שלום לכולם. אני רוצה להעלות היום לדיון נושא שמאוד מציק לי בכלל הקהילה. זה סוג של שחקן, שאכנה אותו בשם "הסופר".
הסופר לא רוצה לשחק משחקי תפקידים. הוא רוצה להעשיר את עולמכם בפרוזה המפולפלת שלו, מלאת התיאורים הויזואלים המרתקים והדימויים החינניים שלו. בעיני עצמו, הסופר הוא בעל יכולת כתיבה ספרותית ממדרגה ראשונה, שכל מנחה ושחקן שנתקלים בו רק יכולים להשתאות בהערצה אל מול מגילות הסיפורת המשתלשלות אותן הוא בודה מדמיונו בקלילות. הסופר לא כותב קונספט של דמות, הוא כותב סיפור רקע מפורט מילדות עד בגרות, הכולל את כל האירועים המשמעותיים בחייו, המתוארים לפרטי פרטים על מנת שהקורא\מאזין יוכל להטמיע את כל הוויתו בתוך עולמו הספרותי העשיר. הסופר לא מתאר פעולה, הוא פוצח בנאום חוצה להבות ומרטיט לבבות הממיס את נפשם של כל השחקנים האחרים עד שירצו לוותר על תורם רק על מנת שיוכלו להאזין עוד ועוד לתיאוריו. ומעל הכל, הסופר לא סופר אף אחד אחר - כי הוא הוא מרכז הסיפור, הדמות החשובה ביותר, זאת שלה מוקדש זמן המסך ותשומת הלב המלאה של כל היושבים סביב השולחן. כל מי שמעז לדלג על משפט מפתח ממאמריו הארוכים המשמשים רקע לדמות שלו או לקטוע אותו באמצע נאומו בן העשר דקות באמצע סיבוב הקרב, מעליב אותו עד עמקי נשמתו האומנותית השברירית, ומנסה בכוח לדכא את היצירתיות הגולמית המתפרצת ממנו. ולמי אכפת שלמנחה אין זמן\כוח לקרוא עשרה עמודי רקע על כל איש קשר של דמות, או שיש עוד שחקנים מסביב לשולחן שמחכים לתורם ולקבל פיסה קטנה מאור הזרקורים.
וכאשר מישהו מנסה להגיד לאחד מהסופרים האלה "אחי, חפרת", אז הוא מסתגר בפינה ומתמרמר בבכי שאף אחד לא מקשיב לו. או אחרי שהוא כתב לך, ללא התרעה מוקדמת, פיסת פלאף ארוכה כמו הגלות על איך שהדמות שלו פעם בילתה אחר צהריים נעים עם אחיה החורג הננס שבא לבקר, ואתה אומר לו שאין ננסים בעולם הזה, הוא אומר לך שהוא חושב שיש שיהיו ואתה מריץ את המשחק לא נכון. וכאשר מישהו אחר מנסה לעשות משהו מעניין עם הדמות שלו, הסופר מייד או מבטל את המעשה או מנסה להתעלות עליו במעשה עוד יותר מעניין ונועז, כדי להוכיח שהוא השחקן הכי מוכשר וטוב ומעניין ומצחיק בקבוצה. או כאשר, שומו שמיים, מישהו רומז באיזשהי צורה שמשהו שהסופר עשה הוא משעמם או קלישאתי, אז ברור שהקבוצה הזאת לא מבינה שום דבר מהחיים שלה במשחקי תפקידים והוא צריך ללמד אותם או פשוט לפרוש ממנה.
בקיצור, הסופר לא רוצה לשחק משחק תפקידים. הוא פשוט רוצה לכתוב סיפור, בדרכו שלו, שיהיה לו מאוד מעניין לקרוא. זה טוב ונחמד, ואם הוא רוצה לעשות את זה אז שילך ויכתוב סיפורים למגרה ולא ייבאס שחקנים ומנחים שבאו לשחק ולא לשרת את האגו שלו.
אם אתם לפעמים רואים שאתם נהיים קצת סופרים מסביב לשולחן, ושאתם מעיקים על המנחה עם ערימות תיאור מתוחכם ומפורט, או משתלטים על אור הזרקורים בשולחן ומנסים להיות הכי מגניבים ומעניינים בכל סיטואציה, אז תעצרו רגע ותחשבו איך זה להיות אחד מהשחקנים האחרים או המנחה באותו רגע. אם אתם חושבים שלא הייתם נהנים להיות מישהו אחר בשולחן באותו הרגע, אז תעצרו מה שאתם עושים ותהפכו את הסיפור הזה מהסיפור של 'אני' לסיפור של 'אנחנו'.
הסופר לא רוצה לשחק משחקי תפקידים. הוא רוצה להעשיר את עולמכם בפרוזה המפולפלת שלו, מלאת התיאורים הויזואלים המרתקים והדימויים החינניים שלו. בעיני עצמו, הסופר הוא בעל יכולת כתיבה ספרותית ממדרגה ראשונה, שכל מנחה ושחקן שנתקלים בו רק יכולים להשתאות בהערצה אל מול מגילות הסיפורת המשתלשלות אותן הוא בודה מדמיונו בקלילות. הסופר לא כותב קונספט של דמות, הוא כותב סיפור רקע מפורט מילדות עד בגרות, הכולל את כל האירועים המשמעותיים בחייו, המתוארים לפרטי פרטים על מנת שהקורא\מאזין יוכל להטמיע את כל הוויתו בתוך עולמו הספרותי העשיר. הסופר לא מתאר פעולה, הוא פוצח בנאום חוצה להבות ומרטיט לבבות הממיס את נפשם של כל השחקנים האחרים עד שירצו לוותר על תורם רק על מנת שיוכלו להאזין עוד ועוד לתיאוריו. ומעל הכל, הסופר לא סופר אף אחד אחר - כי הוא הוא מרכז הסיפור, הדמות החשובה ביותר, זאת שלה מוקדש זמן המסך ותשומת הלב המלאה של כל היושבים סביב השולחן. כל מי שמעז לדלג על משפט מפתח ממאמריו הארוכים המשמשים רקע לדמות שלו או לקטוע אותו באמצע נאומו בן העשר דקות באמצע סיבוב הקרב, מעליב אותו עד עמקי נשמתו האומנותית השברירית, ומנסה בכוח לדכא את היצירתיות הגולמית המתפרצת ממנו. ולמי אכפת שלמנחה אין זמן\כוח לקרוא עשרה עמודי רקע על כל איש קשר של דמות, או שיש עוד שחקנים מסביב לשולחן שמחכים לתורם ולקבל פיסה קטנה מאור הזרקורים.
וכאשר מישהו מנסה להגיד לאחד מהסופרים האלה "אחי, חפרת", אז הוא מסתגר בפינה ומתמרמר בבכי שאף אחד לא מקשיב לו. או אחרי שהוא כתב לך, ללא התרעה מוקדמת, פיסת פלאף ארוכה כמו הגלות על איך שהדמות שלו פעם בילתה אחר צהריים נעים עם אחיה החורג הננס שבא לבקר, ואתה אומר לו שאין ננסים בעולם הזה, הוא אומר לך שהוא חושב שיש שיהיו ואתה מריץ את המשחק לא נכון. וכאשר מישהו אחר מנסה לעשות משהו מעניין עם הדמות שלו, הסופר מייד או מבטל את המעשה או מנסה להתעלות עליו במעשה עוד יותר מעניין ונועז, כדי להוכיח שהוא השחקן הכי מוכשר וטוב ומעניין ומצחיק בקבוצה. או כאשר, שומו שמיים, מישהו רומז באיזשהי צורה שמשהו שהסופר עשה הוא משעמם או קלישאתי, אז ברור שהקבוצה הזאת לא מבינה שום דבר מהחיים שלה במשחקי תפקידים והוא צריך ללמד אותם או פשוט לפרוש ממנה.
בקיצור, הסופר לא רוצה לשחק משחק תפקידים. הוא פשוט רוצה לכתוב סיפור, בדרכו שלו, שיהיה לו מאוד מעניין לקרוא. זה טוב ונחמד, ואם הוא רוצה לעשות את זה אז שילך ויכתוב סיפורים למגרה ולא ייבאס שחקנים ומנחים שבאו לשחק ולא לשרת את האגו שלו.
אם אתם לפעמים רואים שאתם נהיים קצת סופרים מסביב לשולחן, ושאתם מעיקים על המנחה עם ערימות תיאור מתוחכם ומפורט, או משתלטים על אור הזרקורים בשולחן ומנסים להיות הכי מגניבים ומעניינים בכל סיטואציה, אז תעצרו רגע ותחשבו איך זה להיות אחד מהשחקנים האחרים או המנחה באותו רגע. אם אתם חושבים שלא הייתם נהנים להיות מישהו אחר בשולחן באותו הרגע, אז תעצרו מה שאתם עושים ותהפכו את הסיפור הזה מהסיפור של 'אני' לסיפור של 'אנחנו'.
