Twilight:1948-2000 התאמה למלחמות ישראל של T2K4e

[המפקד האלמוני]

נ"ט בצה"ל בשנות התשעים
אם בשנות השבעים התפיסה הייתה שהנשק הכי טוב נגד טנק הוא טנק אחר, הפקת הלקחים מהשימוש של צבאות ערב בנ"ט במלחמת יום הכיפורים וההפעלה המוצלחת של אמצעי נ"ט מצד צה"ל נגד השריון הסורי במלחמת לבנון הראשונה, הביאו להצטיידות של כוחות החי"ר באמצעי נ"ט בדרגים שונים.

כך, בשנות התשעים, בגדודי החי"ר היו טילי לאו (עמ' 100 בחוברת לשחקן) מתוצרת ארה"ב ומשגרי RPG-7 שלל עם תחמושת תוצרת ישראל (עמ' 104 בחוברת לשחקן) בתפוצה מחלקתית. בכל גדוד הייתה גם מחלקת נ"ט בפלוגה המסייעת, שהשתמשה בטילי דרגון מונחים קצרי טווח (עמ' 100 בחוברת לשחקן) שלקראת סוף העשור הוחלפו בטילים מתקדמים יותר. תחת פיקוד החטיבה, הייתה גם פלוגת נ"ט עצמאית (האיחוד של היחידות החטיבתיות לגדודי סיור יהיה רק בשנות האלפיים) שהפעילה טילי טאו (עורב, עמ' 100 בחוברת לשחקן) ממשגרים שנישאו על ידי צוות של 3-4 לוחמים או הורכבו על ג'יפים ונגמ"שים.

אבל היו גם מערכות נשק אחרות - טילים מתקדמים יותר עם מערכת הנחיה מדוייקת יותר.

תמוז
אם הייתי כותב את סדרת הפוסטים הזו בשנות התשעים או בעשור הראשון של שנות האלפיים. הקטע הזה לא היה נכתב - התמוז היה טיל סודי ביותר, נשק הפתעה שנועד לבלום מתקפות שריון סוריות או אפילו חיל משלוח עיראקי, בטווחים ארוכים במיוחד של למעלה מ20 ק"מ. הטילים הללו הופעלו על ידי יחידה מובחרת תחת פיקוד חיל התותחנים ובמשך שנים המידע העיקרי עליהם היה שמועות.
מכיוון שהמלחמה הבאה אף פעם לא באמת דומה למלחמה הקודמת, התמוז מעולם לא שימש במטרה אליה תוכנן ובמקום להשמיד טנקי פיקוד בעורף החזית הסורית, שימש בעיקר לתקיפה של מטרות במסגרת המלחמה בטרור. ייחודו של הטיל, מלבד הטווח הארוך במיוחד שלו, הייתה שיטת ההנחיה שלו - מצלמה מתוחכמת בראש הביות של הטיל שידרה תמונה לאחור ואיפשרה למפעיליו לשגר בכיוון הכללי של מטרות ידועות (ממודיעין או תצפיות קדמיות) ותוך כדי לכוון את הטיל במעופו לעבר היעד הרצוי.
טילי התמוז שוגרו או מנגמ"ש M-113 שכונה "חפיז" (פשוט תשתמשו בנתונים של M-113 רגיל ותרכיבו עליו 6 זבילי שיגור של תמוז) או מטנק מגח 5 מוסב שזכה לשם "פרא" ועליו נפרט בהמשך. ככל הנראה הייתה גם אפשרות לשיגור ממשגר קרקעי ע"י כוח חי"ר וטיל כזה הוא שנעשה בו שימוש בתוכניות להתנקש בצדאם חסין - רעיון שבוטל לאחר אסון צאלים ב', במסגרת אימונים להתנקשות בהם נורה בשגגה טיל כזה על כוח צה"ל.

מבחינת מונחי משחק, היתרון הגדול של התמוז הוא היכולת לכוון אותו לאזורים פחות משוריינים של המטרה - למשל לפגוע בטנק מלמעלה או בצדדים. מכיוון שההנחיה היא באמצעות מצלמה, אין מחסרים לפגיעה על טווח.

בתמונה המצורפת ניתן לראות טילי תמוז על משגר חפיז. באופן אירוני, למרות שהטיל היה סודי ביותר ואף היו שמועות שחייל נכנס לכלא אחרי שפרסם את דבר קיומו בבלוג שלו, הוא נמכר למגוון צבאות בעולם והופיע בקטלוגים ותערוכות.



סוג: טיל נ"ט מונחה תחמושת: 130 מ"מ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 11 קריטי: 1 פיצוץ: B טווח: 300 מחסנית: 1 שריון: 2- משקל: 5 (הטיל בלבד) מחיר: 50,000 (כל טיל)

---

גיל

כמו כל טכנולוגיה חדישה, בהתחלה מדובר במוצרי בוטיק נדירים ובהמשך מגיעה גרסה המונית ונפוצה יותר. ככה זה היה עם הדיסקים למוזיקה, עם טלפונים ניידים וגם עם טכנולוגיית ההנחיה של טיל התמוז. טיל הגיל היה גרסא לשימוש חי"ר וטווח קצר יותר שנועדה להחליף את טילי הדרקון המתיישנים במחלקות הנ"ט של הפלוגה המסייעת בגדודי החי"ר.
הגיל, שיוצא למדינות רבות תחת המותג המוכר יותר "ספייק", השתמש בהנחיית מצלמה חכמה שגם איפשרה הפעלה בתצורת "שגר ושכח" - ראש הביות היה ננעל על המטרה ומנחה אליה את הטיל ללא צורך בהתערבות הכוח המשגר. הגרסא שהנתונים שלה מופיעים כאן, היא זו שנכנסה בשנת 1997 במחלקות הנ"ט של המסייעת. היו גם גרסאות קצת יותר אובסקיוריות, עם טווחים ארוכים יותר של 8 ק"מ (100 הקסים) ששימשו כוחות מיוחדים.

כמו התמוז, גם הגיל לא סובל ממחסרים לפגיעה כתוצאה מטווח ארוך.




סוג: טיל נ"ט מונחה תחמושת: 130 מ"מ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 11 קריטי: 1 פיצוץ: B טווח: 30 מחסנית: 1 שריון: 2- משקל: 6 (טיל ומשגר) מחיר: 10,000

 

[המפקד האלמוני]

ארטילריה ותותחים בצה"ל בשנות התשעים

חיילי חיל התותחנים בשנות התשעים המשיכו להשתמש באותם תותחי M-109 בהם אבותיהם השתמשו בשנות השבעים, עם כמה שדרוגים בתחום בקרת האש שאין להם היבטים מיוחדים במונחי משחק. תותחי הM-107 בקוטר 175 מ"מ, בעלי הטווח הארוך, יצאו משירות במחצית השנייה של העשור - הפעם האחרונה בה הללו ביצעו ירי מבצעי הייתה במבצע "ענבי זעם" בלבנון בשנת 1996 ולאחר מכן הגדודים שהפעילו אותם הוסבו לתותחי M-109.
במערך המילואים נותרו עדיין תותחי הM-71 הנגררים, שכזכור לעוקבים אחרי סדרת הפוסטים הזו היו חדשים יותר משאר התותחים למרות שלא היו מתנייעים.

התמונה הדלה הזו השתנתה בשנת 1994, כאשר צה"ל הצטייד במשגרי רקטות רב-קניים שנועדו לספק מענה לעליונות המספרית של הצבא הסורי בקני ארטילריה.

מבחינת תותחי טנקים, תותח הM-68/שריר המשיך להיות התותח העיקרי של העשור, אך עבור הדור הבא של הטנקים, המרכבה 3, כבר פותח ויוצר תותח חלק קדח בקוטר 120 מ"מ.

M-270 מנתץ

מערכת רקטות רב-קנית מתוצרת אמריקאית, שכללה משגרים ל-12 רקטות עמוסות בכל-טוב של פצצונות מצרר שהורכבו על תובה מבוססת על נגמ"ש "בראדלי". צה"ל הצטייד במשגרים אלו בשנת 1994 לאור ההערכות שעימות עם סוריה ברמת הגולן עתיד לכלול הרעשה מסיבית מצד מאות תותחים סורים, חלקם בעלי טווח ארוך יותר מזה של הארטילריה הקנית של צה"ל.
במקום לנסות להתחרות בסורים בכמויות של תותחים ובטווחם, המנתץ היה אמור להשוות את הכמויות על ידי מחיקת סוללות שלמות של ארטילריה סורית מהסד"כ - מטח של תריסר רקטות לטווח של מעל 30 ק"מ, שבכל אחת מאות פצצונות מצרר, נראה כמו פתרון לא רע של חימוש שולל שטח כנגד הארטילריה הנגררת הסורית שלא יכלה להתקפל ולברוח מספיק בזמן, או נגד מפקדות ואתרי קשר שנמצאים בטווח.

