1
קוטין היה שמה. כשהוא עזב אותה, הוא היה רק סרן בפיקודו של הנסיך קודרין שארקאדו ועתה הוא שב לשם כמלך לאחר שהגלה את אותו קודרין שארקאדו. מימיו של המלך לורון רוצח אביו כבר זרמו מזמן במעלה הקוט ועתה המלך עמד בשחר עידנה של שושלת חדשה – שושלתו.
בעודם יורדים במורד ההר לעבר כרי המרעה, קוטין פיתתה אותו באדום, בארגמן ובשני. אלה היו הצבעים הנפוצים בבתיה. ודם היה הדבר השני האהוב ביותר על המלך החדש, דורוקי. דם האחרים הנשפך בעיצומו של הקרב. הדבר הראשון היה שאנשים כיבדו אותו. דורוקי נולד בעיצומו של החורף. ושרד. במקום לסגוד לו כקשוח בבניה של הממלכה, אנשים דיברו מאחורי גבו על חותמו של החורף בדמו, חותמו של הגביר השחור, היריב.
משחר הימים בני עמו, הקומאגים, דיברו על היריבות בין האל הזאב, זקן האלים, לבין הגביר השחור, יריבות שהתחילה בתחרות על לבה של רעייתו אך פשטה למקומות אחרים. וזה היה טוב שכן יריב טוב היה הערובה לשגשוגו של לוחם. זו הסיבה שקודרין עדיין חי... אף על פי שלדורוקי היה כבר עכשיו הסתייגויות בעניין. הוא היה מפקדו שנים אף על פי שהוא החריב את הממלכה במאבק על ידה של גאוונה עם המלך לורון. האישה שבה זכה. מתישהוא במהלך הסכסוך דורוקי הגיע להחלטה שהוא יהיה יריב טוב יותר מלורון. והוא.. ניצח. לפחות זמנית, הוא ניצח בקרב אבל דורוקי ציפה בהשתוקקות למלחמה ארוכה. עתה הוא חש משבי רוח קפואים נושבים מעתיד בו הנסיך קודרין ורעייתו מפנים את עורפם לו, לדורוקי. גם בעניין השם צריך לטפל. השם היה נפוץ מדי מכדי להלום מלך של אוברונד.
"עכשיו תוכל לבצע את מה שדיברת עליו." נשמע גונדאר, מיטלטל ביחד איתו על העגלה. לא שדורוקי זכר בדיוק על מה הוא דיבר. לפעמים הוא הפליג בזכרונותיו לימים בהם למד בדרום בימי מלך הברקת כשהיה צעיר יותר אבל אלה היו רק דיבורים. הוא היה אדם אחר.
"התוכנית שלי עכשיו היא לשאול את גבריה הטובים של קוטין אם הם ישתו מכוסי, יאכלו מצלחתי ויזיינו את הנשים." השיב דורוקי בחומרה "זה לא הזמן להגות במה שיכל להיות."
הוא היה איש גבוה קומה ובנוי לתלפיות בסתו חייו. שערות לבנות כבר בצבצו מבעד לשערו הזהוב הקשור בצמה ארוכה, צמת לוחמים, מעל פנים רזות ועגולות. הוא עדיין לא לבש את האדרת הלבנה של המלך אלא את האדרת האדומה כדם – הצבע האהוב עליו, כאמור – שלבשו כולם. פחדנים כגונדאר אולי הסתובבו עם שיריון שחור משחור אך לא... הוא.
"אז במה אתה שונה מקודמיך? בני שארקאדו תמיד היו נגד כל דבר שהיה בן פחות ממאה. סליחה, אני מגזים. בן פחות מאלף שנה." ענה גונדאר, פניו סמוקות בעודו סופק באגרופו, "הגיע הזמן לחשוב על משהו מעבר לטבח הבא."
"באמת?" שאל דורוקי, זוקף גבה בהירה, "לא הייתה לך בעיה עם הטבח באנשי הנסיך."
למען האמת, דורוקי הופתע שהנסיך לא לקח איתו איש פרט לגאוונה אל גלותו הארוכה. הוא כמעט גרם לו לחשוד שהוא לא מתכוון לחזור. הוא אמר שמבחינתו כולם יכולים... למות. וכמו הלוחם הטוב שדורוקי היה, האנשים הללו מתים, מקללים אותו בנשימתם. וכך גם שארי בשרם. לפתע דורוקי ראה איך הנסיך, בלי שמץ טרחה, סיבך אותו בנקמה. ודורוקי אהב נקמה. זה אמר הרבה דם. וקרבות. גונדאר ענה, לא מבחין לחיוך על פניו, "שינוי זו לא מילה גסה."
והארמון נשקף מבעד לים הטיט האדום של אוברונד, דוקר שמי זהב במגדליו הגבוהים. בית. הוא שלח את אחיו הקיצי בחזרה לקונבאר כדי לדאוג לענייניו בקרב הקומאגים, שבטו. הוא ישתה, יאכל ויזיין כמו מלך בעוד שאחיו מחזר אחרי נכבדי השבט שלהם, משכנע אותם שהחורף הפך לקיץ ודורוקי הוא עכשיו המלך. לכך אחיו היה טוב לפחות. הוא תמיד רצה לחזור הביתה כל השנים הללו שנגרר אחרי אחיו החורפי. יותר מפעם אחת דורוקי היה צריך להציל את חייו בעודו לוחם לצדו. איזה לוחם עלוב ועדיין הוא היה אחיו. מדהים איך שני אנשים שונים כל כך יכולים לחלוק אותו אבא.
2
"אולי הארדיקאר."
דורוקי שמח לפגוש את שפיפון אחרי כל כך הרבה שנים. הוא היה בזמנו מנהל המקום שבו הוא למד עבור מלך הברקת. הוא הופתע מכך ששפיפון הפך לאחר מכן לסוחר. הם השתינו בצוותא על השטיח עליו נרקמה דמותו של המלך אוברון החמישי, האיש שרצח את אדונו, מלך הברקת.
