The oldman אמר/ה:
אורפן והרטייה למדו יחד, שניהם באותו הגיל. הרטייה למען האמת כלל לא בוגר, ההפך, הוא אוהב להתבדח הרבה ועוד, כשתכיר אותו יותר תבין
סיפור עליית המורדים
- מחבר/ת הנושא Falcongirl2020
- תאריך התחלה
אורפן והרטייה למדו יחד, שניהם באותו הגיל. הרטייה למען האמת כלל לא בוגר, ההפך, הוא אוהב להתבדח הרבה ועוד, כשתכיר אותו יותר תבין
פרק תשע עשרה יעלה בימים הקרובים!
מה אתם חושבים שעומד לקרות?
מה אתם חושבים שעומד לקרות?
פרק חדש כבר כאן! אני בטוחה שיהיו לכם הרבה שאלות ותהיות אחרי הפרק, כי יש בו מידע חדש ומעניין!
תיהנו!
***
קיזה נאלצה לנקות מעליה את הלכלוך והדם בעזרת כישוף לפני שהתחילה לתת למג'יק הסברים. הנער היה מבועת; הוא הסתכל על המכשפה כשהוא נזהר לא להתקרב אליה יותר מידי.
"ק-קיזה..." מג'יק התקשה לומר את שמה. "כדאי שתספרי מיד מה קורה פה לפני שהמאסטר יידע מזה." הוסיף בתושייה וניסה להתעשת, ליבו האיץ את פעימותיו.
המכשפה נאנחה, מאוכזבת מכך שסודה נחשף באופן זה. 'אני כל כך טיפשה! הייתי בטוחה שהם ישנים.' היא קיללה את עצמה, לא תהיה לה ברירה אלא לספר לו.
השניים ישבו על הספה. מג'יק נראה חסר סבלנות. "המאסטר לא חש בהילה המוזרה איתה הגעת." הוא הביט ישירות על עיניה הצרות. "ההילה של... טלפיים שחורים."
"ההילה הזאת לא חזקה במיוחד." ענתה לו. "מג'יק, אסור לך לספר את זה לקרלנסלו או לקליאו."
"אני לא יכול!" נראה כי נכנס להיסטריה קלה. "הוא המאסטר שלי ואין סיבה שנבטח בך יותר."
"תקשיב, לא רציתי את זה, הוטלה עליי קללה כשהייתי צעירה יותר." דיברה אליו כשהיא מסיתה את עיניה ממנו, שיערה השחור והארוך נח על כתפיה.
"קללה?" שאל מג'יק לפתע בסקרנות.
"כשהייתי בערך בגילך עשיתי דברים שלא היה ניתן למחול עליהם." קולה נחלש. "העונש על כך הייתה הקללה הזו ממנה לעולם לא אוכל להימלט."
הנער קימט את מצחו. "בבקשה תפרטי יותר."
"מכשף לבן שחזה באכזריות שלי החליט לשים לכך סוף, הקללה הביאה איתה כל-כך הרבה קשיים."
מג'יק פער את שפתיו. "מ-מכשף לבן? אבל הם נכחדו לפני עשרות שנים!"
"נותר אחד." דבריה של קיזה הדהימו את מג'יק לחלוטין. "ומאז עקבותיו נעלמו."
"אני פשוט לא מאמין... גם קסנדרה אמרה שראתה מכשף לבן בעבר." מג'יק אחז בראשו. "אז... מכשפים לבנים מסוגלים להטיל קללות!"
"מכשפים לבנים מסוגלים להטיל קללה רק על אנשים רעים שלא מגיעה להם מחילה." השיבה והקשיחה את הבעת פניה. "איבדתי עשתונות לאחר שמכשפי מגדל הניב רצחו את חברתי, דאברה."
"קיזה, אני מקווה שלא..." מג'יק חשש לדעת את האמת בדבר מעשיה של קיזה.
"אתה יכול להירגע, עשיתי מעשים נוראיים, אבל לא רצחתי אף אחד." שיקרה. 'אסור לי לחשוף את האמת על כך. לא עכשיו.'
"זו הסיבה לכך שאת מורדת במגדל הניב..." אמר מג'יק בהבנה. 'אבל אני עדיין מרגיש שאני לא יכול לסמוך עליה...'
"תקשיב לי טוב, אם קרלנסלו יידע את זה, אנחנו לא נצליח להציל את הזראים, לא נצליח להציל את אביך." היא תפסה בכתפיו. "בלעדיי אתם לא תוכלו להגיע לקונסטלין, אני לא אפגע באף אחד מכם כשאהפוך לטלפיים שחורים." הבטיחה. "אבל אני אהיה חייבת לאכול בשר חי מידי פעם."
מג'יק פער את עיניו בבהלה.
"לא בני אדם, אלא יצורים שונים." מיהרה להסביר לו כשהבחינה בתגובתו. 'כמעט ולא יכולתי לשלוט על עצמי כשהבטתי על קליאו, בעיקר לאחר שטעמתי מדמה. אני צריכה להשתלט על עצמי ומהר.'
"אני מבין, אבל אני לא מבטיח שאשמור את זה בסוד." אמר מג'יק בהחלטיות ונאנח. "אחרי הכל אני שוליה ומחויב להיות נאמן למאסטר שלי."
"חשוב על הזראים, חשוב על אביך." הזכירה זאת שוב וגרמה לצביטה בליבו של הנער.
"א-אני..." הוא מיהר לשנות נושא. "אני מניח שהמאסטר שלי ער, לקליאו יש סיוטים בכל לילה... אז כדאי שאלך לישון לפני שישים לב." דיבר במהירות כמנסה להתעשת מכל מה שחווה הלילה, הוא הרגיש כי הוא מוכרח לחשוב על כך עוד קצת במיטה.
המכשף עטף את גופה הקטן של קליאו, אשר גנחה ונאנקה בחוסר אונים, היא התנשמה בכבדות והחלה למלמל.
"אורפן... אורפן..." דיברה במאמץ ונעה בחוסר נוחות. "אל... תעזוב..."
"אני כאן, קטנה שלי..." הוא ניסה להחניק את הדמעות. 'אני כל-כך מצטער קליאו, כישוף השכחה גרם לך לסבול הרבה...' חשב בכאב ונשך את שפתיו.
"קרלנסלו."
אורפן עבר להביט על קיזה שזה עתה נכנסה לחדר. "משהו קרה?" לחש.
קיזה הביטה על קליאו; היא באמת סבלה. משהו בחוסר האונים הזה עורר בה רגשות מעורבים שלא ידעה לפרש, אך זה הציק לה.
"זה לא נראה טוב." אמרה המכשפה. "מתי ההשפעה צריכה לפוג?"
"בשבוע הבא, אבל יש לי תחושה שזה רק יחמיר עד אז." השיב בתסכול כשהוא מלטף את פניה המיוזעות של הנערה. "אבל... הייתי חייב לעשות את זה." ואז הוא שם לב למשהו. "איך את יודעת שהשתמשתי בכישוף השכחה על קליאו? אני לא זוכר שסיפרתי לך את זה." קולו נשמע עייף, הדאגה לקליאו התישה אותו לגמרי.
קיזה נאנחה והתיישבה על המיטה. "באותו היום אני והאדון שלי היינו בקרבת מקום, כל מכשף היה יכול לחוש בהילה האדירה שלך." אנקותיה של קליאו ברקע העיקו עליה וגרמו לה לרצות לצאת מהחדר כמה שיותר מהר, אך היא הייתה מוכרחה לשוחח עמו.
"אני אעשה הכל למענה, גם אם הכישוף הכתום היה לוקח את חיי." הוא הסתכל על קליאו באהבה כשאמר זאת אף על פי שעיניו היו כה לאות. "לא הייתי נותן לדבר הזה להישאר בראשה."
'מה הוא מצא בזאטוטה המעצבנת הזאת?' שאלה את עצמה, אך עם זאת... אף אחד מעולם לא הסתכל עליה באותו האופן בו אורפן הסתכל על קליאו עכשיו, בטח שלא לואיס.
"הנערה הזראית הזאת... גרמה למכשף אדיר כמוך להתרכך." אמרה קיזה בשקט.
"אני מרגיש אחרת איתה..." המכשף הרים את קליאו הישנה וערסל אותה בין ידיו הגדולות כשהיא מתחילה להירגע אט-אט מן הסיוט הקשה שחלף להלילה; ראשה נטה מעט אחורה וחשף את צווארה. "הם יודעים על החולשה שלי אבל אני לעולם לא אתן לאף אחד מהם לפגוע בה." אמר בזעם. "אני נשבע שאהרוג אותם."
"כבר אמרתי לך, אני ואתה נשמור עליהם, תבטח בי." אמרה כשהיא מסיתה את מבטה מאורפן. "לא רציתי לעצבן אותך קרלנסלו, אבל הייתי רצינית, קליאו חייבת ללמוד להגן על עצמה."
"היא יודעת להשתמש בחרב, אני אדאג לכך שתהיה לה אחת כזאת." הוא חזר להביט על הנערה בידיו; כעת היא נאנקה מעט כששפתיה פעורות, אך שיאו של הסיוט חלף והוקל לו בשל כך.