המלחמה לה נועד המנתץ לא קרתה בסוף והירי המבצעי הראשון של המערכת היה בכלל יותר מעשור אחרי שנרכשה, במלחמת לבנון השנייה, שם גם התברר שאחוז הנפלים של פצצונות המצרר גבוה בהרבה ממה שהיצרן הצהיר עליו ורבות מהן נותרו בשטח והמשיכו לסכן את הבריות גם זמן רב לאחר המלחמה. בשנות התשעים חיילי מערך המנתץ זכו בצורה די לא הוגנת ללעג משאר היחידות הקרביות ובמיוחד מחיילי מערך הארטילריה הקנית, שכן בעוד שהללו ביצעו שוב ושוב ירי על יעדים בלבנון והתאמנו בתחמושת חיה, חיילי הMLRS שיגרו מידי פעם רקטת גבס באימונים ואת שאר זמנם בילו במחסומים משמימים בשטחים. עם זאת, מערך המנתץ היה בין הראשונים ששילבו לוחמות בשורותיו, כאשר הטירוניות הראשונות התגייסו בסוף שנת 2000.

בחוברות הכללים של המשחק המקורי אין התייחסות לתחמושת מצרר, אז בשביל המנתץ תשתמשו בכללים שכתבתי עבור רקטת המצרר הקודמת ששימשה את צה"ל, המנפץ |(לאנס) בפרק על שנות השבעים שהקטע הזה מקשר אליו.

התמונה המצורפת היא של כלי בתצוגה, שהמשגר שלו טעון ברקטות-דמה, בצבע הכחול המייצג תחמושת דמה אינרטית בצה"ל כולו.





סוג: משגר ארטילריה רקטית אמינות: 5 מהירות קרבית: 4/5 (ז) מהירות מנהלתית: 9/8 שריון קדמי: 4 שריון צידי: 4 שריון אחורי: 4 סוג דלק: ס מיכל דלק: 360 צריכת דלק: 12 צוות: 3 מטען: 250 אמל"ח ראשי: רקטות מנתץ אמל"ח משני: רדיו, יתכן מקלע מאג מחיר: 450,000

משגר הרקטות עצמו
סוג הנשק: רקטות מנתץ 227 מ"N מחיר: כלול במחיר רכב השיגור חימוש: מצרר (ראו פוסט על כללי המצרר) אמינות: 5 קצב אש: 6 נזק: - קריטי: - פיצוץ: B (ראו פירוט בכללי המצרר) טווח: 450 מחסנית: 12 שריון: -

 

[המפקד האלמוני]

תותח 120 מ"מ חלק קדח MG251

קוראי הנאמנים (כל השלושה) בטח זוכרים את הפרק על שנות השבעים ואיך הרוסים הדהימו את עולם הטנקאות עם תותחי ה115 מ"מ של טנק הT-62 שהיו בעלי קדח קנה חלק וירו פגזים שיוצבו על ידי סנפירים ולא בסחרור כמקובל עד אז. מול האתגר הזה והאתגר של תותח ה125 מ"מ של הטנקים הסובייטיים הבאים בתור (מהם הגיע לאזור שלנו הT-72 בשנות השמונים) פותח בגרמניה תותח חלק-קדח עוצמתי בקוטר 120 מ"מ, שהיה כל כך מוצלח עד שהאמריקאים בחרו בו לטנקי הדור הבא שלהם.

מכל מיני סיבות כלכליות, פוליטיות וטקטיות, ישראל לא רכשה את התותח הזה בדולר סיוע, אלא פיתחה תותח 120 מ"מ חלק קדח משלה. התותחים החדשים הותקנו בשנת 1989 בטנקי המרכבה סימן 3 ואף בוצעו כמה ניסויים בהתאמתם לדגמי טנקים ישנים יותר - כך למשל בוצעו ניסויי ירי מהתותח ממרכבה 2ב (פשוט כי התותח היה מוכן לפני טנק המרכבה 3 שהיה אמור לקבל אותו) וגרסה מעט קצרה שלו הותאמה גם לטנקי מגח - אך זו לא נכנסה לשירות בצה"ל אלא בצבא טורקיה ולכן לא תקבל כאן נתונים.

התותח ירה תחמושת יעודית בעלת תרמיל קרטון מתכלה, כך שלאחר הירי כל מה שנפלט מהתותח אחורה היה כרכוב מתכת ולא תרמיל שלם ונכון לשנות התשעים היו לו שני סוגי פגזים - חוצצץ (פגז חץ) וחלולן (פגז עם מטען חלול). לצורך הלחימה ברצועת הביטחון בדרום לבנון, התותח יכל לירות גם פגזי פלאשט - לא יוצרו עבורו פגזי פלאשט בקוטר מוגדל, אלא פשוט הרכיבו מתאמים על פגזי פלאשט בקוטר 105 מ"מ עם תרמיל פליז רגיל וירו אותם - כדי לייצג את זה תשתמשו בנתונים של פגז פלאשט רגיל מהפרק של שנות השמונים.



סוג הנשק: תותח 120 מ"מ חלק קדח מחיר: כלול במחיר הטנק, 500 לכל פגז
חימוש: חוצצן אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 11 קריטי: 1 פיצוץ: - טווח: 45 מחסנית: 1 שריון: 1-
חימוש: חלולן אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 10 קריטי: 1 פיצוץ: B טווח: 35 מחסנית: 1 שריון: 1-

 

[המפקד האלמוני]

רק"ם ושריון בצה"ל בשנות התשעים

בעשור האחרון של המאה העשרים, הנגמ"ש העיקרי של צה"ל המשיך להיות הM-113 - אבל צרכי הלחימה ברצועת הביטחון הביאו לפיתוח חבילות מיגון עבורו. אבל הללו לא סיפקו הגנה מספקת מול הנ"ט של חזבאללה, שהפך לאויב משמעותי במהלך העשור, כך שמהנגמ"שוט של שנות השמונים פותחו נגמ"שים כבדים נוספים. נגמ"שים הנדסיים שגם הם התבססו על תובות טנקי השוט שיצאו מהשירות הסדיר נכנסו אף הם לשימוש במהלך העשור עבור מלחמה אפשרית עם סוריה, כמו גם נגמ"שי חי"ר שהתבססו על תובות של טנקי שלל T-55 - ההנחה הייתה שמלחמה עם סוריה תתרחש בשטח מוכה בארטילריה ונ"ט ומיגון כבד יאפשר לכוחות החי"ר וההנדסה לשרוד את ההתנגשות ולהתקדם בקצב השריון.

בחיל השריון עצמו, נסגרו מספר חטיבות במהלך שנות התשעים, טנקי השוט, המגח 5 ומגח 6 מוקדמים יותר נדחקו לשירות מילואים והמערך הסדיר כלל ארבע חטיבות שלכל אחת דגם טנק ייחודי לה - חטיבה 188 עם טנקי מרכבה 3, חטיבה 7 עם טנקי מרכבה 2ב, חטיבה 500 עם טנקי מגח 7ג, וחטיבה 401 עם טנקי מגח 6ב. גם שני בסיסי ההדרכה של חיל השריון היו דה-פקטו חטיבות שריון, אבל עם טנקים מכל הסוגים לעיל.

מלבד זאת, במהלך העשור שירתו בצה"ל גם כלים משוריינים וממוגנים מיוחדים למטרות יעודיות. חלקם די מוזרים.

מרצדס ממוגנת

כלי הרכב האייקוני של רצועת הביטחון בדרום לבנון, ששימש את יק"ל (יחידת הקישור ללבנון). בלבנון היו המון רכבי מרצדס W123 שיוצרו בין שנות השבעים והשמונים ונמכרו כמשומשות מגרמניה במחירים אטרקטיביים במיוחד עבור השוק הלבנוני. מכיוון שהמרצדס הייתה כל כך אופיינית ללבנון, צה"ל השיג מספר רכבים כאלו, התקין בהם לוחות מיגון, חלונות משוריינים ומכשירי קשר והשתמש בהם לטובת שיירות "מוסלקות" ולתנועה של בכירים.



חיצונית, הללו נראו כמו מכוניות מרצדס מהסוג הנפוץ בלבנון, כולל לוחיות רישוי מקומיות - המיגון וציוד הקשר הורכב מבפנים ותרם לצפיפות ואי-נוחות לנוסעים - נסעתי פעם אחת במרצדס כזו, מאחורה, ודי נתפסו לי הרגליים מהתנוחה המוזרה שישבתי בה. אבל ה"חשאיות" שסיפקו המרצדסים הייתה מוטלת בספק - לחלקן היו אנטנות לא אזרחיות בעליל והתנועה שלהן מהגבול עם ישראל ואל המוצבים והכפרים בגזרה השאירה מספיק רמזים לזהות הנוסעים.

