• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור קוץ ודרדר 2 פרק שלושים וחמש

פרק שלושים: "המועדפת"

פעם לפני הרבה מאד זמן הייתה מחלה. המחלה הייתה מתחילה מבני האדם, קופצת אל בעלי החיים, נספגת בצמחים ומחלחלת לאדמה, למים ולסלעים. לא רחק היום שהכהן הגדול של השמונה הכריז רשמית שמדובר ביצור של הטומאה, ערפד. משרתי השמונה יצאו לצוד אותו. המשרת של השמונה שמצא את הערפד גילה שזה יצור של סדר. הוא היה מסדר את האדמה, המים והסלעים כדי שיטמיעו את מה שנספג בצמחים וקפץ מבעלי החיים והתחיל באנושות. הוא החליט שעליו להגן על הערפד על מנת להגן על הסדר שהערפד יצר. כשגילו עמיתיו, הם פנו אל הכהן הגדול של השמונה בתחינה שהשמונה יענישו את משרתם על כך שבגד. הכהן אמר להם שהשמונה כה נשגבים עד שהם לא מבחינים בינינו ולכן הם זקוקים לחושינו. הוא אמר להם שהם לא יכולים להטיל את האחריות על השמונה אלא לנקוט צעד בעצמם, כנגד מי שבגד באחוותם.

לא היה צורך בזה לבסוף כשהם מצאו את הערפד וקטלו אותו. הבוגד התאבד זמן קצר אחריו.

  • ממעשיות רובע האלונים הכורעים
העצים ברוחב בית הלכו וגדלו כשהכרכרה ללא סוסים התקדמה לעבר דנדארי העתיקה, מצודתם העתיקה של האלפים הכחולים והמקום בו התכנס הוויטאן של עמק אלאמורין. הפעם יגיעו אצילים מכל רחבי פארגוסק ולא רק מעמק אלאמורין למה שיהיה נשף האביב – הנשף שפותח את העונה החברתית של האביב ובו חוגגים את שוב הפריחה ולכת השלגים.

במקרה של בירובידה, את לכת השמונה. הם לא בדיוק נעלמו משום שהם תמיד נוכחים שם. הם פשוט הפסיקו לראות אותה. אם בירובידה הייתה נבל מהאגדות, היא הייתה מאשימה... את סילאדיה על כך שנסחפה עם אנאהאידה בתופסת הטומאה אבל האשמה הייתה עליה. היא שכחה את כללי המשחק. היא שכחה את האופן בו בית המעצר השתנה ממלכודת מוות... לסתם בית מעצר חרב.

תמיד לזכור שהשמונה נמצאים שם, צופים על הכל ומחכים לסכל כל איום שהוא על חייהם.

הסיבה היחידה שסילאדיה לא מתה הייתה שהיא לא התאימה לאיומים הרגילים על השמונה. בינתיים סילאדיה השתנתה לצורת הדרקון השחורה כאפלה שלה. היא הסבירה לבירובידה שאש הדרקון תרפא אותה מהנזקים שהסבו לה השמונה. כך שנותרה לה רק אילסמרה לידה.

עתה כשהאימה ,שקרעה אותה לגזרים, חורכת את פצעיה, היה סיכוי שהערפדית תמרוד. בירובידה עמדה מול שתיים מהנצחיות. ראסילדה סק האמילדון הייתה בדרכה צפונה – ולהערכתה לא תגיע לשם עד נשף האביב.

ובעוד שהיא ידעה איפה היא עומדת מול אנאהילדה, היא לא ידעה איפה היא עומדת מול יולינדה. הערפדית בהירת השיער הייתה הגזברית של אנטיגואה והייתה מהארצות ההפוכות. היא שירתה את האורקים לפני שהחליפה צד כדי לשרת את אנטיגואה. היא לא הסתירה את העובדה שעשתה את זה בשביל חיי אלמוות. אם מישהו אחר יכל להבטיח לה חיי אלמוות, יולינדה תחליף שוב נאמנות.

וייתכן שהיא מבינה אותה לא נכון כמו שהבינה את אנאהידה. ייתכן שהיא כן חסידה אדוקה.

הכרכרה התחילה להאט בראותה שאנאהאידה הציבה את חייליה בחצי קשת בין עציה הרחבים כבית של מצודת דנדארי. היא עמדה במקום בו היה מוצב החץ, ראש הנסיכה עליה, צפוד ומלא זעם כהרגלו. מימינה עמדה יולינדה נבונה וזהובה, מנסה להבין את המציאות. משמאלה עמד מפקד משמר הבית רנבור סק-והאגבלדון שלא היה ברור לבירובידה כמה מהמציאות המטורפת מסביבו הוא הבין מתחת לשלשלאות ההקסמה שהונחו עתה על רוחו. היא לא הופתעה מהעובדה שנותרו לאנאהיאדה חיילים. אף בר דעת לא ישלח את כולם. החיילים הללו היו גם מאנשיו של מפקד משמר הבית וליוו אותו תחת האדונים השונים שהוא שירת. הם לא היו חלק מהארץ הזו כפי שאנאיס לא הייתה ויכול להיות שהיא בטחה בהם... יותר.

"כשכל זה יסתיים, האם תרשי לי לשחק עם החיילים?" שאלה אילסמרה בהכנעה משמאלה. בירובידה לא הייתה מוכנה להתחייב על כלום. יכול להיות שהיא תזדקק לחיילים האלו, השבויים בתפיסת מציאות כוזבת שהולבשה על עיניהם על ידי אנטיגואה בימיה האחרונים. יכול להיות שתצא למלחמה.

רק באיטיות היא הבינה שהיא יכולה לקחת מאנאהאידה את החיילים. הסיבה היחידה שהיא לא עשתה את זה היא משום שהיא הייתה סקרנית איך אנאהאידה מתכוונת להסביר את כל עניין אנטיגואה מבלי לשבור את ערפול המחשבה שכפתה אנטיגואה על החיילים הדרוכים. היא לא צריכה לעשות עבורה את העבודה.

בירובידה בחרה רק כדי להכאיב לאנהאידה לעטות את שלמת השלג שאנטיגואה הייתה עוטה. היא גם הבגד היחידי שיכלה ליצור בפרק זמן כה קצר בנשיפת הדרקון הלבן שלה. היא חשה את הלובן של נשיפתה מתלפף מסביב לקימורי גופה, יוצר את שלמת השלג שלה.

ואז היא יצאה החוצה.

אנאהאידה הציגה אותה כבירובידה מארסאדיל ושיבחה אותה על טעמה במלמלה דרומית, מוואהאגאלות', נסיכות מולדתו של מפקדה. היה משהו מן הרעל בדבריה אף על פי שבירובידה לא קלטה את זה מייד. רק לאחר שהמפקד העניק לה מבט חומצי, היא הבינה שלא היו לו זכרונות טובים מווהאגאלות' והייתה סיבה לכך שהרחיק צפונה, לפארגוסק, לקצה הנסיכויות.

מתוחכם מאד, אנאהאידה.

"אז מי כבר הגיע לנשף האביב?" שאלה בירובידה, יורדת מהכרכרה ללא סוסים. אנאהאידה חייכה, עד כמה שפרצוף כזה צפוד מאפשר משהו כזה, וענתה שהדלתות יישזרו בקרוב. ככלות הכל, בני אצולה יכלו לשלם למישהו שיקשור להם דלת שתביא אותם ממרחקים. בירובידה קלטה את הלעג באבחנה שאין היא אצילה דיה להבין את דקויות חיי בני האצולה.

אנשי הנסיכויות ראו משפט בקרב כעניין הראוי לפראים. כשהם רצו להתנגח זה בזה, ושפיכות דמים לא הייתה מעורבת בזה, הם בחרו בקרב שנינויות ונימוסין. בירובידה זכרה שבנותיו של הסוחר יוסקאר היו מומחיות ראשונות בתחומן בתחום העלבונות המתוחכמים. רובם עברו מעל לראשה של ברבודה ולא הובנו אלא כשסיפרה לאמה רדונדה או לדודה באיל על הפגישה איתן. בשדה הקרב הזה אפילו לאנאהאידה היה יתרון מובנה על יריבתה. בירובידה חיפשה מוצא.

היא החליטה ללכת בדרך המועדפת עליה.

היא התקדמה לעבר אנאהאידה, ידיה ארוכות הציפורניים קפוצות לאגרופים, תוך כדי שאנאהאידה מעירה בטוב טעם הערות שונות רק כדי לתקוע את הציפורן בצווארה הענוג, הסמוק. אף אחד ממקורביה לא נקף אצבע למענה. היא הייתה צריכה לפתור את זה בעצמה.

בירובידה חשה את הטומאה נמשכת אליה, מעוררת באנאהאידה השתוממות שגבלה באימה.

"מה את?" נפלטו המילים מפיה כקרקור. בירובידה חשה את הדם עולה במעלה אצבעה, ממלא אותה בחיים שנזלו מגופה של אנאהאידה שניסתה לתקוף בחזרה אך לא הצליחה. קסמי הדם והבשר של בירובידה עשו את שלהם ולקחו מגופה את החיוניות הרגילה שלהם.