"היינות שלכם ממש חזקים בדרום."
החור שהשאיר שפיפון בשטיח היה מרשים. השוליים אפילו העלו אדים לבנים כאילו שפיפון התיז על השטיח נוזל רותח ולא את מימיו. שפיפון חייך, מותח את פניו השדופות. מסביבם בילו בעיקר לוחמיו של דורוקי מהמיטב שקוטין הואילה לספק להם. התושבים הפגינו את שביעות רצונם בכך שגלגלו את הפרוות מעל שלוחיו של דורוקי. הם יתרגלו. הם היו צריכים לקנות אספקה משפיפון כדי לקיים בכלל את המשתה. כך השניים נפגשו. הוא התכוון למכור אותו במקור לשבט קולאן אבל מה זה כמה אבני ברקת בשביל מכרים ותיקים? דורוקי באמת העריך את המחווה של שפיפון הגם שקינא בו על כך שהשאיר חור כזה בשטיח בעוד שמימיו רק התנקזו רק על רצפת האולם.
"שמעתי שמטה העקלתון ברשותך. מה אתה מתכוון לעשות איתו?"
פניו של דורוקי החמיצו כשהוא לכסן מבט לעבר השק המכוער. כמו תושבי קוטין, מטה העקלתון שרף את עיניו כשרק ניסה להסתכל לעברו שלא לדבר על לחרוך את ידיו כשניסה להניח את ידו על נחשי הברזל שלו. רק כשהוא בתוך שק, הוא היה מוכן להגיע. דורוקי התכוון להעניק כדורון לאלים על תחילתה של שושלת חדשה. שהם ישברו את...
"פגשתי נשים יותר נחמדות. אני חושב שאתן לכהנים להתיך אותו כעולה לאלים שלנו."
הוא כבר שלח שליח למצודת באשאדבאד להביא את בנו. הילד צריך להכיר את הארמון כאילו הכיר את כף ידו. הכהנים ראו בלהבות שזה בנו למרות שהאישה שכבה עם כולם. כמו בחוץ, הזרע שלו גמר במכות את כל השאר. דורוקי עדיין חייך על כך שהוא אב לבן. אפילו גונדאר לא האמין לו כשסיפר לו והוא האמין להרבה דברים. האישה תישאר שם. לדורוקי לא היה צורך באישה שתזכיר לו את דרך חייו הישנה. כדאי שהוא יתחתן עכשיו. ועם הרבה נשים כדי להראות שהוא לא מפלה שום שבט.
"האם אתה לא חושב שזה קיצוני מדי, דורוקי? שושלת שארקאדו מלכה כמעט אלף שנה."
וזה הזכיר לדורוקי את הנער בעל פני העכברוש שסופר המלך שלח לשם. בסדר, המילה נער חטאה לאמת. הוא היה נשוי לאישה כסופת שיער מהשארקאדו וחשב שאיש לא יודע. סופר המלך הביע את דעתו בכך שלא כיבד את המשתה. הוא לא יישאר סופר המלך ככה. לא שהוא מתגרה כך במלכו. וחי האלים והאלות, דורוקי בן החורף ניצח עד כה בקרבות... אבל המלחמה עדיין לא הייתה קרובה לסופה וטוב שכך. דורוקי אהב לראות דם נשפך. את דמם של אחרים, כמובן.
ואז כאילו בתזמון מושלם עם שפיפון, גונדאר צעד לתוך אולם המטה וכולם השתתקו. גונדאר נראה גבוה יותר בשיריונו השחור ובצמתו הערמונית כשהוא נכנס מבעד לדלת. ולא שדורוקי היה אחד מהסוטים הללו. ררר ררר. גונדאר פשוט למד ממנו איך להיכנס. וללכוד את תשומת הלב של כולם. זה הכל.
"הכהנים מסרבים לקדש את מלכותך, דורוקי." אמר גונדאר, מאגרף את ידיו המשוריינות.
3
בעודם דוהרים לעבר האי הקדוש, עצר אותם אחד בשם ואראטול בוליווארי. שלמתו האפורה בעלת הצווארון השחור, מעליה צעיף זהוב, התבדרה ברוח שנוצרה מעצירתם. הם עברו מבעד לים הבתים האדומים שראה בדרכו לקוטין. הייתה זו דרך אראדו הרחבה –שדרתה העיקרית של קוטין אם ניתן להתייחס לקוטין כעיר אחרי שראית עיר אמיתית.
"אלוהים." אמר דורוקי בנימה מתנצלת "כמעט דרסנו אותך, הלוק ואראטול."
האיש שחור העור חייך או, ליתר הדיוק, עיניו חייכו. הוא היה כהנה של אמונה חדשה. הם האמינו רק באל אחד ודחו את כל השאר. כשדורוקי השתתף במשתאות, הוא שמע אנשים פונים לאוברון החמישי לגבי האנשים האלה. הם טענו שאין להם שום כבוד לאלה שמאמינים באלים אחרים מלבד האלים שלהם וצריך לגרש אותם מקוטין והממלכה כולה. דורוקי רכב כדי להרוג כמה מהאנשים הללו. אז הוא היה פתוח לשמוע את ואראטול הזקן.
"למעשה, באתי להציע לך הצעה, המלך." אמר הלוק ואראטול "אם תסכים להצעתי, הכנסייה מוכנה לקדש את מלכותך."
"האם זה כולל לאסור על כל אמונה מלבד האמונה באלוהיך?" שאל גונדאר, זוקף גבה. הלוק ואראטול השיב בגבה משלו ודורוקי אמר, בועט בגונדאר ששירת אותו פה כעגלון, "העובדה שאני מתחיל שושלת חדשה לא אומרת שאני רוצה להשליך את כל מה שעבד."
