הבהרה מקדימה: ההרפתקאה תתחיל, ככל הנראה, כאשר ההרפתקאה הנוכחית "שירת הברבור", תסתיים, או תתקרב לסיום.
טיזר:
שיריונותיהם של הלגיונרים השמיעו שקשוק מונוטוני, כאשר צעדו לצד העגלות הגדולות בדרך העפר הלחה. היה זה היום העשרים למסעם; הדרך המשיכה משולי דוניה גאנוס מערבה, עוקפת את הרכסים הצפוניים של הרי החורף, ובסופו של דבר, עתידה להבלע בארץ חורבות נדכאת המצויה בשוליה של רמת ראגוליה הקודרת.
היה יום סתווי, ורוח קרה נשבה מן הפסגות הלבנות-תכולות הנישאות מול הטור הצועד. סוסים צנפו בעייפות; הסרנים הגדולים חרקו במחאה. אלא, שהרוכבת המרשימה בחלוץ הכתיבה קצב מהיר, בלתי מתפשר.
"הנה" הפטירה לבסוף, עוצרת את סוסה האפור בפסגתה של תלולית קטנה ומצביעה נכחה. "קאלדמאונד לפניכם... העיר הפוהרית האחרונה לפני השממה החרבה"
מלמול מעודד עבר בקרב הלגיונרים; עיניים התאמצו לראות, משתוקקות לנוחותם של פונדקים ומיטות רכות, וללגימה מרוות-נפש של יין אדום.
מאחת העגלות הראשונות, התרוממה דמות חריגה במעט, מאמצת את עיניה החתוליות לראות את המחזה; הפאקלישמאני השמן, עטוי טורבן כחול וגלימות משי מהודרות, נראה אכן כחתלתול מפוטם, ערמומי ומדושן-עונג במיוחד.
ואכן, המראה שנשקף מהתלולית היה נאה: למרגלות ההרים, נישאה עיר חדשה, מוקפת חומות אבן גבוהות; מגדלים מצופים מתכת הזדקרו לעין, נוצצים קלות באור האפרורי.
"כן..." גרגר איש החתול, מלטף את כרסו בעונג "אני כמעט יכול להריח את כל היהלומים היפים שכורים במכרות החדשים ההם... זה יכול להיות עסק מצויין, כן..."
הרוכבת בראש כמעט ולא טרחה להסוות את הבוז שבמבטה.
"על זה תצטרך לדון עם הנציב קאריון, בעל הבית בעיר הזו... וגם עם הוד-קדושתו, הכוהן המקומי, ושמעתי שהם יודעים יפה לעמוד על המקח. אני חושבת, שאדהר קדימה בכדי לדאוג שימצאו מקום חניה הולם ללגיון. מיירין!"
המילה האחרונה נאמרה בקול רם יותר, לעבר האבירה הצעירה הרכובה אחריה: חצי-עלפית זהובת שער, בעלת פנים מתוקות... אולם מהוססות קמעה.
"כן, ליידי היילדגארד?" שאלה האבירה הצעירה "במה אוכל להשביע את רצונך?"
"בואי" הפטירה המפקדת "אנו רוכבות קדימה".
* * *
הנציב קאריון, אדם שמן וגבוה מאד, בעל לחיים עגולות וסמוקות המתנוססות בקדמת ראש ביצתי ואף נשרי מטיל מרות, לא נראה מאושר מדי לשמוע את הדברים.
"לא בעבור העיר?" הפטיר שוב, מנסה לאכל את רוע הגזירה "זה לא יתכן, ליידי פליסיה... אני ביקשתי במפורש מן המועצה הקייסרית!"
מפקדת הלגיון משכה בכתפיה באדישות.
"וכמסתבר, המועצה לא השתכנעה" הפטירה "הלגיון שלי לא נועד לתגבר את העיר הזו, אלא להמשיך מזרחה, אל השממה סמוך לגבולות רגוליה" פניה הקדירו "יותר מדי שרצים ירדו מן הרמות לאחרונה, והתבקשתי להפטר מהם... טורפי גופות, בהמות דו-ראשיות מתועבות, כלבי שאול, וגרוע מכך. המועצה רוצה, כי המבצרים בארץ השממה ישוקמו, בכדי שכל אותם שרצים שנמלטים מידם של רוזני רגוליה לא יחליטו לנדוד מערבה ולהתקרב אל ישובי הספר שלנו. די צרות יש לנו גם כך".
