הגשה לעולם המערכה שאני בונה, ראזטיגיר (Razti-gir). הפעם, אספר על יער עמוק בתוך אחד מהאיים הגדולים.
יער הנזירות עשוי להיראות מבחוץ כיער רגיל-הרבה עצי אורן גבוהים וצפופים, חיות בר רבות ויופי טבעי פסטורלי מעט, אבל תושבי הכפר ליסוגראד יספרו לכם אחרת.
מי שמספיק טיפש-או אמיץ-כדי להיכנס ליער למרות האזהרות, יגלה שאינו יער רגיל. קולות מלחששים נמצאים בו, והוא עשוי לראות גופים ערטילאיים נעים ומרחפים. עצמות פזורות בו, ואף כמה בדים, שחלקם השתמרו טוב יחסית ויראו לעין בוחנת כשמלות ארוכות-קרועות, ומלוכלכות באדמה, בוץ, עובש מעט... וכתמים אדומים כהים.
הקולות עלולים להוציא אדם מדעתו, אך חזקי האופי יגלו שאלו קולות של נשים-מהן זקנות ומהן צעירות-שדוחקות באדם להרוג את אנשי הכפר השכן ליסוגראד, לרצוח את כולם. הוא יתחיל לראות יותר מרוחות ערטילאיות-נשים בעלות עור חום בהיר, עטויות שמלות ארוכות, ירחפו ביער, ואחת מהן-עטויה בשמלה מעוטרת מעט-תנסה לשכנע אותו בכל דרך אפשרית לטבוח בכפר. לאט-לאט, האיש יתחיל לראות גם מזבחות וקפלות צצות משום מקום. אם הוא לא ייכנס בשלב הזה להתקף טירוף רצחני וינסה לטבוח בליסוגראד, הוא יצא מדעתו-ואן אופיו חזק מספיק, ישרוד... אבל מה הסיכוי שזה ייקרה?
מה קרה ליער?... לפני בערך 600 שנים חיו שחומי העור (בערך כמו הודים וערבים) באזורים גדולים בהרבה-בין השאר באי הזה. הם היו- ועודם-מתקדמים בהרבה מבהירי העור והשיער הלוחמניים והברבריים, והיו בהם פלגים שונים של דת דיגירגאל-הפלג הראשי שבגד לדיגירגאל דרך התגלמותו כשמש, ועוד פלגים אחרים-הירח, הכוכבים ואף השמיים. אחד מהפלגים, שהיה נפוץ (ושרד עד ימינו בכמה איים נידחים) בעיקר בכפרים קטנים ליד חורשות, סגד להתגלמותו של דינגירגאל בטבע. כוהניו וכוהנותיו נהגו לחיות במקדשים ביערות מבודדים, וסגדו שם לאל. חלק מהכוהנים והכוהנות נהגו בפרישות ונזירות, כדי להקדיש את כל מהותם לדינגירגאל שבטבע.
ביער הזה היה אחד ממקדשי הפלג, שכונה ״דת הכוהנים היערנים״. במקדש (בקתות עץ ואבן פזורות ביער ועל העצים, עם קפלות ומזבחות אבן בין העצים-חיו כוהנות-נזירות כאלה.
אלא שלפני כ-600 שנים החלה התפשטותם של עמי הלוחמים בהירי העור, שפלשו גם לאי הזה. הם ביערו את מקדשי כהי העור, ובנו מקדשים משל עצמם לדיגירגאל, כפי שהם תפסו אותו-אל של צדק, כבוד ותהילה. הם הגיעו גם ליער, והחריבו עד ליסוד את מקדש הכופרות. הם בזזו ורצחו, משאירים מאחוריהם לא כלום, מלבד חצץ וגופות של נזירות מחוללות. לאחר מכן הם הקימו התיישבות כפרית לייד היער, שהפכה לכפר מכובד ולא קטן. אך הרוחות של הנזירות נשארו לרדוף את היער, ובחוסר יכולתן לפגוע בכפר או לצאת מהמנזר ההרוס, הן מנסות לפתות אחרים לעשות זאת.
