טסוקימארו
פונדקאי ותיק
איגאנד עמד לצאת מהפונדק ולשוב לדרכו. אחרי הכל, המכתב של האדון קיורל חייב להגיע עוד הלילה ליעדו בעיר סיג'יל.
הוא הלך לעבר היציאה כשלפתע מבטה של אישה מבוגרת שישבה לבדה באחד השולחנות תפס את עיניו. בלבושה הכהה והפשוט היא נראתה כמעט אבלה, אבל מבטה נראה סקרן וטוב. בלי לדעת למה, הוא התקרב אל האישה, שהחלה בטבעיות לדבר איתו.
"בשעות האלה אתה יוצא אל השבילים אל מחוץ לכפר?" היא שאלה, מעיפה מבט לעבר התיקים הגדולים שעל כתפיו של איגאנד.
"אכן. יש לי שליחות בעיר שלא יכולה לסבול דיחוי."
"בעיר? לא סיג'יל, אני מקווה."
"אני חושש שכן..." השיב איגאנד בחיוך תמהה.
הוא עמד לשאול משהו, אבל לאחר רגע של שקט האישה החלה לנדב מידע בעצמה, מדברת בקול שקט.
"הבת שלי יצאה גם היא מהכפר הזה אל העיר. לפני מספר ימים. לא ידענו זאת אז, אך הדרך מכאן העירה מלאה באנשים הריקים.
לא חיים ולא מתים, האנשים הריקים ממתינים בצידי השביל ומגיחים כדי לתקוף אנשים חסרי ישע... כמו הבת שלי."
האישה החלה להתייפח ואיגאנד הניח יד מנחמת על כתפה במבוכה.
עיניה הכחולות הקודרות של האישה הביטו בפניו של איגאנד ואז מטה אל בגדיה, והיא הסירה לאט תליון שענדה על צווארה.
ביד מעט רועדת היא הניחה את התליון על השולחן, ולאחר כחכוך בגרונה היא שבה לדבר.
"זהו תליון שנאמר לי שמעניק הגנה קסומה מפני האנשים הריקים ושכמותם. הוא אמור לזהור באור כחול כשהם בסביבה ולמנוע מהם להתקרב. התכוונתי לתת אותו לביתי אבל...
היא לא תצטרך אותו עוד, ולי אין שום כוונה ללכת באותו שביל לעולם. קח אותו, ומי ייתן וישמור עליך."
מבין שהאישה לא מעוניינת לדבר עוד, איגאנד מלמל כמה מילות נחמה ותודה, לקח את התליון ויצא מהפונדק אל הערב הקר.
זמן רב הלך איגאנד בצעד נמרץ בשביל המחשיך, כשהתליון ענוד על צווארו. במהלך הדרך הוא הבחין לעיתים בהבזק כחול הנובע מהתליון, וכשסובב את מבטו הנה והנה הבחין ברשרושים בשיחים, שהחליט להתעלם מהם. לאחר כל פעם הוא הודה למזלו הטוב על שפגש את האישה המסכנה.
הוא נזכר במבט העצוב בעיניה הכחולות הקודרות בזמן שישב בצד הדרך לנוח. גופו הרגיש חלש מתלאות קודמות וזיעה כיסתה את גופו, אבל הוא נזכר בשליחותו וקם שוב על רגליו.
לאחר צעידה נוספת בלילה הקר נדמה היה לו שרחש גירוד משונה מפר את הדממה. מביט בהמשך הדרך שלפניו, הוא ראה דמות אנושית רכונה על האדמה. או שמא לא הייתה זו דמות אנושית... איגאנד התקרב חרישית אל הדמות החיוורת, צעד אחר צעד.
עוד צעד אחד הוביל אותו קרוב מספיק אל היצור כדי להיות בטוח שמדובר באדם שאינו חי, אך עדיין נע. איש ריק.
בעוד הוא שוקל את צעדיו היצור הסתובב היישר לעברו של איגאנד והחל לצווח בצורה שרק האל מתים מסוגלים לה.
עיניו של איגאנד נפערו בבעתה וגרונו נחנק. הוא היה משותק בלי יכולת להגיב.
למזלו, בעוד שזוהרו הכחול של התליון האיר את פניו של האיש הריק, איגאנד צפה בו ממקד בו את מבטו, מסתובב, והולך. לאט בהחלה, ואז בריצה מגושמת אל מחוץ לדרך.