קאריון הניד ראשו, עודו כועס ומאוכזב.
שער העיר היה פתוח לרווחה, והנכבדים ניצבו בשורה מסודרת. האב לאנדייף זהר במדיו הלבנים-זהובים, ולפניו עמדה שורה מ"ילדיו החדשים", שבט הטרולים שחזרו בתשובה, ובחרו לקבל את אורו של קאלאדן. כל אחד מאותם יצורים אפורים נישא לגובה שלושה מטרים, והחזיק מגן עצום ואלת ברזל מפחידה... אולם סמל הלאמאסו הוטבע בגסות בקסדותיהם המקורננות.
"מרשים" פלטה פליסיה ביובש "אולם אמור לי..." הוסיפה, משלחת בנציב מבט ערמומי מעיניה האפורות "מצד אחד, אתה מודיע כי הכל בשליטה, ומארגן נשף מפואר לחוג את פתיחת קו המחצבים החדש מכאן לדוניי-פוהר, ומצד שני אתה משווע לתגבורת... האם אני מחמיצה כאן דבר מה?" הוסיפה בחדות.
"חלילה" החזיר הנציב בכעס "כפי שאמרתי, קו המחצבים אינו נתון בסכנה רבה מדי... הצרות באיזור אינם נובעים אלא מכמה שבטים הרריים ברבריים ומטונפים, שאינם מוכנים להצטרף לחיק האימפריה, ורוגזים על הכריה וברכת האל שאנו מביאים לכאן".
"ומצד שני?" חקרה מפקדת הלגיון.
הנציב נאנח.
"תשמעי, הגבירה... הם אכן מטרד, ומסתתרים בנקיקים גבוהים ושאר מקומות קשים לגישה. הם מפילים אבדות בקרב משמר המכרות בחיצי-אש וסלעים נופלים ו..." קולו הונמך ברוב משמעות "הם סוגדים למיאריס, מאלפיס, או שתיהן... הם כבר העלו כמה מאנשי קורבן לאלות הזדון המשוקצות שלהן. אבל, כפי שאמרתי, הכל בשליטה. גם דאגתי לפרסם קול קורא להרפתקנים, שיסייעו לנו להפטר מן המטרד. תקחי חלק בנשף, הגבירה פליסיה? כל המי-ומי יהיו שם, אני מבטיח לך".
חיוכה של פליסיה היה נטול עליצות "נראה שאין לי ברירה ו... אם כבר מדובר בפסולת-מיאריס, מהו הדבר הנורא הזה?" הוסיפה, מחווה בראשה על עץ גדול סמוך שהנתיב עובר לידו. שלוש גופות חרוכות נתלו עליו, מתנדנדות ברוח ופוערות את מלתעותיהן המושחרות לעבר הרוכבים.
הנציב משך בכתפיו באדישות.
"אהה, רק שלושה מהברברים שלכדנו בשבוע שעבר... הם סירבו להתכחש לזדון, ולקבל את ברכת קלאדאן, ולכוהן הטוב שלנו לא היתה ברירה" עיניו שבו אל עבר צלעות ההרים המרוחקות.
"זמנים קשים דורשים אמצעים קשים, את בוודאי יודעת".
* * *
החשיכה המתפשטת הביאה עימה רוח מתחזקת והולכת, ומטחים צולפניים של גשם סתוי וערפל, שניתך בלא רחמים על המחנה המחשיך... אלא שכעת, התערבבו ברוח קולות אחרים, מפחידים יותר.
"תתארגנו, מנוולים פחדנים שכמותכם!" צרח הסרן אקרוס, מנופף בחרבו השלופה "תגנו על עגלות המחצבים! אל תתנו ל..."
חיצים שרקו באוויר, מלווים ביללותיהם המפחידות של הגברים המצובעים הקרבים בריצה, מנופפים בגרזיניהם העצומים. אקרוס צעק וצווח, מחלק פקודות לבני האדם ולגמדים המבוהלים המתרוצצים באי-סדר בין עגלות המחצבים, בתוך הערפל המתחזק.
ט-ר-א-ח
אחת העגלות ספגה פגיעה ישירה; אקרוס ראה כיצד הגברים המגודלים הופכים אותה, קוצצים אותה בגרזיניהם, ורומסים בשקיקה את אבני המחצב היקרות, גורמים להם להתגלגל ולהבלע בבוץ המעמיק והולך.