יער הנזירות עשוי להיראות מבחוץ כיער רגיל-הרבה עצי אורן גבוהים וצפופים, חיות בר רבות ויופי טבעי פסטורלי מעט, אבל תושבי הכפר ליסוגראד יספרו לכם אחרת.
מי שמספיק טיפש-או אמיץ-כדי להיכנס ליער למרות האזהרות, יגלה שאינו יער רגיל. קולות מלחששים נמצאים בו, והוא עשוי לראות גופים ערטילאיים נעים ומרחפים. עצמות פזורות בו, ואף כמה בדים, שחלקם השתמרו טוב יחסית ויראו לעין בוחנת כשמלות ארוכות-קרועות, ומלוכלכות באדמה, בוץ, עובש מעט... וכתמים אדומים כהים.
הקולות עלולים להוציא אדם מדעתו, אך חזקי האופי יגלו שאלו קולות של נשים-מהן זקנות ומהן צעירות-שדוחקות באדם להרוג את אנשי הכפר השכן ליסוגראד, לרצוח את כולם. הוא יתחיל לראות יותר מרוחות ערטילאיות-נשים בעלות עור חום בהיר, עטויות שמלות ארוכות, ירחפו ביער, ואחת מהן-עטויה בשמלה מעוטרת מעט-תנסה לשכנע אותו בכל דרך אפשרית לטבוח בכפר. לאט-לאט, האיש יתחיל לראות גם מזבחות וקפלות צצות משום מקום. אם הוא לא ייכנס בשלב הזה להתקף טירוף רצחני וינסה לטבוח בליסוגראד, הוא יצא מדעתו-ואן אופיו חזק מספיק, ישרוד... אבל מה הסיכוי שזה ייקרה?
מה קרה ליער?... לפני בערך 600 שנים חיו שחומי העור (בערך כמו הודים וערבים) באזורים גדולים בהרבה-בין השאר באי הזה. הם היו- ועודם-מתקדמים בהרבה מבהירי העור והשיער הלוחמניים והברבריים, והיו בהם פלגים שונים של דת דיגירגאל-הפלג הראשי שבגד לדיגירגאל דרך התגלמותו כשמש, ועוד פלגים אחרים-הירח, הכוכבים ואף השמיים. אחד מהפלגים, שהיה נפוץ (ושרד עד ימינו בכמה איים נידחים) בעיקר בכפרים קטנים ליד חורשות, סגד להתגלמותו של דינגירגאל בטבע. כוהניו וכוהנותיו נהגו לחיות במקדשים ביערות מבודדים, וסגדו שם לאל. חלק מהכוהנים והכוהנות נהגו בפרישות ונזירות, כדי להקדיש את כל מהותם לדינגירגאל שבטבע.
ביער הזה היה אחד ממקדשי הפלג, שכונה ״דת הכוהנים היערנים״. במקדש (בקתות עץ ואבן פזורות ביער ועל העצים, עם קפלות ומזבחות אבן בין העצים-חיו כוהנות-נזירות כאלה.
אלא שלפני כ-600 שנים החלה התפשטותם של עמי הלוחמים בהירי העור, שפלשו גם לאי הזה. הם ביערו את מקדשי כהי העור, ובנו מקדשים משל עצמם לדיגירגאל, כפי שהם תפסו אותו-אל של צדק, כבוד ותהילה. הם הגיעו גם ליער, והחריבו עד ליסוד את מקדש הכופרות. הם בזזו ורצחו, משאירים מאחוריהם לא כלום, מלבד חצץ וגופות של נזירות מחוללות. לאחר מכן הם הקימו התיישבות כפרית לייד היער, שהפכה לכפר מכובד ולא קטן. אך הרוחות של הנזירות נשארו לרדוף את היער, ובחוסר יכולתן לפגוע בכפר או לצאת מהמנזר ההרוס, הן מנסות לפתות אחרים לעשות זאת.
