הושלם שדרוג תחזוקה לפורום
שדרגנו את הפורום לגרסה עדכנית של PHPBB. אם אתם נתקלים בבעיות, זה המקום לדווח: שדרוג תחזוקה לפורום - ספטמבר 2019
בנוסף אנו שוקלים בטווח הארוך יותר לשדרג את מערכת הפורומים למערכת מודרנית יותר ונשמח לשמוע את דעתכם. זה הנושא בו אנחנו מציגים אפשרויות שונות: אז EnWorld עדכנו את האתר שלהם

[סיפור] [אתגר 36] על גבי כתפיים קטנות

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
סמל אישי של משתמש
Gilthans The Quiet
הודעות: 488
הצטרף: 01 יוני 2003, 21:58
מיקום: ממלכה נשכחת
יצירת קשר:

[סיפור] [אתגר 36] על גבי כתפיים קטנות

שליחה על ידי Gilthans The Quiet » 11 יולי 2016, 23:44

בחרתי להמשיך את הסיפור מאתגר 33. מקווה שתהנו.

אם אתם רוצים, אתם יכולים לקרוא את התוכן כאן בצורה קצת יותר נוחה.
ספוילר
הצג
קיילי יכלה לראות את הזריחה באופק, אפילו שהיא הייתה במרחק של לפחות שעתיים. ריאלה ולונג לא ראו אותה, היא ידעה, ולא יראו אותה עד שהשמש תזרח. הם היו עסוקים בלשים את רגליהם אחת אחרי השניה, מלקקים את שפתיהם הסדוקות מפעם לפעם. היא הביטה בהם בדאגה, ואז הרימה שוב את מבטה אל האור.
האור של השמש היה כל כך בוהק וצבעוני שהוא יצר הילה עצומה, וקיילי יכלה לראות אותה הרבה אחרי החשיכה והרבה לפני שהשמיים התחילו להתבהר. זה היה שימושי בתחילת דרכם במדבר, שם הם היו צריכים לנווט בזהירות אל בורות המים החבויים של הסאוואנים גם בלילות בהם לא הצליחו לראות את הכוכבים. אבל מאז שהם נפרדו מהמדריך שלהם כדי לעקוב אחרי השובל של הקמיע הם הלכו בקו ישר, היישר לתוך המדבר הצהוב, כפי שקראו לו הסאוואנים. במרבית המדבר, הסביר להם המדריך, עדיין ירד מספיק גשם כדי למלא את בורות המים הממוקמים היטב. במדבר הצהוב לא ירד גשם כמעט בכלל. אפילו הסאוואנים לא העזו לנדוד אליו, אבל לשם הקמיע הוביל אותם. אז הם אגרו את כל המים שיכלו על שלושת הגמלים שלהם, ויצאו היישר לתוך המדבר הצהוב, צועדים בלילות כפי שהמדריך לימד אותם, מקווים שהמקום שאליו הוביל הקמיע היה מספיק קרוב כדי שיוכלו לחזור לאחר מכן.
התקווה הזאת במהרה התבדתה. היה להם רגע קשה ביום בו הם הגיעו למחצית ממאגרי המים שלהם, כי הם הבינו שאם במקום אליו הם הולכים אין מים, הם לא יחזרו אף פעם. ריאלה הייתה בטוחה שיהיו שם מים - גם שדים צריכים מים, היא טענה, ואם יש שם שער כמו שהורוס צפה, בוודאי יש שם מאגר כלשהוא. לונג אמר שלפי המפות שלו, הם קרובים לנקודות ההצטלבות של כל הקווים שקיילי ראתה בוקעים מהקמיע, ולכן אמורים להגיע בכל רגע בכל מקרה. רק סילבר התנגד, אומר שהמחיר של טעות הוא גדול מדי בשביל להסתכן בטעות, וקיילי הסכימה, אבל אף אחד לא שאל אותה.