הלוק ואראטול רפרף בעיניו הכהות ואמר: "מלכי, שנינו יודעים שהכהנים הללו רק... משרתים. לא הם שמסרבים לקדש את מלכותך כי אם אלוהיהם. האל שלנו, לעומת זאת, מוכן בתנאי שתסגוד לו ורק לו."
"ומה תעשו עם מטה העקלתון?" שאל דורוקי. הקרבת החפץ העתיק הייתה חשובה לו. הוא תמיד אהב את זמן הקורבנות. תמיד הגישו בשר טעים. והאלים היו רעים נעימים... שלא דיברו על עונות השנה ולא על שום דבר שדורוקי שנא לשמוע בעת ארוחת המנחה. הם היו החברים הכי טובים שלו. לא שופטים. תמיד מקבלים אותו למרות שונותו. הוא... נדהם.
"לכנסייה יש מקום שהיא שומרת חפצים כאלו." השיב הלוק ואראטול "אם תתחרט, הכנסייה תהיה מוכנה להחזיר לך אותו."
"אני לא מאמין לך. האלים לא שונאים אותי." התיז דורוקי "אני ניצחתי בכל הקרבות. הרי אם האלים היו שונאים אותי, מישהו אחר היה רוכב עכשיו לאי הקדוש."
"אין דבר נתעב על האלים שלכם מרצח אב. כל עוד שירתת את מטרותיהם, אתה ניצחת." הסביר הלוק ואראטול "מרגע שהם סיימו איתך, האל שלנו תמך בך, משתיק את יבבתם."
היה משהו מאד הגיוני במה שהוא אמר ועדיין... הכהנים יכלו להסתיר ממנו שיש לו בן. גם בבאשאדבאד שמו של בן החורף היה ידוע היטב. מנגד, לא ששאר הלוחמים שגויסו למשמר היו מאיכות משובחת ממנו, אז הוא איכשהוא נסבל ואף קודם לדרגת סרן במשמר. הוא לא האמין שהאלים, שהכריחו את כהניהם לגלות לו שהוא אב, באמת שונאים אותו, את דורוקי.
"אני רוכב עכשיו אל האי הקדוש לדבר עם הכהנים. לפי מה שיקרה שם, אני אחליט." נשבע דורוקי בכל היקר לו. הוא קיווה שזו הייתה אי הבנה שהוא יוכל ליישבה ואז הכל... יסתדר כפי שהיה מאז ומעולם.
"תודה שהקשבת לי." בירך הכהן.
4
החומה בעלת חמש החודים קדמה ליישוב האנושי שם. כשהוא הפליג בתיאוריו על קוטין בזמנו בפני חבריו ללימודים, אחד מהם העיר שחומות כאלו נועדו לאנשים שיורים ברובים – ורובים הומצאו רק לפני מאתיים שנה ועדיין קרעו לך את הצורה. בממלכה שבה החרב עדיין לא בעטה בגרזן ככלי הנשק האהוב על הלוחמים, חומות שנבנו כדי להדוף רובאים, ושהיו קדומות בהרבה מהיישוב האנושי שם, היו תעלומה שראויה לעיון ביום מן הימים. מימיו של אגם קוטין ליחכו את רצועת החוף הצרה שלמרגלות החומות. מראה הגיאות המתנפצת על החוליות הגרגיריות היה כמעט עוצר נשימה. והחומות הגנו על יופי נוסף שם – דורוקי כמעט נכסף לראות סוף סוף את מה שהסתירו הכהנים מאחורי החומות כל הזמן.
הלוחמים בשער היו, לעומת זאת, לא היו תעלומה. אלה היו הכהנים שהתכוננו למות שם – דורוקי לא התכוון להפסיד בקרב מול מחללי הקודש הללו. ושערים היו מקומות קדושים. אם הוא יעבור אותו, מלכותו כבר תקודש מכף רגלו הדורכת באי הקדוש.
מנהיגם, הִלַארוּן, זקר את מבטו לעבר דורוקי הרוכב לעברו. ידיו כבר נחו על גרזנו הטוב. הוא באמת מאמין שהוא ייצא בחיים מהקרב הזה. טוב, הוא הולך להתאכזב, האיטר הזה. למרות שדורוקי היה בעצמו איטר – אדם שידו השמאלית חזקה יותר מידו הימנית – הוא חשב שזו קללה ראויה במעמד הזה. איטרים היו לוחמים גרועים – להוציא חריגים כמוהו – ונחשבו גם לאנשים קשי הבנה בדיוק כמו הלארון.
"למרות שרוחך היא רוח הזאב רבת העוצמה, הרוח ההולמת היא רוח העורב צמאת הדם," נהם הלארון והכהנים האחרים נהמו אחריו נהמות קרב "לעולם לא נקדש אדם שלמד בבית מדרשו של הגביר השחור בכבודו ובעצמו."
דורוקי כמובן שמע מלוא היד את השמועות על כך שמלך הברקת היה הגביר השחור, בכבודו ובעצמו. בכנות, כח מביא אויבים ולמלכם רב העוצמה של הסוחרים מהדרום לא היו חסרים אויבים. אחד מהם, אוברון החמישי, הרג אותו לבסוף. הוא לא התרגש מהן, במיוחד. ועדיין, מימיו של שפיפון חרכו את השטיח ולו שלו רק התנקזו למרגלותיו. הייתכן ששפיפון היה מכשף, ממשרתיו של הגביר השחור? זה לא אמר עליו שום דבר. ושלוחיו של מלך הברקת מצאו אותו עובד במשק הבית של חמולתו. הם הציעו לו עתיד גדול יותר ממה שהוא, בן החורף, יוכל לחלום עליו גם אם יהיה בן לווייה לנכבד משבטו. הוא קיבל את זה בתנאי שגם אחיו הקיצי יקבל את אותה אפשרות. מלך הברקת הסכים. ואחיו הסכים ולו רק מתוך חוסר רצון להשאיר אותו לבד בדרום על סוחריו הערמומיים. הוא השאיר את התקופה הזו מאחוריו. אחרי הכל, אוברון החמישי עצם עין כשהתגייס למשמר האפור הרי שהוא בעצמו לא האמין שאויבו היה הגביר השחור בכבודו ובעצמו. אלים לא מתים, אחרי הכל.