"תעצרו אותם!" צרח במלוא גרונו, מתחיל לרוץ לשם "שמונה אנשים, איתי, קשתים..."
אלא שאז, נעתקה נשימתו מפיו; הגריפון העצום מילא את האוויר בצרחתו, טופח בכנפיו בחוזקה. הסרן, ידו אוחזת החרב רועדת, לא יכול היה אלא לבהות באשה המפחידה הישובה על גבו, עוטה מסכה וקסדת כסף מכונפת... ובסמל היד המפחיד החרוט, בוהק, על כותר קסדתה.
"אתה" אמר קול שקט, מהדהד סביב, כאשר נשלחה ציפורן עדינה קדימה, מחווה עליו בעוד הפה הנסתר מאחורי המסכה ממלמל מספר מילים שקטות.
חרבו של אקרוס נשמטה בצלצול ונפלה אל הבוץ, לרגע, התמוטט הסרן על ברכיו, בוהה באימה בעיניו הבוערות של הגריפון ובסמל היד המבעיתה... אזי, התמוטט עם פניו לבוץ, מאבד את הכרתו.
----
המשחק מיועד לחמישה שחקנים, שקראו את העץ של pitfiend - אלא שיש לשים לב, שמה שאמור שם, לטעמי, אינו אלא "מה שכולם יודעים", או הגרסה הפוהרית הרשמית להסטוריה... וההרפתקאה גדושה בהפתעות.
אני מעוניין בשחקנים רציניים ומשקיעים, בסדר של שתי תגובות ביום. מי שמעוניין, שישרשר לכאן סיפור דמות מעניין (מיירין היא דב"ש, אבל מי שרוצה לשחק את הסוחר החתולי השמן והערמומי, מוזמן). הסיפורים הטובים ביותר יבחרו על-ידי. עדיפות (לא מוחלטת) תנתן למי שלא שיחק תחת הנחייתי עדיין.
המשחק יערך במעין פריפורם, ולא במו"ד 3.
כל דמות צריכה להכיל את כל הבאים:
מראה חיצוני (כולל ביגוד, ארשת פנים ועוד)
היסטוריה - ארוכה ומפורטת.
אופי והתנהגות - כמה שיותר מורכב, יותר טוב.
אני מודיע מראש - דמויות של חמש שורות לא יתקבלו.
טיזר:
שיריונותיהם של הלגיונרים השמיעו שקשוק מונוטוני, כאשר צעדו לצד העגלות הגדולות בדרך העפר הלחה. היה זה היום העשרים למסעם; הדרך המשיכה משולי דוניה גאנוס מערבה, עוקפת את הרכסים הצפוניים של הרי החורף, ובסופו של דבר, עתידה להבלע בארץ חורבות נדכאת המצויה בשוליה של רמת ראגוליה הקודרת.
היה יום סתווי, ורוח קרה נשבה מן הפסגות הלבנות-תכולות הנישאות מול הטור הצועד. סוסים צנפו בעייפות; הסרנים הגדולים חרקו במחאה. אלא, שהרוכבת המרשימה בחלוץ הכתיבה קצב מהיר, בלתי מתפשר.
"הנה" הפטירה לבסוף, עוצרת את סוסה האפור בפסגתה של תלולית קטנה ומצביעה נכחה. "קאלדמאונד לפניכם... העיר הפוהרית האחרונה לפני השממה החרבה"
מלמול מעודד עבר בקרב הלגיונרים; עיניים התאמצו לראות, משתוקקות לנוחותם של פונדקים ומיטות רכות, וללגימה מרוות-נפש של יין אדום.
מאחת העגלות הראשונות, התרוממה דמות חריגה במעט, מאמצת את עיניה החתוליות לראות את המחזה; הפאקלישמאני השמן, עטוי טורבן כחול וגלימות משי מהודרות, נראה אכן כחתלתול מפוטם, ערמומי ומדושן-עונג במיוחד.
ואכן, המראה שנשקף מהתלולית היה נאה: למרגלות ההרים, נישאה עיר חדשה, מוקפת חומות אבן גבוהות; מגדלים מצופים מתכת הזדקרו לעין, נוצצים קלות באור האפרורי.
"כן..." גרגר איש החתול, מלטף את כרסו בעונג "אני כמעט יכול להריח את כל היהלומים היפים שכורים במכרות החדשים ההם... זה יכול להיות עסק מצויין, כן..."