החוט הבלתי נראה שיצא מהקמיע של ריאלה היה בוהק וצבעוני יותר משהיה אי פעם, אבל הם עדיין לא ראו כל סימן למקור שלו, הרבה אחרי שכל מאגרי המים שלהם אזלו. כשהגמל של לונג קרס מהתשישות, ריאלה התנדבה ללכת ברגל. חילוף החומרים העלפי שלה היה יעיל יותר, היא טענה, והיא יכלה להסתדר יותר טוב מבני אדם בלי מים. לונג לא היה מוכן לשמוע דבר כזה, ואמר שאם היא תלך ברגל, גם הוא ילך ברגל. קיילי לא חלקה את הסנטימנט האצילי, וכל לילה החליפה בין הגמלים הנותרים כדי לא לעייף אותם.
היא שמחה שלונג שם על עצמו את הגלימה שאותה הסאוואנים העניקו להם בתמורה לטיהור הקתדרלה, שהגנה עליו מחום השמש, אבל הוא עדיין לא נראה טוב. עיניו היו מזוגגות, בגדיו מאובקים, על פניו פצעי יובש שבלטו אפילו מתחת לכיסוי הפנים שלבש. ריאלה לא הייתה במצב הרבה יותר טוב: המטה שאותו לקחה מהקתדרלה שימש אותה כמקל הליכה, ובכל צעד היא השעינה עליו את כל משקלה, קוברת אותו בחול ומוציאה אותו כל פעם מחדש. היא התנשמה בכבדות, מתאמצת לא לומר מילה של תלונה. אבל גרועים מכל היו הדברים שרק קיילי יכלה לראות: הצבעים המשונים שהשניים קיבלו באיזור הכליות שלהם, הפעילות הדועכת של הצבעים באיזור ראשם, האיטיות שבה הצבע זרם מליבם לשאר גופם. צבעים שאותם קיילי הייתה רגילה לראות באנשים גוססים.
רק סילבר נראה לא מושפע מהחום והיובש. כשהם יצאו למדבר, הוא עזב את גופו העצי, ולקח במקומו גוף של קקטוס, עם ראש ושני זרועות קוצניות. הקקטוס הלך והצטמק במהלך המסע, אבל הצבע של סילבר עדיין בהק בפנים, וצעדיו היו ארוכים וגדולים כמו שהיו בתחילת הדרך. קיילי קירבה את הגמל שלה אליו, וניסתה לדבר בלי שריאלה ולונג ישמעו.
"אולי כדאי שהם ירכבו על הגמלים?" קיילי שאלה. "לפחות עד הזריחה."
לפני שסילבר הספיק לענות, ריאלה הרימה את ידה בלי להסתובב. "קיילי, את לא יורדת מהגמל בשום פנים ואופן," היא אמרה. התנועה של ידה גרמה לה להתנדנד בצורה מסוכנת, ולרגע קיילי עצרה את נשמתה. "אנחנו לא דרקונים, אנחנו יכולים להסתדר בלי קצת מים. ואת לא גמל." המשפט האחרון היה יותר מבולבל מהחלטי.
"אולי כדאי שנקשיב לה," לונג אמר. "רק קצת גמל."
"שום גמל!" ריאלה ניסתה להרים את קולה, ומיד מעדה היישר לתוך החול, מוציאה צעקה מבוהלת מקיילי. לונג התקרב לריאלה, ידו מושטת.
"אנחנו תכף מגיעים," לונג אמר. "קצת גמל זה בסדר." הוא התכופף כדי לעזור לה לקום, ומיד נפל לצידה.
קיילי זינקה מהגמל ורצה לכיוונם. היא יכלה לראות את החול מתגלגל מהאוויר שיצא מפיהם, אבל עיניהם היו עצומות. היא הרימה את מבטה אל סילבר, מפוחדת. סילבר נעצר לצידם, לא זז, ולרגע היא חששה שגם הוא עומד ליפול.