כשהטומאה געשה בדמה השחור, התחושה הייתה שונה מהקודם כאילו היא הייתה טהורה, טהורה מאי פעם. אז כך אתה מרגיש כשאתה ניזון. היא יכלה לעשות את זה בכל יום מהימים. היא ידעה לפתע מי עושה לה את זה.

אינגאר.

לפי זכרונותיה של אנטיגואה, אינגאר הייתה בעלת אמת ועמדה בראש מסדר האמת המוכתמת. נראה לבירובידה שאם הכישוף יתקדם כפי שהוא, היא תיעלם לתוך אינגאר – ובירובידה באמת לא הבינה למה שאינגאר תרצה להיות היא. כמובן שהיה חסר לה פרט. פרט שיענה על שאלתה של אנאהאידה שכן היא כבר הייתה מעבר לכל יצור טומאה שזכרה.

ראמסין.

היא זכרה את המעשייה על ראמסין מהמקראה. רק אז כל הפרטים הסתדרו לה במחשבתה. אינגאר רוצה להשתלט על מידת הכיעור או איך שהיא לא נקרא מהצד של אינגאר וחסידיה. חיוך עלה על פניה הנתעבים של בירובידה. מי שישלוט במידת הכיעור, ישלוט בטומאה, והישות שתשלוט בטומאה תהיה מי שהנבלים מהאגדות עובדים עבורו אם הם רוצים לחיות.

ואז בבת אחת היא העיפה את אנאהאידה מעל פניה. אנאהאידה הביטה בה מבעד לפניה של הנסיכה אנאיס והניחה את ידיה על צווארה. היא סיננה: "גם כך לא אהבתי את הראש הזה."

ואז היא החוותה לה כבוד בידה. מפקד משמרה ויולינדה ,שעקבו בעיניהם אחרי כל המחזה, החוו אחריה כבוד לבירובידה שהייתה בעלת הבית בכל פארגוסק. שמישהו יעז לעצור אותה!
 
אחלה בירובידה, נהנתי מהפרק.

אני אציין שקצת קשה להבין מאיפה הגיעו כל הנבלות האלו. את האופן בו אמה של ברבודה תיעלה את יולינדה לכדי קיום הבנתי (פחות או יותר). אבל מאיפה אנאהאידה הגיעה? מאיפה אינגאר? ואם אותן מרשעות כל כך חזקות ויכולות בקלות לעבור מהארצות ההפוכות לפארגוסק ומאיימות לכבוש הכל, למה זה לא כבר קרה?

חוץ מזה, מאוד מסקרנת המעשייה בתחילת הסיפור. אני תוהה אם זו רמיזה לבאות.
 
תודה שאהבת. :)

המעשייה היא בהשראת הפילוסופיה של רנפילד כפי שהיא מוצגת ב-"דרקולה".

אנאהאידה ויולינדה, וכך גם, ראסילדה, הן המשנות של אנטיגואה. הן מופיעות משום שאנטיגואה כבר לא בתמונה. יכול להיות שהייתי צריך להזכיר אותן קודם.

אינגאר היא בעלת האמת שאנטיגואה שואלת את סילווארן אם שמע עליה. קרוגונד ומלסיבר דנו בנוגע למסדר הזה. מממ... אני מניח שלא עשיתי עבודה מספיק טובה בהטרמה שכן תארה מוזכר. וכמובן, לאורך הספר, חשבתי שזה מובן שיש צד נוסף שבוחש בקדירה להנאתו. אני תמיד חשבתי שהם שמרו את אנטיגואה לזמן ולהזדמנות המתאימים מבחינתם שטרם הגיעה בטרם התחיל הסיפור המסופר פה. לגבי מלחמות שהתרחשו בין יושבי שתי הארצות, המלחמה ביער הכסוף הייתה מלחמה כזו. הנסיכויות, וכיוצא מזה, ארצות הבר הן עולם רחב ידיים מאד.
 
עריכה אחרונה:
פרק שלושים ואחת: "צל ודם"

האפילה גאתה מסביב לראסילדה כים.

הדם, שהתנקז על האדמה, היה החוקר, השופט והמוציא להורג של כל מי שבחרו להשתעבד לאנטיגואה. ראסילדה ידעה שהיא חבה את הקליפה הזו לבחירתה האנוכית של ראסילדה – היא בכלל לא יכולה לשפוט את האפילה על כך שהיא שפטה את הנשמות שבחרו באנטיגואה. לא שהיא נהנית מהתוצאות.

מעבר לה השתפלו חומות ארסאדיל הגובלות בצפון מערב בואכה רובע האלונים הכורעים. שניים ממגדלי הקוסמים הטילו צל שהוטל מכל אבן בחומותיה של אראסאדיל. ראסילדה חשה את משקלו על כתפיה וידעה שאם צבא האימים של אנטיגואה היה מאומן ללחימה, הקסם היה פותח לאנטיגואה את שערי ארסאדיל. עד כדי כך קצרי ראות היו בני התמותה שכן ראסילדה לא הייתה אחת מהם יותר לטוב ולרע. כל עוד תשרת את האפלה, היא תחיה. אם תבגוד בה, היא תשאיר אותה לדעת שהיא יכלה להיות בת אלמוות אלמלא בגדה בה. כמובן וזה יהיה תלוי באופן ובנסיבות שבהן תבגוד בה. אם תעבור לצדה של הטומאה, ראסילדה תמצא את עצמה נופלת לאותו גורל שלו נפלה ראסילדה סק-האמילדון המקורית, מצביאתה של אנטיגואה.

לא היה אפילו טעם להשיב ללחישותיה של אנטיגואה.

היא חשה את פעימות לבבותיהם של חיילותיה. רצונה יכל להשתחל מבעד לכלי הדם שלהן עד לעיניהן. היא יכלה לנקוב בשמותיהן עד הפרט הקטן ביותר של עברן. הן היו שלה עכשיו.

עיניה של ראסילדה הזדהרו באפילה.

לא היה טעם לעשות דבר עד שכולם יאוחדו תחת הנהגתה. אנטיגואה צריכה להיות ממוגרת. היא ידעה שזוהי יהירות מצדה להאמין שתוכל להתמודד עם ישות שהתקיימה אלפי שנים. הנה היא נמצאת בגופה של ישות שהתקיימה רק כמה מאות שנים בטרם ניתן לה גופה. ראסילדה ראתה את קרני האור הראשונות מזדחלות מבעד לאופק וזעמה כנגד האור המכלה.

האור נסוג כמעט באותה מהירות שהוא בא לכלותה. ובינתיים בא לילה חדש על ארצות הבר.

היא נשכה את לחייה, חשה את הדם זולג בטרם הפצע התאחה במהירות. היא הייתה אסירה. אסירה של הלילה. היא יכלה לראות עקבות שהספיקו לדהות של כוחות שנשלחו לפה ביום. אם היא אסירה, חיילותיה חולקות איתה את תאה. היא ידעה להכיר תודה כשהדבר היה נחוץ.

ובבת אחת ידעה דבר אחד גדול: אנטיגואה מתה. עתה נותר לשחרר את מה שנותר מצבאה.

מסע לקצה הנסיכויות היה בקצה טופרה. ראסילדה הגיעה לכאן בזמנו תוך שלושה ימים. היא עשתה את זה על ידי כך שהאיצה את חיילותיה עד אובדן כוחות. והיא הייתה נעה מהר יותר אלמלא הייתה צריכה לאסוף חיילות ומומרות ברחבי הנסיכויות. האם זו תהיה... דרכה? מסע כזה יכול לקחת בקלות חודשיים. עד שתגיע לשם יהיה אמצע הקיץ. והיא צפויה להתקדם בתוואי שטח שחלקם עוינים מאד למשרתיה של האפילה כמו בנסיכות נימבזונד – שלה מלחמת נצח עם הטרולים, אחיה של האפילה. היא גם תוכל לבנות מחדש את צבאה. במצבו הנוכחי הוא לא היה מוכן ללחימה. היו יתרונות לשתי האפשרויות. האם יש לה זמן?

התשובה הלמה בה כמו האחות שנהגה להחזיק בידיה.

לא.

הריק שהותיר מותה של אנטיגואה כבר התמלא. היא הייתה האחרונה שיכלה להתנגד לרשע. והגרוע מזה, אותו הרשע נולד ממי שהייתה פעם בתה ברבודה. חובתה דורשת ממנה לפעול. היא עשויה לאחר את המועד אם תיקח את הדרך הארוכה. היא צריכה להתייעץ עם צבאה.

היא שילבה את ידיה החיוורות, ארוכות הטופרים, והביטה מלבבותיהן הפועמות של חיילותיה לעבר נשמותיהן הממאנות לפרפר אל ארצות המתים. היא שאלה אותן שאלה. החיילות סירבו.

היא נזכרה בדרך אחרת שעשויה להביא אותה במהירות שהייתה צריכה: דרך מקדש צללים.