הרוכבת בראש כמעט ולא טרחה להסוות את הבוז שבמבטה.
"על זה תצטרך לדון עם הנציב קאריון, בעל הבית בעיר הזו... וגם עם הוד-קדושתו, הכוהן המקומי, ושמעתי שהם יודעים יפה לעמוד על המקח. אני חושבת, שאדהר קדימה בכדי לדאוג שימצאו מקום חניה הולם ללגיון. מיירין!"
המילה האחרונה נאמרה בקול רם יותר, לעבר האבירה הצעירה הרכובה אחריה: חצי-עלפית זהובת שער, בעלת פנים מתוקות... אולם מהוססות קמעה.
"כן, ליידי היילדגארד?" שאלה האבירה הצעירה "במה אוכל להשביע את רצונך?"
"בואי" הפטירה המפקדת "אנו רוכבות קדימה".
* * *
הנציב קאריון, אדם שמן וגבוה מאד, בעל לחיים עגולות וסמוקות המתנוססות בקדמת ראש ביצתי ואף נשרי מטיל מרות, לא נראה מאושר מדי לשמוע את הדברים.
"לא בעבור העיר?" הפטיר שוב, מנסה לאכל את רוע הגזירה "זה לא יתכן, ליידי פליסיה... אני ביקשתי במפורש מן המועצה הקייסרית!"
מפקדת הלגיון משכה בכתפיה באדישות.
"וכמסתבר, המועצה לא השתכנעה" הפטירה "הלגיון שלי לא נועד לתגבר את העיר הזו, אלא להמשיך מזרחה, אל השממה סמוך לגבולות רגוליה" פניה הקדירו "יותר מדי שרצים ירדו מן הרמות לאחרונה, והתבקשתי להפטר מהם... טורפי גופות, בהמות דו-ראשיות מתועבות, כלבי שאול, וגרוע מכך. המועצה רוצה, כי המבצרים בארץ השממה ישוקמו, בכדי שכל אותם שרצים שנמלטים מידם של רוזני רגוליה לא יחליטו לנדוד מערבה ולהתקרב אל ישובי הספר שלנו. די צרות יש לנו גם כך".
קאריון הניד ראשו, עודו כועס ומאוכזב.
שער העיר היה פתוח לרווחה, והנכבדים ניצבו בשורה מסודרת. האב לאנדייף זהר במדיו הלבנים-זהובים, ולפניו עמדה שורה מ"ילדיו החדשים", שבט הטרולים שחזרו בתשובה, ובחרו לקבל את אורו של קאלאדן. כל אחד מאותם יצורים אפורים נישא לגובה שלושה מטרים, והחזיק מגן עצום ואלת ברזל מפחידה... אולם סמל הלאמאסו הוטבע בגסות בקסדותיהם המקורננות.
"מרשים" פלטה פליסיה ביובש "אולם אמור לי..." הוסיפה, משלחת בנציב מבט ערמומי מעיניה האפורות "מצד אחד, אתה מודיע כי הכל בשליטה, ומארגן נשף מפואר לחוג את פתיחת קו המחצבים החדש מכאן לדוניי-פוהר, ומצד שני אתה משווע לתגבורת... האם אני מחמיצה כאן דבר מה?" הוסיפה בחדות.
"חלילה" החזיר הנציב בכעס "כפי שאמרתי, קו המחצבים אינו נתון בסכנה רבה מדי... הצרות באיזור אינם נובעים אלא מכמה שבטים הרריים ברבריים ומטונפים, שאינם מוכנים להצטרף לחיק האימפריה, ורוגזים על הכריה וברכת האל שאנו מביאים לכאן".
"ומצד שני?" חקרה מפקדת הלגיון.
הנציב נאנח.
"תשמעי, הגבירה... הם אכן מטרד, ומסתתרים בנקיקים גבוהים ושאר מקומות קשים לגישה. הם מפילים אבדות בקרב משמר המכרות בחיצי-אש וסלעים נופלים ו..." קולו הונמך ברוב משמעות "הם סוגדים למיאריס, מאלפיס, או שתיהן... הם כבר העלו כמה מאנשי קורבן לאלות הזדון המשוקצות שלהן. אבל, כפי שאמרתי, הכל בשליטה. גם דאגתי לפרסם קול קורא להרפתקנים, שיסייעו לנו להפטר מן המטרד. תקחי חלק בנשף, הגבירה פליסיה? כל המי-ומי יהיו שם, אני מבטיח לך".
