פלאפי אמר/ה:
אתה לא יודע על מה אתה מדבר. כמו שוונג אמר, אל תשפוט מוזיקה שלא שמעת בחייך.
במטאל יש המון השקעה והוא דורש טכניקה ברמה עילאית. ופאוור מטאל בפרט לא סתם מורכב מ"שירים" אלא יצירות מוזיקלית מסובכת שמנוגנת במהירויות גבוהות ועם הרבה דגש על מלודיה. וחוץ מזה, ישנם אנשים שאוהבים לשמוע דיסטורשן עצבני וגראולינג הרבה יותר מאיזה שירה פאגית של אמן מתוסכל עם גיטרה אקוסטית.
בלה בלה בלה.
אל תנסה להפוך את המטאל למשהו שהוא לא.
כן, הוא דורש טכניקה ברמה גבוהה ויכולת מלודית טובה (אם כי חסרת רגש, במקרים מסויימים).
אבל במטאל כמעט ואין "יצירות מוסיקליות מסובכות".
רגע, תן לי לחדד את זה:
במטאל כמעט ואין "יצירות" (בוא לא נתייחס ל"מסובכות", כי זה כבר כל אחד ונק' המבט שלו).
מטאל זו התפתחות צפויה וטבעית לחלוטין של הרוק הכבד של שנות השבעים.
לקחת את הרוק ולעשות אותו מהיר יותר/עצבני יותר/ אגרסיבי יותר/ רועש יותר, ובקיצור, לעשות אותו "יותר-כל-מיני-דברים".
במטאל אין "יצירות", למעט להקות מטאל המושפעות מן הפרוגרסיב רוק, סטייל אופת', POS, דרים ת'יאטר, סימפוניקס, והלהקה הישראלית הזו ששכחתי את שמה.
אז כן, מדי פעם צצים דברים כמו "סצינות מן הזכרון" במטאל, אבל זה נדיר.
עריכה:
ג'ואיש טייראניד - פאון הארטס זה לא ג'אז. (;
לג'אז הייתי ממליץ על הנגנים:
מיילס דייויס (או אני מתבלבל על אחד אחר? זה שהוציא אלבום בשם My Funny Valentine)
הרבי הנקוק
ת'לוניוס מונק
מהמעט שאני מכיר, הם האהובים עלי.
