זה סיפור היסטורי קצר, שמהווה מעין המשך ל https://www.pundak.co.il/forums/threads/38884 . לא חובה לקרוא את הקודם כדי להבין את הסיפור הזה:
395, כפר גותי בדאקיה
ויזימאר ישב על מזרן הקש שבביתו, מתעסק בעצבנות בבגדי הבד האפורים-חומים שלו. ''אבא, אתה תחזור, נכון?'', הילד בן ה-10 שאל את אביו, גבר חסון, בהיר שיער וגבוה. אביו נטל את מגן העץ ואת החנית הארוכה שלו. ''כן'', אמר אביו, ''מבטיח. עם עשרה ראשים של הונים משופדים על החנית שלי!'', הכריז. אמו, אישה חומת שיער, גבוהה וכחולת עיניים, חיבקה ונשקה לאביו, בעוד ויזימאר מסיט את מבטו. איכס, חשב. ויזימאר קם, וחיבק אותו. ''כשאהיה גדול, אהיה לוחם גדול כמוך'', לחש לאביו. ''אין לי ספק'', לחש אביו. ויזימאר הרגיש את החום והיציבות של אביו. אף אחד לא יהרוג אדם כזה חזק, חשב, גם לא ההונים הפחדנים. אחרונה קמה אחותו, נערה בת 17 בשם גלסווינטה. היא חיבקה את אביו חיבוק ארוך, ולבסוף הוא יצא מהבית. ''אני מבטיח לבוא עם 10 ראשים!'', הספיק לקרוא לעברם, לפני שהצטרף לשורות הלוחמים האמיצים.
ויזימאר התפתה להציץ מדלת הבית, אך אמו שיכנעה אותו להישאר בבית. ''אל תדאג'', אחותו חיבקה אותו, בעוד שניהם ישובים על מזרן הקש שבחדר היחיד בבית. ''אבא יהיה בסדר''. ''לספר לכם שוב על ת'ור ונחש העולם?'', שאלה אמם, בעודה משחקת בפגיון שקיבלה במתנה מאבא. ''כן'', אמר ויזימאר, בתקווה לשכוח מההונים הפחדנים. אמו התיישבה, והתחילה לספר בפעם האלף על ת'ור הגיבור, ועל מסע הדיג שלו, כשהוא דג את נחש העולם עם ראש ענק של פר. מדי פעם צעקות הקרב הפריעו לסיפור, וויזימאר נמלא חשק לתפוס פגיון או אפיו מקל ולצאת לעזור לאבא. לא, אמר לעצמו בלב, כשאהיה בן 16 אוכל להילחם. הוא כפה על עצמו להישאר במקומו, עד שרעש של פרסות מתקרבות נשמע מבעד לדלת. ''מי אלה?'', שאל הילד, יודע את התשובה אך מנסה לא לחשוב על כך. ''הכלבים עקומי העיניים'', אמרה אימו.
אמו קמה מייד, ונעלה את דלת הבית. היא אחזה במהירות בפגיונה. ''תשבו שם'', היא אמרה בקול שניסה, בלי הצלחה, לשדר שאין מה לפחד. ויזימאר התכווץ על המזרן. ''אל תפחד'', אמרה אחותו, רועדת. הלב שלו פעם בקצב מטורף, והוא הרגיש איך דמעה מצטברת בעינו. לא, הוא חשב. אני לא הוני פחדן ונשי. אני גיבור גרמאני. גיבורים לא בוכים. קול חבטה נשמע מהדלת. ויזימאר הביט לשם, מאלץ את עצמו להסתכל במבט עז של גיבורים.
