"אף פעם," אמר האדון הנעלה מארטיאן, "אבל אף פעם, אל תעז לנסוע בזמן." הוא חזר על ואריאציות שונות של אותו המשפט במשך כמה רגעים עד ששם לב שהצעיר שמולו אפילו לא מסתכל עליו. במקום זאת, הבחור הצעיר שישב מולו היה עסוק בלהרים את חצאיתה של המלצרית באמצעות טלקינזיס.
"נער." האדון אמר ברוגז ושלח מבט מתנצל למלצרית. הוא ייתן לה טיפ גדול.
"ממ?" הנער הפנה אליו את מבטו, "מה העניין?" הוא לגם ברעש מספל השיכר שבידו.
"בדיוק הסברתי לך על הסכנות הכרוכות במסע בזמן. על הסיבות לכך שהחוק העליון השמיני אוסר אותו."
"פרדוקס הסבא כאילו? הדברים האלה?" הנער נראה משועמם.
מארטיאן נאנח. הנוער של היום... על מנת לשכנע את הנער להפגש איתו, הוא היה צריך לקבוע איתו בפאב המפוקפק הזה. וכאילו שזה לא מספיק, נראה שהנער מנצל לרעה את כוחותיו ומשתמש בהם לתועלתו האישית. לא ככה אמורים העלית להתנהג.
"יותר גרוע." מארטיאן אמר, "הרבה יותר. כמו שאתה בוודאי זוכר מהשיעורים שלנו, בין העולמות אורבים הצללים. הם חיים בין רגע אחד למשנהו, אך לעולם לא במציאות."
"אז מה שאתה בעצם אומר זה שהצללים הללו, שכל מה שהם רוצים זה גוף גשמי שמתקיים במציאות, יכולים להשתלט על הגוף שלי כשאני נוסע בזמן."
"כן." מארטיאן ענה, הנער קלט מהר. נראה שהוא זכר את השיעורים שלהם אחרי הכל.
"ולמה בדיוק אתה רוצה שאעשה את זה?" רופרט שאל תוך כדי שבחש באצבעו בספל השיכר שלו, מגניב מבטים מזדמנים אל ישבניהן ומחשופיהן של המלצריות.
הצבע נעלם מפניו השחומים של מארטיאן. "ת..תעשה את זה?" הוא שאל, בהלם משאלתו של השולייה הסוררת. "ע..על מה אתה מדבר?"
"אוי נו באמת זקנצ'יק, שנינו יודעים לאן ההרצאה הזו מובילה. אני לא צריך שתוביל אותי כאילו אני כלב ברצועה. אתה מספר לי על אחד הכללים שלכם, האדונים הנעלים, כיוון שכבר עזבתי אותכם. כיוון שאין לי קשר אליכם. כיוון שאם אני אפר את אחד הכללים, אתם לא תסתבכו. אז למה בדיוק אתה רוצה שאסע בזמן? מה אקבל בתמורה לסיכון העצום שאקבל על עצמי?" מבע פניו של רופוס הביע סיפוק כשהוא נשען לאחור על משענת הספסל והרים אצבע אחת באוויר כדי להזמין משקה נוסף.
מארטיאן נשך את שפתו. הנער חכם מכפי שהוא ציפה. הוא החליט ללכת על האמת, אין לו סיכוי לשקר לו. "אתה צודק כמובן." מארטיאן אמר, מנסה להתחנף קצת, "אנחנו צריכים שתעשה בשבילנו טובה. בתמורה, נעלים את התיק הפלילי שלך."
רופוס פרץ בצחוק שהבהיל את המלצרית שמזגה לו ספל שיכר נוסף. "התיק הפלילי שלי? את זה אני יכול לעשות לבד מתי שרק יבוא לי. מה עוד?"
גלגלי השיניים במוחו של מארטיאן התחילו להסתובב במהירות הולכת וגדלה. הוא היה צריך את הנער. לא, הם היו צריכים אותו. כל האדונים הנעלים. הם צריכים לתקן טעות.
"מה דעתך..." קולו של הנער השתהה על הצליל האחרון. "על לאפשר לי לעשות מסע אחד ללא התערבות שלכם."
"מסוכן מדי." קולו של מארטיאן היה חלש. הוא הבין את המצב אליו הכניס את עצמו ברגע בו ניסה לתמרן את רופוס. הוא ידע שהנער היה טוב, אבל לא עד כדי כך.
