בעקבות דיונים אחרים, התחלתי לחשוב על כל מיני טרנדים של סגנונות משחק שהיו נפוצים יותר ופחות בעבר.
זה ניסון להרכיב סקירה הסטורית על רגל אחת.
1) טרנד החידות: כנראה שמלווה את משחקי התפקידים עוד מתחילתם בהשראת תחרות החידות בין גולום לבילבו. אבל לפחות בארץ אני זוכר שהוא היה מאוד "הדבר הנכון" בתחילת שנות התשעים - אם אתה לא שם חידות בהרפתקה, אז נחשבת למישהו שמשחק משחקי מכות ילדותיים. לא משנה ש"מינוטאור החידות" היה לפעמים תלוש מההגיון בדיוק כמו "המינוטאור המתקיף".
2) טרנד הסימולציה: היה מאוד נפוץ בניינטיז. תפיסה שהשיטה צריכה לספק חוקים להדמיה של כמה שיותר מצבים. לא תמיד החוקים תאמו זה לזה, והיה בדבר לעיתים סרבול מסויים. זה הופיע גם לא מעט בחומר חובבים - בNETBOOKS ישנים שעדיין קבורים אי שם במעמקי הרשת תוכלו למצוא כללים מפורטים למשחק הכולל טעימת יינות, התנהגות של הרפתקניות במחזור (
) או כללי קרב מיוחדים לקילשונים ולפידים.
3) טרנד דפי הרקע הארוכים: אני זוכר בסוף שנות התשעים אנשים מתפארים ב"כתבתי לדמות שלי רקע של 25 עמודים! אז מה, אני כתבתי 43 עמודים!" אני לא יודע כמה אנשים עשו את זה באמת, אבל פה ושם נראה שהרבה יותר חשוב לכתוב מה הדמות שלך עשתה בעבר מאשר לשחק את זה בהווה.
4) טרנד הזוועות: תפס ממש חזק בתחילת שנות האלפיים. זה נתפס מאוד איכותי לשחק בדמויות עם רקע מזעזע שעוברות דברים איומים ונוראים. היית מצפה שמי שיוביל את זה הם ילדים מתלהבים בני 14, אבל קובעי הטון היו דווקא צעירים בשנות העשרים לחייהם (שזכו ליחס של כוכבי רוק מילדים בני 14...)
5) טרנד השיטה הרזה: נראה לי שהוא מה שהולך בשנים האחרונות - אחרי ששיטות הסימולציה הכבדה הפכו לפחות מושכות, ואנשים עדיין רצו אלמנט של משחק והימור שלא מצאו בחופשיטה, התקבלה תפיסה של שיטה מצמצמת שנותנת לך חוקים מינימליסטיים שאתה מתאים עלילתית לסיטואציות שונות.
6) טרנד החופשיטה: היה חזק מאוד בשנות האלפיים המוקדמות. משחק שמתבסס בעיקר על סיפור ושיחה, בלי כללים מובנים ולפעמים גם בלי קוביות. כסגנון משחק עם מנחה טוב זה גם עבד ממש טוב לפעמים.
בטוח ששכחתי עוד כמה טרנדים...
זה ניסון להרכיב סקירה הסטורית על רגל אחת.
1) טרנד החידות: כנראה שמלווה את משחקי התפקידים עוד מתחילתם בהשראת תחרות החידות בין גולום לבילבו. אבל לפחות בארץ אני זוכר שהוא היה מאוד "הדבר הנכון" בתחילת שנות התשעים - אם אתה לא שם חידות בהרפתקה, אז נחשבת למישהו שמשחק משחקי מכות ילדותיים. לא משנה ש"מינוטאור החידות" היה לפעמים תלוש מההגיון בדיוק כמו "המינוטאור המתקיף".
2) טרנד הסימולציה: היה מאוד נפוץ בניינטיז. תפיסה שהשיטה צריכה לספק חוקים להדמיה של כמה שיותר מצבים. לא תמיד החוקים תאמו זה לזה, והיה בדבר לעיתים סרבול מסויים. זה הופיע גם לא מעט בחומר חובבים - בNETBOOKS ישנים שעדיין קבורים אי שם במעמקי הרשת תוכלו למצוא כללים מפורטים למשחק הכולל טעימת יינות, התנהגות של הרפתקניות במחזור (
) או כללי קרב מיוחדים לקילשונים ולפידים.3) טרנד דפי הרקע הארוכים: אני זוכר בסוף שנות התשעים אנשים מתפארים ב"כתבתי לדמות שלי רקע של 25 עמודים! אז מה, אני כתבתי 43 עמודים!" אני לא יודע כמה אנשים עשו את זה באמת, אבל פה ושם נראה שהרבה יותר חשוב לכתוב מה הדמות שלך עשתה בעבר מאשר לשחק את זה בהווה.
4) טרנד הזוועות: תפס ממש חזק בתחילת שנות האלפיים. זה נתפס מאוד איכותי לשחק בדמויות עם רקע מזעזע שעוברות דברים איומים ונוראים. היית מצפה שמי שיוביל את זה הם ילדים מתלהבים בני 14, אבל קובעי הטון היו דווקא צעירים בשנות העשרים לחייהם (שזכו ליחס של כוכבי רוק מילדים בני 14...)
5) טרנד השיטה הרזה: נראה לי שהוא מה שהולך בשנים האחרונות - אחרי ששיטות הסימולציה הכבדה הפכו לפחות מושכות, ואנשים עדיין רצו אלמנט של משחק והימור שלא מצאו בחופשיטה, התקבלה תפיסה של שיטה מצמצמת שנותנת לך חוקים מינימליסטיים שאתה מתאים עלילתית לסיטואציות שונות.
6) טרנד החופשיטה: היה חזק מאוד בשנות האלפיים המוקדמות. משחק שמתבסס בעיקר על סיפור ושיחה, בלי כללים מובנים ולפעמים גם בלי קוביות. כסגנון משחק עם מנחה טוב זה גם עבד ממש טוב לפעמים.
בטוח ששכחתי עוד כמה טרנדים...