קול חבטה נוסף נשמע, ולבסוף מכת חרב הבקיעה את הדלת. ויזיאר התכווץ בחיק אחותו. רק אמו עמדה, במבט רושף בעיניה וביד דרוכה עם סכין. לבית נכנס גבר בינוני בן כ-35, עיניו מלוכסנות (עקומות, חשב ויזימאר), ומבטו שידר תאוות דם ובצע. חרבו הייתה מלוכלכת בדם. אמו הייתה זריזה כצפעונית, ואמיצה כמו ברסרקרית. ''שלא תיגע בילדים שלי!'', היא צעקה, והסתערה על הפורץ האכזר. היא דקרה לעברו בפגיון-אך הוא הצליח להתחמק הצידה, זריז כמעט כמוה. שנאה התערבבה בפחד ובאומץ המזויף שבמבטו של ויזימאר. ''את לוחמת מעולה'', אמר בלעגנות ההוני. ''אני יודעת'', אמרה אימו בקור רוח, והדפה עם פגיונה מכת חרב של הפולש, שניסה לערוף את ראשה. ויזימאר נמלא מעט תקווה-אולי בכל זאת תנצח אימו את הכלב עקום-העיניים?
ההוני הניף את חרבו, מתכונן לערוף את ראשה של אמו. אך אימו הייתה זריזה וחכמה, חשב ויזימאר, ומיהרה להציב את פגיונה כנגד המכה בצוואר. אבל... הפורץ הנחית את החרב על צלעה. ''אמא!'', ויזימאר וגלסוינטה צעקו כאחד. ''אל... '', חרחרה אימו, ''תפגע... בילדים...''. הילד סובב את מבטו, וטמן את פניו אצל אחותו. הוא שמע את החרב של הרוצח ננעצת באמו. הוא בכה, בכה כמו שלא בכה מעולם. ''אמא...'', לחש. הוא הרגיש את דמעותיה החמות של אחותו על כתפיו.
''ועכשיו'', אמר ההוני בתאוות בצע לא-מוסתרת, ''אתם. איפה חפצי הערך בבית שלכם?''. גלסוינטה קמה, רועדת ודומעת. ''אם ניתן לך אותם'', שאלה, 'לא תיפגע בנו?...''. ''לא'', פלט הרוצח בגסות. ויזימאר חש צורך עז לכרות לו את הראש,שרק ידיו הריקות וההבנה שההוני חזק ממנו בהרבה מנעו. גלסוינטה נתנה לשודד תיבה, תיבת האוצר המשפחתי. לפתע-
הרוצח תפס בחוזקה בידה של אחותו. שקרן מסריח, חשב ויזימאר בשנאה בוערת. ''אמרת שלא תפגע בנו!'', זעקה גלסוינטה. ''אני אומר הרבה דברים'', אמר השודד השקרן בטון קר. ''בך לא אפגע'', אמר לויזימאר. ''לך! רוץ, ברח, לפני שאתחרט!''.
ויזימאר יצא מהר מהבית, מנסה לא לחשוב על מה שההוני מעולל לאחותו. הוא נחרד למראה העיירה. שבילי העיירה היו חלקלקים מדם, ומכל עבר נשמעו צעקות רמות בהונית, וצרחות נשים וילדים. הוא רץ במהירות מהבית,מנסה להתעלם מצחנת הדם הנוראית. ולפתע, מאחוריו נשמעו פרסות. הילד הביט לרגע לאחור-והתחרט על כך.
פרש הוני, בן כ-25, חסון, גבוה ואפילו קצת נאה-יחסית להוני, כמובן, דהר לעברו, ותפס אותו בצווארונו. ויזימאר הרגיש כיצד הוא כמעט נחנק, כשהפרש ירד איתו מהסוס, השכיב אותו על הקרקע והצמיד לחזהו פגיון. ''אם תזוז'', אמר, ''אתה מת.'' ויזימאר לא ניסה לברוח. ההוני קשר את ידיו ורגליו, ושם אותו באחורי האוכף. הפרש עצמו עלה על הסוס, ובעוד שני שקים מצלצלים על מותניו, הוא דהר כחצי קילומטר משם, לעבר מחנה גדול של אוהלים.