"אז רק פיקוח. בלי התערבות ישירה. אתם יכולים לראות מה אני עושה, לא יותר."
"לפני המשימה עצמה." מארטיאן הגיע לכדי החלטה, ונכנע. "כך שלא תוכל להרוס אותה במהלך מסע הפרטי שלך. כמו כן, תהיה הגבלת זמן."
"שעה תספיק לי." רופוס ענה ולגם מספל השיכר שמולא לפני רגעים ספורים. המלצרית כבר נמלטה לשרת שולחן אחר. "אז מה אתה רוצה בדיוק שאעשה?"
"אנחנו, העלית, מסוגלים לעוות את המציאות. להתעלם מהחוקים שלה. או ליתר דיוק, לכופף אותם לצרכינו." הדמות לבושת הגלימות אמרה בקול שמהדהד בעוצמה וחוכמת חיים כאשר היא הובילה את רופוס בין מסדרונות הטירה.
"ואני, רופוס, די בטוח שהספיק לי הנאום הזה פעם אחת. אני לא צריך לשמוע את הבולשיט הזה שוב. באתי הנה בשביל לנסוע בזמן, אז תספרו לי לאן ומה אני צריך לעשות."
ההליכה הייתה שקטה לאחר מכן, עד שהגיעו לאולם המרכזי שבמרתף. שם, חיכו לרופוס האדונים העליונים. הם היו כמו הסנאט של העלית. הם היו זקנים, חזקים, גאוותנים וטיפשים. בעיקר השניים האחרונים.
במרכז העולם, היה מעגל שבתוכו לא היו אבני ריצוף. במקום זאת, הוא היה מלא בנוזל כסוף. כספית.
"שוליה סוררת." אמר מנהיגם של האדונים הנעלים, "מטרתך היא להגיע לשלושה עשר בחודש סאי, שנת היהלום. "אז, תצטרך להביא לנו את חרב הברקת. תצטרך להיות מהיר, ותצטרך להיות חשאי. זכור, שוליה, כי ההיסטוריה צריכה לחשוב שהחרב נשרפה עד אפר."
"נער." האדון אמר ברוגז ושלח מבט מתנצל למלצרית. הוא ייתן לה טיפ גדול.
"ממ?" הנער הפנה אליו את מבטו, "מה העניין?" הוא לגם ברעש מספל השיכר שבידו.
"בדיוק הסברתי לך על הסכנות הכרוכות במסע בזמן. על הסיבות לכך שהחוק העליון השמיני אוסר אותו."
"פרדוקס הסבא כאילו? הדברים האלה?" הנער נראה משועמם.
מארטיאן נאנח. הנוער של היום... על מנת לשכנע את הנער להפגש איתו, הוא היה צריך לקבוע איתו בפאב המפוקפק הזה. וכאילו שזה לא מספיק, נראה שהנער מנצל לרעה את כוחותיו ומשתמש בהם לתועלתו האישית. לא ככה אמורים העלית להתנהג.
"יותר גרוע." מארטיאן אמר, "הרבה יותר. כמו שאתה בוודאי זוכר מהשיעורים שלנו, בין העולמות אורבים הצללים. הם חיים בין רגע אחד למשנהו, אך לעולם לא במציאות."
"אז מה שאתה בעצם אומר זה שהצללים הללו, שכל מה שהם רוצים זה גוף גשמי שמתקיים במציאות, יכולים להשתלט על הגוף שלי כשאני נוסע בזמן."
"כן." מארטיאן ענה, הנער קלט מהר. נראה שהוא זכר את השיעורים שלהם אחרי הכל.
"ולמה בדיוק אתה רוצה שאעשה את זה?" רופרט שאל תוך כדי שבחש באצבעו בספל השיכר שלו, מגניב מבטים מזדמנים אל ישבניהן ומחשופיהן של המלצריות.
הצבע נעלם מפניו השחומים של מארטיאן. "ת..תעשה את זה?" הוא שאל, בהלם משאלתו של השולייה הסוררת. "ע..על מה אתה מדבר?"