"אלים לא מתים ומלך הברקת מת." השיב דורוקי, שולח את ידו לעבר גרזנו האהוב, הגרזן שבזכותו קיפד כמה מלוחמיו האימתניים ביותר של לורון. הוא השאיר את לורון עצמו לקודרין היות ובאותו הזמן עדיין לא חשב להתחרות במפקדו. וזה עדיין היה גרזנו האהוב, המרטש. יותר נחמד ממטה העקלתון של הנסיך קודרין הלוואי ויישוב להילחם בו בקרוב.
"אתה מרשיע את עצמך במו פיך. הגביר השחור איננו אל. הוא שד ומהגרועים שבהם." התיז הלארון "אדוני לחם בו ובעצמו כדי למנוע ממנו לרדוף אחרי שארית הפליטה לפה."
ובכן, הלארון היה מאנשי התיבות. לפי אנשי התיבות, אנשים שנסוגו אל תיבותיהם כשהחורף הציף את מקומות מגוריהם, הגביר השחור היה לא יותר משד רב עוצמה שהאלים לחמו בו, ובפירוש, לא יריב השווה להם. דורוקי היה המלך של כולם, כמובן. הוא כיבד את כל האגדות גם אם התנגשו במה שהוא גדל עליו מילדות.
"גם שדים לא מתים." השיב דורוקי, מנפנף בידו ביהירות כלפי הכהן, "מלך הברקת מת."
"מפיו של האדם שרצח את המלך החוקי של אוברונד." התיז אחד מהכהנים האחרים ברוע "את המלך קודרין. אחרי הכל, לא היית מעז לדרוש את הממלכה אם הוא היה עדיין חי. אתה לא תשאיר אויב חי. הטבח שביצעת במצודת קַרְבֶייב – "
דורוקי גלגל את ראשו לאחור. זה היה מפתיע. הוא השיב: "אויבים שומרים אדם בחיים. קודרין, מלככם החוקי, השאיר בידי את מטה העקלתון לפני שהוא ואשתו יצאו לגלות."
"שקרן!" צעק הלארון, עיניו בוהקות בחמה "לא האמנתי לכך מפי המעריצה הקטנה שלך שבן שארקאדו ינטוש את החפץ המקודש לשושלתו בידיך. זאת לא יכולה להיות האמת."
"באמת?" שאל גונדאר בקול נמוך, למשמע העלבון, "אני חושב שאפשר להרוג אותם. האלים לא מדברים אליהם. הם החליטו על דעת עצמם בנושא הזה."
"מפיך לאוזני האלוהים," קרא הלארון, נסוג מהשער, "האי הקדוש לעולם לא יהיה שלך, בן החורף. בשמו של ראנגי – " ואפילו דורוקי חש התכווצות קלה בבטנו כשנשמע שמו המפורש של זקן האלים " – אני מקלל את המקום הזה ומעניק אותו לגביר השחור לעולם. לא יהיו עוד טכסים באי הזה עד שישובו בני שארקאדו וייתבעו את אשר להם."
והלארון התפוגג כערפל לפני דורוקי והכהנים. ואז הופיע שוב בדמות כחלחלה שזעקה: "לא. אלים. למה לא נתתם לי להימנות עם בני לוייתכם אלא כבלתם אותי לאי ארור זה?"
והדממה אמרה יותר מכל דבר שיכלו לומר מילים קדושות כלשהן. ודורוקי קיבל החלטה.
5
"אני מאמין שאתה תגאול את השם הארדיקאר מהאפלה שדבקה בו, דורוקי."
הנוטר ואראטול, כפי שהייתה דרגתו בכנסייה כפי שהסביר לדורוקי, חיכה לו באולם המטה כדי לקדש את מלכותו. הוא הבטיח לו שהאל שלהם חזק דיו כדי למגר את הקללה. הוא ואנשיו הפגינו את כישוריהם בכך שניקו את המקום מהמשתה שדורוקי ואנשיו ערכו בו לקראת משתה ההכתרה. הם אפילו תלו שטיחים שתיארו מאורעות מכתבי הקודש שלהם. כמובן שהוא יחליף אותם בשטיחים שיהיו יותר נאמנים לאישיותו כשיבוא היום. ודורוקי האמין שזו הזדמנות עבורם להוכיח שהחליט בתבונה שבחר בהם על פני אלוהיו – האלים שאת כהניהם החצופים שחט בלי נקיפת מצפון. הם היו צריכים להתקדם הלאה. במקום זאת, הם בחרו להישאר בעבר ולחשוב שקדושתם תגן עליהם מזעמו של הלוחם. המלך.
משרתיו בקודש של הנוטר ואראטול לא היו שחורים כמוהו. הנוטר ואראטול אמר שכל הפרחים פורחים בגנו של האל והכנסייה קיבלה את כולם לחיקה האוהב. מה שזה אמר. דורוקי לא הבין בדיוק את כל מה שהנוטר ליהג עליו אבל הם קידשו אותו. ודורוקי סב, מפנה את גבו לעבר לעבר הנוטר ואראטול המחכה לו על המדרגות כדי לקדש את מלכותו. מעתה הוא ייוודע כהארדיקאר, מלך אוברונד. גם אם זה היה אחד משמותיו של הגביר השחור. הוא, כדברי גונדאר, יגאול את השם מהאפלה שדבקה בו. הנוטר ואראטול הסכים. הוא לא הציע שמות אחרים.
וכך תם עידן.
