Aviad Sar-shalom
פונדקאי פעיל
הגנת עדים
בסך הכל התכנית להגנת עדים היתה הגיונית מאוד. הסוכנים א' ור' הכניסו את אופיר למשרד נוח עם כורסאות מרופדות ושולחן מעץ מלא, בכלל לא כמו החדרים הריקים האלה שרואים בטלוויזיה. הם נראו קצת מאיימים במשקפי השמש הכהים שלהם ובחליפות השחורות, אבל לא מאיימים בקטע רע. זאת היתה בדיוק מידת האיום שאתה רוצה לראות אצל מי שאמור להגן עליך ממתנקשים בין-לאומיים וממטענים מתחת לרכב ודברים מהסוג הזה.
בפגישה הראשונה הם הסבירו לו על התהליך.
"זה באמת לא כזה מסובך. אנחנו רק מנפיקים לך תעודה חדשה ומספר זהות חדש ומעבירים אותך לאיזה כתובת נחמדה. משהו בגליל. ונחליף לך תסרוקת ונביא לך משקפיים כאלה בלי מספר וזהו, אתה מסודר."
זה היה הרבה יותר פשוט ממה שתיאר לעצמו.
בפגישה השניה הם כבר הביאו לו את התעודות וגילחו אותו לגמרי כדי לשנות את המראה הכללי, והראו לו את המשקפיים שהוא עומד לקבל.
"מה זה, אני לא רואה עם זה כלום? לא אמרתם בלי מספר?"
"כן, בקשר לזה, מר א'..."
"רגע, לא אתה מר א'?"
הסוכן חמור הסבר יישר עניבה שחורה כפחם.
"אני הסוכן א'. אתה, אופיר, נכנס עכשיו לתכנית להגנת עדים. אז מעכשיו מר א', אוקי? אנחנו לא רוצים שמשהו ידלוף לעיתונות."
"והמשקפיים?"
"כן. אז חשבנו על זה עוד קצת וכל הקטע של הבלי מספר לא יעבוד. הרי אפשר לראות שזאת זכוכית בלי מספר, כן? אז אם תוכל רגע להיכנס בדלת הזאת אנחנו נסדר את הכל בניתוח קצר. זה ייקח רק כמה שניות..."
הוא יצא מהמשרדים אחרי הליך לייזר סטנדרטי לקיצור-ראיה עם שני סטים של משקפיים – משקפי שמש להגנה אחרי הניתוח ומשקפיים במספר 5.5 לראיה אחרי ההחלמה. זה לא היה הדבר הכי נוח בעולם אבל זה היה עדיף על חיים במנוסה מתמדת מפני רוצחים שכירים. אופיר לא התלונן.
הפגישה השלישית התקיימה שבוע לפני המשפט. הסוכן א' הגיע בחליפה מקומטת והסוכן ר' נראה מוטרד ולא הפסיק לצאת לעשן.
"קרה משהו?" שאל אופיר.
"תראה. האמת שיש לנו חדשות לא כל כך טובות. היינו צריכים לקבל כמה החלטות קשות, הסוכן ר' ואני."
"מה הסיפור? צריך לנתח לי את הפנים? הגבה ברגליים? שינוי מין?"
"זה לא נושא לבדיחות, מר א'. האיום על חייך מוערך כרגע כ"מיידי". יש הרבה בלגן סביב כל העניין הזה של הצוללות. אז לאור המצב החלטנו להשאיר אותך כאן איתנו בהשגחה מלאה עד למשפט."
"זה הכל? תשמע שהלחצת אותי, סוכנוס... כבבר חשבתי שאתם הולכים לנסר לי את עצמות הלחיים כדי שלא יזהו אותי בצילומים."
"בקשר לזה, מר א'..."
הניתוח היה בהרדמה מלאה, ואופיר התעורר ממנו יום למחרת עצמות לחיים מוגבהות ועיניים מקורבות זו לזו וקו שיער נמוך מהרגיל, ובעיקר שני שתלי טיטניום ברגליים שהוסיפו לו כמה סנטימטרים בגובה. הוא שנא את הפרצוף החדש אבל דווקא לא התנגד לגבוה קצת, ובסך הכל הרגיש שיצא מהעסקה במצב לא רע. וחוץ מזה, הכל עדיף על סכין בגב בסמטה חשוכה, לא?