מקדשי צללים היו נפוצים בצפון עוד יותר משהיו נפוצים בארסאדיל. הם גם היו הרבה יותר נסתרים בשל האימה שהילכו אחיה של האפילה על האנושות המקומית. היות והיא בעצמה בעלת אופל, האם היא לא יכולה ליצור מקדש מעט זמני כדי שתוכל לשגר דרכו את צבאה? עדיף לה להסתמך על מקדש קיים. הטכסים שנדרשו אפילו להקמת מקדש מעט זמני דרשו... מחיר שהאוכלוסיה המקומית לא יכלה לשאת אותו.

מבטה נמשך לצל שהטילו מגדלי הקוסמים על הארץ כדי להגן על העיר ארסאדיל. קודם חשבה שהצל יכול להיות פרצה בחומותיה של העיר. עתה ראסילדה הבינה שזו הדרך פנימה. היא התקדמה וחיילותיה צעדו אחריה, רתוקות בכבלי דם למצביאתם, אל תוך צל החומה, נעלמות אחת אחרי השניה.

רגע לאחר מכן ראסילדה מצאה את עצמה עומדת בחדר מזבח גבוה עם קירות אבן גבוהים ושחורים. להבות אפורות כהות ריצדו לאורך הקירות בזווית למזבח. ליד המזבח חיכתה... יוהנדה.

ראסילדה לא שמה לב שהיא לא קראה לה יותר אחותה יוהנדה. היא הייתה חלק מעולם שהשאירה מאחוריה. היא לא ראתה אף אחת מחיילותיה. היא ידעה שהן אי שם אבל לא פה.

"ברכות, רדונדה." אמרה יוהנדה, משלבת את שרווליה הלבנים עם אמרות הזהב, שיערה הצהוב מתבדר באפילת חדר המזבח, "לא סיימנו את השיחה שהתחלנו בביתו של סילווארן."

למיטב זכרונה, הפעם האחרונה שראתה את יוהנדה, היא הייתה מפרפרת בגלל גל אפילה. היא הבינה שזה היה חלק ממסע הצל שלה. היא החליטה לשאול כיצד זה נראה מנקודת מבטה של אחותה. אחותה הביטה בה בעניין ואמרה: "פשוט לפתע הפסקת את השיחה ויצאת החוצה. בינתיים היו כמה התפתחויות. מלך האורקים השיב לנו את גופתו של סילווארן, אחות."

ראסילדה נשכה את לחייה מבפנים וחשה את הדם נחתם שוב יותר מהר משהספיקה לחשוב.

"בתי צריכה אותי בצפון, יוהנדה." אמרה ראסילדה לבסוף "הרשע העתיק שסילווארן התעסק איתו גבה ממנה את אצילותה." וקיוותה שיוהנדה לא תשאל אותה אם היא עדיין... אוהבת אותו.

"אחרי כל השנים הללו, סוף סוף חזרת לעשתונותיך." אמרה יוהנדה בחמימות. ראסילדה נזכרה שאחד מאלה ששאלו אותה למה היא ממשיכה להיות נשואה לאדם הזה היה יוהנדה. היא השאירה לה לענות על השאלה כדרכה בקודש של מישהי ששירתה כמורה באקדמיית המשעול הפתוח. המקום היה גם מקדשה של מיקאנה אלת כל הידוע. היא שנאה את השאלה.

ראסילדה רק שאלה: "האם את מאמינה שהוא הלך סוף סוף אל השמונה?"

יוהנדה חייכה בנוקשות ואמרה: "הוא במקום אפל יותר שממנו הוא יכול לחזור, אחותי. גופתו תישמר לו עד שובו מהארצות ההפוכות. נלחש באוזניי שאחד מחברי מועצת האגודה חזה כי הוא ישוב לנסיכויות בשעתן הטמאה ביותר."

ראסילדה ידעה למי אחותה מתכוונת והעדיפה לא לחשוב עליו אפילו. עתה הבינה משהו: למה שתיהן נמצאות בחדר המזבח הזה. היא הסתכלה על אחותה במבט קר ואמרה: "יוהנדה, בוא נסיים עם הסיבה ההיא אשר לשמה אנחנו נפגשות. תמיד היית האחות החכמה מבינינו."

יוהנדה הביטה בה במבט אפל והשיטה לה את כף ידה. היא אמרה: "אני לא הייתי מייחסת לזה יותר מדי משמעות. את הזמנת חוזה על אחת החברות שלך בגלל שרצתה להיות אמך."

מיזנדרה אף פעם לא הייתה החברה שלה. רדונדה הייתה מי שהזמינה חוזה על סילטואין, שאר דמו של הדוכס סלגלדור. המבט שנתן בה סילווארן לאחר ששב מניסיונו הכושל לרצוח את סילטואין היה אותו המבט שהיה לו כשהוא דיבר על הרפתקאותיו המסוכנות ביותר. רדונדה ידעה באותו הרגע שהיא נאהבת.

היא התקרבה ליוהנדה והרימה את טפר יד ימינה בעודה לוחשת: "מסרי את אהבתי לבאיל." וחתכה את כף ידה עמוק עד למצע האבן של המזבח. דם אחותה הוקרב וגורלה נחתם. האפילה גאתה מסביבה שוב כשעמדה עם חיילותיה בחדר מזבח אחר אבל לא במקום שהיא רצתה להגיע אליו אבל לפחות קרוב: העיר אנגראבי.
 
פרק מעולה, אני אוהב את הדמות הזו.

האם יוהנדה לא פרכסה כפי שראסילדה זוכרת? כמו כן, לא הבנתי איך הגיעו למקדש ומה הייתה התוכנית של יוהנדה.

נפרדות המונחים של אפלה, טומאה ורשע זה די מבלבל, כי לרוב הם אומרים אותו דבר גם ככוחות מטאפיזיים. מה בדיוק כל אחד אומר פה?
 
תודה על התגובה.:)

האפלה לקחה אותה למקדש האחר. הכוונה של יוהנדה הייתה לעזור לאחותה במילוי חובותיה.

אפלה היא חלק טבעי מהארצות הללו. בעוד שהטומאה יכולה לשבש את האפלה, האפלה איננה חלק מהטומאה. חשבתי שזה מורגש שהאפלה קיימת בפני עצמה. ראסילדה למדה לא לראות כמרושעת מטבעה. פרקים קודמים ניסו לרדת לעומק הפילוסופיה שעומדת מאחורי הדת הזו, כנראה, לא בהצלחה רבה. הטומאה היא שיבוש רע שפורום את הקשרים שמחברים את ארצות הבר זו לזו. היא נחשבת למקור הרשע העיקרי בארצות הבר אבל היא לא היחידה. לגבי רשע עתיק, חשבתי שזה מובן מאליו שהיא מתכוונת פה לאנטיגואה.
 
פרק שלושים ושתיים: "הדרך הצפונה"

ראסילדה הכירה את אנגראבי רק מסיפוריו של סילווארן. הוא בא לפה בפעם האחרונה לבדוק את תקפות ייחוסו לבית ליווארד אצל האלף הזהוב שניהל את סניף העלווה בעיר זו. הוא לא אמר מילה על כך שהיה שם מקדש צללים. לא שראסילדה הייתה מופתעת כהוא זה.

היו דברים שסילווארן בחר לא לספר לה. איכשהוא נראה לה שהוא היה מספר לה על זה. היא הרגישה מרוממת על כך שהיא ידעה משהו שהוא לא ידע על נקודת הסחר בין הנסיכויות לבין הבקעות הארוכות. קירות החדר אפילו לא היו עשויות מאותו עץ להבות כמו העיירה. הן נחטבו מעץ אפור ואפלולי שמילא את החדר בקור. היא יכלה להריח את הדם שנוקז פה, דמם של מאמיני הצללים המקומיים. אותם בעלי אופל, שניהלו את מקדש הצללים המקומי, נותרו צפונים בצללים וחיכו שתלך. ראסילדה הבינה שהיה משהו בעיר שעליה למצוא קודם.

היא צעדה לעבר הדלת שנפתחה לתוך מנהרה חצובה בסלע שעליו נבנתה העיר אנגראבי. היא יכלה לשמוע את הזירמון חוצב את דרכו אל היער המוזהב מרחק נשיכה מהמקום בו צעדה. היא הבינה בעודה יורדת במדרגות שהיא לא רואה אף אחד מהחיילות שהיא שינתה.

הן חיכו שתסיים את מה שעליה לעשות בעיר זו. עתה נותר לה להבין מה עליה לעשות כאן.

המדרגות התחברו לגרם מדרגות שאור הירח האיר את חישורי הכסף שלו שעמדו בניגוד לגימור העץ המוזהב של המדרגות עצמן. הן היו רקובות משנים של הזנחה שעלתה עליהן. מאז שהזירמון שוב זרם קרוב מדי לאנגראבי, כל הסחר סטה ממנה הלאה לקוטריאנגריל. רק הרפתקנים באו לכאן.

רדונדה תמיד האמינה שהסלידה של אנשי הבקעות הארוכות ממים זורמים מוזרה. ראסילדה הבינה עתה את האימה שהילכו המים הזורמים על אנשים ששרדו כל יום את המאבק באחיה של האפילה. היא יכלה לשמוע את המים מתנפצים על חומות העץ של העיר, מאיימים לרגע.