מסדיר את נשימתו הפראית, איגאנד שלח את ידו למשש את התליון הגואל. רגשות של תודה ומועקה ממלאים את ליבו, הוא ניסה לאמר תפילה קצרה לאלוהי המזל והדרכים, אבל פיו לא הצליח להפיק שום מילה. רק שיעולים חולניים יצאו ממנו.
עורו חיוור כסיד, הוא התחיל לצעוד בצעדים גדולים ונמהרים הלאה אל יעדו. כל צעד החל להכאיב לו ורגליו התקשחו עד שהיה קשה לו לקפל את ברכיו כדי ללכת. דבר לא עניין אותו עוד. הוא רק רצה להגיע ליעד.
במהרה, גופו הנוקשה מנע ממנו לנוע בטבעיות והוא החל לצעוד צעדים גדולים ומגושמים, עורו מגרד וראייתו מחשיכה.
צעד, צעד, צעד.
כשמרחוק נראית העיר סיג'יל, גופו נפל, פניו קדימה, על האדמה.
האנשים הריקים הגיחו עתה מצידי הדרך. בצעדיהם המגושמים הם התקרבו אל הנופל והקיפו אותו.
היצור שעד אותו יום נודע כאיגאנד קם, עיניו חסרות הברק בוהות בחלל בדממה.
פורצת את מעגל הגופים, היא הגיעה בגלימותיה הכהות.
מתקרבת אל משרתה החדש, היא הסירה מעליו את התליון בחיוך רחב ומרושע. אורו של התליון העיר את עיניה הכחולות הקודרות.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
היי חברה!
פעם ראשונה שאני רואה את האתגרים האלה (קראתי על קיומם במייל שנשלח מהפונדק) ועניין אותי
אני מקווה שלא כתבתי ארוך יותר ממה שלאנשים יש כוח לקרוא ושהבנתי נכון את הרעיון של האתגר.
יותר מכאנית, מדובר באיזהשהוא סוג של מטילת לחשים שיצרה "תליון הגנה מאל מתים" שהיא נותנת לאנשים בטענה שהוא מזהיר מפני אל מתים ומגן מהם. במציאות, בעוד שהתליון זורח בקרבת אל מתים, הוא הופך את הלובש לאחד מהם בעצמו, לאורך זמן. כך היא מגדילה את הצבא הקטן שיצרה לעצמה.
פעם ראשונה שאני מפרסם חומר כתוב בכללי, אז אשמח להערות
הוא הלך לעבר היציאה כשלפתע מבטה של אישה מבוגרת שישבה לבדה באחד השולחנות תפס את עיניו. בלבושה הכהה והפשוט היא נראתה כמעט אבלה, אבל מבטה נראה סקרן וטוב. בלי לדעת למה, הוא התקרב אל האישה, שהחלה בטבעיות לדבר איתו.
"בשעות האלה אתה יוצא אל השבילים אל מחוץ לכפר?" היא שאלה, מעיפה מבט לעבר התיקים הגדולים שעל כתפיו של איגאנד.
"אכן. יש לי שליחות בעיר שלא יכולה לסבול דיחוי."
"בעיר? לא סיג'יל, אני מקווה."
"אני חושש שכן..." השיב איגאנד בחיוך תמהה.
הוא עמד לשאול משהו, אבל לאחר רגע של שקט האישה החלה לנדב מידע בעצמה, מדברת בקול שקט.
"הבת שלי יצאה גם היא מהכפר הזה אל העיר. לפני מספר ימים. לא ידענו זאת אז, אך הדרך מכאן העירה מלאה באנשים הריקים.
לא חיים ולא מתים, האנשים הריקים ממתינים בצידי השביל ומגיחים כדי לתקוף אנשים חסרי ישע... כמו הבת שלי."
האישה החלה להתייפח ואיגאנד הניח יד מנחמת על כתפה במבוכה.
עיניה הכחולות הקודרות של האישה הביטו בפניו של איגאנד ואז מטה אל בגדיה, והיא הסירה לאט תליון שענדה על צווארה.
ביד מעט רועדת היא הניחה את התליון על השולחן, ולאחר כחכוך בגרונה היא שבה לדבר.
"זהו תליון שנאמר לי שמעניק הגנה קסומה מפני האנשים הריקים ושכמותם. הוא אמור לזהור באור כחול כשהם בסביבה ולמנוע מהם להתקרב. התכוונתי לתת אותו לביתי אבל...
היא לא תצטרך אותו עוד, ולי אין שום כוונה ללכת באותו שביל לעולם. קח אותו, ומי ייתן וישמור עליך."