כך, מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין, נהרג בפברואר 1999 כאשר מטען חבלה של חזבאללה הופעל נגד שיירת המרצדסים הממוגנים בה נסע. למרות המיגון, המטען רב העוצמה שהסווה כסלע הפך את מכוניתו והרג את נוסעיה - תא"ל גרשטיין, הקשר שלו סמ"ר עומר אלקבץ, נהג הקבע רס"ב עימאד אבו ריש ועיתונאי "קול ישראל" בצפון אילן רועה.

למרות האירוע הקשה, השימוש במרצדסים הממוגנים נמשך - פשוט כי לא הייתה אלטרנטיבה מוצלחת יותר. לאחר הנסיגה מלבנון, הללו שימשו לעוד כמה שימושים מסתוריים בצה"ל ובסופו של דבר נגרטו - המשקל הכבד של המיגון לא תרם ל"בריאות" מערכת ההנעה והמתלים, למרות האמינות המפורסמת של חברת מרצדס.

המרצדס האייקונית מופיעה גם בשיר הרובאים הנשכח "מותק מותק", בשורה "יום חמישי, על הדרכים, אביר, נ.נ. מרצדסים, בדרך ים של נוצריות - ורק אותך, רוצה לראות".





סוג: מכונית ממוגנת אמינות: 4 מהירות קרבית: 1/5 (ג) מהירות מנהלתית: 1/8 שריון קדמי: 3 שריון צידי: 3 שריון אחורי: 3 סוג דלק: ב מיכל דלק: 80 צריכת דלק: 2 צוות: 1+3 מטען: 70 אמל"ח ראשי: - אמל"ח משני: רדיו מחיר: 10,000

 

[המפקד האלמוני]

שועלית
נשק כימי נחשב לאיום פוטנציאלי לאורך המלחמה הקרה וכך גם במזרח התיכון. כדי להתמודד עם האיום, הוקמו בצבאות שונים יחידות לגילוי, זיהוי וטיהור זיהומים כימיים. הללו היו אמורים לנוע בכלי רכב אטומים וממוגנים, להתמגן בעצמם בחליפות ומסיכות גז, להפעיל חיישנים שונים לאיתור נוכחות של גזים רעילים והפעלת אמצעים שונים כגון קצף וזרנוקי מים כדי לטהר מסדרונות בשדה קרב מוכה בגז חרדל או גז עצבים, לנקות כלי רכב מזוהמים בחומרי לחימה כימיים ולחלץ נפגעים.
במלחמת המפרץ, עלו חששות רבים שלא התממשו שצדאם חסין, שכבר הוכיח חוסר עכבות בשימוש בגזים רעילים נגד אויביו, ישגר טילים עם ראשי נפץ כימיים לעבר ישראל. היה גם ידוע שהצבא הסורי מחזיק כמויות גדולות של נשק כימי וצפוי להציף בו את שדה הקרב.

אחד האמצעים שפותחו בגרמניה (מה יש להם עם גזים רעילים? מעניין) להתמודדות עם שדות קרב מוכי חל"כ (חומרי לחימה כימיים) היה נגמ"ש גלגלי בשם Fuchs, או בתרגום לאנגלית Fox, שזה השם שהעניקו לו האמריקאים שמיהרו לרכוש ולאמץ אותו מחשש לאיומים כימיים במלחמה עתידית נגד רוסיה הסובייטית או במלחמה שהייתה לבסוף בעיראק. הFuchs, שנועד במקור כאשר יוצר בשנות השבעים לשמש כנגמ"ש חי"ר, התנייד על שישה גלגלים גדולים והיה אטום לזיהומים חיצוניים באמצעות מה שנקרא "מערכת על-לחץ" - מין מזגן עוצמתי שמייצר כל הזמן אוויר בתוך הכלי בלחץ גבוה יותר מאשר בחוץ וכך מונע חדירת גזים רעילים פנימה גם אם האטימה איננה מושלמת.

לאור האיום הכימי האפשרי מצד צדאם חסין על ישראל במלחמת המפרץ, גורמים ישראלים רמזו למקבלי ההחלטות בגרמניה שזה יראה מאוד רע ברזומה הגרמני אם יהודים ימותו מגז של מי שעד לפני זמן קצר היה שותף סחר ובעל ברית של גרמניה. הגרמנים, למודי רגשות-אשם, מיהרו לצייד את צה"ל בשישה או שמונה נגמ"שי Fuchs מצויידים לסיור כימי ואף הכשירו בחופזה צוותים מתאימים מחיל ההנדסה בגרמניה. מכיוון שאף אחד לא רצה לומר לחברים שלו כשהוא יוצא שבת שהוא משרת על "פוכס" ולזכות בצחוקים על חשבונו, הנגמ"שים זכו לגיור ולשם עברי - "שועלית".

בסופו של דבר, צדאם חסין לא השתמש בנשק כימי כנגד ישראל והשועליות לא זכו לשימוש במלחמת המפרץ. האפשרות למלחמה עם סוריה בה יעשה שימוש בנשק כזה השאירה אותן כאמצעים רלוונטיים עבור גדוד האב"כ הצה"לי הסדיר שהוקם במסגרת חיל ההנדסה, אבל אחרי שהצוותים שהוכשרו להפעיל אותן השתחררו, התברר שהכשרה נוספת בגרמניה תעלה המון כסף וכך גם אחזקת הכלים ולכן עד אמצע שנות התשעים השועליות הוחזרו אחר-כבוד לבונדסוור, שם הושמו באחסנה יבשה עם הבטחה שבמקרה הצורך גרמניה תחזיר אותן לישראל. זה לא קרה מעולם וגדוד האב"כ בילה את שני העשורים הבאים עם אמצעים פחות מפוארים כגון משאיות טיהור וג'יפים והעביר את זמנו בשמירות בחברון ובאימונים. בערך בעשור השני של שנות האלפיים הוא גם יפורק ויסגר לאחר שהנשק הכימי של סוריה הושמד במסגרת לחצים בינלאומיים במלחמת האזרחים הסורית, אבל זה כבר חורג מתחום הזמנים של המשחק ושל פרוייקט הכתיבה הזה.

המחיר הגבוה-בהגזמה של השועלית מייצג את הנדירות שלה. יש גם מעט מאוד תמונות שלה בשימוש צה"ל ברשת, אלו שתיים מבין הפחות גרועות שמצאתי.




סוג: נגמ"ש סיור כימי אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ג) מהירות מנהלתית: 4/7 שריון קדמי: 4 שריון צידי: 4 שריון אחורי: 3 סוג דלק: ס מיכל דלק: 390 צריכת דלק: 4 צוות: 3+4 מטען: 250 אמל"ח ראשי: יתכן מקלע, לרוב ככל הנראה לא חמוש אמל"ח משני: רדיו מחיר: 250,000

----

נגמ"ן
נגמ"ן זה ראשי תיבות של נגמ"ש (ראשי תיבות בעצמו) ממוגן. מדובר בנגמ"ש הM-113 המוכר והוותיק עליו הורכבה מעטפת של לוחות מתכת מחוררים (כדי לחסוך במשקל) במרחק-מה מגוף הכלי עצמו, כדי לגרום למטענים חלולים להתפוצץ יותר רחוק ממנו, להסיט קליעים מקלעים כבדים ולתת עוד הגנה לכלי הפגיע. בנוסף, הורכבו לוחות מיגון סביב כיפת המפקד ותא הלוחמים ומשגרים למדוכות עשן. המשקל הנוסף של המיגון גרע מאמינות הנגמ"ש והעמיס על המנוע.
הנגמ"נים שימשו בעיקר ברצועת הביטחון בדרום לבנון, אבל באזורים הפחות מאויימים שלה כגון מוצבי גדר ומוצבים סמוכי גדר - שם הם שימשו בהרבה מקרים לפינוי פצועים ונסיעות מנהלתיות אל הגבול ובחזרה. כמו כן, יתכן וכמה הועברו גם לשימוש צד"ל, צבא דרום לבנון, המיליציה בעלת הברית של צה"ל שפעלה ברצועת הביטחון מאז שנות השמונים.
בתמונה המצורפת, נראה נגמ"ן ברקע, אולי בשימוש צד"ל, כשבחזית חייל צה"ל חמוש ברובה M-16 ארוך עם מטול M-203.