הם הסבירו לו שיעבור לפחות חודש עד שיוכל ללכת, אבל זה לא ישנה הרבה מפני שבכל אופן הוא צריך להישאר במשרדים בזמן הקרוב. הוא ייתן את העדות שלו בדלתיים סגורות בתחילת שבוע הבא, ואחר כך הסוכנים כבר יחליטו מה לעשות איתו.
הרגליים שלו כאבו כל הזמן והפנים גירדו בכל מקום, אבל הוא קיבל מנות יפות של כדורים והצליח איכשהו לעבור את השבוע. אחרי שמסר את העדות הסוכנים א' ור' גילגלו אותו בכיסא בחזרה למשרד.
"אז מה עכשיו?" שאל. "בית הבראה?"
הסוכן ר' עישן בתוך המשרד, פעילות שהקפיד להימנע ממנה עד עכשיו. עננת עשן אפורה ריחפה בסמוך לתקרה.
"תראה מר א', הסוכן אמיר ואני-"
"אתה מתכוון הסוכן א' ואתה."
"מה? כן, אמ, זאת אומרת, תשכח מה שאמרתי. לא אמרתי כלום. אז הסוכן א' ואני חשבנו על זה עוד קצת, ואתה יודע, זה באמת לא מספיק מה שעשינו עד עכשיו. הרי יש היום זיהוי קולי, ניתוח שפת גוף, אינטונציה, גרפולוגיה. בעצם ממש קל לזהות מישהו גם אחרי שהלך לו חצי פרצוף, כן? אנחנו ממש חוששים לחייך."
"תראה, אני לא בא להגיד לך איך לעשות את העבודה שלך-"
"אז אל תגיד לי איך לעשות את העבודה שלי. הסוכן א' ואני החלטנו על שינוי התנהגות כולל. מהפך מוחלט בכל הרמות," הוא אמר את כל זה בסמכותיות ובסנטר מורם, אבל אז השתוחחו כתפיו הוא הוסיף במלמול: "הלוואי רק שהיה לנו רופא מוסמך שיודע לתפעל את המכונה."
"רגע, מה?"
"הסוכן א', תכניס בבקשה את המכונה."
המכונה היתה מפלצת מתכת מלאה מסמרים ומסורים ורצועות עור לכבילה. היא התגלגלה אל תוך החדר יחד עם שולחן אלומיניום קטן. ועל השולחן, מחובר לצינורות הזנה ושקוע למחצה בנוזל אפרפר, צף מוח אנושי שלם.
"השתגעתם לגמרי." אופיר ניסה לקום בתנועה פתאומית לפני שנזכר ששתי רגליו עדיין פצועות ומגובסות לחלוטין. הוא נפל על פניו, מניח לכיסא המרופד להתגלגל לאחור באיטיות. הסוכן ר' הרים אותו בכתפיו בקלות כאילו היה ילד קטן והושיב אותו בחזרה בכיסא.
"אל תעשה מזה עניין," אמר. "זה לא כואב בכלל. אתה אפילו לא תרגיש את ההשתלה." הוא נעץ מחט ארוכה בצווארו של אופיר, והתחושה בגופו אבדה כמעט מייד. הוא לא הרגיש יותר את הכאבים ברגליו, או את הלחץ של ידיו כנגד מסעד הכיסא, או את האחיזה האיתנה של הסוכן ר' בכתפיו. הוא לא הרגיש דבר. הוא שמע את הסוכן א' מגלגל את המכונה אל מאחורי גבו.
"הנה, הראש שלך נכנס כאן." הוא ראה את חישוקי המתכת נסגרים מעל מצחו ושמע את הברגים מסתובבים ונלחצים אל הגולגולת, אבל לא הרגיש דבר מכל זה. הוא ניסה להיאבק, להשתולל, להרביץ, אבל האיברים בגופו חדלו מלציית. הוא לא הצליח להזיז אפילו זרת. "ועכשיו אני מנסר פה מסביב, אל תדאג, זה רק שתי דקות."