היא פתחה דלת הזזה, עשויה מוילון צהוב שבו היו משובצים לסירוגין עלים ירוקים ואדומים, ומצאה אישה נחה, פרוקת איברים, על פני רצפת העץ של חדר עם לפחות שני גרמי מדרגות. עיניה של האישה היו אדומות כדם ועורה היה חיוור. מרגע שהיא ראתה את ראסילדה, האישה התמתחה וכל איבריה חזרו למקום. לא היה בה שום דבר מן הטומאה, ובכל זאת, ראסילדה הופתעה מגמישות האיברים שלה. היא הבינה שגם לה אמורה להיות גמישות כזו. ידיעה זו הסבה לה אי נוחות מסוימת.

"שער הירח מברך את אמתו החדשה." אמרה האישה בחינניות "לי עצמי קוראים קג'אלי, בעלת האופל."

למרות שהיה ידוע לראסילדה שהירח מאוכלס בעממים משל עצמו, רק עכשיו עלה בדעתה שעתה שהפכה לבעלת אופל, ייתכן שהוכפפה לכוחות המושלים באותם העממים. היא קלטה שאם תאמר לקג'אלי שברצונה לצעוד בדרך משלה, היא תשוב להיות בת אנוש באותו הרגע.

"טוב ונאה," אמרה ראסילדה "ומה את בדיוק אם יורשה לי לשאול?"

"אני? אני נושאת הכלים שלך." אמרה קג'אלי בלבביות שהסתירה את האכזריות מאחורי החיוך "הרי לא ייתכן שבעלת אופל תסתובב בלי נושאת כלים. החברה כולה תתנפץ לרסיסים כך."

לראסילדה לא היה ספק עתה בתחכומה של החברה ממנה הגיעה קג'אלי. השליט הוא הנשלט. משרתם של הכל הוא אדונם של הכל. היא הבינה שהיא יכולה לשאול אותה לאן עליה ללכת.

"האם ידוע לך מה עלה בגורל חיילותי?" בחרה ראסילדה לשאול את נושאת כליה החדשה.

"להווה ידוע לך שאת צריכה לעבור כמה שלבים לפני שאת נעשית בעלת אופל רשמית. קידומך הרגיז כמה אנשים בכירים מאד בארמון השוהם. עד שתוכיחי את עצמך ראויה להן, את ברשות עצמך." אמרה נושאת הכלים שלה בחיתוך מושלם מבלי לפספס כל עקיצת קוץ.

ארמון השוהם היה, בלי שמץ של ספק, הוויטאן של הירח. ואחד מהאנשים הללו היה קג'אלי.

"האם נמסר לך סיבת בואי לאנג?" שאלה ראסילדה והופתעה מהפליאה על פניה של קג'אלי. היא הבינה שלא היה לה צורך לומר את שם העיר הזו שכן נושאת כליה לא ידעה עליה כלום. את לא נעשית לנושאת כלים בלי לפתח חושים חדים מאד להבנת ההקשר של הדבר המדובר אליך. כך שלקח לקג'אלי דקה לומר: "כמובן, בעלת האופל, הוגד לי בארמון השוהם הכל. בואי אחריי אל התא."

נושאת הכלים לקחה אותה דרך מדרגות סלע שהובילו אל תוך הרחוב. ראסילדה ציינה לעצמה שקג'אלי עיקמה את אפה למראה האבק שעלה מהמדרגות כשהן דרכו עליהן. ראסילדה יכלה כמעט לשמוע אותה חושבת כמה מחשבות לא נאותות על הפראים המלוכלכים שהשאירו את המדרגות הסודיות במצב כזה מאובק. הרחוב לא היה יותר טוב. השלג המפשיר סחף איתו מלוא האגרוף פסולת עירונית שהתנקזה במורד הרחוב שהן יצאו אליו. היא זכרה מסילווארן שהרחוב הזה נקרא אם כך בשם המאד יצירתי הדרך הצפונית. מאחוריה היא יכלה לראות את גולגלתו הסדוקה של דרקון שחור, מרותכת לאחד מפתחיו של פונדק רחב ידיים שנצבע בצבעים שבעל ראיית אופל מסוגל לראות. על הפונדק שמעה. היא רק לא שמעה על המעבר הסודי למקדש הצללים. מצד שני, סילווארן לא אהב פונדקים. בכל עיר שהוא חי בה יותר מיום, היה לו בית.

קג'אלי הידקה את גלימתה השחורה. סיכות ,שהיו עשויות מעצם מהירח, בלטו לעין המתבונן, מסתירות את הזרות של נושאת הגלימה. ראסילדה עצמה עטתה שיריון לוחות שחור, שהתמזג עם אפילת הלילה הזה, שאותו קל הרבה יותר להסביר בנסיכויות ידועות המלחמה. כמובן שלא במובן הזה של להסביר לאגודותיו המקומיות של מעמד הלוחמים מה עושה פה לוחמת לא מוכרת. היא קיוותה שהן לא תיתקלנה באף אחת מאגודותיו של מעמד הלוחמים.

קג'אלי לטשה מבט בערגה לבוץ שנשפך ביחד עם הזוהמה והמים. הוא הזכיר לה את הבית.

"האם את מוכנה לספר לי יותר על עצמך?" שאלה ראסילדה בעודן עולות בניגוד לכיוון זרימת הבוץ של הדרך הצפונית. היא חשדה שהן בדרך לאחת מהכיכרות של העיר הזאת. מכל עבר ניתן היה לראות את בתיה ,הבנויים מעץ להבות, מעמעמים את אור הכוכבים מעל. בוערים ככל שיהיו כוכבי השמיים, הם לא השתוו לכוכבים שנחו על הארץ. המראה מרהיב.

קג'אלי חייכה במסתוריות ואמרה: "אין הרבה מאד מה לספר עליי, בעלת האופל. אני באה ממשפחה ברוכת ילדים. מאז שעמדתי על רגליי אני עלמת קודש והולכת לאן שציוו עליי, גבירתי."

"חשבתי מניסוח דברייך שאת בעלת מעמד בארמון השוהם." הסגירה ראסילדה שמץ מתובנותיה וזכתה לצחוק עדין מבת לווייתה שרגליה השתכשכו בתוך המים העכורים. נושאת הכלים השיבה, לאחר ששקלה את דבריה, "אל תנסי להבין את מנהגינו, בעלת אופל. יהיה לך מספיק זמן בהמשך."

והנה התנשא לפניהם בית המעצר של אנג. הוא היה קטן, מכוער ובלט בתשתית האבן שלו לעומת בתי העץ שהקיפו אותו. אף אחד לא רצה שהעצורים יברחו אם אנג תעלה באש. זקיפים עמדו על המשמר בכניסה לבית העצורים. קג'אלי הורידה את ברדסה ואותתה לראסילדה לאחוז בה חזק. לקח לראסילדה רגע להבין את התוכנית של נושאת הכלים הזאת.

"אז גם לכאן הגיע נגע הערפדים." אמר אחד הזקיפים שסקר את קג'לי שהשתוללה וכמעט קרעה את זרועה של ראסילדה שהדהימה את האחרונה בעוצמתה. היא לא חשבה שהיא כזו... חזקה. חברו גנח והזכיר לו את הערפדית שנמצאה חופרת במקום בו נקברה דיראסיה. האופן היחסי בו הזכיר הזקיף את העניין גרם לראסילדה להבין שלזקיף היו אוזניים חדות שהעידו על דם אלפי. היא הבינה שלא שמה לב קודם שהאור לא בא משיריונו הלא מתוחזק של הזקיף אלא מעורו. היא החשיבה את עצמה לבעלת חושים חדים ותהתה איך החמיצה את זה.

הם היו חצי אלפים.

קג'אלי כמעט ברחה בטרם תפסה אותה בכפפת השיריון שלה. והזקיפים נתנו לה להיכנס. מראה הערפדה של קג'אלי היה מספיק מבעית כדי שהם לא ישאלו באיזו סמכות ומאיזו אגודה מגיעה ראסילדה עצמה. כשהן התרחקו די והותר מהזקיפים, קג'אלי נרגעה ואמרה: "אם כבר, הערפדים עיצבו את עצמם בדמותנו. אנחנו אחיה האמתיים של האפילה, לא הם."

זכרונות עלו מימיה כהרפתקנית. בדרך כלל מי שביצעה את החלק שחוטף מכות היה היא. אף אחד לא האמין כשקראווילה הייתה השבויה. חמימות עלתה בחזה והיא נהנתה מהזיכרון.

ראסילדה קלטה גם מבלי להבין זאת שהם אנשים שהיבט אדון האופל שלהם היה חזק מהיתר כמו שאצל אנשים רגילים היבט היוצר חזק מכל השאר. היא חשדה מאיפה הבינה זאת. לא מקג'אלי אלא ממי שהייתה עתה גבירתה האמתית. מחשבה זו הובילה לתובנה חדשה: אומנטלובה שוב חומק בצללי המסדרון, משחר לציד.

