Battle-horn
פונדקאי ותיק
איוושת גלימתו הצהובה של טיילאר בקעה את דממת מגדל אנוריון, מרפרפת על קרסוליו החלקים. כפות רגליו החשופות נעו במהירות על רצפת השיש הלבנה, המוארת באור לבן וטהור. מראה פניו היה חריג ביחס לטבעו, עיניו הבוערות היו תערובת אש של טירוף וזעם.
אגרופו הקמוץ סגר על ניצבה של חרב קצרה, מדהימה ביופייה.
הוא פנה עם המסדרון הארוך, ומצא את מבוקשו. 'טיילאר!' נשמע קול מופתע בראשו, כשאחיו הצעיר קם על רגליו, יוצא מהחדר הקטן בקצה המסדרון, ממנו השקיף לפני רגע, גלימותיו התכולות נעות בשלמות. 'דרימפאר.' השיב לו טיילאר, והחל לצעוד אל אחיו בחיוך מטורף, חרבו מונפת. 'טיילאר, מה אתה עושה?!' נשמע קולו המבוהל של דרימפאר בראשו. 'אני משתלט על המשמרת שלך.' השיב טיילאר בשלווה.
הוא חסם את הקשר הטלפתי, בפעם הראשונה ששומר עשה זאת, מאז נוצרו.
דרימפאר נסוג אחורה בבהלה. "טיילאר!!" זעק, ועוד הספיק לקחת נשימה אחרונה, רגע לפני שחדרה החרב הקצרה אל חזהו, ובהבזק אור לבן הוא פסק מלהתקיים.
לוילאר, טינארה, אורנאר, ארילאר ואליסירה עזבו את משמרתם, בפעם הראשונה בתולדות העולם. הם נעו אל מגדל אנוריון, כאחד.
טיילאר ידע, והתכונן.
עננים החלו להיאסף בשמי לייבלון.
* *
דארנו התעורר. עיניו- עיני אלף מלוכסנות- נפקחו בן רגע, ללא כל סימני עייפות, אף שישן הרבה פחות משתיכנן. הוא פסע אל מחוץ למערה, בה עדיין שכב טאלוסיוס, ישן כתינוק. השמיים בערו בלבן וכחול. סופת ברקים.
"טאל." השם התלחש מפיו, עדין ומתגלגל, קסום. "טאלוס." טאלוסיוס פקח את עיניו לאט, הביט בדארנו ובצל שהטיל במערה, וקם. "אתה שומע את זה?" שאל דארנו, ועצם את עיניו. הוא פתח את ידיו לגשם.
"השומרים נלחמים."
* *
קורט בארל פתח את חלונו לאוויר הבוקר. הסופה שככה, אך העננים עדיין נדדו בשמיים, מאיימים- וחולפים להם בשקט. הוא ירד לקומה התחתונה.
לקוחות המסבאה הראשונים כבר היו למטה, ליד השולחנות. שני אנשים, עייפים על-פי מראם. זה לא אמר לקורט דבר. חצי מלקוחותיו היו עייפים באופן קבע.
בעודו ניגש אל עמדתו מאחורי דלפק העץ החורק, נפתחה הדלת מאחוריו.
"קורט!" נשמעה צעקה מהדלת. בנטון. הגבר רחב הכתפיים רץ אל הדלפק, רטוב בראשו וכתפיו. קורט לא יכל להחליט אם זו זיעה או מי גשם.
"אתה חייב לשמוע את זה. כל העיר סוערת, קורט! כל העיר? כל הממלכה!" בנטון חייך עד לתנוכי אוזניו, חושף לעין כל את החלל במקום בו פעם הייתה שן קדמית. "מרד פרץ!" קורט עיכל את המידע לרגע, מבעד להתרגשותו של ידידו הרטוב. "ג'וליאן ימעך אותם כמו כולם," קבע לבסוף, והחווה בידו בביטול.
"לא, לא, הפעם זה רציני, קורט! מנהיג אותם אחד בשם ראנדון. אומרים שהוא אמן עם חרב, ממש קוסם. יכול לנצח כל אחד. אולי אפילו את לורד גייט. הוא היה רועה צאן בהרים עד לפי יום, עכשיו הוא מפקד על צבא! והכוח שלו רק גדל, קורט, כל צעירי המחוז נוהרים דרומה, כולם מצטרפים אליו!" קורט שתה את המידע בצמא. בנטון השתהה לרגע.
"והקטע החשוב ביותר- קורט, הוא שליח!"
עיניו של קורט נעצמו לרגע, ליבו שקל לקרוס עליו. בנטון הביט אליו, לא יודע באיזו דרך להבין את המוזג המסוחרר, וקורט אחז בו וחיבק אותו.
"בנטון!" דמעות עלו בעיניו. "ניצלנו!"
* *
המלך ג'וליאן הארבעה עשר לא היה אדם טיפש, או סנילי, על אף גילו המופלג. למעשה, כל שושלת ג'וליאן- אביו, וסבו לפניו, ואבותיו לפניו עד המלך ג'וליאן מאחד הדרום, התברכו באורך חיים של צב וערמומיות של נחש. וזו הסיבה שהבין המלך שהפעם זוהי לא התקוממות פשוטה.
