתו של ליניוס, ושאני בטיפשותי עזרתי לפושע…"
"להפך," אמר בחיוך לאגון. "הוא היה מגלה את המקום של הפונדק מתישהו.
אם הוא היה פועל לבד, הוא לא היה מחפש מקום לא מוכר. הוא עובד אצל מישהו.
ואנו הולכים לגלות מי זה אותו מישהו."