את הסיפור הזה צריך לספר במלואו, שכן ללא הפרטים כולם, יחסר משהו ממלוא התדהמה המצפה לשומעיו.
היה זה לילה סוער וצהוב, לילה סתווי אי שם ב-1916. אל תוך המזח נכנסה "הנערה שתומת העין", ספינת סחר קטנה ותמימה למראה. על אף הנזקים הרבים שבגופה, תורניה השסועים ומפרשיה הקרועים, לא שאל איש אודות מוצאה. איש לא תמה מדוע עיניהם של אנשי צוותה ריקות מכל. איש לא חשב לבדוק מדוע מטענה של הספינה היה אך ורק 35 טון מרשמלו עגבניה. אותה תמימות, אותו חוסר עניין, לא הובילו לדבר מלבד אבדון.
סיסי "ארבע עיניים" דוידסון נשען על כיסאו החורק, מנורה קטנה דולקת מולו, מאירה את פנים תאו של מנהל הנמל. קולו של כבש המכה במזח העיר אותו מתרדמתו הקלה, והוא קם על רגליו הזקנות, נשען על דלת העץ ספוגת המלח.
"מהו זה?" קרא אל עבר הלילה בקול קרקורי דמוי יונה, שכן חלה בסרטן גרון, והרופא חזה לו חודשים ספורים בלבד.
"אין כאן איש מלבדנו המתים." ענו לו קולותיהם של אנשי הספינה, המתים. אחד אחד החלו לרדת אל המזח, רחש הגלים מלווה את הליכתם האיטית, המגושמת, ואת נהימתם הבלתי פוסקת של ראות שאינן שואפות עוד לאוויר.
"לפחות תשמרו על הפאקינג שקט!" צווח דוידסון, בקול שהיה יכול להיות מצחיק, אילולא אותו סרטן טראגי, כפי שצוין. אז חזר אל הבקתה ונרדם שוב על כסאו. דקות ספורות לאחר מכן נאכל בידי הזומבים, אך לפחות נמנעו ממנו שבועות ארוכים של אשפוז.
עם עלות השחר התברר כי המוות היכה בכל ביקתה עיירה, ואיש לא נותר בחיים . הטבח היה נורא. כה נורא, עד אשר שכשעלו קרני השמש הראשונות וחשפו את הגופות המדממות ברחובות, נדהמו הזומבי מכמות הגועל, והתאבדו בצרחות טרגדיה.
אך המסתורין הגדול ביותר הוא, שאיש אינו יודע מה עלה בגורלו של יהלום "עלה הפנכה", שנאמר כי הוטמן בכספות העיירה ממש בערב שלפני ההתרחשות המצערת הזו.
זמן רב אחר כך פגשתי את דסי ואנחנו עומדים להתחתן. יאי!