הוא ישב בחדר השקט שלו, בו נהג לצוד זבובים בעזרת דקר ולתרגל את נשימותיו, ופכר אצבעות. הגה רעיון, ופסל, והגה, ופסל. לבסוף הגה כמה במקביל, וחיבר את כולם. מצוין.
"זקיף!!" קרא בקול גבוה ועדין, כשל צעיר במיטב שנותיו. חייל גבוה וצנום שעמד על-יד החדר נכנס פנימה. "כן, הוד חכמתו?" שאל, בעודו קד אל המלך. "קרא, בטובך, ללורד גייט." ציווה זה האחרון, והזקיף יצא החוצה ללא מילים. לאחר דקות מספר נשמעה נקישה על דלת החדר. "הוד חכמתו?" קרא הזקיף בקול מבעד לדלת הסגורה. "הלורד גייט כאן." המלך ג'וליאן קם בעצלתיים. הוא היה אדם בריא לגמרי, וטרח לברך את הנולד-מחדש דבר יום ביומו על כך.
הוא פתח את הדלת, והלורד גייט קד ברוב רושם. הלורד היה אדם בנוי היטב, קומתו ממוצעת, זקנו מטופח ועיניו בורקות. המלך הציע לו בלא מילים את הדרך לכיוון חדר הישיבות.
הוא לא נקט בשום הקדמות. "קונראד, אני זקוק לשירותי היחידה המיוחדת שלך." הלורד הנהן. הוא לא נהג להכביר במילים. פתגם דרומי אומר, שחתול שתקן עדיף מציפור מצפצפת. "הקצה לי ארבעה אנשים. אני רוצה שיחדרו אל המיליציה של אותו רועה צאן שכולם מעריצים, יבררו מה טבעו, ויעבירו לי את כל המידע שיוכלו. לאחר מכן- אני רוצה שיטילו באנשיו ספק לגביו, ולבסוף-" ג'וליאן הבליע חיוך ערמומי. הלורד והוא, אחרי הכל, לא חלקו את אותה חכמה פוליטית.
"אני רוצה שיהרגו אותו."
המלך השתהה לרגע. "ארבע משימות פשוטות." הוא סימן באצבעותיו. "כניסה, ריגול, זריעת ספק, וחיסול." הלורד הנהן. "כן, הוד חכמתו. אמצא את הטובים ביותר." הוא קד שוב, ופנה לצאת. "אני רוצה שתמצא אותם עוד היום, קונראד." הפטיר המלך. הלורד קד בשלישית, ויצא מן החדר. ג'וליאן חייך.
אין כמו פתרון בעיה להתחיל יום של בירוקרטיה מלכותית.
***
באטל הורן, כ"ץ.
אגרופו הקמוץ סגר על ניצבה של חרב קצרה, מדהימה ביופייה.
הוא פנה עם המסדרון הארוך, ומצא את מבוקשו. 'טיילאר!' נשמע קול מופתע בראשו, כשאחיו הצעיר קם על רגליו, יוצא מהחדר הקטן בקצה המסדרון, ממנו השקיף לפני רגע, גלימותיו התכולות נעות בשלמות. 'דרימפאר.' השיב לו טיילאר, והחל לצעוד אל אחיו בחיוך מטורף, חרבו מונפת. 'טיילאר, מה אתה עושה?!' נשמע קולו המבוהל של דרימפאר בראשו. 'אני משתלט על המשמרת שלך.' השיב טיילאר בשלווה.
הוא חסם את הקשר הטלפתי, בפעם הראשונה ששומר עשה זאת, מאז נוצרו.
דרימפאר נסוג אחורה בבהלה. "טיילאר!!" זעק, ועוד הספיק לקחת נשימה אחרונה, רגע לפני שחדרה החרב הקצרה אל חזהו, ובהבזק אור לבן הוא פסק מלהתקיים.
לוילאר, טינארה, אורנאר, ארילאר ואליסירה עזבו את משמרתם, בפעם הראשונה בתולדות העולם. הם נעו אל מגדל אנוריון, כאחד.
טיילאר ידע, והתכונן.
עננים החלו להיאסף בשמי לייבלון.
* *
דארנו התעורר. עיניו- עיני אלף מלוכסנות- נפקחו בן רגע, ללא כל סימני עייפות, אף שישן הרבה פחות משתיכנן. הוא פסע אל מחוץ למערה, בה עדיין שכב טאלוסיוס, ישן כתינוק. השמיים בערו בלבן וכחול. סופת ברקים.
"טאל." השם התלחש מפיו, עדין ומתגלגל, קסום. "טאלוס." טאלוסיוס פקח את עיניו לאט, הביט בדארנו ובצל שהטיל במערה, וקם. "אתה שומע את זה?" שאל דארנו, ועצם את עיניו. הוא פתח את ידיו לגשם.
"השומרים נלחמים."
* *
קורט בארל פתח את חלונו לאוויר הבוקר. הסופה שככה, אך העננים עדיין נדדו בשמיים, מאיימים- וחולפים להם בשקט. הוא ירד לקומה התחתונה.