"על מה אתה חושב שהיא חולמת?" שאלה לפתע קיזה בסקרנות.
"היא לא רצתה לשתף יותר מידי, אבל אני תמיד נמצא שם... היא מפחדת שאעזוב אותה." הוא נאנח. "קליאו לא קלה בכלל, אבל אני לעולם לא אעזוב אותה... היא למעשה חלק ממני."
קיזה כחכחה בגרונה. "מחר אנחנו נצא למסע, אתה עושה את הדבר הנכון, קרלנסלו." הזכירה זאת ונראית נחושה מתמיד. "אל תשכח שהשמדת הזראים כוללת גם את קליאו." היא ידעה בדיוק היכן לפגוע למקרה והמכשף יחליט להתחרט.
"אני יודע טוב מאוד." השיב בקשיחות. "אני רוצה לבקש ממך ממשהו." הוסיף.
"ומה זה?"
"ממחר, את מפסיקה לקרוא לי קרלנסלו. אני אורפן." דיבר אליה. "קרלנסלו מת, אני אדם חדש לגמרי."
קיזה גיחכה. "אתה מנסה בכל דרך למחוק מחייך את מגדל הניב."
"מאז מותה של אחותי, מגדל הניב לא קיים עבורי, לא משנה מה הם יעשו בכדי להחזיר אותי אליהם – אני סיימתי איתם." אמר בשנאה, אך הבעת פניו התרככה מיד כשהוא חזר להביט על קליאו. "כדאי שתלכי לישון קיזה, מחר מחכה לנו יום ארוך."
המכשפה הנהנה והחלה ללכת לכיוון הדלת.
"אורפן..." מלמלה קליאו בחולשה שוב מתוך שינה.
קיזה נעצרה והביטה לאחור לפני שיצאה מהחדר; המכשף הרים את ראשה הבלונדיני של הנערה וחיבק אותו כשהוא עוצם את עיניו.
'מכשפי מגדל הניב ימצאו את עצמם בצרות אם יעזו לפגוע בילדה הזו.' חשבה. 'זה משחק לטובתי, הם צריכים לפחד ממנו, כוחותיו גוברים על כוחותיהם של שאר המכשפים, השליט הוא היחיד ששווה לו.' לאחר שהיא סגרה את הדלת מאחוריה, היא נזכרה במה שקרה עם מג'יק. 'אם הטיפש הזה יספר את הסוד שלי לאורפן, אני אהרוג אותו.'
מג'יק לא הצליח לישון לאחר כל מה שהתרחש הלילה עם קיזה; הוא שכב על המיטה והתבונן על התקרה. 'מה אעשה?...' שאל את עצמו – הוא לא ידע מה יהיה הצעד הנכון לעשות... הוא התלבט האם יהיה כדאי לו לספר לאורפן או להסתיר את זה בכדי שיוכלו להמשיך במסע; מג'יק הכיר את המאסטר שלו יותר מידי טוב – ברגע שהוא יידע על הסוד של קיזה ועל סיפור חייה המטריד, הוא יפסיק את הכל למען ביטחונם, לכן הוא הגיע למסקנה כי אולי יהיה עדיף לשמור על כך בסוד. 'אם המאסטר יגלה שידעתי על זה ולא סיפרתי לו הוא יכעס מאוד, אבל אני חייב להציל את אבא.' חשב ועצם את עיניו.
מג'יק זכר שבמהלך מסעם אורפן התמודד עם טלפיים שחורים לפני שפגשו בקיזה, העובדה שיצור זה היה במדבר כשאזור המחייה שלהם היו למעשה היערות הטרידה את ראשו של הנער. 'זאת לא יכולה להיות קיזה, למה שהיא תתקוף את המאסטר?'
יום ארוך ומתיש עבר על הרטייה ותלמידיו; במשך כל היום ועד שעת לילה מאוחרת זו, הם התאמנו באולם האימונים אשר היה ממוקם בקומה התחתונה ביותר בטירה. התלמידים אהבו את הרטייה ולכן לא הרבו להתלונן בפניו - הוא היה מורה משעשע וסבלני. היום לימד הרטייה את השוליות "כישוף נעילה" אשר מאפשר למכשפים לנעול כל דלת גם ללא מפתח.
"אני כל כך עייף..." אמר אחד התלמידים ופיהק בקול; הוא היה נער ג'ינג'י וגבוה למדי.
"מחר נלמד כיצד לפתוח מנעולים, תהיו מוכנים כי זה יהיה אף קשה יותר." דיבר הרטייה בקול סמכותי אך עם חיוך, התלמידים אשר עמדו בשורה מול מורם נראו מותשים אך מרוצים. "לכו לישון עכשיו." אישר להם.
הרטייה נשאר לבדו באולם הגדול לאחר לכתם; הוא סידר את חפציו והתכונן לחזור לחדרו בכדי לישון, אך לפתע סאריון נכנס פנימה בצעדים איטיים.
כשהרטייה שמע את צעדיו, הוא הסתובב אחורה במהירות. "מה אתה עושה פה?" שאל אותו. "הולך מתוך שינה?" התלוצץ הרטייה וחזר לסדר את חפציו. "אוח... איפה שמתי את הספר הזה לעזאזל?" שאל את עצמו, כאילו סאריון כבר לא היה נוכח במקום.
"באתי ללמד אותך לקח קטן." דיבר סאריון בקולו האפל. "אני אדאג שיסלקו אותך ממגדל הניב." הוסיף.
הרטייה נאנח ונעמד מול המכשף בהיר השיער שהיה גבוה ממנו כמעט בראש. "אין לך משהו אחר לעשות אדון סאריון? מאז שאנחנו ילדים אתה רק מחפש לפגוע בי." אמר לו בחצי גיחוך, לא מזכיר את קרלנסלו במכוון.
"שכחת שהחבר שלך הוא בוגד הרטייה?" סאריון דחף את המכשף האדמוני קלות. "איך אתה מעז לגרום לתלמידים להעריץ אותו ולדבר עליו כאילו הוא מודל לחיקוי!" קרא ברוגז, עיניו כמו זרקו גצים לעברו.
הרטייה הביט עליו הפעם במבט רציני. "מגדל הניב הוא הגורם לכל הבעיות, הבגידה של קרלנסלו הייתה מוצדקת, אחותו מתה באשמתכם." דיבר.
"אזאלי הייתה טיפשה וזה הגיע לה." השיב סאריון. "קרלנסלו הוא לא יותר מבוגד, אפילו אותך הוא שכח..."
הרטייה אגרף את ידיו הצמודות לגופו, מרגיש איך גופו מתחמם.
כשקרלנסלו עזב את מגדל הניב, הרטייה רצה להצטרף אליו... אך שינה את דעתו לאחר שדיבר איתו; קרלנסלו אמר להרטייה כי הוא צריך להישאר פה ולשמור שהם לא ימשיכו לעשות מעשים הדומים למה שקרה לאחותו. הוא היה אז בן חמש עשרה ולא באמת הבין שאין לו שליטה על כך, לאחר מכן כבר הייתה לו שוליה והוא לא רצה לנטוש אותה. הרטייה הרגיש עדיין רע והמחשבה לעזוב את מגדל הניב ולהצטרף לקרלנסלו תמיד נשארה בראשו. הוא ידע שהם לא תמימים ויש דברים בגו עליהם לא ידע. סאריון היה בעל תפקיד מכובד בתור שליח מגדל הניב ולכן ידע הרבה יותר ממנו על מה שהתרחש מתחת לאפם של שוכני המגדל.
"אבל מגדל הניב זקוק לו ולכוחותיו כעת." הוסיף שליח מגדל הניב בקולו הארסי.
"על מה אתה מדבר סאריון?" שאל הרטייה בדאגה, ואז הוא הבין לאן הוא חתר. "אתם רוצים לנצל אותו?!" צעק כשהוא חורק בשיניו.
"אנחנו עומדים להחזיר אותו אלינו בכל דרך – גם אם זה אומר לפגוע בו." חיוכו של סאריון נמחק כמעט מיד מפניו כשידו של הרטייה חבטה בהן בחוזקה והותירה את לחיו אדומה; סאריון מישש את פניו. "אתה באמת רוצה למות..." סינן מבין שפתיו.
"שלא תעזו לערב את קרלנסלו בשטויות שלכם!" קרא הרטייה כשהוא מתנשם בחוזקה.
"בשטויות שלנו?" סאריון תפס בכתפיו של הבחור הצעיר. "אתה לא יודע על מה אתה מדבר." ידיו של סאריון החלו לזהור באדום. "אנחנו מנסים לטהר את העולם הזה." כתפיו של הרטייה החל לכאוב, הכישוף האדום של סאריון חדר בבשרו תחת בגדי המכשף שלו.