קול הזמזום המתכתי של מסור-דיסק חשמלי מילא את החדר. אופיר לא יכל להרגיש דבר, אבל בזוית העין נדמה היה לו שהוא רואה רסיסי דם ואבק-עצמות מתפזרים על הרצפה מאחוריו.
"זה הכל. יופי, ככה, חתך נקי, בדיוק עד... כאן."
הזמזום פסק. הסוכן א' ניגש אל שולחן האלומיניום וניתק את המוח מצינורות ההזנה. הוא שלף אותו בזהירות, בשתי ידיים, מתוך קערת הנוזלים.
"אל תדאג, אופיר. הכל ייגמר תוך דקה, ואתה תרגיש כמו חדש. בכלל לא תזכור את כל הפרשה המצערת הזאת. אנחנו שולחים אותך לגליל, אתה זוכר? סידרנו לך שם בית נחמד עם נוף ירוק ופורח, וגם לא תצטרך לעבוד בכלל, דאגנו לזה כבר. אתה מסודר, שומע? בסוף הכל יהיה בסדר גמור."
הוא נעמד מאחורי ראשו של אופיר. אופיר לא יכל לראות זאת, אבל הוא ידע שהסוכן א' מודד את מוחו במבט קר ובוחן מאיפה כדאי לאחוז בו כדי לבצע את ההחלפה. הוא שמע את הברגים חורקים כנגד הגולגולת שלו. או שאולי הגולגולת חרקה כנגד הברגים? זה היה רעש צורם ומטריד, והוא גרם לו לעצום את עיניו בכאב שלא הרגיש.
וכשעצם את עיניו הבחין ברעש נוסף על רקע צרימת המתכות, מעין קול יניקה דביק, כאילו יד מוצקה במיוחד נכנסה לתוך שלולית בוץ סמיכה ויצאה במהירות,
ואז,
בסך הכל התכנית להגנת עדים היתה הגיונית מאוד. הסוכנים א' ור' הכניסו את אופיר למשרד נוח עם כורסאות מרופדות ושולחן מעץ מלא, בכלל לא כמו החדרים הריקים האלה שרואים בטלוויזיה. הם נראו קצת מאיימים במשקפי השמש הכהים שלהם ובחליפות השחורות, אבל לא מאיימים בקטע רע. זאת היתה בדיוק מידת האיום שאתה רוצה לראות אצל מי שאמור להגן עליך ממתנקשים בין-לאומיים וממטענים מתחת לרכב ודברים מהסוג הזה.
בפגישה הראשונה הם הסבירו לו על התהליך.
"זה באמת לא כזה מסובך. אנחנו רק מנפיקים לך תעודה חדשה ומספר זהות חדש ומעבירים אותך לאיזה כתובת נחמדה. משהו בגליל. ונחליף לך תסרוקת ונביא לך משקפיים כאלה בלי מספר וזהו, אתה מסודר."
זה היה הרבה יותר פשוט ממה שתיאר לעצמו.
בפגישה השניה הם כבר הביאו לו את התעודות וגילחו אותו לגמרי כדי לשנות את המראה הכללי, והראו לו את המשקפיים שהוא עומד לקבל.
"מה זה, אני לא רואה עם זה כלום? לא אמרתם בלי מספר?"
"כן, בקשר לזה, מר א'..."
"רגע, לא אתה מר א'?"
הסוכן חמור הסבר יישר עניבה שחורה כפחם.
"אני הסוכן א'. אתה, אופיר, נכנס עכשיו לתכנית להגנת עדים. אז מעכשיו מר א', אוקי? אנחנו לא רוצים שמשהו ידלוף לעיתונות."
"והמשקפיים?"