לקוחות המסבאה הראשונים כבר היו למטה, ליד השולחנות. שני אנשים, עייפים על-פי מראם. זה לא אמר לקורט דבר. חצי מלקוחותיו היו עייפים באופן קבע.
בעודו ניגש אל עמדתו מאחורי דלפק העץ החורק, נפתחה הדלת מאחוריו.
"קורט!" נשמעה צעקה מהדלת. בנטון. הגבר רחב הכתפיים רץ אל הדלפק, רטוב בראשו וכתפיו. קורט לא יכל להחליט אם זו זיעה או מי גשם.
"אתה חייב לשמוע את זה. כל העיר סוערת, קורט! כל העיר? כל הממלכה!" בנטון חייך עד לתנוכי אוזניו, חושף לעין כל את החלל במקום בו פעם הייתה שן קדמית. "מרד פרץ!" קורט עיכל את המידע לרגע, מבעד להתרגשותו של ידידו הרטוב. "ג'וליאן ימעך אותם כמו כולם," קבע לבסוף, והחווה בידו בביטול.
"לא, לא, הפעם זה רציני, קורט! מנהיג אותם אחד בשם ראנדון. אומרים שהוא אמן עם חרב, ממש קוסם. יכול לנצח כל אחד. אולי אפילו את לורד גייט. הוא היה רועה צאן בהרים עד לפי יום, עכשיו הוא מפקד על צבא! והכוח שלו רק גדל, קורט, כל צעירי המחוז נוהרים דרומה, כולם מצטרפים אליו!" קורט שתה את המידע בצמא. בנטון השתהה לרגע.
"והקטע החשוב ביותר- קורט, הוא שליח!"
עיניו של קורט נעצמו לרגע, ליבו שקל לקרוס עליו. בנטון הביט אליו, לא יודע באיזו דרך להבין את המוזג המסוחרר, וקורט אחז בו וחיבק אותו.
"בנטון!" דמעות עלו בעיניו. "ניצלנו!"
* *
המלך ג'וליאן הארבעה עשר לא היה אדם טיפש, או סנילי, על אף גילו המופלג. למעשה, כל שושלת ג'וליאן- אביו, וסבו לפניו, ואבותיו לפניו עד המלך ג'וליאן מאחד הדרום, התברכו באורך חיים של צב וערמומיות של נחש. וזו הסיבה שהבין המלך שהפעם זוהי לא התקוממות פשוטה.
הוא ישב בחדר השקט שלו, בו נהג לצוד זבובים בעזרת דקר ולתרגל את נשימותיו, ופכר אצבעות. הגה רעיון, ופסל, והגה, ופסל. לבסוף הגה כמה במקביל, וחיבר את כולם. מצוין.
"זקיף!!" קרא בקול גבוה ועדין, כשל צעיר במיטב שנותיו. חייל גבוה וצנום שעמד על-יד החדר נכנס פנימה. "כן, הוד חכמתו?" שאל, בעודו קד אל המלך. "קרא, בטובך, ללורד גייט." ציווה זה האחרון, והזקיף יצא החוצה ללא מילים. לאחר דקות מספר נשמעה נקישה על דלת החדר. "הוד חכמתו?" קרא הזקיף בקול מבעד לדלת הסגורה. "הלורד גייט כאן." המלך ג'וליאן קם בעצלתיים. הוא היה אדם בריא לגמרי, וטרח לברך את הנולד-מחדש דבר יום ביומו על כך.
הוא פתח את הדלת, והלורד גייט קד ברוב רושם. הלורד היה אדם בנוי היטב, קומתו ממוצעת, זקנו מטופח ועיניו בורקות. המלך הציע לו בלא מילים את הדרך לכיוון חדר הישיבות.
הוא לא נקט בשום הקדמות. "קונראד, אני זקוק לשירותי היחידה המיוחדת שלך." הלורד הנהן. הוא לא נהג להכביר במילים. פתגם דרומי אומר, שחתול שתקן עדיף מציפור מצפצפת. "הקצה לי ארבעה אנשים. אני רוצה שיחדרו אל המיליציה של אותו רועה צאן שכולם מעריצים, יבררו מה טבעו, ויעבירו לי את כל המידע שיוכלו. לאחר מכן- אני רוצה שיטילו באנשיו ספק לגביו, ולבסוף-" ג'וליאן הבליע חיוך ערמומי. הלורד והוא, אחרי הכל, לא חלקו את אותה חכמה פוליטית.
"אני רוצה שיהרגו אותו."
המלך השתהה לרגע. "ארבע משימות פשוטות." הוא סימן באצבעותיו. "כניסה, ריגול, זריעת ספק, וחיסול." הלורד הנהן. "כן, הוד חכמתו. אמצא את הטובים ביותר." הוא קד שוב, ופנה לצאת. "אני רוצה שתמצא אותם עוד היום, קונראד." הפטיר המלך. הלורד קד בשלישית, ויצא מן החדר. ג'וליאן חייך.
אין כמו פתרון בעיה להתחיל יום של בירוקרטיה מלכותית.
***
באטל הורן, כ"ץ.