"א-אתה..." דיבר הרטייה בכאב, מרגיש את הדם החם גולש לאורך זרועותיו, הוא הרים את אחת מידיו במאמץ בכדי להשתמש בכישוף על סאריון שנראה מלא בעונג לראות את פניו הסובלים. "קדימה הרטייה, תראה לי למה אתה מסוגל, מאז שהיינו ילדים רציתי להילחם נגדך." לחש סאריון בחיוך נלהב. "אף אחד לא יגיע הנה בשעה הזאת... זה רק אני ואתה." קולו המלא בתשוקה הבחיל את הרטייה כהוגן, אבל לא היה לו מה להפסיד; סאריון תכנן לפגוע בקרלנסלו, הוא חייב ללמד אותו לקח.
לאחר קרב כשפים ממושך, סאריון הצליח להביס את הרטייה שנפצע קשה כתוצאה מכשפיו האדומים. הרטייה נלחם בעזרת כשפים כחולים וצהובים, לא הייתה לו את האנרגיה המספקת בכדי להשתמש בכשפים ירוקים, הוא היה עייף לאחר יום עבודה ארוך.
בגדיו של הרטייה היו מוכתמים בדמו אשר כיסה כמעט כל חלק בגופו. 'הכשפים האדומים... חזקים... מידי...' הוא מעד על ברכיו ששרפו מן החתכים.
סאריון בקושי נפצע מן הקרב, ידו הייתה היחידה שנפצעה מקרני האור הצהובות של הרטייה. שליח מגדל הניב קרב אל המכשף הצעיר שנאנק על הרצפה בכאב וניסה לרפא את עצמו בעזרת כישוף ריפוי ירוק, אך שוב ללא הצלחה.
"כמה עלוב..." סאריון בעט בגופו של הרטייה בחוזקה וגרם לו לשכב על הרצפה מחוסר כוחות. "החבר הבוגד שלך לא לימד אותך שום דבר...?"
"שלא... תעזו... לפגוע בו..." דיבר הרטייה במאמץ וירק דם משפתיו, הוא ראה את דמותו של סאריון מעליו במטושטש.
"אני אגלה לך סוד קטן." המכשף רכן ליד גופו המוטל. "אף אחד מאיתנו לא באמת יכול לנצח את קרלנסלו בקרב." הרטייה השתנק והשתעל, מצבו היה נורא והוא המשיך לאבד דם. "אבל לשמחתנו מצאנו את הדרך..." דיבר סאריון ונאנח בדרמטיות. "כשזה המצב אנו חייבים לפגוע בחפים מפשע... כמה נורא." דיבר בציניות ואז צחק בקול גדול אשר הדהד ברחבי האולם.
"אתה מטורף..." אמר הרטייה כשהוא ממשיך לגנוח בכאב.
"השליט והנתינים שלו לא עומדים להעניש אותי על מה שעשיתי לך אם ברצונך לדווח על כך." ציין סאריון ונעמד על רגליו. "אף אחד כאן לא סובל אותך מלבד התלמידים שלך." סאריון דרך על אצבעותיו של הרטייה ומעך אותן, הרטייה צרח בכאב. "כדאי לך לעזוב את מגדל הניב או שאאמלל את חייך." איים עליו סאריון בזמן שהכאיב לו. "אולי תפגוש את קרלנסלו סוף-סוף... אנחנו יודעים שבדרך נועם הוא לעולם לא ישוב אלינו, אז אין טעם שתנסה לדבר איתו על כך."
הרטייה איבד את הכרתו, שלולית דם הקיפה את גופו ואת ואצבעותיו השבורות.
"כשהיינו ילדים דיברת על כמה שאני חלש, שאתה מסוגל לנצח אותי, היום הבנת את טעותך." סאריון שלח מבט אחרון וחסר רגש לעבר הרטייה ויצא מן האולם כשהוא מותיר אותו למות.
הבוקר הגיע ועמו גם ההתרגשות לצאת למסע חדש, למרות שגם הדאגות הרבות הציפו את אורפן והאחרים שוב, השהייה הממושכת בבית המכושף כבר שיעממה אותם לחלוטין.
"אורפן... אור-פן!" קולה של קליאו באוזניו של המכשף גרמו לו לפקוח את עיניו בשעה מוקדמת זו לאחר שלא ישן כמעט כל הלילה.
מול עיניו העייפות הופיעו זוג עיניים תכולות וחיוך גדול. "מה השעה...?"
הנערה התיישבה על בטנו. "צריכים לקום אורפני!" אמרה קליאו בהתרגשות.
"אורפני?" המכשף נאנח. "עדיין מוקדם... תחזרי לישון."
"א-אבל אנחנו צריכים לארוז את כל החפצים שלנו אורפני, אני צריכה להתקלח ולהבריש את השיער!" היא כיווצה את שפתיה ברטנוניות.
"איך אני קשור למקלחת ולשיער שלך קליאו?" שאל אורפן בקול מיואש. "אנחנו יוצאים למדבר, אין טעם שתתארגני כאילו את בדרך לאירוע חגיגי." ישבנה הקטנטן על בטנו היה כל-כך קל שהוא בקושי הרגיש אותו.
"שכחת שאני בת אצולה? גם במדבר אני צריכה להיראות טוב!" אמרה ביהירות וצבטה את אפו של אורפן.
"שלא. תעזי." אמר לה בקול מאיים והניף את אצבעו מול פניה. "אני אכעס."
קליאו צחקקה בקול. "אתה לא מפחיד אותי אורפן! אתה יודע שאני יותר חזקה ממך." אמרה כשחיוך שובב מתפרש על פניה היפים.
"באמת?" הוא תפס במתניה הצרים בהפתעה והחל לדגדג אותה במרץ.
קליאו צחקה בקול, אורפן אהב לשמוע את צחוקה המאיר את יומו בכל פעם. לבסוף לאחר שהוא הפסיק לדגדג אותה, היא צנחה עליו מובסת.
"ניצחת..." היא ניפחה את לחייה בילדותיות מודה בתבוסתה.
המכשף גיחך ופרע את שיער ראשה הבלונדיני המונח על חזהו. "נודניקית קטנה שלא נותנת לי לישון בשקט." אמר משועשע.
כשהיא שכבה כך על בטנו, הוא חש כמה קטנת גוף היא וזקוקה להגנה; המסע אל קונסטלין הדאיג אותו, הוא לא ידע מול מה הם עומדים להתמודד...
"קליאו..."
לפתע שמעה הנערה מישהו קורא לה, היא הזדקפה והביטה סביב בעזרת עיניה הגדולות.
"מה קרה?" שאל אורפן את קליאו בחוסר הבנה.
"אורפן... קראת בשמי?" שאלה אותו, היא נראית מבולבלת.
"לא קראתי לך." הוא שיער לעצמו שהיא מדמיינת, אבל כך גם האשלטנים עשו למג'יק על פי דבריו.
כשהיא נראית עדיין מודאגת, אורפן התיישב כשהוא מרים אותה ולבסוף מושיב אותה על ברכיו מולו. "קליאו, מה שמעת?" שאל אותה בקול רציני.
"מישהו קרא בשם שלי..." אמרה בשקט. "אבל... זה היה קול ששמעתי בעבר." הוסיפה ומצמצה בעיניה העדינות.
"אם הדבר הזה ממשיך, את מספרת לי מיד." אמר לה בקשיחות. 'אם האשלטנים האלו יעזו לחזור...' אורפן נראה עצבני מאוד, קליאו הטתה את ראשה הצידה מעט וליטפה את פניו.
"אל תדאג... כנראה שדמיינתי." אמרה לו ברכות בזמן שחייכה במתיקות.
אורפן התרכך מיד ונאנח. "קליאו, תבטיחי לי שלא תעשי שום דבר פזיז בדרך..."
"אני מבטיחה." הנהנה הנערה וירדה מברכיו של המכשף. "ותבטיח לי שתשיג לי חרב." היא נראית נחושה לפתע, מאגרפת את ידה.
הוא הנהן. "אני אשיג לך אחת." נתן את מילתו, מחייך לעברה ברכות.
מאוחר יותר לאחר שארזו את חפציהם ואכלו ארוחת בוקר ממה שנשאר להם – שאריות, אורפן ידע שהם עדיין רעבים וזה היה קשה, אך לא הייתה ברירה אחרת אלא להמשיך לפונדק הדרכים הבא ולקנות מזון; קיזה אמרה שישנם עוד פונדקי דרכים בדרך לקונסטלין ולערים הבאות לא רחוק מכאן. למרות שמדבר טיטור היה שומם ושורץ ביצורים, היו זראים אמיצים שהחליטו לפתוח עסק דווקא במדבר עבור ההרפתקנים.
מג'יק כהרגלו סחב את הילקוט הגדול שבעיקר הכיל בקבוקי מים.
קיזה וקליאו עמדו לידו מוכנות מתמיד.
"כולם מוכנים? לא שכחתם כלום?" שאל אורפן את השלושה והביט סביב; הוא היה חייב להודות, הבית המכושף נתן להם קורת גג טובה והסיפור מאחוריו עדיין סיקרן אותו... המכשף הלבן שחי כאן כבר לא בחיים, אך הוא שמח לדעת שהם לא נכחדו לגמרי.
"אנחנו מוכנים!" קראה קליאו בשמם של קיזה ומג'יק והניפה את ידיה מעלה בהתרגשות.