הפרש קשר את סוסו ליד אחד מהם, הוריד את ויזימאר הכבול מהסוס, ונכנס באוהל, מניח את ויזימאר, בגועל מובהק, על שטיח צמר על הקרקע. ילד בן כ-7 חלף ליד רגליו של ויזימאר, והסתער על הפרש בחיבוק. ''אבא! חזרת!'', הוא צעק. ''גם אני אוהב אותך, בן שלי'', אמר ההוני בחיבה, מחבק את בנו באהבה. לפתע, אישה מלוכסנת בת 25 בערך באה, דורכת בצורה כואבת על רגלו של ויזימאר. ''קורידאק!'', היא אמרה, מחבקת אותו באהבה. ''מאדה'', קורידאק הפרש אמר באותה מידת חיבה. ''אבא, מי זה?'', שאל הילד, קוטע את הרגע הרומנטי של שני ההונים. ''זה העבד החדש שלנו'', אמר קורידאק, כאילו שדיבר על כבש או שטיח. ״אני מתכנן למכור אותו לביזנטים, הם ידעו מה לעשות עם הסמרטוט״. ויזימאר התאפק לא להביא להוני בעיטה כואבת בחלציים. ״בוא!״, אמר קורידאק, תפס אותו חזק בידו וגרר אותו משם.
ויזימאר היה באחורי האוכף של קורידאק, והתפלל לאלים שיקנה אותו איש נחמד יותר מההוני שלכד אותו. ידיו כאבו אחרי כמה ימים בהם היה כבול באוהל ההוני, וחי על לחם צר ומים לחץ, בעודו שומע קולו צחוק, שירה ואכילה מעבר ליריעת הבד שהפרידה אותו ממשפחת ההונים. ידיו היו עדיין כבולות, וכך גם רגליו, לוודא שלא יברח. ממה שהוא הצליח לראות, הם רכבו בשביל בלב שדה, כשחורשה דלילה של אורנים מתנשאת בצד. מצידי הדרך היו בתי אבן קטנים, ואנשים נמוכים למדיי וכהי שיער חרשו את השדות ורעו כבשים.
לבסוף, עצר קורידאק, ירד מעל גב הסוס והוריד גם את ויזימאר. ''אם תנסה לברוח, תמות'', אמר ההוני, חותך את הקשרים ברגליו של ויזימאר ולאחר מכן קושר סביב צווארו של ויזימאר לולאה במעין לאסו. הם הגיעו לעיר לא-גדולה עם בנייני אבן ורחובות מרוצפים. צעקות סוחרים ביוונית נשמעו מכל מקום, ואנשים לבושי טוניקות הלכו בצידי הרחובות, בעוד רוכבי-סוסים ועגלות עשו את דרכם במרכזם.
ההוני והילד הגרמאני הילכו ברחובות, עד שלבסוף הגיעו לשוק הומה-אדם שבצדדיו במות עץ, עליהן גברים יווניים ואף כמה הונים צעקו וקראו לכולם לבוא ולקנות את העבדים השריריים והנשים הנאות שמכרו. ''עבד גרמאני חסון וחזק, מעולה לכל עבודת כפיים, בן 20, רק 50 דינר!'' קרא אחד, ''נערה סלאבית בת 17, יפה וצייתנית, רק 45 דינר!'', קרא אחר. קורידאק הוביל אותם דרך מעבר צדדי מאחורי הבמות, ועלה על אחת עם הילד. ''אם לא יקנו אותך'', אמר קורידאק לויזימאר, ''אני אכרות לך את הגפיים ואשליך אותך לכלבים''.
''ילד גרמאני צייתן וחכם'', קרא ההוני, ''רק 20 דינר!''. איש יווני שעבר שם עצר. ''על זה נראה לך שאני אשלם לך 20 דינר?'', הוא צעק להוני. ''הדבר הזה שווה בקושי 5 דינר!''. ''10 דינר!'', קרא קורידאק. ''אני אקנה אותו!'', קרא איש מזוקן ושחור גלימה שעמד שם. הוא עלה לבמה, והושיט לקורידאק 10 מטבעות כסף. ''כך אותו'', אמר קורידאק, והלך משם בעוד המטבעות מקרקשות בשקית העור שלו.