"כן. אז חשבנו על זה עוד קצת וכל הקטע של הבלי מספר לא יעבוד. הרי אפשר לראות שזאת זכוכית בלי מספר, כן? אז אם תוכל רגע להיכנס בדלת הזאת אנחנו נסדר את הכל בניתוח קצר. זה ייקח רק כמה שניות..."
הוא יצא מהמשרדים אחרי הליך לייזר סטנדרטי לקיצור-ראיה עם שני סטים של משקפיים – משקפי שמש להגנה אחרי הניתוח ומשקפיים במספר 5.5 לראיה אחרי ההחלמה. זה לא היה הדבר הכי נוח בעולם אבל זה היה עדיף על חיים במנוסה מתמדת מפני רוצחים שכירים. אופיר לא התלונן.
הפגישה השלישית התקיימה שבוע לפני המשפט. הסוכן א' הגיע בחליפה מקומטת והסוכן ר' נראה מוטרד ולא הפסיק לצאת לעשן.
"קרה משהו?" שאל אופיר.
"תראה. האמת שיש לנו חדשות לא כל כך טובות. היינו צריכים לקבל כמה החלטות קשות, הסוכן ר' ואני."
"מה הסיפור? צריך לנתח לי את הפנים? הגבה ברגליים? שינוי מין?"
"זה לא נושא לבדיחות, מר א'. האיום על חייך מוערך כרגע כ"מיידי". יש הרבה בלגן סביב כל העניין הזה של הצוללות. אז לאור המצב החלטנו להשאיר אותך כאן איתנו בהשגחה מלאה עד למשפט."
"זה הכל? תשמע שהלחצת אותי, סוכנוס... כבבר חשבתי שאתם הולכים לנסר לי את עצמות הלחיים כדי שלא יזהו אותי בצילומים."
"בקשר לזה, מר א'..."
הניתוח היה בהרדמה מלאה, ואופיר התעורר ממנו יום למחרת עצמות לחיים מוגבהות ועיניים מקורבות זו לזו וקו שיער נמוך מהרגיל, ובעיקר שני שתלי טיטניום ברגליים שהוסיפו לו כמה סנטימטרים בגובה. הוא שנא את הפרצוף החדש אבל דווקא לא התנגד לגבוה קצת, ובסך הכל הרגיש שיצא מהעסקה במצב לא רע. וחוץ מזה, הכל עדיף על סכין בגב בסמטה חשוכה, לא?
הם הסבירו לו שיעבור לפחות חודש עד שיוכל ללכת, אבל זה לא ישנה הרבה מפני שבכל אופן הוא צריך להישאר במשרדים בזמן הקרוב. הוא ייתן את העדות שלו בדלתיים סגורות בתחילת שבוע הבא, ואחר כך הסוכנים כבר יחליטו מה לעשות איתו.
הרגליים שלו כאבו כל הזמן והפנים גירדו בכל מקום, אבל הוא קיבל מנות יפות של כדורים והצליח איכשהו לעבור את השבוע. אחרי שמסר את העדות הסוכנים א' ור' גילגלו אותו בכיסא בחזרה למשרד.
"אז מה עכשיו?" שאל. "בית הבראה?"
הסוכן ר' עישן בתוך המשרד, פעילות שהקפיד להימנע ממנה עד עכשיו. עננת עשן אפורה ריחפה בסמוך לתקרה.
"תראה מר א', הסוכן אמיר ואני-"
"אתה מתכוון הסוכן א' ואתה."
"מה? כן, אמ, זאת אומרת, תשכח מה שאמרתי. לא אמרתי כלום. אז הסוכן א' ואני חשבנו על זה עוד קצת, ואתה יודע, זה באמת לא מספיק מה שעשינו עד עכשיו. הרי יש היום זיהוי קולי, ניתוח שפת גוף, אינטונציה, גרפולוגיה. בעצם ממש קל לזהות מישהו גם אחרי שהלך לו חצי פרצוף, כן? אנחנו ממש חוששים לחייך."