"כן..." אמר מג'יק בשקט, עדיין מתוסכל מכל מה שקרה בלילה, קיזה הביטה עליו מן הצד.
"בסדר. אנחנו יוצאים." הצהיר אורפן.
"קיזה... קיזה..." קול אפל ונשי הדהד בין קירותיה של מערת המתנקשים; אישה צעירה בעלת שיער שחור ומתולתל ועיניים צרות וחומות, חיבקה גולגולת בזמן שהתיישבה על אבן ענקית המתנשאת לגובה רב. היא הייתה לבושה בבגדים חושפניים כששדיה וישבנה בלטו לעיני כל. "אז יצאת ממחבואך, חברת ילדותי..." הגולגולת אותה חיבקה הייתה האישה השלושים במספר אותה אנסה באכזריות.
איש רעול פנים נעמד תחת האבן עליה ישבה. "דאברה, מה היא פקודתך?" שאל המתנקש בקול עמוק.
"המשיכו לעקוב אחריה." אמרה ואז זרקה את הגולגולת על המתנקש. "שלא תעזו לגעת בה עכשיו, רק תעקבו אחריה ותספרו לי עם מי היא נמצאת." קולה היה גבוה, אך מאיים.
"לפקודתך." המתנקש יצא לדרכו יחד עם מתנקשים נוספים.
"קיזה, האם את... מתגעגעת אליי?" שאלה בעצב והחלה לשיר לעצמה, לוקחת גולגולת אישה נוספת ומנשקת אותה בתאווה.
***
וכאן נמצאת הופעתה הראשונה של אחת הנבלות האכזריות והנוראיות ביותר שיהיו בסיפור הזה, אז תצפו לעוד.
תמונה לסוף:
תיהנו!
***
פרק עשרים
אל קונסטלין!
אל קונסטלין!
קיזה נאלצה לנקות מעליה את הלכלוך והדם בעזרת כישוף לפני שהתחילה לתת למג'יק הסברים. הנער היה מבועת; הוא הסתכל על המכשפה כשהוא נזהר לא להתקרב אליה יותר מידי.
"ק-קיזה..." מג'יק התקשה לומר את שמה. "כדאי שתספרי מיד מה קורה פה לפני שהמאסטר יידע מזה." הוסיף בתושייה וניסה להתעשת, ליבו האיץ את פעימותיו.
המכשפה נאנחה, מאוכזבת מכך שסודה נחשף באופן זה. 'אני כל כך טיפשה! הייתי בטוחה שהם ישנים.' היא קיללה את עצמה, לא תהיה לה ברירה אלא לספר לו.
השניים ישבו על הספה. מג'יק נראה חסר סבלנות. "המאסטר לא חש בהילה המוזרה איתה הגעת." הוא הביט ישירות על עיניה הצרות. "ההילה של... טלפיים שחורים."
"ההילה הזאת לא חזקה במיוחד." ענתה לו. "מג'יק, אסור לך לספר את זה לקרלנסלו או לקליאו."
"אני לא יכול!" נראה כי נכנס להיסטריה קלה. "הוא המאסטר שלי ואין סיבה שנבטח בך יותר."
"תקשיב, לא רציתי את זה, הוטלה עליי קללה כשהייתי צעירה יותר." דיברה אליו כשהיא מסיתה את עיניה ממנו, שיערה השחור והארוך נח על כתפיה.
"קללה?" שאל מג'יק לפתע בסקרנות.
"כשהייתי בערך בגילך עשיתי דברים שלא היה ניתן למחול עליהם." קולה נחלש. "העונש על כך הייתה הקללה הזו ממנה לעולם לא אוכל להימלט."
הנער קימט את מצחו. "בבקשה תפרטי יותר."
"מכשף לבן שחזה באכזריות שלי החליט לשים לכך סוף, הקללה הביאה איתה כל-כך הרבה קשיים."
מג'יק פער את שפתיו. "מ-מכשף לבן? אבל הם נכחדו לפני עשרות שנים!"
"נותר אחד." דבריה של קיזה הדהימו את מג'יק לחלוטין. "ומאז עקבותיו נעלמו."
"אני פשוט לא מאמין... גם קסנדרה אמרה שראתה מכשף לבן בעבר." מג'יק אחז בראשו. "אז... מכשפים לבנים מסוגלים להטיל קללות!"
"מכשפים לבנים מסוגלים להטיל קללה רק על אנשים רעים שלא מגיעה להם מחילה." השיבה והקשיחה את הבעת פניה. "איבדתי עשתונות לאחר שמכשפי מגדל הניב רצחו את חברתי, דאברה."
"קיזה, אני מקווה שלא..." מג'יק חשש לדעת את האמת בדבר מעשיה של קיזה.
"אתה יכול להירגע, עשיתי מעשים נוראיים, אבל לא רצחתי אף אחד." שיקרה. 'אסור לי לחשוף את האמת על כך. לא עכשיו.'
"זו הסיבה לכך שאת מורדת במגדל הניב..." אמר מג'יק בהבנה. 'אבל אני עדיין מרגיש שאני לא יכול לסמוך עליה...'
"תקשיב לי טוב, אם קרלנסלו יידע את זה, אנחנו לא נצליח להציל את הזראים, לא נצליח להציל את אביך." היא תפסה בכתפיו. "בלעדיי אתם לא תוכלו להגיע לקונסטלין, אני לא אפגע באף אחד מכם כשאהפוך לטלפיים שחורים." הבטיחה. "אבל אני אהיה חייבת לאכול בשר חי מידי פעם."
מג'יק פער את עיניו בבהלה.
"לא בני אדם, אלא יצורים שונים." מיהרה להסביר לו כשהבחינה בתגובתו. 'כמעט ולא יכולתי לשלוט על עצמי כשהבטתי על קליאו, בעיקר לאחר שטעמתי מדמה. אני צריכה להשתלט על עצמי ומהר.'
"אני מבין, אבל אני לא מבטיח שאשמור את זה בסוד." אמר מג'יק בהחלטיות ונאנח. "אחרי הכל אני שוליה ומחויב להיות נאמן למאסטר שלי."
"חשוב על הזראים, חשוב על אביך." הזכירה זאת שוב וגרמה לצביטה בליבו של הנער.
"א-אני..." הוא מיהר לשנות נושא. "אני מניח שהמאסטר שלי ער, לקליאו יש סיוטים בכל לילה... אז כדאי שאלך לישון לפני שישים לב." דיבר במהירות כמנסה להתעשת מכל מה שחווה הלילה, הוא הרגיש כי הוא מוכרח לחשוב על כך עוד קצת במיטה.
המכשף עטף את גופה הקטן של קליאו, אשר גנחה ונאנקה בחוסר אונים, היא התנשמה בכבדות והחלה למלמל.
"אורפן... אורפן..." דיברה במאמץ ונעה בחוסר נוחות. "אל... תעזוב..."
"אני כאן, קטנה שלי..." הוא ניסה להחניק את הדמעות. 'אני כל-כך מצטער קליאו, כישוף השכחה גרם לך לסבול הרבה...' חשב בכאב ונשך את שפתיו.
"קרלנסלו."
אורפן עבר להביט על קיזה שזה עתה נכנסה לחדר. "משהו קרה?" לחש.
קיזה הביטה על קליאו; היא באמת סבלה. משהו בחוסר האונים הזה עורר בה רגשות מעורבים שלא ידעה לפרש, אך זה הציק לה.
"זה לא נראה טוב." אמרה המכשפה. "מתי ההשפעה צריכה לפוג?"
"בשבוע הבא, אבל יש לי תחושה שזה רק יחמיר עד אז." השיב בתסכול כשהוא מלטף את פניה המיוזעות של הנערה. "אבל... הייתי חייב לעשות את זה." ואז הוא שם לב למשהו. "איך את יודעת שהשתמשתי בכישוף השכחה על קליאו? אני לא זוכר שסיפרתי לך את זה." קולו נשמע עייף, הדאגה לקליאו התישה אותו לגמרי.
קיזה נאנחה והתיישבה על המיטה. "באותו היום אני והאדון שלי היינו בקרבת מקום, כל מכשף היה יכול לחוש בהילה האדירה שלך." אנקותיה של קליאו ברקע העיקו עליה וגרמו לה לרצות לצאת מהחדר כמה שיותר מהר, אך היא הייתה מוכרחה לשוחח עמו.
"אני אעשה הכל למענה, גם אם הכישוף הכתום היה לוקח את חיי." הוא הסתכל על קליאו באהבה כשאמר זאת אף על פי שעיניו היו כה לאות. "לא הייתי נותן לדבר הזה להישאר בראשה."
'מה הוא מצא בזאטוטה המעצבנת הזאת?' שאלה את עצמה, אך עם זאת... אף אחד מעולם לא הסתכל עליה באותו האופן בו אורפן הסתכל על קליאו עכשיו, בטח שלא לואיס.
"הנערה הזראית הזאת... גרמה למכשף אדיר כמוך להתרכך." אמרה קיזה בשקט.