''מי אתה?'', שאל ויזימאר את הזקן. ''אפולוניוס'', אמר האיש, ''הכומר של העיר והאדון החדש שלך''. הם נכנסו לבית אבן בינוני בצד הרחוב, ואפולוניוס סגר את הדלת. הוא הוריד את הכובע השחור והגלילי שלו והניח אותו על שולחן אבן נמוך. ''מי אתה?'', הוא שאל, מתיישב על ספה בצד החדר, מזמין את ויזימאר להתיישב גם. ''אאנניי ווייזימאר'', גמגם הילד בהתחלה אך השתלט על מבוכתו. ''תודה שהצלת אותי מהרשע הזה.'' ''אל תודה לי'', אמר אפולוניוס, מלטף את זקנו שכבר זרקה בו שיבה. ''אתה הרי תעשה את מלאכות הבית, ובבוא היום תתגייס ללגיונות האימפריה''. ויזימאר ניסה לעכל את מה שכומר אמר. לא כזה גרוע, חשב, בהשוואה למה שהיה יכול לקרות לי. ''אבל הערב'', אמר הכומר, ''תהיה לנו מסיבה גדולה, שאתה המרכז שלה''. ''מה תהיה המסיבה?'', שאל ויזימאר בסקרנות. ''זו הפתעה'', אמר הכומר.
כשהשמש החלה לשקוע, הכנסיה של העיירה הייתה מלאה באנשים, אך לא מלאה לגמרי. הכיפה שבראשה התנוססה, ונרות וקטורת דלקו והפיצו אווירה מסתורית (ומחניקה), ופסיפסי זהב עיטרו את הכיפה ואת הקפלות. בקצה הכנסיה, היכן שעמדו וויזימאר ואדונו, היה מזבח שיש ופסיפס, ולפניו בריכה בעומק של כשני מטר, בצורת צלב. ''אנשי העיירה היקרים והמכובדים!'', קרא הכומר. ''אתם באתם לכאן הערב, כדי לחזות בטבילתו של עבדי הצעיר ויזימאר. בסוף הערב הוא יהיה חבר שווה ערך בקהילת המאמינים, וישרת נאמנה את הדת.'' ויזימאר רצה למחות. הוא לא רצה לוותר על אמונות אבותיו, על האגדות והמיתוסים שהכיר והאמין בהם מאז שהיה קטן... אבל לא הייתה לו ברירה. הוא לא רצה לדעת מה יקרה אם יסרב.
לפי ההוראות שלחש אפולוניוס, ויזימאר נכנס לבריכה, וטבל בה עד שכל גופו היה במים. הכומר עמד מעליו, מברך עליו בשתי ידיים ומדקלם תפילות ביוונית. לבסוף הוציא ויזימאר את ראשו. ''וזוהי לידתו החדשה ונטולת החטא הקדמון של ויסימארוס!'', קרא הכומר. ויזימאר נמלא כעס, ורק בקושי ריסן אותו. לא מספיק שינה לי את הדת, חשב, גם את השם?! אחרי הטבילה נערכה ארוחה בה ויזימאר כמעט ולא אכל מכעס, ולבסוף הם חזרו לבית, והכומר הראה לו את מקום השינה שלו: מזרן קש יחד עם שני עבדיו האחרים של הכומר.
ויסימארוס גדל להיות נער צייתן ואדוק, לפחות כלפי חוץ. הוא מעולם לא הורשה לדבר בגרמאנית (פעם כשהכומר שמע אותו עושה זאת הוא נתן לו סטירה), ומעולם לא העז למחות על שינוי שמו או ההטבלה שלו. לבסוף, כשבגר והיה לעלם גבוה, חסון ובהיר שיער בן 16, שלח אותו הכומר לשרת בצבא הביזנטי. ''שם תועיל ותעזור יותר'', הוא אמר. זה סופו של הסיפור הזה, והתחלתו של הסיפור הבא...