הוא פנה לעבר הקומה העליונה בה הוחזקו המסוכנים באסירים בתאים. היא לא יכלה לתהות אם חבר המועצה פילוס פשוט מצא אותו במקדש לינטסורי כשהוא חיפש פורקן לרגשותיו. היא רצה. היא ידעה עתה למה היא באנג. היא באה לסיים את מה שהתחילה עם אומנטלובה.
 
פרק טוב. עכשיו כשאני יודע שהאפלה הוא כוח נפרד וגם דת וארגון של ממש (למרות שבמבט לאחור אולי זה היה די ברור), אני מבין טוב יותר את ההחלטות של רדונדה-ראסילדה. אהבתי את הדיאלוג ואת שרטוט העולם הסבוך שהיא נחשפת אליו.

אומנטלובה הוא רב-המתנקשים ואביו של פירא, נכון?
 
פרק שלושים ושלוש: "התא"

המסדרון שאליו הובילו המדרגות היה ארוך ומולו נשקפו תאים רבים, מסורגים בברזכוכית. רבים מהפנים שהציצו מתוך הסורגים היו פנים חיוורות ומתכתיות. ראסילדה שמעה שלפה הביאו האלפים הזהובים את אסיריהם. בני האדם המקומיים דאגו לשמור על האסירים שם. האסירים לטשו מבט אל הצללים שם התגנב אומנטלובה. מסתבר שהם ראו את המתנקש. הם לא אמרו מילה.

לבסוף ראסילדה הגיעה לתא בו נכלאה אליאניה.

אליאניה קמה מדרגש האסירה וחשפה את מלוא העובדה שהיא שבה להיות בת אנוש. ראסילדה שמעה על אליאניה דברים רבים. היא חשבה שהחזרה מן הטומאה תהיה קשה לה. אליאניה שילבה את ידיה ולטשה מבט לעבר ראסילדה בעודה מסננת, מתחת לאפה העקום, "אני אזהה אותך בכל גוף, רדונדה. האם באת להרוג אותי משום שנטשתי את בתך ביער?"

היא הרגישה את אומנטלובה מתמקם בעמדתו. כנראה שלא רק יוהנדה האמינה באכזריותה. היא הבינה שעליה למשול בדחף לעשות עבור אומנטלובה את עבודתו. אם היא הייתה לוקחת אותה איתה, בתה הייתה עכשיו פה איתה בתא ועבודה רבה הייתה נחסכת ממנה בהמשך. הכעס פשוט סירב להגיע.

"האם את מרגישה חרטה כלשהי על מעשיך?" שאלה ראסילדה בזהירות ושמעה את צחוקה.

"על נטישת בתי מאחור. כל הסיבה שיצאתי למסע הזה היא משום שנעשה אי צדק למשפחתי. המעשה האחרון שעשיתי בטרם הפיל אותי נשיכת הדג הייתה לפתות את המרפאת לצאת מחוץ למבטחי הכרכרה ללא סוסים. יש אנשים שישלמו הרבה כדי להניח את ידם על אחת."

צמרמורת עברה בראסילדה. היה עליה לצפות שאליאניה תמצא את רודפיו של ארכון המוות, תנועה ששמה לפניה להרוג כל בן תמותה שהכריז על עצמו בן אלמוות ואלה שעזרו להם. רק להם היה הנשק שהיא הייתה צריכה להרוג את הקוסם שנישל את משפחתה מנחלותיה.

"עכשיו רק טעם של אפר נותר בפי שאני נזכרת בזה." אמרה אליאניה, משלבת את ידיה, "אל תתבייש, אומנטלובה. אני מבינה שחבר המועצה פילוס שכר אותך כדי לנקום את מותו."

עין הקשתת הייתה חדה מכפי שהיא ציפתה.

אומנטלובה הופיע מתוך הצללים, ידו שמוטה על אריג מתנייתו הכחול כהה. שיערו כעין החול נע מעדנות כשהוא לטש מבט נזעם באליאניה. היא חשה אותו נמנע בכוח מלמשוך את ידיו אל הלהבים הנסתרים בירכיו וענה: "אני רואה מה את מנסה לעשות, אליאניה."

אליאניה חייכה בכאב ואמרה: "כמובן."

ראסילדה ניסתה להבין איפה היא משתלבת בכל הדיון הזה. היא הכירה מתנקשים, כמובן. היא שכרה את לינטורל פעם אחת כדי להרוג מחלה בצורת אדם ופעם אחרת להציל אהוב. ועם זאת, לינטורל לא היה אגדה בנסיכויות כמו שאומנטלובה היה. היא תהתה מה הניע אותו.

היא תמיד הייתה מופנמת מדי. זו הייתה המעלה והמגרעה שלה כאחת. היא פשוט התבוננה.

"איפה כלי הנשק שלך?" שאל אומנטלובה. מן הידוע שהוא צבר את תהילתו בהריגות שאף אחד אחר לא יכל לבצע. הוא מעולם לא נרתע מקורבן בסיכון גבוה. העובדה שהוא שאל העידה שהוא לא היה באותו מצב רוח רצחני שהיה כשבא להרוג את בת חסותה אלאורה. ראסילדה הבינה שהשאלה שהיא שואלת היא למה היא צריכה לעמוד בין המתנקש לקורבנו.

אליאניה הפקירה את בתה ביער. רק על זה היא צריכה למות. אפילו היא אמרה את זה הרגע.

אליאניה נחרה מתחת לשפתה הרוטטת ואמרה: "אני לא מצליחה להיקשר אליהם עכשיו."

ראסילדה שלחה מבט ארוך לקג'אלי שעמדה מהצד ולא אמרה מילה. היא תהתה אם לה יש מושג יותר ברור ממנה מה בדיוק עליה לעשות. הרי ברור שמידת האפלה שלחה אותה כדי שהיא לא תצטרך לשתול הוראות אצל ראסילדה אלא תשתול אותן אצל קג'אלי והיא תמסור. קג'אלי רק שרבבה שפתיים.

אומנטלובה נמתח כמלכודת כאילו הוא סבור שמשהו קל מדי. ראסילדה הבינה שעליה להתעלם מכל מה שידעה על מתנקשים מלינטורל. מישהו כמו אומנטלובה רואה את מלאכתו כשליחות דתית. הרי כך הצליחה להניא אותו מלהרוג את אלאורה כשהם היו בארסאדיל. בעצם איך הוא הגיע מארסאדיל עד הנה. לא לקח לראסילדה דקה להבין שלא הייתה כאן רק אגודת הרפתקנים. הייתה כאן אגודת מתנקשים שהייתה קשורה בקשרי ידידות לאגודת המתנקשים של ארסאדיל. הוא, בפירוש, לא נראה כמי שחצה את הזירמון אלא בא מהיבשה. היא פסלה את האפשרות שהוא בא עם מתנקשים אחרים. הוא לא ירצה שיראו אותו עכשיו, בפגיעותו.

האם היו שם מתנקשים אחרים?

ראסילדה הבינה שהתשובה לשאלתה הייתה כן. הם צפו מרחוק וחיכו שאומנטלובה יהרוג. היא הבינה עתה שהוא רצה להיראות מרהיב. הוא היה צריך לרצות את הקהל השקט שלו. היא הבינה לפתע מה האפלה רצתה ממנה. היא הייתה צריכה לתת לו להרוג את ראסילדה. הגוף הזה שירת את מטרתו.

"אני יכולה לקחת את מקומה." אמרה ראסילדה, מסתכלת לעבר המתנקשים האחרים, המעריצים, "בוא נילחם, ראוויד." המתנקש הסיט את מבטו מאליאניה ואמר, בלחש נחש, "את לא ראויה להיות קורבני, רדונדה."

טוב ונאה, עין המתנקש הייתה חדה כמו עין הקשתת. היא לא נעלבה מהצהרתו הלא נאותה.

" – אבל ראסילדה סק-האמילדון כן. אתה יכול לשרות עם לינטסורי והוא יענה לך שכן, ראוויד." ענתה למתנקש שחייך במרירות. היא שמעה פכפוך מים באוזניה, קולו הנמהל של להב מתנקש, ומילים בשפה שלא הבינה שמשמעותן הייתה "לא היית צריכה לעשות את זה."

ראסילדה קפאה כשהיא הבינה שהאל נמצא איתם ברוחו. שום דבר טוב לא יצא מהאל הזה.

ובטרם סיימה את מחשבתה, להב ביתק את חוט חייה.

ובוץ כיסה את עיניה. היא קישתה את טפריה וחפרה החוצה מתוך הבוץ העכור של מה שהתגלה כאדמת יער. חצי הירח האיר מעל לעצי היער שהתחילו להצמיח בביישנות עלים. היא העיפה את הבוץ ממה שהתגלה כאותו בגד שחור עשוי מתומנים שלבשה כשהפכה לבעלת אופל בפעם הראשונה. הבגד עצמו, לא משנה כמה הבוץ התאמץ, נשאר נקי ושחור. קג'אלי שכבה ברקע לאחד העצים, מחזיקה לב פועם, מלא בדם. רדונדה הבינה שהיא רעבה. לא רעב טמא לדם אלא פשוט רעב. היא לא זכרה למעשה מתי היא אכלה משהו לאחרונה. היה ברור לה שהיא תאכל כל דבר.