"תראה, אני לא בא להגיד לך איך לעשות את העבודה שלך-"
"אז אל תגיד לי איך לעשות את העבודה שלי. הסוכן א' ואני החלטנו על שינוי התנהגות כולל. מהפך מוחלט בכל הרמות," הוא אמר את כל זה בסמכותיות ובסנטר מורם, אבל אז השתוחחו כתפיו הוא הוסיף במלמול: "הלוואי רק שהיה לנו רופא מוסמך שיודע לתפעל את המכונה."
"רגע, מה?"
"הסוכן א', תכניס בבקשה את המכונה."
המכונה היתה מפלצת מתכת מלאה מסמרים ומסורים ורצועות עור לכבילה. היא התגלגלה אל תוך החדר יחד עם שולחן אלומיניום קטן. ועל השולחן, מחובר לצינורות הזנה ושקוע למחצה בנוזל אפרפר, צף מוח אנושי שלם.
"השתגעתם לגמרי." אופיר ניסה לקום בתנועה פתאומית לפני שנזכר ששתי רגליו עדיין פצועות ומגובסות לחלוטין. הוא נפל על פניו, מניח לכיסא המרופד להתגלגל לאחור באיטיות. הסוכן ר' הרים אותו בכתפיו בקלות כאילו היה ילד קטן והושיב אותו בחזרה בכיסא.
"אל תעשה מזה עניין," אמר. "זה לא כואב בכלל. אתה אפילו לא תרגיש את ההשתלה." הוא נעץ מחט ארוכה בצווארו של אופיר, והתחושה בגופו אבדה כמעט מייד. הוא לא הרגיש יותר את הכאבים ברגליו, או את הלחץ של ידיו כנגד מסעד הכיסא, או את האחיזה האיתנה של הסוכן ר' בכתפיו. הוא לא הרגיש דבר. הוא שמע את הסוכן א' מגלגל את המכונה אל מאחורי גבו.
"הנה, הראש שלך נכנס כאן." הוא ראה את חישוקי המתכת נסגרים מעל מצחו ושמע את הברגים מסתובבים ונלחצים אל הגולגולת, אבל לא הרגיש דבר מכל זה. הוא ניסה להיאבק, להשתולל, להרביץ, אבל האיברים בגופו חדלו מלציית. הוא לא הצליח להזיז אפילו זרת. "ועכשיו אני מנסר פה מסביב, אל תדאג, זה רק שתי דקות."
קול הזמזום המתכתי של מסור-דיסק חשמלי מילא את החדר. אופיר לא יכל להרגיש דבר, אבל בזוית העין נדמה היה לו שהוא רואה רסיסי דם ואבק-עצמות מתפזרים על הרצפה מאחוריו.
"זה הכל. יופי, ככה, חתך נקי, בדיוק עד... כאן."
הזמזום פסק. הסוכן א' ניגש אל שולחן האלומיניום וניתק את המוח מצינורות ההזנה. הוא שלף אותו בזהירות, בשתי ידיים, מתוך קערת הנוזלים.
"אל תדאג, אופיר. הכל ייגמר תוך דקה, ואתה תרגיש כמו חדש. בכלל לא תזכור את כל הפרשה המצערת הזאת. אנחנו שולחים אותך לגליל, אתה זוכר? סידרנו לך שם בית נחמד עם נוף ירוק ופורח, וגם לא תצטרך לעבוד בכלל, דאגנו לזה כבר. אתה מסודר, שומע? בסוף הכל יהיה בסדר גמור."
הוא נעמד מאחורי ראשו של אופיר. אופיר לא יכל לראות זאת, אבל הוא ידע שהסוכן א' מודד את מוחו במבט קר ובוחן מאיפה כדאי לאחוז בו כדי לבצע את ההחלפה. הוא שמע את הברגים חורקים כנגד הגולגולת שלו. או שאולי הגולגולת חרקה כנגד הברגים? זה היה רעש צורם ומטריד, והוא גרם לו לעצום את עיניו בכאב שלא הרגיש.
וכשעצם את עיניו הבחין ברעש נוסף על רקע צרימת המתכות, מעין קול יניקה דביק, כאילו יד מוצקה במיוחד נכנסה לתוך שלולית בוץ סמיכה ויצאה במהירות,
ואז,