"אנחנו יכולים לנסות לקשור אותם לגמלים, אבל זה לא יקנה לנו הרבה זמן," הוא אמר לבסוף. "כמה אנחנו רחוקים?"
"אני לא יודעת," קיילי אמרה, מסתכלת אל הדרום. "החוט בהיר יותר משהוא אי פעם היה, אבל אני לא יודעת כמה בהיר הוא צריך להיות כדי שנגיע. אני חושבת שאנחנו קרובים."
"אז יש לנו רק ברירה אחת. קחי את הקמיע והגמלים, ותמשיכי דרומה, חפשי מאגר מים. אני אשאר פה, אקים את המחנה, ואנסה להחזיק את ריאלה ולונג בחיים כמה שיותר זמן."
קיילי הרגישה את עיניה צורבות, אבל דמעות סירבו לצאת. היא הסיטה את מבטה הצידה. "אני לא יכולה פשוט ללכת."
"אין לנו ברירה, קיילי. זאת הדרך היחידה."
"מישהו מגיע," היא אמרה לפתע, מביטה מזרחה. היא לא שמה לב מוקדם יותר בגלל האור של הזריחה, אבל היא יכלה לראות עכשיו ניצוצות קטנות, כמו כוכבים שעולים מהאופק. היא עוד לא יכלה לראות את הצבעים הנראים לעין, אבל הירוק הבהיר של חיים היה בולט במיוחד עמוק כל כך במדבר.
"שדים או בני אדם?" סילבר שאל במהירות.
"בני אדם," קיילי אמרה, מצמצמת את עיניה, מנסה לפענח את הצבעים. "רכובים על גמלים. אני חושבת… לפחות עשרה."
"סאוואנים," סילבר אמר בהקלה, ואז הטון שלו הפך להיות רציני. "קיילי, תקשיבי לי, אין לנו הרבה זמן. בני אדם אף פעם לא יקשיבו למישהו כמוני, עץ רדוף רוחות. הם אף פעם לא יסמכו עליי. אבל עם קצת עבודה, הם יכולים להקשיב לך."
"להקשיב?" קיילי שאלה בקול קטן. "להקשיב למה? למה שהם לא יקשיבו לך, סילבר?"
"אין לנו זמן. הסאוואנים שאנחנו הולכים לפגוש לא הולכים לקבל את הפנים שלנו יפה, והסיכוי היחיד שלנו לשרוד זה אם הם יקחו אותנו לראות את השליט שלהם, והדרך היחידה שזה יקרה זה אם מי שימצא אותנו יבין שאנחנו חשובים מדי בשבילו. אז הנה מה שאנחנו צריכים לעשות."
קיילי הקשיבה לסילבר בזמן שהיא ראתה את הרוכבים הולכים ומתקרבים. היא התמלאה בפחד בהתחלה, אבל ככל שהם התקרבו, היא הרגישה סוג של אומץ חייתי ממלא אותה, כמו חתול רחוב שאין לו עוד סמטאות להמלט אליהם. המילים של סילבר דעכו כשהרוכבים החלו להתקרב לטווח שמיעה, וקיילי החלה להשלים את החסר בראשה.
היו שם תריסר גמלים, על גבם תריסר לוחמים סאוואנים בשריון זהוב מחוספס שנראה כאילו הוא עשוי מעץ, בנדניהם חרבות ארוכות ומעוקלות ממתכת כהה. "שלום, נוודים," אמר האדם שבראשם בזהירות.
"ברוך הבא," קיילי אמרה, קולה הקטן מהדהד בהרבה יותר בטחון משהרגישה. "הגיע הזמן. אנחנו מחכים לכם כבר ימים." כשהמנהיג החליף מבט עם האדם שלצידו, היא ידעה שהיא תפסה אותם.