חיוכה של פליסיה היה נטול עליצות "נראה שאין לי ברירה ו... אם כבר מדובר בפסולת-מיאריס, מהו הדבר הנורא הזה?" הוסיפה, מחווה בראשה על עץ גדול סמוך שהנתיב עובר לידו. שלוש גופות חרוכות נתלו עליו, מתנדנדות ברוח ופוערות את מלתעותיהן המושחרות לעבר הרוכבים.
הנציב משך בכתפיו באדישות.
"אהה, רק שלושה מהברברים שלכדנו בשבוע שעבר... הם סירבו להתכחש לזדון, ולקבל את ברכת קלאדאן, ולכוהן הטוב שלנו לא היתה ברירה" עיניו שבו אל עבר צלעות ההרים המרוחקות.
"זמנים קשים דורשים אמצעים קשים, את בוודאי יודעת".
* * *
החשיכה המתפשטת הביאה עימה רוח מתחזקת והולכת, ומטחים צולפניים של גשם סתוי וערפל, שניתך בלא רחמים על המחנה המחשיך... אלא שכעת, התערבבו ברוח קולות אחרים, מפחידים יותר.
"תתארגנו, מנוולים פחדנים שכמותכם!" צרח הסרן אקרוס, מנופף בחרבו השלופה "תגנו על עגלות המחצבים! אל תתנו ל..."
חיצים שרקו באוויר, מלווים ביללותיהם המפחידות של הגברים המצובעים הקרבים בריצה, מנופפים בגרזיניהם העצומים. אקרוס צעק וצווח, מחלק פקודות לבני האדם ולגמדים המבוהלים המתרוצצים באי-סדר בין עגלות המחצבים, בתוך הערפל המתחזק.
ט-ר-א-ח
אחת העגלות ספגה פגיעה ישירה; אקרוס ראה כיצד הגברים המגודלים הופכים אותה, קוצצים אותה בגרזיניהם, ורומסים בשקיקה את אבני המחצב היקרות, גורמים להם להתגלגל ולהבלע בבוץ המעמיק והולך.
"תעצרו אותם!" צרח במלוא גרונו, מתחיל לרוץ לשם "שמונה אנשים, איתי, קשתים..."
אלא שאז, נעתקה נשימתו מפיו; הגריפון העצום מילא את האוויר בצרחתו, טופח בכנפיו בחוזקה. הסרן, ידו אוחזת החרב רועדת, לא יכול היה אלא לבהות באשה המפחידה הישובה על גבו, עוטה מסכה וקסדת כסף מכונפת... ובסמל היד המפחיד החרוט, בוהק, על כותר קסדתה.
"אתה" אמר קול שקט, מהדהד סביב, כאשר נשלחה ציפורן עדינה קדימה, מחווה עליו בעוד הפה הנסתר מאחורי המסכה ממלמל מספר מילים שקטות.
חרבו של אקרוס נשמטה בצלצול ונפלה אל הבוץ, לרגע, התמוטט הסרן על ברכיו, בוהה באימה בעיניו הבוערות של הגריפון ובסמל היד המבעיתה... אזי, התמוטט עם פניו לבוץ, מאבד את הכרתו.
----
המשחק מיועד לחמישה שחקנים, שקראו את העץ של pitfiend - אלא שיש לשים לב, שמה שאמור שם, לטעמי, אינו אלא "מה שכולם יודעים", או הגרסה הפוהרית הרשמית להסטוריה... וההרפתקאה גדושה בהפתעות.
אני מעוניין בשחקנים רציניים ומשקיעים, בסדר של שתי תגובות ביום. מי שמעוניין, שישרשר לכאן סיפור דמות מעניין (מיירין היא דב"ש, אבל מי שרוצה לשחק את הסוחר החתולי השמן והערמומי, מוזמן). הסיפורים הטובים ביותר יבחרו על-ידי. עדיפות (לא מוחלטת) תנתן למי שלא שיחק תחת הנחייתי עדיין.
המשחק יערך במעין פריפורם, ולא במו"ד 3.
כל דמות צריכה להכיל את כל הבאים:
מראה חיצוני (כולל ביגוד, ארשת פנים ועוד)
היסטוריה - ארוכה ומפורטת.
אופי והתנהגות - כמה שיותר מורכב, יותר טוב.
אני מודיע מראש - דמויות של חמש שורות לא יתקבלו.