"אוי נו באמת זקנצ'יק, שנינו יודעים לאן ההרצאה הזו מובילה. אני לא צריך שתוביל אותי כאילו אני כלב ברצועה. אתה מספר לי על אחד הכללים שלכם, האדונים הנעלים, כיוון שכבר עזבתי אותכם. כיוון שאין לי קשר אליכם. כיוון שאם אני אפר את אחד הכללים, אתם לא תסתבכו. אז למה בדיוק אתה רוצה שאסע בזמן? מה אקבל בתמורה לסיכון העצום שאקבל על עצמי?" מבע פניו של רופוס הביע סיפוק כשהוא נשען לאחור על משענת הספסל והרים אצבע אחת באוויר כדי להזמין משקה נוסף.
מארטיאן נשך את שפתו. הנער חכם מכפי שהוא ציפה. הוא החליט ללכת על האמת, אין לו סיכוי לשקר לו. "אתה צודק כמובן." מארטיאן אמר, מנסה להתחנף קצת, "אנחנו צריכים שתעשה בשבילנו טובה. בתמורה, נעלים את התיק הפלילי שלך."
רופוס פרץ בצחוק שהבהיל את המלצרית שמזגה לו ספל שיכר נוסף. "התיק הפלילי שלי? את זה אני יכול לעשות לבד מתי שרק יבוא לי. מה עוד?"
גלגלי השיניים במוחו של מארטיאן התחילו להסתובב במהירות הולכת וגדלה. הוא היה צריך את הנער. לא, הם היו צריכים אותו. כל האדונים הנעלים. הם צריכים לתקן טעות.
"מה דעתך..." קולו של הנער השתהה על הצליל האחרון. "על לאפשר לי לעשות מסע אחד ללא התערבות שלכם."
"מסוכן מדי." קולו של מארטיאן היה חלש. הוא הבין את המצב אליו הכניס את עצמו ברגע בו ניסה לתמרן את רופוס. הוא ידע שהנער היה טוב, אבל לא עד כדי כך.
"אז רק פיקוח. בלי התערבות ישירה. אתם יכולים לראות מה אני עושה, לא יותר."
"לפני המשימה עצמה." מארטיאן הגיע לכדי החלטה, ונכנע. "כך שלא תוכל להרוס אותה במהלך מסע הפרטי שלך. כמו כן, תהיה הגבלת זמן."
"שעה תספיק לי." רופוס ענה ולגם מספל השיכר שמולא לפני רגעים ספורים. המלצרית כבר נמלטה לשרת שולחן אחר. "אז מה אתה רוצה בדיוק שאעשה?"
"אנחנו, העלית, מסוגלים לעוות את המציאות. להתעלם מהחוקים שלה. או ליתר דיוק, לכופף אותם לצרכינו." הדמות לבושת הגלימות אמרה בקול שמהדהד בעוצמה וחוכמת חיים כאשר היא הובילה את רופוס בין מסדרונות הטירה.
"ואני, רופוס, די בטוח שהספיק לי הנאום הזה פעם אחת. אני לא צריך לשמוע את הבולשיט הזה שוב. באתי הנה בשביל לנסוע בזמן, אז תספרו לי לאן ומה אני צריך לעשות."
ההליכה הייתה שקטה לאחר מכן, עד שהגיעו לאולם המרכזי שבמרתף. שם, חיכו לרופוס האדונים העליונים. הם היו כמו הסנאט של העלית. הם היו זקנים, חזקים, גאוותנים וטיפשים. בעיקר השניים האחרונים.
במרכז העולם, היה מעגל שבתוכו לא היו אבני ריצוף. במקום זאת, הוא היה מלא בנוזל כסוף. כספית.
"שוליה סוררת." אמר מנהיגם של האדונים הנעלים, "מטרתך היא להגיע לשלושה עשר בחודש סאי, שנת היהלום. "אז, תצטרך להביא לנו את חרב הברקת. תצטרך להיות מהיר, ותצטרך להיות חשאי. זכור, שוליה, כי ההיסטוריה צריכה לחשוב שהחרב נשרפה עד אפר."
יהיה לסיפור המשך כמובן. אולי אפילו בשבוע הבא. הוא לאו דווקא יהיה קשור לאתגר הבא.
לקח לי הרבה זמן לחשוב על רעיון לסיפור. למעשה, מצאתי את הרעיון שחיפשתי רק לפני שלושתרבע שעה. אז אפילו לא הספקתי לערוך את הסיפור (לא שאני עושה את זה הרבה מילא). זמנים עמוסים...