אשמח לביקורות!
395, כפר גותי בדאקיה
ויזימאר ישב על מזרן הקש שבביתו, מתעסק בעצבנות בבגדי הבד האפורים-חומים שלו. ''אבא, אתה תחזור, נכון?'', הילד בן ה-10 שאל את אביו, גבר חסון, בהיר שיער וגבוה. אביו נטל את מגן העץ ואת החנית הארוכה שלו. ''כן'', אמר אביו, ''מבטיח. עם עשרה ראשים של הונים משופדים על החנית שלי!'', הכריז. אמו, אישה חומת שיער, גבוהה וכחולת עיניים, חיבקה ונשקה לאביו, בעוד ויזימאר מסיט את מבטו. איכס, חשב. ויזימאר קם, וחיבק אותו. ''כשאהיה גדול, אהיה לוחם גדול כמוך'', לחש לאביו. ''אין לי ספק'', לחש אביו. ויזימאר הרגיש את החום והיציבות של אביו. אף אחד לא יהרוג אדם כזה חזק, חשב, גם לא ההונים הפחדנים. אחרונה קמה אחותו, נערה בת 17 בשם גלסווינטה. היא חיבקה את אביו חיבוק ארוך, ולבסוף הוא יצא מהבית. ''אני מבטיח לבוא עם 10 ראשים!'', הספיק לקרוא לעברם, לפני שהצטרף לשורות הלוחמים האמיצים.
ויזימאר התפתה להציץ מדלת הבית, אך אמו שיכנעה אותו להישאר בבית. ''אל תדאג'', אחותו חיבקה אותו, בעוד שניהם ישובים על מזרן הקש שבחדר היחיד בבית. ''אבא יהיה בסדר''. ''לספר לכם שוב על ת'ור ונחש העולם?'', שאלה אמם, בעודה משחקת בפגיון שקיבלה במתנה מאבא. ''כן'', אמר ויזימאר, בתקווה לשכוח מההונים הפחדנים. אמו התיישבה, והתחילה לספר בפעם האלף על ת'ור הגיבור, ועל מסע הדיג שלו, כשהוא דג את נחש העולם עם ראש ענק של פר. מדי פעם צעקות הקרב הפריעו לסיפור, וויזימאר נמלא חשק לתפוס פגיון או אפיו מקל ולצאת לעזור לאבא. לא, אמר לעצמו בלב, כשאהיה בן 16 אוכל להילחם. הוא כפה על עצמו להישאר במקומו, עד שרעש של פרסות מתקרבות נשמע מבעד לדלת. ''מי אלה?'', שאל הילד, יודע את התשובה אך מנסה לא לחשוב על כך. ''הכלבים עקומי העיניים'', אמרה אימו.
אמו קמה מייד, ונעלה את דלת הבית. היא אחזה במהירות בפגיונה. ''תשבו שם'', היא אמרה בקול שניסה, בלי הצלחה, לשדר שאין מה לפחד. ויזימאר התכווץ על המזרן. ''אל תפחד'', אמרה אחותו, רועדת. הלב שלו פעם בקצב מטורף, והוא הרגיש איך דמעה מצטברת בעינו. לא, הוא חשב. אני לא הוני פחדן ונשי. אני גיבור גרמאני. גיבורים לא בוכים. קול חבטה נשמע מהדלת. ויזימאר הביט לשם, מאלץ את עצמו להסתכל במבט עז של גיבורים.
