מצד אחד, תכונות שנחשבות לחיוביות וחזקות (אגרסיביות, תחרותיות, רציונליות) מוצגות כתכונות גבריות, ותכונות חלשות (רגשנות, פסיביות, אסתטיקה) מוצגות כנשיות. החברה מתגמלת גברים שמפגינים את התכונות החיוביות, ובמידה מסויימת גם מקבלת אשה עם תכונות חיוביות בצורה אוהדת אם היא נמצאת בתפקיד או מעמד שנתפס כמחייב אותן.
בצד השני, החברה מגנה גברים שמפגינים מה שנתפס כ"בכיינות", וגם אם אשה שמפגינה תכונות שמזוהות לרוב עם גברים עשויה בנסיבות מסוימות להיחשב כחיובית ואף מושכת (כל דמויות ה"טום בוי המגניבה" בספרים ובסרטים) לא תמצא יחס אוהד דומה לגברים שנתפסים כ"סיסי-בוי" או "קוקסינל".
ואז, באה הקידמה ובילגנה את העסק עוד יותר. אם בעבר גברים היו זקוקים לכוח פיזי (שבממוצע לנשים היה פחות ממנו) כדי "לממש את עצמם" כלוחמים, הטכנולוגיה טישטשה את הדרישה הזו - מטוסים בני זמננו לא רק שאינם דורשים כוח פיזי חריג, אלא שחלקם אפילו לא דורשים טייס שישב בתוכם. אבל זה התחיל עוד קודם - אימרה ערבית מיושנת מסכמת את זה די טוב כשהיא טוענת שרובה הוא נשק שאפילו אשה יכולה להרוג בו את הגיבור שבגיבורים (אם כי באופן אירוני בעולם האיסלאמי היו הרבה יותר פתוחים לאימוץ הנשק החם מאשר באירופה הפיאודלית).
אז אם כוח פיזי נדרש פחות, זה נותן יותר אופציות לנשים, וגם לגברים זה יוצר מציאות שונה. יש הטוענים שהנטייה של גברים שעוסקים בעבודות משרדיות, בעיקר בתחומים עתירי-ידע, לעבוד הרבה שעות ולהתגאות ביכולתם לעבוד פרקי זמן ממושכים ללא שינה, היא ניסיון להפגין איתנות פיזית בסביבה בה כוח שרירים כבר לא מהווה גורם מכריע.
מסובך? ככה זה בחיים. אבל הפשטה של המורכבות הזו מתחילה להיות מסוכנת כשמתחילים לגזור ממנה משמעויות חברתיות ופוליטיות. למשל, שנשים לא יכולות למלא תפקידים מסויימים כי "נשים הן רגשניות והיסטריות" או הנמכת סטטוס ושכר למקצועות שבהם מועסקות בעיקר נשים ("משרות צווארון ורוד") וסוגי אפלייה שונים ומשונים שהיו קיימים לאורך הדורות. "לאורך הדורות" זו אמירה מרכזית, כי בסופו של דבר, לגזור משמעויות פוליטיות שליליות על פרטים מהבדלים ביולוגיים היכן שאין הדבר רלוונטי, היא מחלה ידועה של שמרנים.
עריכה מנהלית: לא צריך הקנטות אישיות, בייחוד כשזה ברור שזה לא נכון.