את לומדת כהרפתקנית לאכול דברים שהיו מבחילים אותך אם היו מוגשים לך על השולחן.

היא סיימה לחפור את עצמה החוצה, מנקה מעל עורה האפור את רבבות הבוץ שדבקו בו. לאחר שהיא סיימה להתנקות, היא לטשה מבט לקג'אלי ושאלה: "נושאת כלים, כמה זמן.. חלף?"

"אנחנו בלילה שאחרי, בעלת האופל." ענתה קג'אלי והגישה לה את הלב "נלחמתי עליו."

רק לאחר שנגסה מהלב בניביה הארוכים והלבנים, היא הבינה שהלב היה שייך לאליאניה. למרות כל מאמציה, הקשתת... מתה. למה היא בכלל טרחה להילחם עליה בתא? קג'אלי, שכאילו קראה את אשר על רוחה, ענתה: "אומנטלובה היה המטרה כל הזמן, בעלת האופל. האימון שלך היה למנוע מהרוח המעודנת הזו לעלות על דרך שהייתה מובילה אותו אל הבושה."

בושה?

בעודה נוגסת מהלב, שכן היא באמת הייתה רעבה, היא ניחשה שכך אנשי הירח קוראים לטומאה. החלק שיותר היה לה מוזר היה שקג'אלי קראה לו רוח מעודנת. הוא לא היה איש... כזה. קג'אלי חייכה ואמרה: "אחרי שרב המתנקשים התרשם שהרג אותך, הוא התנצל כבעל מעלה בפני גופתך, בעלת האופל. כך מצווה הכבוד על הלוחם. רק חבל שאחר כך הוא הטיל על עוזריו לסיים את החוזה שלקח על עצמו."

אז המתנקשים האחרים לא היו צופים. הם היו עוזרים. פתאום כמות ההריגות שיוחסה לאומנטלובה נשמעה הגיונית אם עוזריו עזרו לו במלאכה והוא ייחס לעצמו התנקשויות שהוא רק ארגן בפועל. הוא פשוט כל כך הזכיר לה את סילווארן עד שדמעות נשרו מעיניה, מכתימות את הבוץ. נכון שסילווארן העדיף לעבור את ההרפתקה בעצמו אבל הייתה לו הסבלנות לתת רעיונות להרפתקנים פחות מנוסים ממנו איך להפוך לאנשי מעשה כמוהו. לטענתו, הוא השתכנע להיות חבר מועצת ההרפתקנים מרגע שהבין שיוכל לעצב את חייהם. אז ניכרו בו כל שנותיו. למרות שהיא כבר לא אהבה אותו, הוא יחסר לה עד שהוא יחזור. רדונדה תהתה אם תהיה בארצות הבר כשתגיע שעתן הטמאה ביותר. היא קיוותה מאד שלא.

"למה התכוונת כשהיית צריכה להילחם על הלב?" שאלה רדונדה כשהיא מוצאה את עצמה נלחמה על כל מילה ומילה. היא חששה שהיא ידעה את התשובה. היה זה אחד משקריו העתיקים ביותר של סילווארן. השקר שהביא להתאבדות בתה הבכורה ופגע בקשרי אחיה. בלי האדם שסילווארן איבד ברמה הזו, אחיה איבד קו סחר חשוב לאנבאירה, עיר היהלום.

קג'אלי לטשה לעברה מבט ואמרה: "בטרם יורד הלילה האחרון של החורף, מוקרב קורבן לאדוני ההרים. בגלל החורף הקשה שעבר על הרמות, אליאניה נבחרה להיות הקורבן השנה. מסיבה שלא ירדתי אליה עד תומה, אדוני ההרים מקבלים את העצמות וההמונים את הבשר."

היא ידעה למה סילווארן שיקר בנוגע לזה. אפילו בארסאדיל האצילית סילווארן סיפר לה שהנסיך שקל להקריב את עצמו בגלל מוראות החורף בטרם יעשו זאת המורדים בו בזעמם. אז כאן, בקצוות הנסיכויות, כשהארץ הייתה קשה יותר, לא הסתפקו בפעם אחת. סילווארן אף פעם לא הבין כמה הוא חשוב לאחרים. כמה קורבנו לארץ יהיה בעל משמעות לאחרים. הוא העדיף שיחשבו שבן לווייתו נטרף על ידי טרולים.

היא סיימה לטרוף את הלב אחרי כמה דקות. היא מתחה את כתפיה ונתנה לקג'אלי להובילה.
 
פרק מגניב. אני מודה שכל פעם שאני חושב שהבנתי את המוטיבציה של דמות, אני מגלה שטעיתי. זה היה סתם עוד חוזה בשביל אומנטלובה? לפחות נראה שרדונדה גם מרגישה כך.

הנחתי שהמוות של ראסילדה ישאיר רק את רדונדה. אבל אני רואה שקג׳אלי עדיין מתלווה אליה, משמע היא עדיין בעלת אפלה, משמע... היא עדיין ראסילדה?
 
תודה על התגובה. :)

אני פירשתי את זה יותר כהתפעלות מנדיבותו של אומנטלובה ופחות כמחשבה שזהו חוזה רגיל מבחינתו. למרות ההקשר האישי, לאומנטלובה עדיין יש הרגלי עבודה, ומנקודת מבט טכנית, זהו חוזה. נאמר היטב בפרק שהוא לא בריא לו מבחינה רגשית היות וזה דומה מאד למה שניסה לעשות בארסאדיל - רק שהפעם הוא עטף את זה במסגרת של חוזה התנקשות. לפחות לפי הסדרה "מחשבות פליליות", יש לא מעט רוצחים סדרתיים שעובדים כך - מתחילים מקורבנות שמזכירים להם את מי שהם באמת רוצים להרוג ומתקדמים בהמשך לקורבן האמתי שלהם למרות שאני באמת לא יודע כמה מזה נכון במציאות. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שאומנטלובה מתפרנס מהרג והוא מספיק ותיק בעסקי ההרג כדי שהוא יוכל לבחור את החוזים שהוא רוצה לבצע אישית.

אני חושב שראסילדה הייתה מההתחלה רק חליפת בשר. מכל מקום, אני הבנתי את זה רק בעת כתיבת הפרק.
 
פרק שלושים וארבע: "המארג"

בניגוד לאגדות רבות, האגדה הזו התרחשה לא מזמן בממלכה אי שם בדרום בשם דנטאי. הארץ הייתה פעם דגולה והפכה לצל מוכה רעב של גדולתה. מלכתה, פלינדאריה, ביקשה להציל אותה מגורל זה, ותחת זאת, הטילה על בני עמה די שלא במתכוון קללה נוראית... אבל זה לא הסיפור שאני רוצה לספר. בעיר הקדושה ללינטסורי, האלינטאי, חי לו רב-מתנקשים שאף אחד לא הצליח להחליט מה היה בדיוק שמו ונקרא לו פה רב-המתנקשים. רבי-המתנקשים לא פעם, ובמיוחד בהאלינטאי, הינם כהניו של לינטסורי. האלינטאי והערים שהלכו אחריה נחו תחת חסותו של האל הזה מסיבות שלא קשורות לסיפור הזה. טוב ונאה, אפילו אני לא האמנתי לסיפור. כשהקללה נפלה על האלינטאי, רב-המתנקשים היה במקדש. במקום להפוך אותו ליצור טומאה, הקללה שינתה את כוחותיו של רב-המתנקשים. מן הידוע שלמשרתיו של לינטסורי יש יכולת להשתמש במוות ישירות כדי להעצים את התקפותיהם. רב-המתנקשים הזה מצא את עצמו מוקף. הקללה מילאה את השוהים במקדש זה בתאוות דמים נוראה וזו הופנתה לעבר רב-המתנקשים. הוא מצא שמתקפותיו לא הורגות את יריביו. מתקפותיו הרגו את הטומאה שהפכה אותם ליריביו. אי אפשר להרוג את הטומאה בכלל. האדם שסיפר לי את הסיפור היה פיכח. לא הייתה לי שום סיבה לפקפק במילתו של האיש. לינטורל היה תמיד ידיד טוב לאמי.

  • ממעשיות רובע הקסת הדולפת
בגלל האורח המיוחד, בירובידה הייתה צריכה לדחות את הנשף מרגע שקיעת החמה, כמקובל, עד לאמצע הלילה כפי שהטרולים חגגו, בני מינו של ווארוש. בירובידה הייתה סקרנית לשמוע את מוצא פיו של היחיד מבין הטרולים שהתחנך בבלגיסט הרחוקה במערב. בגלל הדחייה, היא קיבלה את עיתותיה לעכל את קורבנה של אליאניה. עם מות אליאניה, העוצמה, שהייתה טמונה בשושלתה, נספגה ברוח הארץ ועמדה עתה לרשותה של סילאדיה. היא עצרה לרגע לחשוב שאליאניה סיפרה לה שמסרה את בתה. היא לא הופתעה שהיא מתה.

ובגלל זה, מצב רוחה של בירובידה היה טוב מאד.