סוג: נגמ"ש אמינות: 4 מהירות קרבית: 3/4 (ג) מהירות מנהלתית: 5/7 שריון קדמי: 5 שריון צידי: 5 שריון אחורי: 4 סוג דלק: ס מיכל דלק: 360 צריכת דלק: 12 צוות: 2+10 מטען: 250 אמל"ח ראשי: מא"ג אמל"ח משני: רדיו, מדוכות עשן מחיר: 150,000

----

קלאסיקל
זוכרים את הבלטנים משנות השמונים? אז חוסר שביעות הרצון מהמיגון של הנגמ"ן, הביא לרעיון להרכיב חבילת בלטנים גם על נגמ"שי M-113 וככה לספק להם הגנה מפני טילי הנ"ט שחזבאללה הפעיל ברצועת הביטחון. פרוייקט מיגון זה, שכונה "קלאסיקל" אכן סיפק מענה נגד המטענים החלולים של טילי הנ"ט - בטלו 1- מחדירת השריון של טילים אלו, כמו שהוזכר בפוסט על הבלטנים בשנות השמונים.
אבל הרכבה של בלטני חומר-נפץ על תובות האלומיניום הפגיעות של הM-113 התגלה כנקודת תורפה קטלנית מול איום אחר ברצועת הביטחון - מטענים. כאשר נגמש"י קלאסיקל נפגעו על ידי מטעני צד או גחון גדולים, מספר רב של בלטנים התפוצצו בבת אחת וגרמו לדופן הכלי לקרוס פנימה. זה הביא ליציאת הקלאסיקל משירות לאחר תקופה קצרה יחסית של שימוש ברצועת הביטחון באמצע שנות התשעים.

במונחי משחק, אם הקלאסיקל נפגע ממטען חבלה עם פיצוץ של B ומעלה ונגרמת פגיעה קריטית, מתרחש פיצוץ נוסף בעוצמה B שמשפיע על הכלי וכל מי שיושב בתוכו תוך התעלמות מהשריון של הנגמ"ש. כן, זה מחריד כמו שזה נשמע.



סוג: נגמ"ש אמינות: 4 מהירות קרבית: 3/4 (ג) מהירות מנהלתית: 4/6 שריון קדמי: 5 (ב) שריון צידי: 5 (ב) שריון אחורי: 4 סוג דלק: ס מיכל דלק: 360 צריכת דלק: 15 צוות: 2+10 מטען: 250 אמל"ח ראשי: מא"ג אמל"ח משני: רדיו, מדוכות עשן, שני מא"גים נוספים על כנות בצידי תא הלוחמים מחיר: 160,000

 

[The Necromancer]

איך נקודת התורפה של הבלטנים עברה את שלב הניסויים?

ובנוגע לגדוד האב"כ, מי מנהל את התחום הזה היום בצבא? פיקוד העורף?

 

[המפקד האלמוני]

איך נקודת התורפה של הבלטנים עברה את שלב הניסויים

הניסויים היו נגד מטענים חלולים של טילים, RPG וכאלה, לא נגד לעלות על מטען. עם הבלטנים עצמם לא הייתה בעיה מיוחדת - הרכיבו אותם על כלים אחרים כגון טנקים ונגמשים שמבוססים על תובות טנקים (שיהיו בהמשך הפוסטים), הבעיה העיקרית הייתה שם יש פיצוץ של הרבה בלטנים, דפנות האלומיניום של הנגמ"ש פשוט נמעכו פנימה - החוק השלישי של ניוטון או משהו כזה.

בנוגע לגדוד האב"כ, מי מנהל את התחום הזה היום בצבא? פיקוד העורף?

גדוד האב"כ הסדיר היה יחידה די מוזרה - הם הסתובבו עם פוזה של סיירת סודית למרות שלא היו לא זה ולא זה. היו גדודי אב"כ עוד לפני זה במילואים ואולי עדיין יש - המטרה שלהם הייתה לגלות איפה בשדה הקרב העתידי עם סוריה (מלחמה שלא קרתה בסוף) השתמשו בנשק כימי ולטהר שם מעברים בטוחים לכוחותינו. אפילו המקצוע שלהם נקרא "מטהר" בדומה ל"פלס" של גדודי ההנדסה הקרבית הרגילים.
אחריות על פגיעת נשק כימי בערים וכד' תמיד הייתה ונשארה של פיקוד העורף מאז הקמתו בשנות התשעים.

 

[המפקד האלמוני]

אכזרית
האכזרית הייתה נגמ"ש על בסיס תובה של טנק T-55, שתוכננה ללחימה מול הצבא הסורי בחזית הצפון. כלקח ממלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון, היא תוכננה ונבנתה כנגמ"ש שמסוגל לנוע בקצב הטנקים, עם מיגון כבד כמו שלהם שיוכל לעמוד באש הטנקים, הנ"ט והארטילריה הסורית ולהבקיע את מערך ההגנה הסורי בגולן או בלבנון.

כמו בהרבה פרוייקטים בישראל, האכזרית פותחה בהליכים מהירים ולא תמיד מסודרים - הבחירה בתובה של T-55 בכלל לא הייתה האופציה הראשונה - המהנדסים בכלל רצו להשתמש בתובה שמבוססת על זו של טנק המרכבה, אבל התובות של הT-55 היו זמינות יותר ולכן נבחרו. בכלים הראשונים נעשו ניסויים כבר בתחילת שנות השמונים, אבל רק בסוף אותו עשור האכזרית הפכה למבצעית ובתחילת שנות התשעים נכנסה באופן מלא לשימוש - האכזריות הוקצו לחטיבת גולני, הכפופה לפיקוד הצפון, שבגזרת האחריות שלו הייתה אמורה להתרחש המלחמה עם סוריה שעבורה הן נוצרו. המלחמה הזו לא פרצה בסופו של דבר, אך לוחמי גולני השתמשו באכזריות שלהם בלחימה השוטפת ברצועת הביטחון, בעוד שחטיבות אחרות ש"תפסו שם קו" הסתמכו על כלי רק"מ אחרים, על בסיס שוט, עליהם נפרט בהמשך.

כאשר הוסבו טנקי הT-55 לנגמש"ים כבדים, הצריח שלהם הוסר ועל התובה הורכבו מודולי מיגון כבדים מהסוג שפותח בפרוייקט המרכבה. אבל זה לא היה השינוי היחיד. המנוע המקורי של הT-55 הוחלף במנוע אמריקאי שממדיו היו קטנים יותר - כך היה מי שחשב על רעיון מקורי: ניצול המרווח בין המנוע לתובה כדי להתקין פתח יציאה אחורי. מכיוון שהתובה הייתה נמוכה מידי והיציאה של הלוחמים מהפתח הייתה מסורבלת, נמצא עוד פתרון הנדסי מקורי - במקום מסדרון וזהו, נוספו כבש יציאה ותקרה מתרוממת הידראולית במסדרון האחורי ואיפשרו ללוחמים יציאה מאובטחת וגם נוחה.

חידוש טכנולוגי נוסף שיושם באכזרית היה עמדת מא"ג קדמית נשלטת-מרחוק, שאיפשרה למקלען לירות ואף להחליף תחמושת מבלי להיחשף מתוך הכלי, מאפיין חיוני ללחימה בשטח מוכה ארטילריה. העמדה הזו כונתה "מאג רפאל" על שם החברה שפיתחה אותה. מלבדה היו גם מא"גים בכנות רגילות - אחד בעמדת המפקד ועוד שניים שניתן היה להפעיל מתא הלוחמים כדי לחפות לצדדים.

מבחינת חוקי המשחק, ירי במא"ג מעמדת רפאל עושה שימוש בתכונת הזריזות ולא הכוח. בתמונה המצורפת ניתן לראותאת המא"ג בכנת הרפאל שלו ואת כבש היציאה האחורי כשהחלק העליון שלו במצב מורם.



סוג: נגמ"ש כבד אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 6/7 שריון קדמי: 9 שריון צידי: 9 שריון אחורי: 7 סוג דלק: ס מיכל דלק: 960 צריכת דלק: 30 צוות: 3+7 מטען: 300 אמל"ח ראשי: מא"ג רפאל אמל"ח משני: 3 מא"גים על כנות, רדיו, לפעמים משגרי עשן מחיר: 440,000

 

[המפקד האלמוני]

נגמחו"ן ונקפ"דון
זוכרים את הנגמ"שוט משנות השמונים? אז הוא לא נעלם בשנות התשעים - הוא פשוט לבש צורות חדשות.
השדרוג הראשון שלו, היה הנגמ"חון - ראשי התיבות המוזרים האלה אמורים להיות "נגמ"שוט ממוגן גחון" - שכן אחת התוספות בו הייתה פלטת מיגון מאסיבית בגחון תובת השוט ממנו הוסב במקור. התוספת הזו (במונחי משחק - שריון של 9 בגחון במקום ברירת המחדל של שריון זהה לשריון באחורי הכלי) נועדה להתמודד עם מטעני חבלה מאסיביים של חזבאללה ברצועת הביטחון.

תוספות נוספות לנגמ"חון היו פלטות מיגון עם חלונות זכוכית משוריינת סביב תא הלוחמים, בלטות בזוקה כבדות, בלטנים בחזית הכלי ומשגרי עשן. בחלקו האחורי של הכלי הורכבו פלטות מיגון דקות יותר אך מוגבהות, כדי לספק הגנת-מה ללוחמים שפרקו ממנו ביציאה מלמעלה - כאן לא היה את הפטנט של מסדרון אחורי וכבש כמו באכזרית.