בעודה צועדת במורד ארמון השיש של השליט הצהוב, קיילי הרגישה את בטחונה מתעמעם. הארמון היה עצום, עם עמודי שיש ענקיים באלפי פרקטלים צבעוניים, ופסיפס ענק על הרצפה שתיאר סאוואנים רכובים מסתערים אל מול צבא שדים אימתני. השטיח שעליו צעדה הרגיש הרבה יותר מדי יקר בשביל הנעליים המרופטות שאיתם צעדה עליו. הם לא התירו לסילבר ללכת איתה, אז הוא נשאר לשמור על לונג וריאלה אצל הכוהנים בזמן שהתאוששו. בתוך הארמון הענק, היא הרגישה אפילו יותר קטנה משהייתה באמת, והיא הרגישה את כל הבטחון שלה דולף.
היא דמיינה לעצמה מה ריאלה הייתה עושה. ריאלה לא פחדה מכלום. היא הייתה צועדת על השטיח הזה עם גב זקוף, שונאת את השטיח, שונאת את העמודים, שונאת את כל מי שדיבר איתה, אבל עדיין מצליחה לגרום להם לעשות את כל מה שהיא רוצה. היא דמיינה שהיא ריאלה, צועדת במורד השטיח, והרגישה את הגב שלה מתיישר.
השליט הצהוב ישב על כס מלוכה משיש מעוטר בזהב, והיה לבוש בבגדי המשי האופייניים לסאוואנים, אם כי המשי הצהוב היה גם הוא שזור בחוטי זהב בצורות של שמשות וחרבות. הוא לא הסיר את מבטו ממנה כשהיא התקרבה, ומנהיג הסיירים שהביא אותם התקרב כדי ללחוש משהו לאוזנו.
"ברוכים הבאים," השליט הצהוב אמר בטון מלכותי. "הקפטן שלי אומר לי ששמך הוא קיילי רואת-הגורל. אני הוא סאלאדין, הח'אל של הסאוואנים הצהובים. לא ציפינו לבואכם."
קיילי שקלה את מילותיה בזהירות, כמו שסילבר אמר לה, ונדמה שהדממה שלוותה למחשבות שלה רק מילאה את החדר ביראה. "לא היה זמן לשלוח אליכם שליח, אך הגענו מהר ככל שיכולנו. אני מודה לכם על קבלת הפנים."
"גבירתי," הקפטן אמר, ולקיילי לקח רגע להבין שמדברים עליה, "זה נחשב מנהג מכובד אצל הסאוואנים, בזמן דו שיח, לשמור על קו מבט ברור בין העיניים של שני המשוחחים."
קיילי כמעט שכחה. על פניה היה כיסוי הפנים שהעניקו לה שבט הסאוואנים הקודם אחרי שעזבו את הקתדרלה; כיסוי סגול כהה ושזור בפנינים, שהיא לא הצליחה לזהות את קסמו. הוא עזר לה להקטין את עומס הצבעים על העיניים, אבל עדיין נתן למספיק להכנס כך שיכלה לזהות את הצבעים החשובים. היא חשבה שוב לפני שענתה. "כרצונך," היא אמרה, מסיטה את המשי כך שעיניה הפכו להיות חשופים, משאירה אותן סגורות לרגע כדי לא להסתנוור. לחשוף את עיניה גרם לה להרגיש פגיעה, אבל פעם כשלונג צחק עליה, היא הסתכלה עליו והוא אמר לה שיום אחד היא תגרום לגברים להתקפל עם מבט כזה. זה המבט שהיא הכינה כשהיא פקחה את עיניה. היא זיהתה את היראה בפניו של השליט והקפטן - הם מעולם לא ראו עיניים כמו שלה.
"מה מביא אותך אלינו, קיילי רואת-גורל?" השליט הצהוב ניסה את הטון הכי מלכותי שלו, אבל היא יכלה לשמוע את החשש בקולו. זה מילא אותה בבטחון. הם שניהם שיחקו את אותו המשחק, היא הבינה, אבל היא מנצחת.
"הרוחות נושאות אותי ממקום למקום," היא אמרה בשלווה, "אבל עיניי הובילו אותי לכאן היום." היא שמעה מלח אומר את זה לפרוצה, פעם. "ראיתי חזיונות של המעמסה שאתם נושאים. אני מביאה איתי את האמצעי להשמיד את שער-השדים."
השליט הצהוב והקפטן החווירו שניהם, והחליפו מילים בלחש אחד לשני. לבסוף השליט הצהוב פנה אליה. "את שלושתם?"
"שלושתם?" היא אמרה, לפני שהספיקה לעצור לחשוב. היא שמחה שכיסוי הפנים הסתיר את הסומק המטפס על לחייה. "ה… החזיונות שלי לא הראו לי שלושה שערים."
"האם החזיונות שלך הראו לך את רומח החמה?" הוא המשיך בלהט. "האם הוא ישוב אלינו כדי לחזות בהרס השער?" הוא ישב על קצה כיסאו עכשיו, מוותר על האווירה המלכותית. קיילי הייתה צריכה לקחת רגע לחשוב כדי להשיב את שלוותה.
"אני חוששת שאני לא יודעת." היא יכלה לראות את האכזבה עוטפת את פניו בצבעים בלתי-נראים. "איני יכולה לבחור את החזיונות שלי," היא אמרה בזהירות, נזכרת במגדת העתידות שהייתה קוראת בכף היד מדי שבוע בכיכר העיר. "הגורל מראה לי את אשר הוא רואה לנכון."
"אם נהרוס את שער השדים, האם הרומח יוכל לחזור?" הוא שאל, כמעט נופל מכסא המלכות.
הייתה רק תשובה אחת נכונה, היא ידעה. היא בחרה את מילותיה בזהירות. "היה לי חזיון של רומח זהוב חוזר דרך שער השדים לפני שהוא נהרס, אבל לא ראיתי מי נושא אותו."
בזאת השליט הצהוב נפל לרצפה על ברכיו, ופרץ בבכי, גופו רועד. "הגיעה אלינו הישועה," הוא לחש, וקולו הדהד בהיכל. "השבח לאלים, הישועה הגיעה אלינו בדמותה של ילדה קטנה." הוא לא הצליח לומר עוד כלום מלבד להתייפח אל מול עיניו הנוצצות של הקפטן שלו.
קיילי עמדה שם בתדהמה והביטה בגבר המבוגר מתמוטט אל מולה. היא הרגישה בלבול ממלא את כולה, אבל לפתע היכתה בה הבנה שגרמה לליבה לצנוח ולכל גופה להסתחרר מורטיגו.
ריאלה הלכה להרוג אותה כשהיא תשמע על זה.
אשמח כרגיל לתגובות והערות.