"אני מרגיש אחרת איתה..." המכשף הרים את קליאו הישנה וערסל אותה בין ידיו הגדולות כשהיא מתחילה להירגע אט-אט מן הסיוט הקשה שחלף להלילה; ראשה נטה מעט אחורה וחשף את צווארה. "הם יודעים על החולשה שלי אבל אני לעולם לא אתן לאף אחד מהם לפגוע בה." אמר בזעם. "אני נשבע שאהרוג אותם."
"כבר אמרתי לך, אני ואתה נשמור עליהם, תבטח בי." אמרה כשהיא מסיתה את מבטה מאורפן. "לא רציתי לעצבן אותך קרלנסלו, אבל הייתי רצינית, קליאו חייבת ללמוד להגן על עצמה."
"היא יודעת להשתמש בחרב, אני אדאג לכך שתהיה לה אחת כזאת." הוא חזר להביט על הנערה בידיו; כעת היא נאנקה מעט כששפתיה פעורות, אך שיאו של הסיוט חלף והוקל לו בשל כך.
"על מה אתה חושב שהיא חולמת?" שאלה לפתע קיזה בסקרנות.
"היא לא רצתה לשתף יותר מידי, אבל אני תמיד נמצא שם... היא מפחדת שאעזוב אותה." הוא נאנח. "קליאו לא קלה בכלל, אבל אני לעולם לא אעזוב אותה... היא למעשה חלק ממני."
קיזה כחכחה בגרונה. "מחר אנחנו נצא למסע, אתה עושה את הדבר הנכון, קרלנסלו." הזכירה זאת ונראית נחושה מתמיד. "אל תשכח שהשמדת הזראים כוללת גם את קליאו." היא ידעה בדיוק היכן לפגוע למקרה והמכשף יחליט להתחרט.
"אני יודע טוב מאוד." השיב בקשיחות. "אני רוצה לבקש ממך ממשהו." הוסיף.
"ומה זה?"
"ממחר, את מפסיקה לקרוא לי קרלנסלו. אני אורפן." דיבר אליה. "קרלנסלו מת, אני אדם חדש לגמרי."
קיזה גיחכה. "אתה מנסה בכל דרך למחוק מחייך את מגדל הניב."
"מאז מותה של אחותי, מגדל הניב לא קיים עבורי, לא משנה מה הם יעשו בכדי להחזיר אותי אליהם – אני סיימתי איתם." אמר בשנאה, אך הבעת פניו התרככה מיד כשהוא חזר להביט על קליאו. "כדאי שתלכי לישון קיזה, מחר מחכה לנו יום ארוך."
המכשפה הנהנה והחלה ללכת לכיוון הדלת.
"אורפן..." מלמלה קליאו בחולשה שוב מתוך שינה.
קיזה נעצרה והביטה לאחור לפני שיצאה מהחדר; המכשף הרים את ראשה הבלונדיני של הנערה וחיבק אותו כשהוא עוצם את עיניו.
'מכשפי מגדל הניב ימצאו את עצמם בצרות אם יעזו לפגוע בילדה הזו.' חשבה. 'זה משחק לטובתי, הם צריכים לפחד ממנו, כוחותיו גוברים על כוחותיהם של שאר המכשפים, השליט הוא היחיד ששווה לו.' לאחר שהיא סגרה את הדלת מאחוריה, היא נזכרה במה שקרה עם מג'יק. 'אם הטיפש הזה יספר את הסוד שלי לאורפן, אני אהרוג אותו.'
מג'יק לא הצליח לישון לאחר כל מה שהתרחש הלילה עם קיזה; הוא שכב על המיטה והתבונן על התקרה. 'מה אעשה?...' שאל את עצמו – הוא לא ידע מה יהיה הצעד הנכון לעשות... הוא התלבט האם יהיה כדאי לו לספר לאורפן או להסתיר את זה בכדי שיוכלו להמשיך במסע; מג'יק הכיר את המאסטר שלו יותר מידי טוב – ברגע שהוא יידע על הסוד של קיזה ועל סיפור חייה המטריד, הוא יפסיק את הכל למען ביטחונם, לכן הוא הגיע למסקנה כי אולי יהיה עדיף לשמור על כך בסוד. 'אם המאסטר יגלה שידעתי על זה ולא סיפרתי לו הוא יכעס מאוד, אבל אני חייב להציל את אבא.' חשב ועצם את עיניו.
מג'יק זכר שבמהלך מסעם אורפן התמודד עם טלפיים שחורים לפני שפגשו בקיזה, העובדה שיצור זה היה במדבר כשאזור המחייה שלהם היו למעשה היערות הטרידה את ראשו של הנער. 'זאת לא יכולה להיות קיזה, למה שהיא תתקוף את המאסטר?'
יום ארוך ומתיש עבר על הרטייה ותלמידיו; במשך כל היום ועד שעת לילה מאוחרת זו, הם התאמנו באולם האימונים אשר היה ממוקם בקומה התחתונה ביותר בטירה. התלמידים אהבו את הרטייה ולכן לא הרבו להתלונן בפניו - הוא היה מורה משעשע וסבלני. היום לימד הרטייה את השוליות "כישוף נעילה" אשר מאפשר למכשפים לנעול כל דלת גם ללא מפתח.
"אני כל כך עייף..." אמר אחד התלמידים ופיהק בקול; הוא היה נער ג'ינג'י וגבוה למדי.
"מחר נלמד כיצד לפתוח מנעולים, תהיו מוכנים כי זה יהיה אף קשה יותר." דיבר הרטייה בקול סמכותי אך עם חיוך, התלמידים אשר עמדו בשורה מול מורם נראו מותשים אך מרוצים. "לכו לישון עכשיו." אישר להם.
הרטייה נשאר לבדו באולם הגדול לאחר לכתם; הוא סידר את חפציו והתכונן לחזור לחדרו בכדי לישון, אך לפתע סאריון נכנס פנימה בצעדים איטיים.
כשהרטייה שמע את צעדיו, הוא הסתובב אחורה במהירות. "מה אתה עושה פה?" שאל אותו. "הולך מתוך שינה?" התלוצץ הרטייה וחזר לסדר את חפציו. "אוח... איפה שמתי את הספר הזה לעזאזל?" שאל את עצמו, כאילו סאריון כבר לא היה נוכח במקום.
"באתי ללמד אותך לקח קטן." דיבר סאריון בקולו האפל. "אני אדאג שיסלקו אותך ממגדל הניב." הוסיף.
הרטייה נאנח ונעמד מול המכשף בהיר השיער שהיה גבוה ממנו כמעט בראש. "אין לך משהו אחר לעשות אדון סאריון? מאז שאנחנו ילדים אתה רק מחפש לפגוע בי." אמר לו בחצי גיחוך, לא מזכיר את קרלנסלו במכוון.
"שכחת שהחבר שלך הוא בוגד הרטייה?" סאריון דחף את המכשף האדמוני קלות. "איך אתה מעז לגרום לתלמידים להעריץ אותו ולדבר עליו כאילו הוא מודל לחיקוי!" קרא ברוגז, עיניו כמו זרקו גצים לעברו.
הרטייה הביט עליו הפעם במבט רציני. "מגדל הניב הוא הגורם לכל הבעיות, הבגידה של קרלנסלו הייתה מוצדקת, אחותו מתה באשמתכם." דיבר.
"אזאלי הייתה טיפשה וזה הגיע לה." השיב סאריון. "קרלנסלו הוא לא יותר מבוגד, אפילו אותך הוא שכח..."
הרטייה אגרף את ידיו הצמודות לגופו, מרגיש איך גופו מתחמם.
כשקרלנסלו עזב את מגדל הניב, הרטייה רצה להצטרף אליו... אך שינה את דעתו לאחר שדיבר איתו; קרלנסלו אמר להרטייה כי הוא צריך להישאר פה ולשמור שהם לא ימשיכו לעשות מעשים הדומים למה שקרה לאחותו. הוא היה אז בן חמש עשרה ולא באמת הבין שאין לו שליטה על כך, לאחר מכן כבר הייתה לו שוליה והוא לא רצה לנטוש אותה. הרטייה הרגיש עדיין רע והמחשבה לעזוב את מגדל הניב ולהצטרף לקרלנסלו תמיד נשארה בראשו. הוא ידע שהם לא תמימים ויש דברים בגו עליהם לא ידע. סאריון היה בעל תפקיד מכובד בתור שליח מגדל הניב ולכן ידע הרבה יותר ממנו על מה שהתרחש מתחת לאפם של שוכני המגדל.
"אבל מגדל הניב זקוק לו ולכוחותיו כעת." הוסיף שליח מגדל הניב בקולו הארסי.
"על מה אתה מדבר סאריון?" שאל הרטייה בדאגה, ואז הוא הבין לאן הוא חתר. "אתם רוצים לנצל אותו?!" צעק כשהוא חורק בשיניו.
"אנחנו עומדים להחזיר אותו אלינו בכל דרך – גם אם זה אומר לפגוע בו." חיוכו של סאריון נמחק כמעט מיד מפניו כשידו של הרטייה חבטה בהן בחוזקה והותירה את לחיו אדומה; סאריון מישש את פניו. "אתה באמת רוצה למות..." סינן מבין שפתיו.