הנגמ"חון נכנס לשימוש ברצועת הביטחון בתחילת שנות התשעים או סוף שנות השמונים ושימש גם כנגמ"ש הנדסי, בדומה ל"אביו" הנגמ"שוט. אבל המיגון המאסיבי של הנגמ"חון עדיין לא נתפס כמספיק, בעיקר לא בכל הקשור לנקודות התורפה של תא הלוחמים שנפתח כלפי מעלה והחוצה.
כך, כבר ב-1993 החלו לפתח על בסיס אותה תובת שוט חבילת מיגון חזקה יותר, בין השאר על בסיס ידע שנוצר בפיתוח מיגון עבור טנקי המרכבה. מעטפת המיגון החדשה כללה גם מיגון ריאקטיבי שעבד על עקרון דומה לזה של הבלטנים, אך במקום "קסטות" המוברגות אל תובת הכלי, הפעם המיגון שולב במודולי מיגון גדולים יותר, שכללו גם שכבת שריון פלדה וחומרים אחרים וכן מרווחים בין מודול המיגון לגוף הכלי.

לצורך המשחק, כמו שבחרתי לסמן בלטנים באותיות "בט" המציינות הפחתה של 1- מכושר חדירת השריון של מטענים חלולים, מודולי מיגון מתקדם יסומנו באותיות "מד" לצד מספר הגנת השריון של הכלי (חזית, צדדים או עורף) והללו מפחיתים 2- מכושר חדירת השריון של מטענים חלולים - לרמה של 0 (טילים מתקדמים עם חדירת שריון של 2-) או 1+ (טילים ותיקים יותר עם חדירת שריון של 1-).

הדור החדש של הנגמ"שים מבוססים השוט, עם מודולי המיגון החדשים, נקרא "נקפ"דון", ראשי תיבות קצת חסרי משמעות שהפירוש שלהם אמור להיות "נגמ"שוט שממוגן מכל הכיוונים כמו קיפוד". מודולי השריון הורכבו לא רק במקום הבלטנים בחזית הכלי, אלא גם שולבו בפלטות הבזוקה והקיפו סביב-סביב את תא הלוחמים, שהפך לנמוך יותר מזה של הנגמ"חון.

בתמונה המצורפת אפשר לראות את ההבדל בין השניים - הכלי מימין הוא הנגמ"חון ומשמאל זהו הנקפ"דון. הנגמ"חונים שימשו בגזרה המערבית של דרום לבנון, בעוד שהנגמ"חונים הוקצו לגזרה המזרחית שהייתה עמוקה יותר ומאויימת יותר. הכלים היו שייכים לפיקוד צפון והחליפו ידיים כל פעם שהגדודים שתפסו את הגזרות התחלפו ביניהם. לפני התעסוקה בלבנון, בוצעו אימונים יעודיים לשימוש בכלים ולוחמים הוכשרו לנהיגה עליהם.




לאחר הנסיגה מרצועת הביטחון, הנגמ"חונים והנקפ"דונים המשיכו לפעול באזורי גבול מאויימים בצפון וחלק מהנגמ"חונים הועברו לגזרת עזה - שם גם נוסף להם מין מגדל ממוגן מעל לתא הלוחמים, אבל זה כבר חורג מתחום הזמנים של פרוייקט הכתיבה הזה.

נגמ"חון
סוג: נגמ"ש כבד אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 5/6 שריון קדמי: 10 (בט) שריון צידי: 9 (בט) שריון אחורי: 7 סוג דלק: ס מיכל דלק: 1200 צריכת דלק: 35 צוות: 2+8 מטען: 300 אמל"ח ראשי: 4 מקלעי מא"ג על כנות אמל"ח משני: רדיו, מדוכות עשן מחיר: 500,000

נקפ"דון
סוג: נגמ"ש כבד אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 5/6 שריון קדמי: 11 (מד) שריון צידי: 11 (מד) שריון אחורי: 8 (מד) סוג דלק: ס מיכל דלק: 1200 צריכת דלק: 40 צוות: 2+8 מטען: 300 אמל"ח ראשי: 4 מקלעי מא"ג על כנות אמל"ח משני: רדיו, מדוכות עשן מחיר: 600,000

 

[המפקד האלמוני]

פומ"ה

עוד אחד מצאצאי הנגמ"שוט - נגמ"ש יעודי לכוחות הנדסה קרבית, שנועד לא רק לספק כלי תחבורה במיגון כבד לפלסים, אלא גם להפעיל מגוון אמצעים הנדסיים שניתן לחבר אליו לצורך פריצת שדות המוקשים שהסורים זרעו בנדיבות רבה לאורך הגבול עם ישראל.
הפומ"ה, או בראשי תיבות "פורץ מכשולים הנדסי" (אם הגעתם עד לכאן בטח שמתם לב לחיבה הרבה של צה"ל לראשי תיבות מוזרים) פותחה בשנות השמונים במקביל לנגמ"חון וכחלופה לו בתור נגמ"ש הנדסה. היא מבוססת על תובת שוט, אבל עם חליפת מיגון פסיבי (ללא בלטנים) ושדרוגים שונים כמו מא"ג רפאל , דומה לזה שהותקן באכזרית. על פומות סמל הורכבה גם מרגמה 60 מ"מ ששימשה בעיקר לירי תאורה. מבחינת חוקי המשחק, ירי במא"ג מעמדת רפאל עושה שימוש בתכונת הזריזות ולא הכוח.

מחלקת הנדסה קרבית בשנות התשעים כללה שתי פומות - פומת מ"מ ופומת סמל. מכיוון שבפומות עצמן לא היה הרבה מקום ללוחמים, שאר חיילי המחלקה נעו בנגמ"ש M-113, שהיה ממוגן הרבה פחות.

בתמונה המצורפת ניתן לראות שתי פומות עומדות חזית-אל-חזית. הפומה הקרובה למצלמה היא פומת המ"פ (לפי הסימן הטקטי "ג") ומותקנת עליה "כף אורדן", כף דחפור שניתן להשתמש בה לגריפת קרקע כדי לחשוף מוקשים. פומות אחרות דוגמו באמצעים אחרים כגון ערכת "נוכרי" (גלגלי מכבש על זרועות מלפנים לפיצוץ יזום של מוקשים) או משגר אחורי לרקטות דלק-אוויר "ריצוף" שההדף העוצמתי שלהן היה אמור לפוצץ מוקשים ולפלס דרך לפומות ולשאר הכלים המשוריינים שיבואו בעקבותיהן.



סוג: נגמ"ש הנדסה כבד אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 5/6 שריון קדמי: 10 שריון צידי: 9 שריון אחורי: 7 סוג דלק: ס מיכל דלק: 1200 צריכת דלק: 30 צוות: 3+5 מטען: 300 אמל"ח ראשי: מא"ג רפאל אמל"ח משני: 3 מקלעי מא"ג על כנות, רדיו, מדוכות עשן מחיר: 500,000

 

[המפקד האלמוני]

מגח 6ב גל
אלו למעשה אותם טנקי מגח 6ב שהספיקו להשתתף במלחמת לבנון הראשונה, שעברו שורה של שדרוגים - חיצונית, הם נבדלים מהמגח 6ב הישנים בסל צריח גדול יותר. חלק מהטנקים גם עברו בהדרגה שדרוג של הזחלים - הזחלים הישנים שכללו חוליות כבדות עם רפידות גומי הוחלפו בזחלי פלדה זהים לאלו של טנק המרכבה שהיו קלים יותר ונוחים יותר לתפעול. כך, במחצית השניה של שנות התשעים בפלוגות המבצעיות של חטיבה 401 לכלל הטנקים היו זחלי מרכבה, בעוד שלטנקים בפלוגות המסלול (מלבד טנקי המ"פ והסמ"פ) ולטנקים בבית הספר לשריון עדיין היו הזחלים הישנים.

אבל השינוי המשמעותי היה בתוך הטנק עצמו, מערכת בקרת האש המתקדמת "גל" (מכאן הציון "6ב גל") שאיפשרה ירי מדוייק בתנועה ולטווחים ארוכים. עכשיו, זה מביא אותנו לעוד צורך להתייחסות מבחינת חוקי המשחק.

בספרי הכללים של Twilight 2000 יש התייחסות לייצוב ולבקרת אש, אבל רק אם יש אותם או אין אותם. אין הבדלים בין דורות של בקרת אש. מכיוון שבמציאות הביצועים של בקרת אש מתקדמת הם יותר טובים, כאן נתייחס לזה מבחינת חוקים בכך שמערכת מתקדמת כגון ה"גל" מוסיפה 1+ לפגיעה וזה יצויין באמל"ח ראשי כ"בק"ש מתקדם (1+)".