עריכה: למי שמעוניין, המשכתי את הסיפור הזה כאן: [סיפור] השער
נערך לאחרונה על ידי Gilthans The Quiet ב 15 אפריל 2017, 02:28, נערך 4 פעמים בסך הכל.
.and may the grand !MooXooM! above enlighten you...

רשימת כל הסיפורים שפרסמתי בפורום
פלדריק
הודעות: 6674
הצטרף: 14 ינואר 2008, 17:13

Re: [סיפור] [אתגר 36] על גבי כתפיים קטנות

שליחה על ידי פלדריק » 12 יולי 2016, 10:38

סיפור חמוד, אני אוהב את קשת הסיפורים הזו. הייתי משתמש בשליט הצהוב קצת יותר, מבליט אותו כמוטיב חשוב בסיפור, אבל זה רק טעם אישי
פלדריק היה השם של הדב''ש הראשי בהרפתקה הריאשונה שלי

שנים לאחר שיצרתי את המשתמש התגלו ממצאים שהוכיחו שהשם היה בכלל פלריק...
סמל אישי של משתמש
ת'ור
The Thundering Archmage
הודעות: 5175
הצטרף: 03 יוני 2008, 18:21
תשובות: 8
מיקום: I have NOOOOOOO idea

Re: [סיפור] [אתגר 36] על גבי כתפיים קטנות

שליחה על ידי ת'ור » 13 יולי 2016, 14:08

קיילי! אני אוהב את קיילי. היא חמודה. הביטחון העצמי שהיא פיתחה לקראת הסוף הרגיש קצת מוגזם לילדה כמוהה, אבל אני יכול לקנות את זה.

מעניין שהעלילה, כמו שאומרים, thickens. בהחלט סקרן לראות מה לעזאזל קורה במקום הזה (ואיך לעזאזל התאום של הקמע שלהם הגיע לשם).

דבר קטן שהפריע לי הוא התזמון המדויק של הסאוואנים שהצילו אותם. אני לא חובב גדול של הצלות כל כך נוחות. היה אמין יותר אם קיילי הייתה רואה את היעד וריאלה ולונג היו דוחפים את עצמם יותר מדי בניסיון להגיע אליו ומתמוטטים מעט לפני.
איתיליבנה כתב:מצאתי את הטיעון המוחץ שמוכיח את הוגנות הנזיר: כל המקצועות בסל"ש מאוזנים, וויזארדס דאגו לזה, אבל לנזיר יש "איזון" כמיומנות מקצוע!
סמל אישי של משתמש
The oldman
The Rainbow Archmage
הודעות: 18417
הצטרף: 09 נובמבר 2002, 19:21
תשובות: 12
מיקום: Somewhere over the rainbow
יצירת קשר:

Re: [סיפור] [אתגר 36] על גבי כתפיים קטנות

שליחה על ידי The oldman » 20 יולי 2016, 21:10

אחלה פרק (וכן, זה כבר יותר כמו פרק מאשר עוד סיפור ;) )
מה שכן ההתחלה של המדבר הייתה קצת איטית, זה נמרח ולא תרם להמשך לדעתי
בעלים, הפונדק הוצאה לאור
מנחה: פאת'פיינדר (מורדי הגיהנום - מערכה של פאת'פיינדר)
משחק: מבוכים ודרקונים 5 (גלגול גורלי), משחקי לוח בכל הזדמנות :)

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה