תודה על התגובה המפורטת (בקרוב גם על פרק 17, בתקווה
)
ג2: טוראל ועמק פיירו לא כל-כך רחוקים זה מזה. טוראל סמוכה מאד ללונאריה מדרום (מרחק יום הפלגה/רכיבה מהירה או יומיים של רכיבה איטית) ונדמה לי שהוער באחד הפרקים הקודמים, כי צבא (שהוא איטי בד"כ) יכול להגיע מפארם ד'אומברה לצומת לונארייה בתוך שבעה ימים. כך או כך, ואלנסיאל בחרה נתיב שחצה את הגבעות והיער, והוביל לטוראל במשהו דומה ל"קו אוירי", כך שהדרך התקצרה עוד יותר.
ג3: לא הייתי מגדיר את ארטול וכריסטול כמייצגים פר-סה של גישה חילונית מול גישה דתית. כריסטול פנה לדת מסיבות מסויימות מאד, ומייצג את אחת הגישות הדתיות - בהחלט לא את כולן. גם לדה-סנסר (ולגייל) יש בהחלט גישה דתית, אם כי שונה לחלוטין משל כריסטול ודומיו.
4. לגבי עיר הבירה: שים לב, ששם הבורגנות מאד-מאד מפותחת (בכל מרכז ז'ראל), וחשוב מזה - האצולה מנוונת לגמרי. גם הפאודלים מרבים ללעוג לאצילי החצר, ולהעיר שהם פרזיטים גמורים שניזונים מכספי המלך. יש מאות רבות מהם (ומה שמגביר את הבוז הפאודלי כלפיהם: כמה מהחשובים ביותר ביניהם, הם צאצאים לשושלות פאודליות כושלות ולא-מכובדות שעלו לגדולה בחנפנות למלך).
מעטים חושבים על ריסוק מעמד האצולה בכללותו (אין כל סיבה לכך - ישנם מקומות בהם האצילים משחקים תפקיד חיובי למדי, בעיקר במזרח ובדרום), אבל בהחלט רבים מדברים על "עריכת חשבון" גם עם אצילי החצר, גם עם הכמורה העשירה מאד והמסואבת של איזור המרכז (ובעיקר עם מסדר כוהני המשנה), וגם עם כמה פאודלים עשירים מאד ונצלנים מאד באיזור מינולר וכ"ו.
אספת המעמדות נתפסת כגוף שמסוגל לחולל רפורמות מרחיקות לכת - כפי שהיא היתה זו שביצעה את הרפורמה והקמתו מחדש של הממשל הז'ראלי לאחר התוהו של סוף ימי ארלינד
(פרטים נוספים, בתקווה, בעדכון הבא של קלדאריה).
5. ובכן, השליחות שהטילה אמריל על רוואנה - קשורה קשר הדוק לשליחות הכמרים שאמריל חיסלה בתחילת העלילה (והוחלפו, דבר הנרמז בבירור, ברוכבים מזרי האימים של זורדי) - למהר לוואריאר לה-פאץ', ולמצוא את מי שהכמרים הללו ביקשו להניח עליו יד. (וכנראה, לקחת אותה משם למקום מבטחים).
אל תשכח, שאמריל היתה לצד דה-סנסר כאשר בחן את גייל הילדה, ומדובר במפורש על כך שהוא התייעץ בה. היא היתה גם במועצה הסודית שנערכה בעניין זה בלולאס, בימיו של קלאון הזקן.
6. הדמיון לאראגורן בפונדק הוא מכוון. אמנם הולסרוי הוא לא אראגורן, אבל הדמיון בסצנה הוא לא רק עבור הקורא, אלא משחק תפקיד פנים-עלילתי חשוב. (שים לב טוב לדמותה של רוואנה, לכינוי בו משתמשת אמריל לגביה, ולסיבות בגללן היא מסרבת להתמסר לבעלה).
העניין כאן הוא, שחסרה פיסת מידע, שאמורה היתה להתרחש ב"גראנד פינאלה" של "דמדומי המערב".
ד1. לאולם אפשר להכנס בעוד דרכים, ואכן לא קרלו בנה אותו. נאמר בפרקים קודמים, שבעבר הרחוק שכנה על הגבעה עירו של הקרדינל הכחול - ומתחתיה נחצבה רשת מסועפת של נקבות ומנהרות. ישנן דרכים נוספות להכנס, אולם המעוותים שמרו עליהן היטב (כמודגם היטב בפרק 15). מצד שני - כניסה דרך הכנסיה העתיקה הישר לעבר מרכז הקומפלקס (שם ככל הנראה היה פעם חדר פולחן סודי ומאד חשוב, אותו קרלו מנצל), אכן דורשת קסם, או ליתר דיוק - הפעלת כוח דתי מיסטי רב עוצמה, שמעטים הכמרים דהיום שמסוגלים אפילו לחלום עליו.
ד2. לאור הגנוז הבוהק מאחורי הדלתות (הדלתות המוגפות של הדרך הנסתר, הגן הנעלם), יש תפקיד ראשי במיסטיקה ובפרקים הסודיים של הדת הז'ראלית. אחד הסודות הכמוסים ביותר הוא אותו אור גנוז, טהור ורב עוצמה, שנכלא מעבר לדלתות ובוער שם עדיין באור של ראשית הימים (שמבחינת הז'ראלים, מייצג את הזוהר עצמו). כך או כך, חלק גדול מהמיסטיקה הכנסייתית נועדה לאפשר לאנשיה לשרות עם האור, או להשתמש בקמצוץ מזעיר שלו בדרך של כוחות קדושה. לעלפים (אל'וורליני) יש כמובן גרסה קצת אחרת לאור הזה - גם לאלו מהם שקיבלו את דת הזוהר.
3.
4. אכן, זה קושי ידוע. כשגייל מכריזה "אני יורשת הקרדינל", היא לא עושה זאת מתוך ידע רציונלי, אלא ברגע של התעלות דתית שנמצאת מעבר לתפיסה. שהרי, גייל הצליחה להחדיר את "ידה" הלא מוחשית לרגע מעבר לדלתות, ולשאוב לתוך ישותה קמצוץ מהאור הקדוש והחזק ביותר עליו חולמים ה ז'ראלים (ועבור קרלו ויצוריו - האור הקטלני ביותר, באשר המגע שלו פשוט שרף אותם).
מסיבה זו, לא מדובר בישות אחרת שנכנסה לתוכה - גייל היא נצר לזרעה של היליארה, וירשה חזות חיצונית מאד דומה לה (ע"ע הדרך בה ז'אן נדהם כשהוא רואה את תמונתה של היליארה, פרק עשירי). בגייל יש שילוב מעניין -מצד אחד, כוחות הקדושה הכנסייתיים, ומצד שני, הקשר למאגיית החורף של כוהנות עין-הבדולח (דרך היליארה).
נראה שנתפסת לטעות האחרונה שעשה קרלו בחייו - גם הוא סבר, שמדובר בגלגול של היליארה, או ברוחה שהשתלטה על גוף חי (דבר שמתאים לדרכו, לא לדרכה).
5. והרבה על נמלים - בפרק הבא
הנפילה כאן היא מכוונת, ומדגישה את עומק הפער בין העניינים העילאים ומאבק הכוחות המיסטי שהולך ומחריף, לבין הטפשות והאכזריות הארצית להבעית של כמה אצילים.