קוטין היה שמה. כשהוא עזב אותה, הוא היה רק סרן בפיקודו של הנסיך קודרין שארקאדו ועתה הוא שב לשם כמלך לאחר שהגלה את אותו קודרין שארקאדו. מימיו של המלך לורון רוצח אביו כבר זרמו מזמן במעלה הקוט ועתה המלך עמד בשחר עידנה של שושלת חדשה – שושלתו.
בעודם יורדים במורד ההר לעבר כרי המרעה, קוטין פיתתה אותו באדום, בארגמן ובשני. אלה היו הצבעים הנפוצים בבתיה. ודם היה הדבר השני האהוב ביותר על המלך החדש, דורוקי. דם האחרים הנשפך בעיצומו של הקרב. הדבר הראשון היה שאנשים כיבדו אותו. דורוקי נולד בעיצומו של החורף. ושרד. במקום לסגוד לו כקשוח בבניה של הממלכה, אנשים דיברו מאחורי גבו על חותמו של החורף בדמו, חותמו של הגביר השחור, היריב.
משחר הימים בני עמו, הקומאגים, דיברו על היריבות בין האל הזאב, זקן האלים, לבין הגביר השחור, יריבות שהתחילה בתחרות על לבה של רעייתו אך פשטה למקומות אחרים. וזה היה טוב שכן יריב טוב היה הערובה לשגשוגו של לוחם. זו הסיבה שקודרין עדיין חי... אף על פי שלדורוקי היה כבר עכשיו הסתייגויות בעניין. הוא היה מפקדו שנים אף על פי שהוא החריב את הממלכה במאבק על ידה של גאוונה עם המלך לורון. האישה שבה זכה. מתישהוא במהלך הסכסוך דורוקי הגיע להחלטה שהוא יהיה יריב טוב יותר מלורון. והוא.. ניצח. לפחות זמנית, הוא ניצח בקרב אבל דורוקי ציפה בהשתוקקות למלחמה ארוכה. עתה הוא חש משבי רוח קפואים נושבים מעתיד בו הנסיך קודרין ורעייתו מפנים את עורפם לו, לדורוקי. גם בעניין השם צריך לטפל. השם היה נפוץ מדי מכדי להלום מלך של אוברונד.
"עכשיו תוכל לבצע את מה שדיברת עליו." נשמע גונדאר, מיטלטל ביחד איתו על העגלה. לא שדורוקי זכר בדיוק על מה הוא דיבר. לפעמים הוא הפליג בזכרונותיו לימים בהם למד בדרום בימי מלך הברקת כשהיה צעיר יותר אבל אלה היו רק דיבורים. הוא היה אדם אחר.
"התוכנית שלי עכשיו היא לשאול את גבריה הטובים של קוטין אם הם ישתו מכוסי, יאכלו מצלחתי ויזיינו את הנשים." השיב דורוקי בחומרה "זה לא הזמן להגות במה שיכל להיות."
הוא היה איש גבוה קומה ובנוי לתלפיות בסתו חייו. שערות לבנות כבר בצבצו מבעד לשערו הזהוב הקשור בצמה ארוכה, צמת לוחמים, מעל פנים רזות ועגולות. הוא עדיין לא לבש את האדרת הלבנה של המלך אלא את האדרת האדומה כדם – הצבע האהוב עליו, כאמור – שלבשו כולם. פחדנים כגונדאר אולי הסתובבו עם שיריון שחור משחור אך לא... הוא.
"אז במה אתה שונה מקודמיך? בני שארקאדו תמיד היו נגד כל דבר שהיה בן פחות ממאה. סליחה, אני מגזים. בן פחות מאלף שנה." ענה גונדאר, פניו סמוקות בעודו סופק באגרופו, "הגיע הזמן לחשוב על משהו מעבר לטבח הבא."
"באמת?" שאל דורוקי, זוקף גבה בהירה, "לא הייתה לך בעיה עם הטבח באנשי הנסיך."
למען האמת, דורוקי הופתע שהנסיך לא לקח איתו איש פרט לגאוונה אל גלותו הארוכה. הוא כמעט גרם לו לחשוד שהוא לא מתכוון לחזור. הוא אמר שמבחינתו כולם יכולים... למות. וכמו הלוחם הטוב שדורוקי היה, האנשים הללו מתים, מקללים אותו בנשימתם. וכך גם שארי בשרם. לפתע דורוקי ראה איך הנסיך, בלי שמץ טרחה, סיבך אותו בנקמה. ודורוקי אהב נקמה. זה אמר הרבה דם. וקרבות. גונדאר ענה, לא מבחין לחיוך על פניו, "שינוי זו לא מילה גסה."
והארמון נשקף מבעד לים הטיט האדום של אוברונד, דוקר שמי זהב במגדליו הגבוהים. בית. הוא שלח את אחיו הקיצי בחזרה לקונבאר כדי לדאוג לענייניו בקרב הקומאגים, שבטו. הוא ישתה, יאכל ויזיין כמו מלך בעוד שאחיו מחזר אחרי נכבדי השבט שלהם, משכנע אותם שהחורף הפך לקיץ ודורוקי הוא עכשיו המלך. לכך אחיו היה טוב לפחות. הוא תמיד רצה לחזור הביתה כל השנים הללו שנגרר אחרי אחיו החורפי. יותר מפעם אחת דורוקי היה צריך להציל את חייו בעודו לוחם לצדו. איזה לוחם עלוב ועדיין הוא היה אחיו. מדהים איך שני אנשים שונים כל כך יכולים לחלוק אותו אבא.
2
"אולי הארדיקאר."
דורוקי שמח לפגוש את שפיפון אחרי כל כך הרבה שנים. הוא היה בזמנו מנהל המקום שבו הוא למד עבור מלך הברקת. הוא הופתע מכך ששפיפון הפך לאחר מכן לסוחר. הם השתינו בצוותא על השטיח עליו נרקמה דמותו של המלך אוברון החמישי, האיש שרצח את אדונו, מלך הברקת.
"היינות שלכם ממש חזקים בדרום."
החור שהשאיר שפיפון בשטיח היה מרשים. השוליים אפילו העלו אדים לבנים כאילו שפיפון התיז על השטיח נוזל רותח ולא את מימיו. שפיפון חייך, מותח את פניו השדופות. מסביבם בילו בעיקר לוחמיו של דורוקי מהמיטב שקוטין הואילה לספק להם. התושבים הפגינו את שביעות רצונם בכך שגלגלו את הפרוות מעל שלוחיו של דורוקי. הם יתרגלו. הם היו צריכים לקנות אספקה משפיפון כדי לקיים בכלל את המשתה. כך השניים נפגשו. הוא התכוון למכור אותו במקור לשבט קולאן אבל מה זה כמה אבני ברקת בשביל מכרים ותיקים? דורוקי באמת העריך את המחווה של שפיפון הגם שקינא בו על כך שהשאיר חור כזה בשטיח בעוד שמימיו רק התנקזו רק על רצפת האולם.
"שמעתי שמטה העקלתון ברשותך. מה אתה מתכוון לעשות איתו?"
פניו של דורוקי החמיצו כשהוא לכסן מבט לעבר השק המכוער. כמו תושבי קוטין, מטה העקלתון שרף את עיניו כשרק ניסה להסתכל לעברו שלא לדבר על לחרוך את ידיו כשניסה להניח את ידו על נחשי הברזל שלו. רק כשהוא בתוך שק, הוא היה מוכן להגיע. דורוקי התכוון להעניק כדורון לאלים על תחילתה של שושלת חדשה. שהם ישברו את...
"פגשתי נשים יותר נחמדות. אני חושב שאתן לכהנים להתיך אותו כעולה לאלים שלנו."
הוא כבר שלח שליח למצודת באשאדבאד להביא את בנו. הילד צריך להכיר את הארמון כאילו הכיר את כף ידו. הכהנים ראו בלהבות שזה בנו למרות שהאישה שכבה עם כולם. כמו בחוץ, הזרע שלו גמר במכות את כל השאר. דורוקי עדיין חייך על כך שהוא אב לבן. אפילו גונדאר לא האמין לו כשסיפר לו והוא האמין להרבה דברים. האישה תישאר שם. לדורוקי לא היה צורך באישה שתזכיר לו את דרך חייו הישנה. כדאי שהוא יתחתן עכשיו. ועם הרבה נשים כדי להראות שהוא לא מפלה שום שבט.
"האם אתה לא חושב שזה קיצוני מדי, דורוקי? שושלת שארקאדו מלכה כמעט אלף שנה."
וזה הזכיר לדורוקי את הנער בעל פני העכברוש שסופר המלך שלח לשם. בסדר, המילה נער חטאה לאמת. הוא היה נשוי לאישה כסופת שיער מהשארקאדו וחשב שאיש לא יודע. סופר המלך הביע את דעתו בכך שלא כיבד את המשתה. הוא לא יישאר סופר המלך ככה. לא שהוא מתגרה כך במלכו. וחי האלים והאלות, דורוקי בן החורף ניצח עד כה בקרבות... אבל המלחמה עדיין לא הייתה קרובה לסופה וטוב שכך. דורוקי אהב לראות דם נשפך. את דמם של אחרים, כמובן.
ואז כאילו בתזמון מושלם עם שפיפון, גונדאר צעד לתוך אולם המטה וכולם השתתקו. גונדאר נראה גבוה יותר בשיריונו השחור ובצמתו הערמונית כשהוא נכנס מבעד לדלת. ולא שדורוקי היה אחד מהסוטים הללו. ררר ררר. גונדאר פשוט למד ממנו איך להיכנס. וללכוד את תשומת הלב של כולם. זה הכל.
"הכהנים מסרבים לקדש את מלכותך, דורוקי." אמר גונדאר, מאגרף את ידיו המשוריינות.
3
בעודם דוהרים לעבר האי הקדוש, עצר אותם אחד בשם ואראטול בוליווארי. שלמתו האפורה בעלת הצווארון השחור, מעליה צעיף זהוב, התבדרה ברוח שנוצרה מעצירתם. הם עברו מבעד לים הבתים האדומים שראה בדרכו לקוטין. הייתה זו דרך אראדו הרחבה –שדרתה העיקרית של קוטין אם ניתן להתייחס לקוטין כעיר אחרי שראית עיר אמיתית.
"אלוהים." אמר דורוקי בנימה מתנצלת "כמעט דרסנו אותך, הלוק ואראטול."
האיש שחור העור חייך או, ליתר הדיוק, עיניו חייכו. הוא היה כהנה של אמונה חדשה. הם האמינו רק באל אחד ודחו את כל השאר. כשדורוקי השתתף במשתאות, הוא שמע אנשים פונים לאוברון החמישי לגבי האנשים האלה. הם טענו שאין להם שום כבוד לאלה שמאמינים באלים אחרים מלבד האלים שלהם וצריך לגרש אותם מקוטין והממלכה כולה. דורוקי רכב כדי להרוג כמה מהאנשים הללו. אז הוא היה פתוח לשמוע את ואראטול הזקן.
"למעשה, באתי להציע לך הצעה, המלך." אמר הלוק ואראטול "אם תסכים להצעתי, הכנסייה מוכנה לקדש את מלכותך."
"האם זה כולל לאסור על כל אמונה מלבד האמונה באלוהיך?" שאל גונדאר, זוקף גבה. הלוק ואראטול השיב בגבה משלו ודורוקי אמר, בועט בגונדאר ששירת אותו פה כעגלון, "העובדה שאני מתחיל שושלת חדשה לא אומרת שאני רוצה להשליך את כל מה שעבד."
הלוק ואראטול רפרף בעיניו הכהות ואמר: "מלכי, שנינו יודעים שהכהנים הללו רק... משרתים. לא הם שמסרבים לקדש את מלכותך כי אם אלוהיהם. האל שלנו, לעומת זאת, מוכן בתנאי שתסגוד לו ורק לו."
"ומה תעשו עם מטה העקלתון?" שאל דורוקי. הקרבת החפץ העתיק הייתה חשובה לו. הוא תמיד אהב את זמן הקורבנות. תמיד הגישו בשר טעים. והאלים היו רעים נעימים... שלא דיברו על עונות השנה ולא על שום דבר שדורוקי שנא לשמוע בעת ארוחת המנחה. הם היו החברים הכי טובים שלו. לא שופטים. תמיד מקבלים אותו למרות שונותו. הוא... נדהם.
"לכנסייה יש מקום שהיא שומרת חפצים כאלו." השיב הלוק ואראטול "אם תתחרט, הכנסייה תהיה מוכנה להחזיר לך אותו."
"אני לא מאמין לך. האלים לא שונאים אותי." התיז דורוקי "אני ניצחתי בכל הקרבות. הרי אם האלים היו שונאים אותי, מישהו אחר היה רוכב עכשיו לאי הקדוש."
"אין דבר נתעב על האלים שלכם מרצח אב. כל עוד שירתת את מטרותיהם, אתה ניצחת." הסביר הלוק ואראטול "מרגע שהם סיימו איתך, האל שלנו תמך בך, משתיק את יבבתם."
היה משהו מאד הגיוני במה שהוא אמר ועדיין... הכהנים יכלו להסתיר ממנו שיש לו בן. גם בבאשאדבאד שמו של בן החורף היה ידוע היטב. מנגד, לא ששאר הלוחמים שגויסו למשמר היו מאיכות משובחת ממנו, אז הוא איכשהוא נסבל ואף קודם לדרגת סרן במשמר. הוא לא האמין שהאלים, שהכריחו את כהניהם לגלות לו שהוא אב, באמת שונאים אותו, את דורוקי.
"אני רוכב עכשיו אל האי הקדוש לדבר עם הכהנים. לפי מה שיקרה שם, אני אחליט." נשבע דורוקי בכל היקר לו. הוא קיווה שזו הייתה אי הבנה שהוא יוכל ליישבה ואז הכל... יסתדר כפי שהיה מאז ומעולם.
"תודה שהקשבת לי." בירך הכהן.
4
החומה בעלת חמש החודים קדמה ליישוב האנושי שם. כשהוא הפליג בתיאוריו על קוטין בזמנו בפני חבריו ללימודים, אחד מהם העיר שחומות כאלו נועדו לאנשים שיורים ברובים – ורובים הומצאו רק לפני מאתיים שנה ועדיין קרעו לך את הצורה. בממלכה שבה החרב עדיין לא בעטה בגרזן ככלי הנשק האהוב על הלוחמים, חומות שנבנו כדי להדוף רובאים, ושהיו קדומות בהרבה מהיישוב האנושי שם, היו תעלומה שראויה לעיון ביום מן הימים. מימיו של אגם קוטין ליחכו את רצועת החוף הצרה שלמרגלות החומות. מראה הגיאות המתנפצת על החוליות הגרגיריות היה כמעט עוצר נשימה. והחומות הגנו על יופי נוסף שם – דורוקי כמעט נכסף לראות סוף סוף את מה שהסתירו הכהנים מאחורי החומות כל הזמן.
הלוחמים בשער היו, לעומת זאת, לא היו תעלומה. אלה היו הכהנים שהתכוננו למות שם – דורוקי לא התכוון להפסיד בקרב מול מחללי הקודש הללו. ושערים היו מקומות קדושים. אם הוא יעבור אותו, מלכותו כבר תקודש מכף רגלו הדורכת באי הקדוש.
מנהיגם, הִלַארוּן, זקר את מבטו לעבר דורוקי הרוכב לעברו. ידיו כבר נחו על גרזנו הטוב. הוא באמת מאמין שהוא ייצא בחיים מהקרב הזה. טוב, הוא הולך להתאכזב, האיטר הזה. למרות שדורוקי היה בעצמו איטר – אדם שידו השמאלית חזקה יותר מידו הימנית – הוא חשב שזו קללה ראויה במעמד הזה. איטרים היו לוחמים גרועים – להוציא חריגים כמוהו – ונחשבו גם לאנשים קשי הבנה בדיוק כמו הלארון.
"למרות שרוחך היא רוח הזאב רבת העוצמה, הרוח ההולמת היא רוח העורב צמאת הדם," נהם הלארון והכהנים האחרים נהמו אחריו נהמות קרב "לעולם לא נקדש אדם שלמד בבית מדרשו של הגביר השחור בכבודו ובעצמו."
דורוקי כמובן שמע מלוא היד את השמועות על כך שמלך הברקת היה הגביר השחור, בכבודו ובעצמו. בכנות, כח מביא אויבים ולמלכם רב העוצמה של הסוחרים מהדרום לא היו חסרים אויבים. אחד מהם, אוברון החמישי, הרג אותו לבסוף. הוא לא התרגש מהן, במיוחד. ועדיין, מימיו של שפיפון חרכו את השטיח ולו שלו רק התנקזו למרגלותיו. הייתכן ששפיפון היה מכשף, ממשרתיו של הגביר השחור? זה לא אמר עליו שום דבר. ושלוחיו של מלך הברקת מצאו אותו עובד במשק הבית של חמולתו. הם הציעו לו עתיד גדול יותר ממה שהוא, בן החורף, יוכל לחלום עליו גם אם יהיה בן לווייה לנכבד משבטו. הוא קיבל את זה בתנאי שגם אחיו הקיצי יקבל את אותה אפשרות. מלך הברקת הסכים. ואחיו הסכים ולו רק מתוך חוסר רצון להשאיר אותו לבד בדרום על סוחריו הערמומיים. הוא השאיר את התקופה הזו מאחוריו. אחרי הכל, אוברון החמישי עצם עין כשהתגייס למשמר האפור הרי שהוא בעצמו לא האמין שאויבו היה הגביר השחור בכבודו ובעצמו. אלים לא מתים, אחרי הכל.
"אלים לא מתים ומלך הברקת מת." השיב דורוקי, שולח את ידו לעבר גרזנו האהוב, הגרזן שבזכותו קיפד כמה מלוחמיו האימתניים ביותר של לורון. הוא השאיר את לורון עצמו לקודרין היות ובאותו הזמן עדיין לא חשב להתחרות במפקדו. וזה עדיין היה גרזנו האהוב, המרטש. יותר נחמד ממטה העקלתון של הנסיך קודרין הלוואי ויישוב להילחם בו בקרוב.
"אתה מרשיע את עצמך במו פיך. הגביר השחור איננו אל. הוא שד ומהגרועים שבהם." התיז הלארון "אדוני לחם בו ובעצמו כדי למנוע ממנו לרדוף אחרי שארית הפליטה לפה."
ובכן, הלארון היה מאנשי התיבות. לפי אנשי התיבות, אנשים שנסוגו אל תיבותיהם כשהחורף הציף את מקומות מגוריהם, הגביר השחור היה לא יותר משד רב עוצמה שהאלים לחמו בו, ובפירוש, לא יריב השווה להם. דורוקי היה המלך של כולם, כמובן. הוא כיבד את כל האגדות גם אם התנגשו במה שהוא גדל עליו מילדות.
"גם שדים לא מתים." השיב דורוקי, מנפנף בידו ביהירות כלפי הכהן, "מלך הברקת מת."
"מפיו של האדם שרצח את המלך החוקי של אוברונד." התיז אחד מהכהנים האחרים ברוע "את המלך קודרין. אחרי הכל, לא היית מעז לדרוש את הממלכה אם הוא היה עדיין חי. אתה לא תשאיר אויב חי. הטבח שביצעת במצודת קַרְבֶייב – "
דורוקי גלגל את ראשו לאחור. זה היה מפתיע. הוא השיב: "אויבים שומרים אדם בחיים. קודרין, מלככם החוקי, השאיר בידי את מטה העקלתון לפני שהוא ואשתו יצאו לגלות."
"שקרן!" צעק הלארון, עיניו בוהקות בחמה "לא האמנתי לכך מפי המעריצה הקטנה שלך שבן שארקאדו ינטוש את החפץ המקודש לשושלתו בידיך. זאת לא יכולה להיות האמת."
"באמת?" שאל גונדאר בקול נמוך, למשמע העלבון, "אני חושב שאפשר להרוג אותם. האלים לא מדברים אליהם. הם החליטו על דעת עצמם בנושא הזה."
"מפיך לאוזני האלוהים," קרא הלארון, נסוג מהשער, "האי הקדוש לעולם לא יהיה שלך, בן החורף. בשמו של ראנגי – " ואפילו דורוקי חש התכווצות קלה בבטנו כשנשמע שמו המפורש של זקן האלים " – אני מקלל את המקום הזה ומעניק אותו לגביר השחור לעולם. לא יהיו עוד טכסים באי הזה עד שישובו בני שארקאדו וייתבעו את אשר להם."
והלארון התפוגג כערפל לפני דורוקי והכהנים. ואז הופיע שוב בדמות כחלחלה שזעקה: "לא. אלים. למה לא נתתם לי להימנות עם בני לוייתכם אלא כבלתם אותי לאי ארור זה?"
והדממה אמרה יותר מכל דבר שיכלו לומר מילים קדושות כלשהן. ודורוקי קיבל החלטה.
5
"אני מאמין שאתה תגאול את השם הארדיקאר מהאפלה שדבקה בו, דורוקי."
הנוטר ואראטול, כפי שהייתה דרגתו בכנסייה כפי שהסביר לדורוקי, חיכה לו באולם המטה כדי לקדש את מלכותו. הוא הבטיח לו שהאל שלהם חזק דיו כדי למגר את הקללה. הוא ואנשיו הפגינו את כישוריהם בכך שניקו את המקום מהמשתה שדורוקי ואנשיו ערכו בו לקראת משתה ההכתרה. הם אפילו תלו שטיחים שתיארו מאורעות מכתבי הקודש שלהם. כמובן שהוא יחליף אותם בשטיחים שיהיו יותר נאמנים לאישיותו כשיבוא היום. ודורוקי האמין שזו הזדמנות עבורם להוכיח שהחליט בתבונה שבחר בהם על פני אלוהיו – האלים שאת כהניהם החצופים שחט בלי נקיפת מצפון. הם היו צריכים להתקדם הלאה. במקום זאת, הם בחרו להישאר בעבר ולחשוב שקדושתם תגן עליהם מזעמו של הלוחם. המלך.
משרתיו בקודש של הנוטר ואראטול לא היו שחורים כמוהו. הנוטר ואראטול אמר שכל הפרחים פורחים בגנו של האל והכנסייה קיבלה את כולם לחיקה האוהב. מה שזה אמר. דורוקי לא הבין בדיוק את כל מה שהנוטר ליהג עליו אבל הם קידשו אותו. ודורוקי סב, מפנה את גבו לעבר לעבר הנוטר ואראטול המחכה לו על המדרגות כדי לקדש את מלכותו. מעתה הוא ייוודע כהארדיקאר, מלך אוברונד. גם אם זה היה אחד משמותיו של הגביר השחור. הוא, כדברי גונדאר, יגאול את השם מהאפלה שדבקה בו. הנוטר ואראטול הסכים. הוא לא הציע שמות אחרים.
וכך תם עידן.