המגח 6ב גל אמנם הצטיין בדיוק שלו בירי, כולל בירי בלילה בזכות מערכת ראיית לילה תרמית שהפכה לסטנדרט בכל הטנקים בשירות סדיר בשנות התשעים (גם במגח 7ג שבשאר המאפיינים נשאר אותו דבר כפי שהוצג בפוסט עליו בשנות השמונים) אבל המיגון שלו היה אותם בלטנים משנות השמונים. עם התמשכות הלחימה ברצועת הביטחון ואיומי הנ"ט של חזבאללה, המיגון הזה כבר לא נתפס כמספיק טוב ובמשך שנת 1996 אף יצאה הנחיה שחטיבה 401 לא תתפוס קו בגזרה הזו - מה שהביא למרמור וירידה במוטיבציה של הלוחמים. בסוף שנת 1997, הוצגה כבר חבילת מיגון חדשה, עליה יפורט מיד בהמשך.

בתמונה המצורפת, מגח 6ב גל במוצב אי-שם בארץ. זהו טנק סמל המחלקה של מחלקה 3 (שימו לב לשילוט הטקטי "3ב") ולפיכך מותקנת עליו מרגמה, אותה ניתן לראות באמצע התמונה על הכנה שלה ליד כיפת המפקד. שימו לב שמעל לקנה מותקן מקלע 0.5, שמשמש לדימוי ירי תותח באימונים כדי לחסוך בתחמושת על פגזים. בלחימה של ממש או פעילות מבצעית, היו מפרקים את המקלע. אפשר גם להשאיר אותו (להתייחס אליו כחימוש ראשי בנתונים) ולהשתמש בו לירי על מטרות מאחורי מחסות שהמא"ג מתקשה לחדור, כגון צלפים שמסתתרים בבתים.



סוג: טנק אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 7/8 שריון קדמי: 9 (בט) שריון צידי: 7 (בט) שריון אחורי: 5 סוג דלק: ס מיכל דלק: 1425 צריכת דלק: 25 צוות: 4 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח 105 מ"מ M68, ייצוב לתותח, ראיית לילה (תרמי), בק"ש מתקדם (1+) אמל"ח משני: מקלעי מאג כמקלע מקביל, מקלע מפקד ומקלע טען, מרגמה 60 מ"מ בחלק מהכלים, רדיו, משגרי עשן מחיר: 470,000

------

מגח 6ב גל בט"ש
הצטיידות חזבאללה בטילי נ"ט מתקדמים ובעלי כושר חדירת שריון משופר, הפך את מיגון הבלטנים משנות השמונים ללא רלוונטי. אבל במחצית שנת 1997 נכנסה לשירות מצומצם חבילת מיגון חדשה, של מודולים מתקדמים שהורכבו על טנקי המגח - המודולים הורכבו על הצריח וחזית התובה ולטנקים נוספו גם פלטות בזוקה בצדדים. המיגון החדש תואר כסודי, אבל נחשף מהר מאוד לציבור כתוצאה מתצלומי עיתונות ופטפוטי חיילים - ממילא החל מנובמבר 1997, כשהטנקים הראשונים עלו לגזרה המערבית של דרום לבנון, כל לבנוני מהחוף ועד בנת' ג'בל יכל לראות אותם, אפילו בלי משקפת.

לא כל הטנקים של חטיבה 401 הוסבו למיגון החדש - ממחסני החירום לוקטו טנקי המגח 6ב גל המוצלחים ביותר, המנועים שלהם הוחלפו למנועים החזקים יותר של המגח 7 כדי לתמוך בתוספת המשקל ופחות מ-20 כאלה עברו את הרכבת המיגון החדש - מספר מספיק כדי לאפשר לשתי פלוגות בסד"כ מצומצם לתפוס את הקו.

מה ז"א "שתי פלוגות בסד"כ מצומצם תופסות קו"? בתקופה הנדונה, של סוף שנות התשעים, כל כמה חודשים גדוד שריון אחר ביצע פעילות ביטחון שוטף (בט"ש) בדרום לבנון, שכללה בעיקר מארבים ליליים בהם הטנקים סרקו את השטח באמצעות מערכות ראיית הלילה שלהם וחיפשו חוליות של חזבאללה ואמ"ל כדי לירות עליהן פגזי פלאשט. במקרה של הגזרה המערבית של דרום לבנון, הגדודים שהתחלפו ביניהם היו של חטיבות 401 ו-500. למרות שבכל גדוד שריון דאז היו שתי פלוגות מבצעיות (ופלוגת מסלול, שלא תפסה קווים), לא כל חיילי הפלוגה נמצאו בלבנון בו זמנית, אלא רק בערך שני שליש, במודל יציאות של שבועיים-בלבנון-שבוע-בבית (לפחות עד שאנשים התחילו לחלות ולהיפצע).

צורך המשחק, כמו שבחרתי לסמן בלטנים באותיות "בט" המציינות הפחתה של 1- מכושר חדירת השריון של מטענים חלולים, מודולי מיגון מתקדם יסומנו באותיות "מד" לצד מספר הגנת השריון של הכלי (חזית, צדדים או עורף) והללו מפחיתים 2- מכושר חדירת השריון של מטענים חלולים - לרמה של 0 (טילים מתקדמים עם חדירת שריון של 2-) או 1+ (טילים ותיקים יותר עם חדירת שריון של 1-).

התמונה המצורפת היא של מגח 6ב גל בטש בסוף שנת 1997 או תחילת שנת 1998 באחד מהמוצבים בדרום לבנון. שימו לב לכמויות הבוץ שבתמונה, זהו "הבוץ הלבנוני" שהוא אמיתי לגמרי ולא סתם מטאפורה.



סוג: טנק אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 7/8 שריון קדמי: 10 (מד) שריון צידי: 8 (מד) שריון אחורי: 5 סוג דלק: ס מיכל דלק: 1425 צריכת דלק: 25 צוות: 4 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח 105 מ"מ M68, ייצוב לתותח, ראיית לילה (תרמי), בק"ש מתקדם (1+) אמל"ח משני: מקלעי מאג כמקלע מקביל, מקלע מפקד ומקלע טען, מרגמה 60 מ"מ בחלק מהכלים, רדיו, משגרי עשן מחיר: 600,000

 

[The Necromancer]

איך אפשר לירות במרגמה מתוך טנק?
מתאר לעצמי שחוץ מהשוני בתחמושת והמרחב לאחסון הפגזים של המרגמה, איך מתוך הכלי אתה יכול לחשב את הזווית שאתה צריך לירות בשביל לפגוע באזור המטרה שלך?

 

[המפקד האלמוני]

איך אפשר לירות במרגמה מתוך טנק?

ממגח זה נראה ככה:



במרכבה (החל ממרכבה 2) זה היה שונה - המרגמה הייתה מורכבת בתוך הטנק עם פתח בגג הצריח, את הפצצות הכניסו בטעינה מאחורה במקום דרך הקנה, מי שתפעל אותה היה הטען ולא המפקד והנקירה לא בוצעה מזה שהפצצה החליקה בכוח הכבידה בתוך הקנה עד שפגעה בנוקר סטטי אלא באמצעות נוקר דינמי - הטען היה מסובב מין הדק שהקפיץ נוקר שיזם את הפיקה של הפצצה.

איך מתוך הכלי אתה יכול לחשב את הזווית שאתה צריך לירות בשביל לפגוע באזור המטרה שלך

די בקלות - מצודדים לכיוון המטרה עם כל הצריח של הטנק, מודדים טווח למטרה עם מד טווח הלייזר שלו ולפי הטווח מחשבים כמה מטענים הודפים (שקיות חומר נפץ שקשורות לזנב פצצת המרגמה, יש ארבעה כאלה ואפשר לתלוש אותן אם צריך פחות) צריך ובאיזה זווית המרגמה צריכה להיות.
איך עושים את החישוב הזה? בלי לחשוב יותר מידי - רואה את החלק העגול המוזר עם הידית השחורה שיש על המרגמה? יש שם לוח שנתות ופלס שמראה לך בצורה מאוד פשוטה ולואו-טקית לאיזו זווית (לפי הפלס) וכמה שקיות חנ"ה להשאיר בהתאם לטווח שאתה רוצה.

 

[המפקד האלמוני]

מרכבה 2ד
למרות שהמרכבה 2ב היה ממוגן הרבה יותר טוב מהמגח לסוגיו, איום הנ"ט המתקדם הביא גם לשדרוג הטנקים מדגם זה של חטיבה 7 לטובת תעסוקה מבצעית בלבנון. הגזרה המזרחית, אותה חלקו החטיבות 7 ו-188 בתחלופת הקו שלהן, נחשבה להרבה יותר מסוכנת מהגזרה המערבית בה פעלו טנקי המגח 6ב ו-7.

כך, לקראת סוף שנת 1997 קיבלו גם טנקי המרכבה 2ב חבילת מודולי מיגון משופרים, שהוסיפו בעיקר הגנה לצידי הטנק והסתירו את ה"אוזניים" העגולות והאופייניות של החיבור בין התובה לצריח. מספיק טנקים בשביל גדוד מוקטן הוכנסו לשימוש לטובת פעילות בלבנון של גדודי החטיבה ופעלו במוצבים מסוכנים כמו הבופור, דלעת וריחן.