הבנתה של בירובידה בארגון אירועים חברתיים הייתה מוגבלת. היא מצאה שהיא נאלצת לסמוך על יולינדה שתארגן את הכל לשביעות רצונה. דנדארי הייתה אחת מקומץ מקומות שמחסניהם היו מלאים ויכלו לעמוד בעלות של הזנת וויטאן שלם על אציליו שהגיעו לפה מרחבי הרמות. בינתיים בירובידה הסתובבה באולם המרכזי של המצודה שנחצב לתוך העץ, מרחב אדמומי וספון עץ שעמד עתה מרופד בשטיחים שסיפרו את תולדות רמת פארגוסק. הנסיכה אנאיס רצתה להדגיש את האורג על פני המנפץ. בירובידה השאירה את זה במקום. לא היה זמן לרקום שטיחים שיהלמו אותה.

ואם תוכניותיה ילכו כפי שתיכננה, זה היה נשף האביב האחרון שהיא תצטרך להשתתף בו.

ומראה כס האלה החרוט לתוך הקיר המערבי של האולם המרכזי הזכיר לה שאנהילדה תנהל את הנשף. היא הייתה רק חלק חשוב אבל חלק מחצרה. הרי ידוע שאנאיס אספה מפעם לפעם אנשים לחצרה. כך קורומירד הגיע לחצרה לפני ימים רבים ושם הוא פגש את מלסיבר כידוע.

ושוב, אם תוכניותיה יקרו, אנהילדה יכולה לשמור לעצמה את כס האלה.

"את יודעת למה קסמי מסע נקבעו כדרגה השמינית והסופית של לימודי קסם בבלגיסט, בב?"

קולו של וארוש הקפיא את בירובידה במקום. הטרול נמוך הקומה והחלש למראה עמד שם, טלפיו משולבים וקרניו נוצצות לאור המשתקף מאבני האקדח הקבועות בקירות העץ במקום. הוא, בפירוש, הקדים את בואו.

"לא."

בירובידה הרגישה אשמה מתחת לעיניו הגדולות והכהות של הטרול כשהוא ענה: "כששלחתי את אביך, לא חשבתי על איימנדה אלא על מי ששלחה אותה לארצותינו, אנטיגואה. תביני, היה לי חיזיון של סילווארן נישא על גבו של דרקון שחור לטירתה של הנסיכה אנאיס. חשבתי שהוא ישרוד."

אותו החיזיון שפיטיה הראתה לה לפני ימים כה רבים. חוטים מסוימים התחילו להיטוות פה.

"טוב ונאה, עכשיו אתה עומד בפני יורשתה. האם חזית מה אני מתכננת לעשות, ווארוש?" התגרתה בו בירובידה. היא עמדה לדחוף את רמת פרגוסק קרוב יותר לארסאדיל כדי לסיים את מה שאנטיגואה התחילה. בתקווה היא האמינה שזה יסיים את התהליך שיאפשר לה להפוך להתגלמותה של המידה הטמאה ולרוע שממנו אפילו הנבלים באגדות מפחדים ממנו.

"אני לא מתערב בעניינים משפחתיים, בב." ענה ווארוש במסתוריות.

טוב ונאה. היא ידעה שהטרול נהג לדבר בחידות. חוץ מזה, האם לא תחב את טלפיו לענייניו המשפחתיים של בית סק-אירגדל? כל מלחמות החורף התחילו מעצה שהשיא לנסיכי הארץ.

"אולי תסיים ותסביר את ההערה שלך לגבי קסמי מסע." אמרה בירובידה בקוצר רוח ניכר, "ואז תלך ותופיע כשהנשף באמת יתחיל."

"על מנת שנוכל לחזור הביתה. רמות פרגוסק הן לא ביתך כמו שהן לא ביתי." ענה החוזה.

ופסע מבעד לדלת מסע שהייתה נסתרת עד כה. בירובידה כמעט ישבה על כס האלה בטרם הופיעה סילאדיה ובטלפיה בשורות: אומנטלובה רצח את ראסילדה סק-האמילדון באנגראבי.

בשם השמונה, מה היא עשתה שם?

בירובידה לא טרחה לשאול את מי שמילאה את מקומה. ראסילדה יצאה מדעתה ליד ארסאדיל. אחת הסיבות שהיא רצתה לחזור לשם היא לגלות למה היא בגדה באנטיגואה. היא ידעה שלסילאדיה אין את התשובות שהיא חיפשה. סילאדיה, כמסתבר, היה עוד משהו:

"הזקיפים של אנאהילדה חשו בעלת-אופל בדרכה לפה, בירובידה. האישה הזו היא אמך, רדונדה."

ועכשיו כל החוטים נטוו למארג אחד וברור. השמונה שלחו את אמה כדי שתשנה את דעתה.
 
אני אוהב את ווארוש. תמיד מפחיד, ומציק במידה המתאימה למכשף. מעניין אם הוא בצד של בעלת האמת מאחורי הקלעים.

נראה שעוד נשאר חלק מברבודה שם בפנים. מאוד נחמד הטון של מעשיית ההתחלה, שמסגיר את המספרת. אני מדמיין את המעשייה כחלק מספר שנכתב בעתיד, אז עוד יש תקווה לגיבורה שלנו.
 
תודה שאהבת.:)

ווארוש הוא אחד הטרולים היחידים שהצליחו לסיים את לימודי הקסם בבלגיסט.

ספר המעשיות כבר קיים. סילווארן קורא אותו בפרולוג בדגש על מעשיית ריליאן הקשת. ברבודה ביקשה ממנו שיאמר לה מה דעתו עליו.
 
פרק שלושים וחמש: "העימות"

פעם לפני שנים רבות, כשהענקים סיימו לבנות את מגדל השמש, חיה שדה בשם ראמסין. ראמסין הייתה נאמנה לספירה הרועדת בטרם נשברה לשלוש. באותם ימים לאסונות הטבע, שספירה זו קשורה אליהם, היה כח מרפא. כן, כן, הדליקה, השיטפון, הסופה ורעידת האדמה, הם היו כוחות שריפאו באותה המידה שהחריבו. בראשו של האוט חאן גאנקי שהנהיג אז את האורקים עלה הרעיון להשתמש באסון טבע כה גדול עד כדי כך שירפא את ארצות הבר. ראמסין קיבלה ללא הסתייגויות את הרעיון הזה שיכל להצליח אלמלא הענקים לא השלימו באותה העת את מגדל השמש שסתר את אסון הטבע הגדול ביותר שקרה אי פעם בעולמנו. המגדל נשבר, הספירה נשברה וראמסין נהפכה.

מאז נשלחה לזוסורנה ושמה נודע שם כנוקטירומון.

  • ממעשיות התוהו
אילסמארה נעלמה מחושיה החדים של בירובידה. היא לא הייתה צריכה את סילאדיה כדי להבין שווארוש לקח אותה בצאתו. הטרול הבין שנשף האביב לא עמד להיות משמעותי לה. מסיבה שלא הבינה לגמרי, בירובידה קינאה באילסמארה באותו הרגע. למישהו שינה לגביה. לאמה מעולם לא שינה לגביה. כל מה שהיא רצתה היה שהיא תהיה מוזנת ולבושה היטב. זכרונותיה לא היו הדבר הכי אמין בעולם. היא ידעה שהכישוף של מסדר האמת המוכתמת מעצב אותם כדי שאישיותה תזרום כפי שהם רצו. עתה הם רצו שהיא תתעמת עם אמה, כמובן.

"האם היית רוצה לחזור להיות סדליה וצדאר אי פעם?" שאלה בירובידה בעודה צועדת עם מלוותה החוצה מהאולם המרכזי. היא ירדה במדרגות עץ שהובילו לאולם צר יותר ועירום. חייליה חסרי הראש של אנאהאידה עמדו שם, צווארוניהם מתוחים. עבורם לא הייתה שאלה. הם לא רצו למות.

סילאדיה חרקה בשיניה ונשכה את לשונה בעודה אומרת, עיניה האדומות מרצדות בנועם, "אני מה שעשית ממני, בירובידה. כמו שהמסור לא יכול לחשוב על העץ והברזכוכית... לעולם לא אוכל לחשוב על חומרי הגלם שלי באותה הצורה."

המסור היה באותו המקום בו הניחה אותו על רצפת הכרכרה ללא סוסים, נטול נשמה וחיים.

בירובידה סקרה את האולם הצר בעודה צועדת צעד אחר צעד כאילו היא מבקשת שמישהי מהנצחיות יעצרו אותה מלהתעמת עם אמה. היא רצתה לדעת שזה שינה להן שהיא קיימת. אף אחת מהן לא הופיעה. לא שהיא ציפתה למשהו אחר מיולינדה אבל אנאהידה... טוב ונאה, היא עדיין חלמה להיות היורשת של אנטיגואה.