קול חבטה נוסף נשמע, ולבסוף מכת חרב הבקיעה את הדלת. ויזיאר התכווץ בחיק אחותו. רק אמו עמדה, במבט רושף בעיניה וביד דרוכה עם סכין. לבית נכנס גבר בינוני בן כ-35, עיניו מלוכסנות (עקומות, חשב ויזימאר), ומבטו שידר תאוות דם ובצע. חרבו הייתה מלוכלכת בדם. אמו הייתה זריזה כצפעונית, ואמיצה כמו ברסרקרית. ''שלא תיגע בילדים שלי!'', היא צעקה, והסתערה על הפורץ האכזר. היא דקרה לעברו בפגיון-אך הוא הצליח להתחמק הצידה, זריז כמעט כמוה. שנאה התערבבה בפחד ובאומץ המזויף שבמבטו של ויזימאר. ''את לוחמת מעולה'', אמר בלעגנות ההוני. ''אני יודעת'', אמרה אימו בקור רוח, והדפה עם פגיונה מכת חרב של הפולש, שניסה לערוף את ראשה. ויזימאר נמלא מעט תקווה-אולי בכל זאת תנצח אימו את הכלב עקום-העיניים?
ההוני הניף את חרבו, מתכונן לערוף את ראשה של אמו. אך אימו הייתה זריזה וחכמה, חשב ויזימאר, ומיהרה להציב את פגיונה כנגד המכה בצוואר. אבל... הפורץ הנחית את החרב על צלעה. ''אמא!'', ויזימאר וגלסוינטה צעקו כאחד. ''אל... '', חרחרה אימו, ''תפגע... בילדים...''. הילד סובב את מבטו, וטמן את פניו אצל אחותו. הוא שמע את החרב של הרוצח ננעצת באמו. הוא בכה, בכה כמו שלא בכה מעולם. ''אמא...'', לחש. הוא הרגיש את דמעותיה החמות של אחותו על כתפיו.
''ועכשיו'', אמר ההוני בתאוות בצע לא-מוסתרת, ''אתם. איפה חפצי הערך בבית שלכם?''. גלסוינטה קמה, רועדת ודומעת. ''אם ניתן לך אותם'', שאלה, 'לא תיפגע בנו?...''. ''לא'', פלט הרוצח בגסות. ויזימאר חש צורך עז לכרות לו את הראש,שרק ידיו הריקות וההבנה שההוני חזק ממנו בהרבה מנעו. גלסוינטה נתנה לשודד תיבה, תיבת האוצר המשפחתי. לפתע-
הרוצח תפס בחוזקה בידה של אחותו. שקרן מסריח, חשב ויזימאר בשנאה בוערת. ''אמרת שלא תפגע בנו!'', זעקה גלסוינטה. ''אני אומר הרבה דברים'', אמר השודד השקרן בטון קר. ''בך לא אפגע'', אמר לויזימאר. ''לך! רוץ, ברח, לפני שאתחרט!''.
ויזימאר יצא מהר מהבית, מנסה לא לחשוב על מה שההוני מעולל לאחותו. הוא נחרד למראה העיירה. שבילי העיירה היו חלקלקים מדם, ומכל עבר נשמעו צעקות רמות בהונית, וצרחות נשים וילדים. הוא רץ במהירות מהבית,מנסה להתעלם מצחנת הדם הנוראית. ולפתע, מאחוריו נשמעו פרסות. הילד הביט לרגע לאחור-והתחרט על כך.
פרש הוני, בן כ-25, חסון, גבוה ואפילו קצת נאה-יחסית להוני, כמובן, דהר לעברו, ותפס אותו בצווארונו. ויזימאר הרגיש כיצד הוא כמעט נחנק, כשהפרש ירד איתו מהסוס, השכיב אותו על הקרקע והצמיד לחזהו פגיון. ''אם תזוז'', אמר, ''אתה מת.'' ויזימאר לא ניסה לברוח. ההוני קשר את ידיו ורגליו, ושם אותו באחורי האוכף. הפרש עצמו עלה על הסוס, ובעוד שני שקים מצלצלים על מותניו, הוא דהר כחצי קילומטר משם, לעבר מחנה גדול של אוהלים.
הפרש קשר את סוסו ליד אחד מהם, הוריד את ויזימאר הכבול מהסוס, ונכנס באוהל, מניח את ויזימאר, בגועל מובהק, על שטיח צמר על הקרקע. ילד בן כ-7 חלף ליד רגליו של ויזימאר, והסתער על הפרש בחיבוק. ''אבא! חזרת!'', הוא צעק. ''גם אני אוהב אותך, בן שלי'', אמר ההוני בחיבה, מחבק את בנו באהבה. לפתע, אישה מלוכסנת בת 25 בערך באה, דורכת בצורה כואבת על רגלו של ויזימאר. ''קורידאק!'', היא אמרה, מחבקת אותו באהבה. ''מאדה'', קורידאק הפרש אמר באותה מידת חיבה. ''אבא, מי זה?'', שאל הילד, קוטע את הרגע הרומנטי של שני ההונים. ''זה העבד החדש שלנו'', אמר קורידאק, כאילו שדיבר על כבש או שטיח. ״אני מתכנן למכור אותו לביזנטים, הם ידעו מה לעשות עם הסמרטוט״. ויזימאר התאפק לא להביא להוני בעיטה כואבת בחלציים. ״בוא!״, אמר קורידאק, תפס אותו חזק בידו וגרר אותו משם.
ויזימאר היה באחורי האוכף של קורידאק, והתפלל לאלים שיקנה אותו איש נחמד יותר מההוני שלכד אותו. ידיו כאבו אחרי כמה ימים בהם היה כבול באוהל ההוני, וחי על לחם צר ומים לחץ, בעודו שומע קולו צחוק, שירה ואכילה מעבר ליריעת הבד שהפרידה אותו ממשפחת ההונים. ידיו היו עדיין כבולות, וכך גם רגליו, לוודא שלא יברח. ממה שהוא הצליח לראות, הם רכבו בשביל בלב שדה, כשחורשה דלילה של אורנים מתנשאת בצד. מצידי הדרך היו בתי אבן קטנים, ואנשים נמוכים למדיי וכהי שיער חרשו את השדות ורעו כבשים.
לבסוף, עצר קורידאק, ירד מעל גב הסוס והוריד גם את ויזימאר. ''אם תנסה לברוח, תמות'', אמר ההוני, חותך את הקשרים ברגליו של ויזימאר ולאחר מכן קושר סביב צווארו של ויזימאר לולאה במעין לאסו. הם הגיעו לעיר לא-גדולה עם בנייני אבן ורחובות מרוצפים. צעקות סוחרים ביוונית נשמעו מכל מקום, ואנשים לבושי טוניקות הלכו בצידי הרחובות, בעוד רוכבי-סוסים ועגלות עשו את דרכם במרכזם.
ההוני והילד הגרמאני הילכו ברחובות, עד שלבסוף הגיעו לשוק הומה-אדם שבצדדיו במות עץ, עליהן גברים יווניים ואף כמה הונים צעקו וקראו לכולם לבוא ולקנות את העבדים השריריים והנשים הנאות שמכרו. ''עבד גרמאני חסון וחזק, מעולה לכל עבודת כפיים, בן 20, רק 50 דינר!'' קרא אחד, ''נערה סלאבית בת 17, יפה וצייתנית, רק 45 דינר!'', קרא אחר. קורידאק הוביל אותם דרך מעבר צדדי מאחורי הבמות, ועלה על אחת עם הילד. ''אם לא יקנו אותך'', אמר קורידאק לויזימאר, ''אני אכרות לך את הגפיים ואשליך אותך לכלבים''.
''ילד גרמאני צייתן וחכם'', קרא ההוני, ''רק 20 דינר!''. איש יווני שעבר שם עצר. ''על זה נראה לך שאני אשלם לך 20 דינר?'', הוא צעק להוני. ''הדבר הזה שווה בקושי 5 דינר!''. ''10 דינר!'', קרא קורידאק. ''אני אקנה אותו!'', קרא איש מזוקן ושחור גלימה שעמד שם. הוא עלה לבמה, והושיט לקורידאק 10 מטבעות כסף. ''כך אותו'', אמר קורידאק, והלך משם בעוד המטבעות מקרקשות בשקית העור שלו.
''מי אתה?'', שאל ויזימאר את הזקן. ''אפולוניוס'', אמר האיש, ''הכומר של העיר והאדון החדש שלך''. הם נכנסו לבית אבן בינוני בצד הרחוב, ואפולוניוס סגר את הדלת. הוא הוריד את הכובע השחור והגלילי שלו והניח אותו על שולחן אבן נמוך. ''מי אתה?'', הוא שאל, מתיישב על ספה בצד החדר, מזמין את ויזימאר להתיישב גם. ''אאנניי ווייזימאר'', גמגם הילד בהתחלה אך השתלט על מבוכתו. ''תודה שהצלת אותי מהרשע הזה.'' ''אל תודה לי'', אמר אפולוניוס, מלטף את זקנו שכבר זרקה בו שיבה. ''אתה הרי תעשה את מלאכות הבית, ובבוא היום תתגייס ללגיונות האימפריה''. ויזימאר ניסה לעכל את מה שכומר אמר. לא כזה גרוע, חשב, בהשוואה למה שהיה יכול לקרות לי. ''אבל הערב'', אמר הכומר, ''תהיה לנו מסיבה גדולה, שאתה המרכז שלה''. ''מה תהיה המסיבה?'', שאל ויזימאר בסקרנות. ''זו הפתעה'', אמר הכומר.
כשהשמש החלה לשקוע, הכנסיה של העיירה הייתה מלאה באנשים, אך לא מלאה לגמרי. הכיפה שבראשה התנוססה, ונרות וקטורת דלקו והפיצו אווירה מסתורית (ומחניקה), ופסיפסי זהב עיטרו את הכיפה ואת הקפלות. בקצה הכנסיה, היכן שעמדו וויזימאר ואדונו, היה מזבח שיש ופסיפס, ולפניו בריכה בעומק של כשני מטר, בצורת צלב. ''אנשי העיירה היקרים והמכובדים!'', קרא הכומר. ''אתם באתם לכאן הערב, כדי לחזות בטבילתו של עבדי הצעיר ויזימאר. בסוף הערב הוא יהיה חבר שווה ערך בקהילת המאמינים, וישרת נאמנה את הדת.'' ויזימאר רצה למחות. הוא לא רצה לוותר על אמונות אבותיו, על האגדות והמיתוסים שהכיר והאמין בהם מאז שהיה קטן... אבל לא הייתה לו ברירה. הוא לא רצה לדעת מה יקרה אם יסרב.
לפי ההוראות שלחש אפולוניוס, ויזימאר נכנס לבריכה, וטבל בה עד שכל גופו היה במים. הכומר עמד מעליו, מברך עליו בשתי ידיים ומדקלם תפילות ביוונית. לבסוף הוציא ויזימאר את ראשו. ''וזוהי לידתו החדשה ונטולת החטא הקדמון של ויסימארוס!'', קרא הכומר. ויזימאר נמלא כעס, ורק בקושי ריסן אותו. לא מספיק שינה לי את הדת, חשב, גם את השם?! אחרי הטבילה נערכה ארוחה בה ויזימאר כמעט ולא אכל מכעס, ולבסוף הם חזרו לבית, והכומר הראה לו את מקום השינה שלו: מזרן קש יחד עם שני עבדיו האחרים של הכומר.
ויסימארוס גדל להיות נער צייתן ואדוק, לפחות כלפי חוץ. הוא מעולם לא הורשה לדבר בגרמאנית (פעם כשהכומר שמע אותו עושה זאת הוא נתן לו סטירה), ומעולם לא העז למחות על שינוי שמו או ההטבלה שלו. לבסוף, כשבגר והיה לעלם גבוה, חסון ובהיר שיער בן 16, שלח אותו הכומר לשרת בצבא הביזנטי. ''שם תועיל ותעזור יותר'', הוא אמר. זה סופו של הסיפור הזה, והתחלתו של הסיפור הבא...
אשמח לביקורות!