כמו במקרה של המגח 6ב גל בט"ש והנקפ"דון, מודולי מיגון מתקדם יסומנו באותיות "מד" לצד מספר הגנת השריון של הכלי (חזית, צדדים או עורף) והללו מפחיתים 2- מכושר חדירת השריון של מטענים חלולים - לרמה של 0 (טילים מתקדמים עם חדירת שריון של 2-) או 1+ (טילים ותיקים יותר עם חדירת שריון של 1-).

הטנקים בעלי המיגון המשודרג, שקיבלו את הציון "מרכבה 2ד", המשיכו לשמש את חטיבה 7 גם באנתפאצ'ה השנייה אחרי הנסיגה מלבנון, אבל זה כבר חורג מקו הזמן של המשחק.

שימו לב בתמונה המצורפת שבניגוד למגח 6ב גל בט"ש, המרכבה 2ד שמרה על האפשרות להרכיב מקלע 0.5 מעל לקנה התותח לטובת דימוי ירי תותח באימונים.



סוג: טנק אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 8/9 שריון קדמי: 11 (מד) שריון צידי: 8 (מד) שריון אחורי: 6 סוג דלק: ס מיכל דלק: 900 צריכת דלק: 25 צוות: 4 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח 105 מ"מ M68, ייצוב לתותח, בקרת אש, ראיית לילה (תרמי) אמל"ח משני: מקלעי מאג כמקלע מקביל, מקלע מפקד ומקלע טען, מרגמה 60 מ"מ בחלק מהכלים, רדיו, משגרי עשן מחיר: 800,000

 

[המפקד האלמוני]

מרכבה 3/מרכבה 3 בז
באופן כללי, גישת הפיתוח של טנקי המרכבה הייתה מאוד "טלסקופית" - כבר בזמן שמייצרים דגם קיים, התחילו לעבוד על פיתוח הדגם הבא. כך, בעוד טנקי המרכבה 2ב שועטים להם בשטח, כבר התחילו לעבוד במנת"ק (מנהלת תוכנית המרכבה) על הדור הבא - כל המודיעין הטכנולוגי הצביע על פיתוחים רבים בעולם בתחום הטנקים והנ"ט, שלפחות חלקם היו צפויים להגיע למזרח התיכון - טנק המרכבה 3 נועד להיות המענה לכך.

מלבד העיצוב הכללי, עם מנוע בחזית התובה ופתח יציאה מאחור, לא היה דמיון רב בין המרכבה 3 לדורות הקודמים. המנוע שלו היה מנוע חזק בהרבה עם 1200 כוחות סוס, הותקן בו תותח 120 מ"מ מתוצרת ישראל (ראו מוקדם יותר בפוסט על נתוניו) שירה תחמושת עוצמתית עם תרמילי קרטון מתכלים ועיצוב הצריח שלו השתנה - ה"אוזניים" העגולות בצדדים נעלמו לגמרי ומבפנים הצריח היה מרווח יותר מזה של דורות המרכבה הקודמים. המנוע היה מספיק חזק כדי להניע את הטנק בשטחי הבזלת של רמת הגולן, אבל לא במהירות גבוהה יותר משל דורות הטנקים הקודמים בגלל תוספת המשקל של המיגון.

המרכבה 3 נכנסה לשירות לקראת סוף 1989 ונקלטה בחטיבה 188 שעד אז הפעילה את טנקי השוט-קל ד'. בשנים הראשונות, בקרת האש של הטנק הייתה אותה מערכת "ראש מראה חשמלי" (רמ"ח) כמו במרכבה 2ב, אבל ב-1995 נכנסה מערכת מתקדמת יותר - "ברק זוהר", עם יכולות משופרות לירי בתנועה לטווחים ארוכים. במונחי משחק, כרגיל לפי כלל האצבע שהוספתי מוקדם יותר, מערכת "ברק זוהר" היא מערכת בק"ש מתקדם שמוסיפה 1+ לפגיעה. טנקי המרכבה 3 שצוידו בה, נקראו "מרכבה 3 בז". כינוי נפוץ נוסף היה "סמל"ש" (קיצור של "סימן שלוש").

כעת, היה לצה"ל טנק שיכל להביס בקלות את טנקי הT-72 הסורים במלחמה עתידית ברמת הגולן, אלא שבמציאות מלחמה כזו לא פרצה - זה לא אומר שאתם לא יכולים לממש את התרחיש הזה במשחק שלכם.




סוג: טנק אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 8/9 שריון קדמי: 12 שריון צידי: 9 שריון אחורי: 7 סוג דלק: ס מיכל דלק: 1400 צריכת דלק: 30 צוות: 4 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח 120 מ"מ חלק קדח MG251, ייצוב לתותח, בקרת אש (בקרת אש מתקדמת 1+ במרכבה 3 בז), ראיית לילה (תרמי) אמל"ח משני: מקלעי מאג כמקלע מקביל, מקלע מפקד ומקלע טען, מרגמה 60 מ"מ בחלק מהכלים, רדיו, משגרי עשן מחיר: 1,000,000

מרכבה 3ד
תת-הדגם הזה של המרכבה 3 הוא למעשה מרכבה 3 בז רגילה שהרכיבו עליה את מודולי המיגון המתקדמים עליהם קראתם בפרקים על המגח 6ב גל בט"ש והמרכבה 2ד. גם כאן, מדובר היה בהסבה של מספר כלים מצומצם לצורך הפעילות ברצועת הביטחון בדרום לבנון משנת 1997 ועד לנסיגה.




מבחינת נתוני משחק, המרכבה 3ד זהה למרכבה 3 בז, עולה 100,00 יותר ויש להוסיף למיגון החזית והצדדים שלה את אפקט ה(מד) של המודולים, לצד מספר הגנת השריון של הכלי (חזית, צדדים או עורף) והללו מפחיתים 2- מכושר חדירת השריון של מטענים חלולים - לרמה של 0 (טילים מתקדמים עם חדירת שריון של 2-) או 1+ (טילים ותיקים יותר עם חדירת שריון של 1-).


רעם סגול

הרבה לפני "מעיל רוח", כבר בשנות התשעים, פותחה בישראל בחשאיות גמורה מערכת הגנה אקטיבית לטנקים. המערכת הזו, שקיומה נשמר בסוד גם הרבה אחרי שקיומה של מערכת "מעיל רוח" פורסם בגלוי בכל מקום, בין השאר למטרות שיווקה בחו"ל, נחשפה רשמית לציבור רק בשנת 2020. גם כיום, לא כל הפרטים ידועים.

"רעם סגול", כפי שנקראה המערכת, התבססה על מכ"ם שהיה אמור לגלות טילי נ"ט המשוגרים אל הטנק, ומשגרים שהורכבו בזוויות שונות סביב הצריח שהיו משגרים לעבר הטיל המתקרב מדוכות של עשן או רסס שנועדו לשבש ולהטעות אותו. זה נראה ככה:



במונחי משחק, אם משגרים טיל נ"ט על טנק שמצויד במערכת "רעם סגול", באופן אוטומטי המערכת נכנסת לפעולה ומשגרת מדוכת שיבוש. על צוות הטנק לגלגל 1ק10 + 1ק10 (כמו בפיצוץ ברמה B) - כל הצלחה באחת מהקוביות (6 ומעלה, כאשר 10 נחשב לשתי הצלחות, לפי הכללים הרגילים) מפחיתה הצלחה אחת מגלגול הפגיעה של הטיל.

באופן אירוני, יכולות המערכת מול טילי נ"ט לא עמדו מעולם במבחן בשדה הקרב - למרות שהפלוגה שצויידה בטנקי "רעם סגול" תמיד פעלה במוצב המסוכן ריחן בצפון הגזרה המזרחית של רצועת הביטחון, ירו על הטנקים שלה כל דבר שיש בארסנל של חזבאללה חוץ מטילי נ"ט. יש החושדים שפטפטנות של חיילים, שלמרות הסודיות המוחלטת של המערכת קיומה היה שמועה נפוצה ומוכרת בצה"ל, הביאה לזליגת המידע לחזבאללה, שהתאים את פעולותיו בהתאם. אבל יכול להיות שזה גם צירוף מקרים.

מבחינת שאר הנתונים, טנקי "רעם סגול" הם מרכבה 3בז רגילה אבל עם תג מחיר מנופח של 1,500,000 כדי להדגיש את הנדירות שלהם - ככל הנראה מעולם לא היו יותר מ10-11 כאלה בשירות.

 

[המפקד האלמוני]

פרא

עד לפני פחות מעשר שנים לא יכלתי לכתוב את הפוסט הזה. ה"פרא" היה מערכת נשק סודית שאף אחד חוץ ממי ששירת עליה לא ידע עליה כלום וקיומה היה סוג של אגדה אורבנית ושמועות באינטרנט, שבשנות התשעים היה די בראשיתו בישראל.