בעודה הולכת לאיטה, היא יכלה לראות את דמותו של קרוגונד מבעבעת מבעד לעץ, צופה בה מבעד לעיניו הלבנות, מבט מלא תוכחה. הוא נעלם ברגע שהזיזה את צווארה והתחלף בקאראזור חצי הענק שחייך לעברה חיוך שגרם לבטנה של בירובידה להתהפך בתוך תוכה. פירא הופיע אחריו, מחייך את חיוכו הרחב לעברה, מלא התנצלות. שיערו מעולם לא הזכיר לה יותר את החול הנופל במורד הזמן. אחריו הופיע קורומירד, ששיערו הלבן היה מסודר בנזר, ועט הכשפים שלו מונח על אוזנו. הוא לטש לעברה מבט כה נוקב עד שבירובידה קישתה את ידיה. היא הביטה לעבר סילאדיה המתקדמת בנינוחות והבינה שהמראה לעיניה. היא רק שאלה אם זו מתנתו של מלך היער או סימן לטירוף עמוק יותר ממה שחוותה עכשיו. עתה לבה החסיר פעימה כשהיא ראתה את טיגורא מוציא את הזהב בו שילם על ההתערבות של הסרטן והדרקון. הוא נעלם ונמוג לתוך דיראסיה שהביטה לתוכה, רואה אותה כפי שהיא ולקראת היציאה מהאולם הארוך והצר עמדה אליאניה במלוא כיעורה, זועפת לעברה.

כולם היו מתים עכשיו.

הבריכה, שנקוותה לרגלי שורשי גזעיו של העץ, נצנצה לאור חצי הירח של סוף החורף. גזעיו של העץ מעולם לא היו ירוקים יותר, לוהטים יותר וזקופים יותר ממה שהיו עכשיו. בירובידה הרגישה שמלך היער צופה בה בעניין רב. היא ראתה בבריכה השתקפות מוכרת: טולסובייר, סרטן הרכיבה של קרוגונד, שדהה מן הקיום ביחד עם אדונו.

"האם זה באמת הזמן לרגשנות, ילדה?" שאל קול מוכר ומלא בגאווה שהיא הכירה היטב. איזו בת לא תזהה את קולה של אמא כאילו לא חלפו ימים רבים מאז שהן נפגשו לאחרונה? האמת היא שהיא איבדה את הספירה. לימים אבדה המשמעות כשהיא ציפתה לחיות לנצח. הכל תלוי בתוצאות העימות עם אמה.

"האם באמת את מוכנה לדבר על רגשות?" שאלה בירובידה שהבחינה בזרה חיוורת עם עיניים אדומות עומדת מאחורי אמה. עמידתה הייתה גאה ונוקשה באופן שהבהיר לשתי פנים שהיא לא הייתה משרתת. היא לטשה מבט לעבר סילאדיה כתוהה מתי היא תתערב בסכסוך. היא לא תעשה את זה עד שבירובידה תאמר לה לעשות את זה.

"מה את מבינה ברגשות?" שאלה אמה. השאלה הזו באמת התקילה את בירובידה. היא לא ציפתה לאמה לרדת לעומק כזה בשאלותיה. היא נשכה את לחייה ואמרה: "את חושבת שהיות והטומאה מפריעה לי להיקשר לאחרים, אין לי את היכולת להרגיש רגשות כמו כולם, אמא?"

"כמעט החרבת את מקום המפלט שהחבר שלך מצא בו בית." הזכירה אמה את עברה בקור.

היא התכוונה להתמודד עם העניין ההוא רגשית מאוחר יותר אחרי שכל הסיפור הזה יסתיים, לא עכשיו כשהיא על סף הגשמת תוכניותיה. היא החליטה לומר: "איזו אמא מדברת עם מתנקש על חוזה כשבתה נמצאת בבית?"

אמה קפאה לרגע במקום, מנסה להיזכר אם היא באמת הייתה בבית כשלינטורל הגיע הביתה.

"עשיתי את זה מתוך רצון לגדולה. לא בכל יום את מזמינה חוזה על בן לבית סלגלדור, ילדה." אמרה אמה בנוקשות "הייתי מרוכזת בעצמי ולא היה לי אכפת אם את בבית או לא."

בירובידה הרגישה שאמה התאמנה לקראת העימות הזה. היא לא הבינה כיצד זה בדיוק נעשה, רק שהיא התאמנה אליו. אמה בחיים לא הייתה מצליחה להודות באמת הכואבת הזו בפניה. ייתכן שלהיות בעלת אופל עזר לה בכמה מובנים שבירובידה קטנה מלהבין אותם ברגע זה.

"הייתי צריכה להיות איתך אחרי שאחותך התאבדה. היית כל כך אבודה אחרי שאחותך מתה. גם אני איבדתי אותה. הייתי צריכה שסילווארן יאסוף את השברים וידביק אותם באהבתו." הרימה אמה מתקפה ישירות לתוך לבה.

בירובידה ידעה שברבודה רצתה למות במקומה. היא נאלצה להודות שאמה צדקה הפעם: היא לא הבינה את הרגשות שהרגישה ילדה קטנה כשאחותה הגדולה קפצה מתוך חלון. בירובידה לא הייתה ברבודה.

"כפי שאת שלוש נשמות בגוף אחד, בת אדם, אלפית והובגובלינית, גם אני שלוש נשמות. אני לא ברבודה. אני בירובידה. אין לי דרך להבין מה הרגישה ברבודה משום שאני לא... ברבודה." אמרה בירובידה תוך שהיא מוצאת את עצמה חוצבת עם לשונה בכל חלק מהמילה.

היא הייתה ברבודה. היא משקרת לעצמה ברגע זה. למה היא השאירה את מוקוס בחיים? עתה אם תוכניותיה יצליחו, לברבודה לא יהיו חיים לשוב. היא ידעה למה היא רצתה לחיות. היא רצתה להיות חסרת פחד. היא רצתה להיות נערצת. היא ידעה שהרגש בא מאנטיגואה. היא הייתה פחות מתה ממה שהיא ואנאהאידה חשבו. לא ייתכן אחרת אם יציריה היו בחיים. אנטיגואה הייתה אנוכית מכדי לתת ליציריה להישאר בחיים אחריה. עם זאת, ככלות הכל, בירובידה היא שהובילה את הריקוד, לא אנטיגואה.

"האם לא היית רוצה הישגים משל עצמך? מה עם הילדה שחלמה לנהל חנות משל עצמה? מי שכנע את באיל שאת מסוגלת לעבוד כזבנית בחנות? אחי חשב שאת לא תצליחי להישאר, תיסחפי עם הגירוי הראשון שתיתקלי בו מעבר לחנות." הזכירה לה אמה את חלומותיה, חלומותיה של ברבודה.

"האם באיל סיפר לך שהציע את ידי למוקוס וואראנדר? הוא עדיין חושב שלא אצליח בכך." סיננה בירובידה, מצליחה להשיב לעצמה מעט משליטתה העצמית. אמה הסתכלה לתוך עיניה ואמרה: "טוב ונאה, כשאבינו היה בחיים, הדבר היחיד שעניין אותו היה תואר אצולה משלו. לא ארד, לא כסף, לא זהב, רק תואר אצולה משלו. הוא אמר שהוא חולם על הדורות שיבואו. הנסיכויות מעריכות יותר ייחוס מכל דבר אחר. למה יש לנו חמש מעמדות אצולה, ילדה?"

"אם התוכניות של יעבדו, אני אהיה מעבר להם. אני אגשים את חלומותיו של סבא, אמא." ענתה בירובידה כשהבינה כמה הסיפור שסיפרה לעצמה מתחיל לא לשכנע אותה בטירוף. לא רק החלומות של סבא, אלה היו החלומות של אינגאר. היא תהיה היא כשהכישוף יצליח. ברבודה אולי ייחלה למות. בירובידה לא ייחלה לחדול מלהיות כשהיא חשבה על זה. לא... באף פעם שהיא חשבה על זה. ברבודה הייתה משתפת פעולה עם התוכנית הזאת, לא היא. הן שונות מדי כרגע.

לא רק ברבודה לא תהיה, גם בירובידה לא תהיה. רק אינגאר תהיה. למה היא בכלל זוממת?

העולם איבד מצורתו הנראית לעין כשבירובידה הודתה באמת. היא עמדה שוב בחדר הנסתר, המקום שעמד בלב מהותה. היא הביטה באנטיגואה השוכבת על התקרה, קפואה במקומה, עיניה נעוצות בה. ברבודה קמה מפינתה ואמרה, לא בלי שמץ של צער, "שבת."

"אני לא יכולה להמשיך." אמרה בירובידה "אם אצליח, אחרים ישגשגו על הצלחותיי, ברבודה."

ברבודה ניגבה את הדמעות מעל פניה הנוקשות ואמרה: "לא אכזבת אותי לרגע, בירובידה. לפחות נתת לי את מה שתמיד רציתי. עתה אצטרך לשוב להלך בין החיים ולהיות עצובה."

"עצב לא חייב להיות חולשה." אמרה האלפית "הוא יכול להיות מה שמחבר אותך לאחרים."

עיניה של אנטיגואה נעו כשמילותיה מילאו את החדר והיא אומרת: "אל תשגי את שגיאותיי."

היא אכן הייתה רחוקה מלהיות מתה לגמרי. ברבודה גנחה ואמרה: "ברכו אותי בהצלחה, השתקפויותיי."

ואז ברבודה התעוררה.
 
חזרה
Top