מבין שהאישה לא מעוניינת לדבר עוד, איגאנד מלמל כמה מילות נחמה ותודה, לקח את התליון ויצא מהפונדק אל הערב הקר.
זמן רב הלך איגאנד בצעד נמרץ בשביל המחשיך, כשהתליון ענוד על צווארו. במהלך הדרך הוא הבחין לעיתים בהבזק כחול הנובע מהתליון, וכשסובב את מבטו הנה והנה הבחין ברשרושים בשיחים, שהחליט להתעלם מהם. לאחר כל פעם הוא הודה למזלו הטוב על שפגש את האישה המסכנה.
הוא נזכר במבט העצוב בעיניה הכחולות הקודרות בזמן שישב בצד הדרך לנוח. גופו הרגיש חלש מתלאות קודמות וזיעה כיסתה את גופו, אבל הוא נזכר בשליחותו וקם שוב על רגליו.
לאחר צעידה נוספת בלילה הקר נדמה היה לו שרחש גירוד משונה מפר את הדממה. מביט בהמשך הדרך שלפניו, הוא ראה דמות אנושית רכונה על האדמה. או שמא לא הייתה זו דמות אנושית... איגאנד התקרב חרישית אל הדמות החיוורת, צעד אחר צעד.
עוד צעד אחד הוביל אותו קרוב מספיק אל היצור כדי להיות בטוח שמדובר באדם שאינו חי, אך עדיין נע. איש ריק.
בעוד הוא שוקל את צעדיו היצור הסתובב היישר לעברו של איגאנד והחל לצווח בצורה שרק האל מתים מסוגלים לה.
עיניו של איגאנד נפערו בבעתה וגרונו נחנק. הוא היה משותק בלי יכולת להגיב.
למזלו, בעוד שזוהרו הכחול של התליון האיר את פניו של האיש הריק, איגאנד צפה בו ממקד בו את מבטו, מסתובב, והולך. לאט בהחלה, ואז בריצה מגושמת אל מחוץ לדרך.
מסדיר את נשימתו הפראית, איגאנד שלח את ידו למשש את התליון הגואל. רגשות של תודה ומועקה ממלאים את ליבו, הוא ניסה לאמר תפילה קצרה לאלוהי המזל והדרכים, אבל פיו לא הצליח להפיק שום מילה. רק שיעולים חולניים יצאו ממנו.
עורו חיוור כסיד, הוא התחיל לצעוד בצעדים גדולים ונמהרים הלאה אל יעדו. כל צעד החל להכאיב לו ורגליו התקשחו עד שהיה קשה לו לקפל את ברכיו כדי ללכת. דבר לא עניין אותו עוד. הוא רק רצה להגיע ליעד.
במהרה, גופו הנוקשה מנע ממנו לנוע בטבעיות והוא החל לצעוד צעדים גדולים ומגושמים, עורו מגרד וראייתו מחשיכה.
צעד, צעד, צעד.
כשמרחוק נראית העיר סיג'יל, גופו נפל, פניו קדימה, על האדמה.
האנשים הריקים הגיחו עתה מצידי הדרך. בצעדיהם המגושמים הם התקרבו אל הנופל והקיפו אותו.
היצור שעד אותו יום נודע כאיגאנד קם, עיניו חסרות הברק בוהות בחלל בדממה.
פורצת את מעגל הגופים, היא הגיעה בגלימותיה הכהות.
מתקרבת אל משרתה החדש, היא הסירה מעליו את התליון בחיוך רחב ומרושע. אורו של התליון העיר את עיניה הכחולות הקודרות.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
היי חברה!
פעם ראשונה שאני רואה את האתגרים האלה (קראתי על קיומם במייל שנשלח מהפונדק) ועניין אותי
אני מקווה שלא כתבתי ארוך יותר ממה שלאנשים יש כוח לקרוא
ושהבנתי נכון את הרעיון של האתגר.יותר מכאנית, מדובר באיזהשהוא סוג של מטילת לחשים שיצרה "תליון הגנה מאל מתים" שהיא נותנת לאנשים בטענה שהוא מזהיר מפני אל מתים ומגן מהם. במציאות, בעוד שהתליון זורח בקרבת אל מתים, הוא הופך את הלובש לאחד מהם בעצמו, לאורך זמן. כך היא מגדילה את הצבא הקטן שיצרה לעצמה.
פעם ראשונה שאני מפרסם חומר כתוב בכללי, אז אשמח להערות