"שלא תעזו לערב את קרלנסלו בשטויות שלכם!" קרא הרטייה כשהוא מתנשם בחוזקה.
"בשטויות שלנו?" סאריון תפס בכתפיו של הבחור הצעיר. "אתה לא יודע על מה אתה מדבר." ידיו של סאריון החלו לזהור באדום. "אנחנו מנסים לטהר את העולם הזה." כתפיו של הרטייה החל לכאוב, הכישוף האדום של סאריון חדר בבשרו תחת בגדי המכשף שלו.
"א-אתה..." דיבר הרטייה בכאב, מרגיש את הדם החם גולש לאורך זרועותיו, הוא הרים את אחת מידיו במאמץ בכדי להשתמש בכישוף על סאריון שנראה מלא בעונג לראות את פניו הסובלים. "קדימה הרטייה, תראה לי למה אתה מסוגל, מאז שהיינו ילדים רציתי להילחם נגדך." לחש סאריון בחיוך נלהב. "אף אחד לא יגיע הנה בשעה הזאת... זה רק אני ואתה." קולו המלא בתשוקה הבחיל את הרטייה כהוגן, אבל לא היה לו מה להפסיד; סאריון תכנן לפגוע בקרלנסלו, הוא חייב ללמד אותו לקח.
לאחר קרב כשפים ממושך, סאריון הצליח להביס את הרטייה שנפצע קשה כתוצאה מכשפיו האדומים. הרטייה נלחם בעזרת כשפים כחולים וצהובים, לא הייתה לו את האנרגיה המספקת בכדי להשתמש בכשפים ירוקים, הוא היה עייף לאחר יום עבודה ארוך.
בגדיו של הרטייה היו מוכתמים בדמו אשר כיסה כמעט כל חלק בגופו. 'הכשפים האדומים... חזקים... מידי...' הוא מעד על ברכיו ששרפו מן החתכים.
סאריון בקושי נפצע מן הקרב, ידו הייתה היחידה שנפצעה מקרני האור הצהובות של הרטייה. שליח מגדל הניב קרב אל המכשף הצעיר שנאנק על הרצפה בכאב וניסה לרפא את עצמו בעזרת כישוף ריפוי ירוק, אך שוב ללא הצלחה.
"כמה עלוב..." סאריון בעט בגופו של הרטייה בחוזקה וגרם לו לשכב על הרצפה מחוסר כוחות. "החבר הבוגד שלך לא לימד אותך שום דבר...?"
"שלא... תעזו... לפגוע בו..." דיבר הרטייה במאמץ וירק דם משפתיו, הוא ראה את דמותו של סאריון מעליו במטושטש.
"אני אגלה לך סוד קטן." המכשף רכן ליד גופו המוטל. "אף אחד מאיתנו לא באמת יכול לנצח את קרלנסלו בקרב." הרטייה השתנק והשתעל, מצבו היה נורא והוא המשיך לאבד דם. "אבל לשמחתנו מצאנו את הדרך..." דיבר סאריון ונאנח בדרמטיות. "כשזה המצב אנו חייבים לפגוע בחפים מפשע... כמה נורא." דיבר בציניות ואז צחק בקול גדול אשר הדהד ברחבי האולם.
"אתה מטורף..." אמר הרטייה כשהוא ממשיך לגנוח בכאב.
"השליט והנתינים שלו לא עומדים להעניש אותי על מה שעשיתי לך אם ברצונך לדווח על כך." ציין סאריון ונעמד על רגליו. "אף אחד כאן לא סובל אותך מלבד התלמידים שלך." סאריון דרך על אצבעותיו של הרטייה ומעך אותן, הרטייה צרח בכאב. "כדאי לך לעזוב את מגדל הניב או שאאמלל את חייך." איים עליו סאריון בזמן שהכאיב לו. "אולי תפגוש את קרלנסלו סוף-סוף... אנחנו יודעים שבדרך נועם הוא לעולם לא ישוב אלינו, אז אין טעם שתנסה לדבר איתו על כך."
הרטייה איבד את הכרתו, שלולית דם הקיפה את גופו ואת ואצבעותיו השבורות.
"כשהיינו ילדים דיברת על כמה שאני חלש, שאתה מסוגל לנצח אותי, היום הבנת את טעותך." סאריון שלח מבט אחרון וחסר רגש לעבר הרטייה ויצא מן האולם כשהוא מותיר אותו למות.
הבוקר הגיע ועמו גם ההתרגשות לצאת למסע חדש, למרות שגם הדאגות הרבות הציפו את אורפן והאחרים שוב, השהייה הממושכת בבית המכושף כבר שיעממה אותם לחלוטין.
"אורפן... אור-פן!" קולה של קליאו באוזניו של המכשף גרמו לו לפקוח את עיניו בשעה מוקדמת זו לאחר שלא ישן כמעט כל הלילה.
מול עיניו העייפות הופיעו זוג עיניים תכולות וחיוך גדול. "מה השעה...?"
הנערה התיישבה על בטנו. "צריכים לקום אורפני!" אמרה קליאו בהתרגשות.
"אורפני?" המכשף נאנח. "עדיין מוקדם... תחזרי לישון."
"א-אבל אנחנו צריכים לארוז את כל החפצים שלנו אורפני, אני צריכה להתקלח ולהבריש את השיער!" היא כיווצה את שפתיה ברטנוניות.
"איך אני קשור למקלחת ולשיער שלך קליאו?" שאל אורפן בקול מיואש. "אנחנו יוצאים למדבר, אין טעם שתתארגני כאילו את בדרך לאירוע חגיגי." ישבנה הקטנטן על בטנו היה כל-כך קל שהוא בקושי הרגיש אותו.
"שכחת שאני בת אצולה? גם במדבר אני צריכה להיראות טוב!" אמרה ביהירות וצבטה את אפו של אורפן.
"שלא. תעזי." אמר לה בקול מאיים והניף את אצבעו מול פניה. "אני אכעס."
קליאו צחקקה בקול. "אתה לא מפחיד אותי אורפן! אתה יודע שאני יותר חזקה ממך." אמרה כשחיוך שובב מתפרש על פניה היפים.
"באמת?" הוא תפס במתניה הצרים בהפתעה והחל לדגדג אותה במרץ.
קליאו צחקה בקול, אורפן אהב לשמוע את צחוקה המאיר את יומו בכל פעם. לבסוף לאחר שהוא הפסיק לדגדג אותה, היא צנחה עליו מובסת.
"ניצחת..." היא ניפחה את לחייה בילדותיות מודה בתבוסתה.
המכשף גיחך ופרע את שיער ראשה הבלונדיני המונח על חזהו. "נודניקית קטנה שלא נותנת לי לישון בשקט." אמר משועשע.
כשהיא שכבה כך על בטנו, הוא חש כמה קטנת גוף היא וזקוקה להגנה; המסע אל קונסטלין הדאיג אותו, הוא לא ידע מול מה הם עומדים להתמודד...
"קליאו..."
לפתע שמעה הנערה מישהו קורא לה, היא הזדקפה והביטה סביב בעזרת עיניה הגדולות.
"מה קרה?" שאל אורפן את קליאו בחוסר הבנה.
"אורפן... קראת בשמי?" שאלה אותו, היא נראית מבולבלת.
"לא קראתי לך." הוא שיער לעצמו שהיא מדמיינת, אבל כך גם האשלטנים עשו למג'יק על פי דבריו.
כשהיא נראית עדיין מודאגת, אורפן התיישב כשהוא מרים אותה ולבסוף מושיב אותה על ברכיו מולו. "קליאו, מה שמעת?" שאל אותה בקול רציני.
"מישהו קרא בשם שלי..." אמרה בשקט. "אבל... זה היה קול ששמעתי בעבר." הוסיפה ומצמצה בעיניה העדינות.
"אם הדבר הזה ממשיך, את מספרת לי מיד." אמר לה בקשיחות. 'אם האשלטנים האלו יעזו לחזור...' אורפן נראה עצבני מאוד, קליאו הטתה את ראשה הצידה מעט וליטפה את פניו.
"אל תדאג... כנראה שדמיינתי." אמרה לו ברכות בזמן שחייכה במתיקות.
אורפן התרכך מיד ונאנח. "קליאו, תבטיחי לי שלא תעשי שום דבר פזיז בדרך..."
"אני מבטיחה." הנהנה הנערה וירדה מברכיו של המכשף. "ותבטיח לי שתשיג לי חרב." היא נראית נחושה לפתע, מאגרפת את ידה.
הוא הנהן. "אני אשיג לך אחת." נתן את מילתו, מחייך לעברה ברכות.
מאוחר יותר לאחר שארזו את חפציהם ואכלו ארוחת בוקר ממה שנשאר להם – שאריות, אורפן ידע שהם עדיין רעבים וזה היה קשה, אך לא הייתה ברירה אחרת אלא להמשיך לפונדק הדרכים הבא ולקנות מזון; קיזה אמרה שישנם עוד פונדקי דרכים בדרך לקונסטלין ולערים הבאות לא רחוק מכאן. למרות שמדבר טיטור היה שומם ושורץ ביצורים, היו זראים אמיצים שהחליטו לפתוח עסק דווקא במדבר עבור ההרפתקנים.
מג'יק כהרגלו סחב את הילקוט הגדול שבעיקר הכיל בקבוקי מים.
קיזה וקליאו עמדו לידו מוכנות מתמיד.
"כולם מוכנים? לא שכחתם כלום?" שאל אורפן את השלושה והביט סביב; הוא היה חייב להודות, הבית המכושף נתן להם קורת גג טובה והסיפור מאחוריו עדיין סיקרן אותו... המכשף הלבן שחי כאן כבר לא בחיים, אך הוא שמח לדעת שהם לא נכחדו לגמרי.
"אנחנו מוכנים!" קראה קליאו בשמם של קיזה ומג'יק והניפה את ידיה מעלה בהתרגשות.
"כן..." אמר מג'יק בשקט, עדיין מתוסכל מכל מה שקרה בלילה, קיזה הביטה עליו מן הצד.
"בסדר. אנחנו יוצאים." הצהיר אורפן.
"קיזה... קיזה..." קול אפל ונשי הדהד בין קירותיה של מערת המתנקשים; אישה צעירה בעלת שיער שחור ומתולתל ועיניים צרות וחומות, חיבקה גולגולת בזמן שהתיישבה על אבן ענקית המתנשאת לגובה רב. היא הייתה לבושה בבגדים חושפניים כששדיה וישבנה בלטו לעיני כל. "אז יצאת ממחבואך, חברת ילדותי..." הגולגולת אותה חיבקה הייתה האישה השלושים במספר אותה אנסה באכזריות.
איש רעול פנים נעמד תחת האבן עליה ישבה. "דאברה, מה היא פקודתך?" שאל המתנקש בקול עמוק.
"המשיכו לעקוב אחריה." אמרה ואז זרקה את הגולגולת על המתנקש. "שלא תעזו לגעת בה עכשיו, רק תעקבו אחריה ותספרו לי עם מי היא נמצאת." קולה היה גבוה, אך מאיים.
"לפקודתך." המתנקש יצא לדרכו יחד עם מתנקשים נוספים.
"קיזה, האם את... מתגעגעת אליי?" שאלה בעצב והחלה לשיר לעצמה, לוקחת גולגולת אישה נוספת ומנשקת אותה בתאווה.
***
וכאן נמצאת הופעתה הראשונה של אחת הנבלות האכזריות והנוראיות ביותר שיהיו בסיפור הזה, אז תצפו לעוד.
תמונה לסוף:
עריכה אחרונה:
פרק טוב.
בדרך כלל שלולית של דם היא סימן למוות (בטלוויזיה). אני מניח שסאריון לקח את התלמידים של הרטייה אליו אחרי מותו. ככלות הכול, השליט צריך לאשר שההוצאה להורג נעשתה בברכתו גם אם לא נעשתה בהוראתו. והתלמידים של הרטייה יהיו נקודת החולשה של סאריון - הוא טיפש דיו כדי לקחת תלמידים של אדם שהרג מתוך אמונה שזה מוכיח כמה הוא גבר. זה גם מעודד את הרגשות השליליים שהמגדל מנסה לטפח במכשפים שלו. אפשרות אחרת שהרטייה יעשה כישוף אחרון בניסיון להישאר בחיים והוא יהפוך אותו לסוג כלשהו של אלמת.
מה רמת השליטה של קיזה בקללה? הרי לואיס הורה לה להשתנות. העניין עם דאברה נראה לי כהצהרה שקיזה הפכה רשמית לחלק מהחבורה ועתה היא צריכה נבל משל עצמה ועדיף מישהו שקשור לעברה. אני לא חושב שהיא תהרוג את מאג'יק והסיבה לכך שקיזה מסתירה את הקללה מאורפן היא בין היתר משום שהקללה אומרת עליה דברים שהיא כרגע מעדיפה לא לדון איתם עם אורפן למרות שנראה לי שהוא הבין שהיא מפלצת אבל כרגע האינטרסים שלו דורשים שיתוף פעולה אתה.
בדרך כלל שלולית של דם היא סימן למוות (בטלוויזיה). אני מניח שסאריון לקח את התלמידים של הרטייה אליו אחרי מותו. ככלות הכול, השליט צריך לאשר שההוצאה להורג נעשתה בברכתו גם אם לא נעשתה בהוראתו. והתלמידים של הרטייה יהיו נקודת החולשה של סאריון - הוא טיפש דיו כדי לקחת תלמידים של אדם שהרג מתוך אמונה שזה מוכיח כמה הוא גבר. זה גם מעודד את הרגשות השליליים שהמגדל מנסה לטפח במכשפים שלו. אפשרות אחרת שהרטייה יעשה כישוף אחרון בניסיון להישאר בחיים והוא יהפוך אותו לסוג כלשהו של אלמת.
מה רמת השליטה של קיזה בקללה? הרי לואיס הורה לה להשתנות. העניין עם דאברה נראה לי כהצהרה שקיזה הפכה רשמית לחלק מהחבורה ועתה היא צריכה נבל משל עצמה ועדיף מישהו שקשור לעברה. אני לא חושב שהיא תהרוג את מאג'יק והסיבה לכך שקיזה מסתירה את הקללה מאורפן היא בין היתר משום שהקללה אומרת עליה דברים שהיא כרגע מעדיפה לא לדון איתם עם אורפן למרות שנראה לי שהוא הבין שהיא מפלצת אבל כרגע האינטרסים שלו דורשים שיתוף פעולה אתה.
הלדין אמר/ה:
תודה על התגובה! אני מטורפת על הניתוחים שלך, אתה יודע לדייק.
איני יכולה לגלות עכשיו מה עלה בגורלו של הרטייה, לגבי סאריון כן, כבר הבנת את הדמות שלו, בהמשך תדע את כל מה שיקרה לאחר האירועים האלו.
קיזה יכולה להשתנות מתי שהיא רוצה, אבל לא יכולה להישאר אנושית יותר מידי זמן בלי לאכול בשר חי. היא מעדיפה להשתנות לטלפיים שחורים רק כשהיא צריכה ולא מרצונה, רק במקרים בהם לואיס ביקש ממנה - היא הפכה.
ואתה שוב צודק, העבר של קיזה יתגלה במלואו אט-אט וגם של לואיס. כרגע קיזה חושבת שדאברה נהרגה על ידי מגדל הניב, אך למעשה היא הפכה למתנקשת. מי הם ומה הם עושים? בפרק הבא.
רק אציין שדאברה היא נבלה אכזרית במיוחד שנמשכת לנשים באופן סדיסטי.
פרק מעניין שאהבתי וטוב שיוצאים למסע.
אבל זה עורר בי גם מחשבות על כל הספר: כשאני נזכר בפרקים הקודמים, אני חושב שיותר מדי זמן הם בילו בביקתה ומגלים דברים שלא ברורה החשיבות והתרומה שלהם. למשל כל הנושא עם האשלטנים, השאלה כמה זה תורם לסיפור?
התפתחות הסיפור זה דבר שמאוד תלוי בסגנון הכתיבה והאם מגדירים מראש את הסיפור או שהוא מתפתח תוך כדי. החסרון עם הגישה השנייה שזה אומר שצריך בסוף לחזור אחורה ולערוך החוצה כל מה שבסוף לא השתלב בסיפור. וזה קצת הרגיש לי ככה שבפרקים האחרונים, במקום להתקדם קדימה אנחנו נמצאים באותו מקום ורק מגלים עוד דברים שהם אולי קשורים ואולי לא, אבל לא באמת מקדמים את העלילה.
עוד דוגמא, נושא הטלפיים השחורים - זה מגניב לגמרי, אבל האם זה תורם?
או למשל דארבה והרטייה - הכנסת עוד שני שחקנים לסיפור, אבל עוד לא הצלחנו להגיע ל"סגירה" עם הדמויות הקיימת.
לדעתי, בטח שבספר ראשון, צריך להתמקד בקידום העלילה ולהגיע לסוף הסיפור. אחרי זה בעריכה שניה אפשר להוסיף או להוריד, אבל הבעיה של סופרים זה לעתים ש"תפסת מרובה, לא תפסת".
אבל זה עורר בי גם מחשבות על כל הספר: כשאני נזכר בפרקים הקודמים, אני חושב שיותר מדי זמן הם בילו בביקתה ומגלים דברים שלא ברורה החשיבות והתרומה שלהם. למשל כל הנושא עם האשלטנים, השאלה כמה זה תורם לסיפור?
התפתחות הסיפור זה דבר שמאוד תלוי בסגנון הכתיבה והאם מגדירים מראש את הסיפור או שהוא מתפתח תוך כדי. החסרון עם הגישה השנייה שזה אומר שצריך בסוף לחזור אחורה ולערוך החוצה כל מה שבסוף לא השתלב בסיפור. וזה קצת הרגיש לי ככה שבפרקים האחרונים, במקום להתקדם קדימה אנחנו נמצאים באותו מקום ורק מגלים עוד דברים שהם אולי קשורים ואולי לא, אבל לא באמת מקדמים את העלילה.
עוד דוגמא, נושא הטלפיים השחורים - זה מגניב לגמרי, אבל האם זה תורם?
או למשל דארבה והרטייה - הכנסת עוד שני שחקנים לסיפור, אבל עוד לא הצלחנו להגיע ל"סגירה" עם הדמויות הקיימת.
לדעתי, בטח שבספר ראשון, צריך להתמקד בקידום העלילה ולהגיע לסוף הסיפור. אחרי זה בעריכה שניה אפשר להוסיף או להוריד, אבל הבעיה של סופרים זה לעתים ש"תפסת מרובה, לא תפסת".
The oldman אמר/ה:
תודה על התגובה!
אני אשמח לענות לך על הכל. אני יודעת כבר מה אני אכתוב בהמשך ואיך העלילה תתקשר לכל הדברים החדשים והלא חדשים שאני כותבת, אבל אתה כקורא לא יודע, אז כמובן שזה יעלה בך תהיות, והסקרנות היא טובה.
למעשה הבקתה המכושפת תרמה רבות: היא הייתה חשובה להסתגלות עם קיזה ולהיכרות עמה, זו לא הייתה הפעם האחרונה בה האשלטנים יהיו קשורים לסיפור, ובנוסף כל מה שקורה עם המכשף הלבן שנשאר בחיים הוא מאוד חשוב לעלילה. הבית המכושף היה קשור למכשף הלבן ואחר כך אתה מגלה שגם קיזה ראתה מכשף לבן, אולי מדובר באותו המכשף. בבקתה קרו גם כל הדברים עם שבט מאיישי (ועוד ייקרו) וכישוף השכחה. באמצעות שבט מאיישי והשקפת העולם של קסנדרה היה חשוב לי להדגיש כמה מערכת היחסים של אורפן כמכשף עם קליאו הזראית הוא יוצא דופן וזו לא תהיה הפעם הראשונה בה אנשים ירימו גבה על זה. מה שאני מנסה לומר הוא שבקתה הייתה משמעות ותרומה לעלילה, כל מה שקרה שם יתחבר בסופו של דבר עם הקצה השני.
כל הדברים החדשים שאתה מגלה בהחלט תורמים להתפתחות הסיפור, הכל ישתלב והכל יסתדר. הפחד שלך הוא שאני אשכח מרעיונות חדשים שפתחתי ולא אקשר אותם עם המשך העלילה, אבל לכל דבר יש סיבה. אני בטוחה שהוקל לך שהם יוצאים למסע *האמיתי* עכשיו, אבל היו דברים שהייתי צריכה לסגור לפני זה בבקתה. כל דמות חדשה או קו עלילה חדש יהיו קשורים לעלילה, אני מעולם לא משאירה אותם באוויר וללא סיבה - הספר עוד ארוך, בדרך כלל בספרים ארוכים אין התקדמות משמעותית בעיקר בפרקים הראשונים, הבקתה הייתה עזר להכרה טובה יותר של הקורא עם הדמויות ומערכות היחסים ביניהם.
ציינת את הטלפיים השחורים - רעיון זה תורם לחלוטין להתפתחות דמותה של קיזה ולרצון שלה לשמור משהו בסוד שעלול להרוס את הכל לו יתגלה, בנוסף זה מעמיד את מג'יק במבחן נאמנות למאסטר שלו, ויש גם קאטצ' קטנטן לקוראים אשר מגלים שקיזה היא זו שתקפה את אורפן במדבר בשם אחד המבחנים של לואיס. זה לא הכל, כי הסוד שלה אכן ייצור בעיות בעתיד ויהיה מעניין לראות איך היא מנסה להסתיר אותו כשהיחיד שיודע עליו הוא מג'יק התמים. הקללה שהוטלה עליה קשורה גם לעבר שלה, אז כמובן שהיא מאוד חשובה לדמותה של קיזה.
בגדול "עליית המורדים" מתמקד במגדל הניב וברשעים שבתוכו ועל העבר של אורפן עמם (על המלחמה שבפתח וכו'), אבל יש גם עלילות צד (לדוגמה דאברה והמתנקשים) שחשיבותם בעלילה היא בעיקר בספר הראשון והשיא שלו יערב אותם. יש עלילה כללית ויש עלילות צדדיות. בסדרות אנימה ארוכות (עליהן הספר מבוסס) בכל עונה יש רע חדש איתו צריכים הגיבורים להתמודד, כשהרעים הראשיים תמיד נמצאים ברקע או במרכז, אך מחכים לעיתוי הנכון. לעתים הנבלים קשורים זה לזה - במקרה שלנו דאברה היא הנבלה הראשית בספר הראשון. למען האמת גם בספרים וסדרות רגילות יש את אותה תבנית במידה והם ארוכים, לכל עונה או סרט מתוך סדרת סרטים יש עלילה צדדית.
לדוגמה הארי פוטר: האויב הראשי הוא כמובן וולדמורט, אבל יש נבלים נוספים בכל ספר\סרט שבסופו של דבר מתחברים כולם לעלילה המרכזית ולאויב הגדול ביותר.
למתנקשים בהנהגת דאברה, כמובן יש קשר לכל מה שמתנהל בעולם של הסיפור ואתה תגלה את זה בהמשך.
מקווה שעניתי לך.
היי! אני רוצה לאחל שנה טובה ומתוקה לכל הקוראים המקסימים שלי! בלעדיכם לא הייתי מצליחה לרשום את הסיפור
הפרק הבא יעלה בקרוב, בינתיים אשמח מאוד שמי שכן קורא ולא מגיב (אני יודעת שיש כאלה עצלנים :lol: ) יגיב ויספר לי מה דעתו על הסיפור עד כה, מה היה הפרק האהוב עליכם?
הפרק הבא יעלה בקרוב, בינתיים אשמח מאוד שמי שכן קורא ולא מגיב (אני יודעת שיש כאלה עצלנים :lol: ) יגיב ויספר לי מה דעתו על הסיפור עד כה, מה היה הפרק האהוב עליכם?
לפני פרסום הפרק הבא, הבאתי לכם כמה עובדות חמודות\מצחיקות על הדמויות שלא בהכרח אציין בספר, אבל אפשר לראות שהן נכונות לפעמים.
באמצעות תמונות המחשתי כמה מן העובדות
מג'יק (13) וקליאו (16) למדו באותו בית הספר, קליאו נהגה להציק למג'יק גם במהלך ההפסקות. השניים נאלצו
לעזוב את בית ספרם לאחר מה שהתרחש בטוטוקנטה.
קליאו אוהבת לזמזם כשהיא שמחה (בעיקר כשהיא עם אורפן).
תחביבו הגדול ביותר של מג'יק הוא לקרוא ספרים, בעיקר ספרי היסטוריה וכישוף.
קיזה שונאת ירקות ופירות. :lol:
אם אתם אוהבים את זה, אני יכולה להמשיך לכתוב עובדות נחמדות בין פרק לפרק, בעיקר כשהפרקים כבדים וקשים (ויהיו עוד הרבה כאלו).
באמצעות תמונות המחשתי כמה מן העובדות
מג'יק (13) וקליאו (16) למדו באותו בית הספר, קליאו נהגה להציק למג'יק גם במהלך ההפסקות. השניים נאלצו
לעזוב את בית ספרם לאחר מה שהתרחש בטוטוקנטה.
קליאו אוהבת לזמזם כשהיא שמחה (בעיקר כשהיא עם אורפן).
קיזה שונאת ירקות ופירות. :lol:
אם אתם אוהבים את זה, אני יכולה להמשיך לכתוב עובדות נחמדות בין פרק לפרק, בעיקר כשהפרקים כבדים וקשים (ויהיו עוד הרבה כאלו).
מגניב 
The oldman אמר/ה:מגניב
תודה
אני יודעת שזה מתאים לאופי של הסיפור.
הלדין אמר/ה:
אתה צודק הלדין, אבל קליאו התעקשה ללמוד בבית ספר רגיל יחד עם תלמידים ממעמד נמוך יותר. אמא שלה הרימה ידיים כי קליאו היא עקשנית ולא היה לה את הכוח להתווכח איתה.
פטריות? אממ אני מניחה שדווקא עם זה היא בסדר.
הלדין אמר/ה:
שאלה טובה.
משום שקליאו לא תמיד אהבה להיות בת אצולה והילדים בבית הספר מן המעמד הגבוה נהגו לריב איתה, כנראה מקנאה כי המעמד שלה היה הגבוה ביותר בטוטוקנטה. הנערה התעקשה לעבור בית ספר בערך בגיל עשר ומאז היא למדה עם מג'יק באותו בית הספר.
מתנצלת על העיקוב! היה ראש השנה וצום יום כיפור הסתיים היום - מחר יהיה לי זמן להמשיך לכתוב את הפרק הבא, מקווה שאתם סבלניים
מי צייר?
שלום, התגעגעתם או שלא כל כך?