כמו שסיפרתי לכם לפני כמה חודשים בפוסט על טיל התמוז, אחד הלקחים ממלחמת יום כיפור היה הצורך בחימוש מדוייק וארוך טווח שישמיד טנקים מחיל המשלוח העיראקי שבוודאי יצטרף לצבא סוריה או ירדן במלחמת קרבות השריון הגדולה הבאה. ההיתקלויות בטנקי הטי-72 העוצמתיים של הצבא הסורי והצטיידות מצרים ברק"ם מתקדם מתוצרת ארה"ב (ועל כך בהמשך) חידדו את הצורך בנשק כזה.

את טיל התמוז, כאמור, ניתן היה לשגר מנגמ"ש. אבל נגמ"שים נוטים להיות פגיעים לארטילריה ונ"ט. כדי להפעיל את טיל הסודי לטווחים ארוכים יותר בשטח האויב, היה צריך כלי ממוגן יותר, שיכול לפעול ולהלחם סמוך יותר לקו המגע ולשגר את הטילים יותר רחוק לתוך סוריה. כלי כזה היה צריך להיות ממוגן היטב וגם לא בולט כדי לא למשוך את תשומת ליבן של חוליות הנ"ט של הקומנדו הסורי והפתרון לכך נמצא בדמות טנק המגח 5 המתיישן.

כבר בשנות השמונים הוסב מספר לא יודע של טנקי מגח 5 לתצורת משגר טילים שכונה "פרא". הטנק הישן קיבל חבילת מיגון מתקדמת יותר שכללה פלטות בזוקה ושכבות מיגון פסיבי בצדדים בשילוב עם בלטנים בחזית, אבל השינוי העיקרי היה בחימוש - התותח נעקר ממקומו והוחלף בתותח דמה מפח בעוד שחלקו האחורי של הצריח הוארך והותקנו בו 12 משגרים מתקפלים של טילי תמוז. צוות הטנק כלל נהג (שהוכשר בבית הספר לשריון תוך שהוא משקר לחיילי השריון שהוא בא לעשות קורס אחר), מפקד וכוון. חיצונית, עם המשגרים מקופלים, זה לגמרי נראה כמו צאצא מוזר למשפחת המגח הגדולה:



אבל ברגע שהוא עוצר ומתחיל לירות, זה כבר נראה כמו משהו אחר לגמרי:




בגלל שמערכת הנשק הייתה כל כך מסווגת, לא ידוע על הפעלה מבצעית שלה בשנות התשעים. ה"פרא" הועבר מגזרה לגזרה כשהוא מוסתר היטב עם רשתות הסוואה על מובילים לצורך אימונים ותפיסת כוננות וחיילי היחידה שהפעילה אותו, שהיו כפופים לחיל התותחנים ולכן השתמשו בגלילונים למורת רוחם הרבה בעוד שיחידות סודיות אחרות נהנו ממקוצרים נאים, העבירו חלק גדול משירותם בשמירות, מחסומים וסיורים ברחבי השטחים. במלחמת לבנון השנייה כבר נעשה שימוש בפרא נגד חזבאללה וגם החלו לדלוף תמונות שלו, אבל הוא נשאר רשמית נשק סודי עד אמצע העשור השני של שנות האלפיים.

סוג: טנק/משגר טילי נ"ט אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 7/8 שריון קדמי: 9 (בט) שריון צידי: 8 שריון אחורי: 5 סוג דלק: ס מיכל דלק: 1100 צריכת דלק: 25 צוות: 3 מטען: 300 אמל"ח ראשי: טילי תמוז אמל"ח משני: מקלע מאג למפקד, רדיו, משגרי עשן מחיר: 1,200,000

זהו, עם הפרא סיימתי לכתוב את ההמרה של אמצעי הלחימה של צה"ל בשנות התשעים ואתם יכולים לשלב אותו במשחק שלכם - בין אם בקו הזמן המקורי של T2K4E בו לחימה בין ישראל לסוריה היא זו שתורמת להידרדרות העולם למלחמת עולם שלישית, בין אם בקו זמן אלטרנטיבי משלכם בו מתברר שהמודיעין שיהודה גיל הביא לא מבוסס על דמיונו הפורה אלא על תוכניות מלחמה אמיתיות של סוריה לכיבוש מחדש/שחרור של רמת הגולן, או בשחזור היסטורי מדוייק של התקופה הסוערת של סוף המאה העשרים, שכיום במבט לאחור נראית כמו עידן נפלא ואופטימי מאוד.

שלשת קוראי הנאמנים אל דאגה - יהיו עוד כמה פוסטים נוספים בסדרה הארוכה הזו, יש עוד את צבאות ערב להמיר לחוקי המשחק.

 

[The Necromancer]

כבר בשנות השמונים הוסב מספר לא יודע של טנקי מגח 5 לתצורת משגר טילים שכונה "פרא". הטנק הישן קיבל חבילת מיגון מתקדמת יותר שכללה פלטות בזוקה ושכבות מיגון פסיבי בצדדים בשילוב עם בלטנים בחזית, אבל השינוי העיקרי היה בחימוש - התותח נעקר ממקומו והוחלף בתותח דמה מפח בעוד שחלקו האחורי של הצריח הוארך והותקנו בו 12 משגרים מתקפלים של טילי תמוז. צוות הטנק כלל נהג (שהוכשר בבית הספר לשריון תוך שהוא משקר לחיילי השריון שהוא בא לעשות קורס אחר), מפקד וכוון. חיצונית, עם המשגרים מקופלים, זה לגמרי נראה כמו צאצא מוזר למשפחת המגח הגדולה:

צפייה בקובץ מצורף 10186

אבל ברגע שהוא עוצר ומתחיל לירות, זה כבר נראה כמו משהו אחר לגמרי:


צפייה בקובץ מצורף 10187

בגלל שמערכת הנשק הייתה כל כך מסווגת, לא ידוע על הפעלה מבצעית שלה בשנות התשעים. ה"פרא" הועבר מגזרה לגזרה כשהוא מוסתר היטב עם רשתות הסוואה על מובילים לצורך אימונים ותפיסת כוננות וחיילי היחידה שהפעילה אותו, שהיו כפופים לחיל התותחנים ולכן השתמשו בגלילונים למורת רוחם הרבה בעוד שיחידות סודיות אחרות נהנו ממקוצרים נאים, העבירו חלק גדול משירותם בשמירות, מחסומים וסיורים ברחבי השטחים. במלחמת לבנון השנייה כבר נעשה שימוש בפרא נגד חזבאללה וגם החלו לדלוף תמונות שלו, אבל הוא נשאר רשמית נשק סודי עד אמצע העשור השני של שנות האלפיים.

מה באמת הוא יורה? מהתמונה, לא הבנתי כלום. זה אמור להיות משגרים רב-קניים כמו הmlrs?

 

[המפקד האלמוני]

מה באמת הוא יורה? מהתמונה, לא הבנתי כלום. זה אמור להיות משגרים רב-קניים כמו הmlrs?

זה משגר מתקפל שמשגר טילי תמוז (המרת משחק לטיל הזה שמתי כמה פוסטים למעלה יותר, כאן).

כל הרעיון הוא שחושבים שזה טנק רגיל, אבל הוא בעצם משגר טילי נ"ט לטווח של מעל 20 ק"מ שמסוגלים לפגוע במדוייק במטרות איכות כמו למשל טנקי פיקוד בעומק שטח האויב וככה לשבש את התגבורות והעתודות שלו, כמו למשל את חילות המשלוח העיראקיים והירדנים שבאו לעזרת הסורים במלחמה ב1973 - יורים את הטיל לכיוון בו ידוע שהמטרה נמצאת, מזהים את המטרה במצלמה שבראש הטיל שמשדרת חזרה לכלי המשגר, נועלים על המטרה (הנחייה דור ג', שגר-ושכח) והטיל כבר פוגע בה לבד.

כשזה יורה זה נראה ככה:



זו מערכת הנשק העיקרית של הפרא. הקנה של התותח הוא פייק, סתם צינור מפח שמספרים שאם הצוות היה שמח הם היו מעקמים אותו בזווית קלה כלפי מעלה ואם הצוות היה ממורמר אז כלפי מטה.

 

[פרגרין השני]

הפרויקט נגמר? לא ממשיכים מעבר לשנות התשעים?

 

[המפקד האלמוני]

הפרויקט נגמר?

לא, יש לי עוד את כל הצבאות הערביים בשנות התשעים לכתוב. אבל אלה פוסטים שדורשים די הרבה עבודה אז אני לוקח לפעמים הפסקות ארוכות בין לבין, בעיקר כשאני עסוק ועם פחות קשב.
זה הכיף בלכתוב בפורום - אנשים רוצים לקרוא מה שיש לך לכתוב, אבל בניגוד לעיתון או ספר אין פה דדליינים.

לא ממשיכים מעבר לשנות התשעים?

המטרה היא להיצמד לקו הזמן של המשחק, שזה אומר לא להמשיך מעבר לאביב של שנת אלפיים.