בעבודה, אנשים רוצים שההפסקה שלהם תיהיה כמה שיותר ארוכה. בביגור, המתנדבים רוצים שהמשמרת שלהם תהיה ארוכה ככל האפשר.
כמו בכל שנה, העמותה למשחקי תפקידים בישראל מארגנת את כנס ביגור בחג הפסח. זהו כנס למשחקי תפקידים, אחד מיני תחומים גיקיים כגון אנימה, משחקי מחשב, מדע בדיוני ופנטזיה. משחקי תפקידים הם משחקים שהמאפיין המרכזי בהם הוא גילומה של דמות. השחקנים מצטרפים למשחק של דמיון מודרך, סביב שולחן או באמצעות תפאורה ומגלמים דמויות.
מה שמעניין בכנס, מעבר לתחביב עצמו עצמו, זה כמה האנשים האלה מוכנים לתרום - הכנסים האלה מתבססים על התנדבות ולא על עובדים בתשלום.
אף אחד לא יוצא עם תלוש משכורת - אומנם אנחנו המתנדבים מקבלים 'אירועי חינם' על-פי כמות המשמרות, אבל איכשהו אנחנו נותנים יותר שעות מהמשמרות שקיבלנו באופן רשמי...
ביגור זה אחד ממספר כנסים 'גיקיים' שבהם יש את התופעה הזאת. זה הכנס השמיני שהתנדבתי בו, והחוויה של ההתנדבות כבר הפכה לחלק בלתי נפרד מהכנס. הרבה יגידו לכם שלהיות בכנס בלי לקחת חלק בתפקוד שלו – סגל, מתנדב, מגיש תוכן – זה לא להיות בכנס. בין אם אלה כנסי משחקי תפקידים, כמו דרקוניקון וביגור, כנסי אנימה של אמא"י או כנסי מדע בדיוני/פנטזיה כמו מיתופיה ועולמות.
בכל כנס כזה תוכלו למצוא צוות שמורכב משילוב של סגל ומתנדבים שמתרוצץ, מזיע ורק מחפש כיצד לתרום. בחג סוכות כל הקהילות האלה מתאחדות יחד כדי להרים את פסטיבל אייקון, שאותו אנחנו מחזיקים 3 ימים.
גלעד גרינברג שנמצא בצוות משחקים מתאר את החוויה כ"מתיש, מייגע, ארוך, שווה כל רגע". לאורך כל הכנס ראיתי אותו מתרוצץ ממקום למקום. יצא לנו לדבר רק כשהייתי במשמרת והוא בדק את מצב המתנדבים. הוא לא שיחק בשום משחק, ובכל זאת בא לעבוד. הוא מספר לי כמה זה מעייף להתרוצץ בלי הפסקה ולעשות דברים, ושמעצבן אותו שמבקשים ממנו לשתות - דווקא הדאגה כלפיו מפריעה לו.
זה כי, כפי שהוא מדווח, 'חשוב לי התחום, חשוב לי שיהיה לשותפים לתחום מקום שהם יודעים בוודאות שהם יכולים להגיע אליו, גם אם רק פעם-פעמיים בשנה'. יש פה תחושת קהילתיות מדהימה על אף שמדובר בכנסים שמתרחשים פעמים בודדות לאורך השנה. מלבד ביגור בפסח, כנסים אחרים בתחום משחקי התפקידים כוללים את דרקוניקון שמתרחש בקיץ (גם במרכז) ואת כרמיקון שמתרחש בחנוכה ומיועד לצפון. מדובר בקהילה שמתפרסת על כל הארץ עם מעט מאוד הזדמנויות להיפגש מחוץ לכנסים עצמם. פגשתי אנשים בכנס מכל רחבי הארץ, מכרמיאל עד אילת ועד ערים כל-כך קטנות שלא ברור לי איך הם מצאו תחבורה ציבורית.
נמרוד, שמתנדב גם בכנסים גיקיים אחרים אומר שאין פה רווח כספי אלא משהו יותר בסיסי, יותר טהור. 'ההוויה כולה מושתתת על אהבת התחביב'. יותר מכך. נמרוד מתאר תנאים שבעבודה יראו לנו מוגזמים ויגרמנו לנו לזעום עם ספרים של קארל מרקס ברחובות תל-אביב. "שיחקתי פחות מהמומלץ, ישנתי פחות מהמומלץ, אכלתי הרבה פחות מהמומלץ' אבל 'יש איזה טוהר כזה, שמתבטא במין כנות כזאת בעיניים'.
"פגשתי המון חברים ואני רוצה לעשות את זה שוב".
החוויה של נמרוד זהה בין המתנדבים. כאשר אחראית המתנדבים לקחה אותנו לשיחה בסוף, היא התרגשה מאוד מלהגיד לנו תודה וסיפרה כמה כיף היה לה לעבוד איתנו. כל פעם שהיא הייתה צריכה מתנדב אחד הגיעו שלושה. איפשרנו לה להיות רגועה ולבלות מעט בכנס. עם כמה שהאחראים מנסים לסדר משמרות, בפועל זה לא יוצא. תמיד יש מתנדב זמין.
רשמו אנשים להקמה, והקמה זה קשה. מדובר בלסחוב המון שולחנות, מגדלי כיסאות פי שניים מהגובה שלך, לתלות שלטים עם חוט דיג וחלק מזה לסחוב גם במעלי מדרגות. כל זה היינו אמורים לעשות עד 3 בלילה. האם הייתם מוכנים לבוא סתם ככה לחנות שבה אתם עובדים כדי לעשות סדר? אני לא, אבל להקמה באתי. ולא הייתי היחיד, מבין הלא רשומים. פעמים רבות מצאנו את עצמנו מחכים לעבודה או מסרבים לנוח. כך, לדוגמה, בכנס עבדתי בשמירת חפצים ותמיד היו סביבי עוד מתנדבים שחיפשו מה לעשות. וכשחבר סגל ביקש ממתנדב לעזור לו להכין תפאורה למשחק, חמישה הציעו את עצמם לעבודה. בלשון אחר, קרה שחבר סגל ניסה לנוח, וקיבל קבוצת מתנדבים שמחפשים איזה שולחן לסחוב.
זה נחמד שחבורה של צעירים נהנים להרים שולחנות והכל, אבל זה לא מסביר למה אנשים עושים את כל זה רק כדי להעמיד פנים סביב שולחן שהם קוסמים. טאי, חבר סגל שגם הנחה 6 משחקים מתאר בפוסט בפייסבוק ש"היה ביגור, ואני מאושר כמו שלא הייתי מאז ביגור שעבר". משם הוא מתאר דברים שלאדם מבחוץ נראים כמו ג'יבריש – אני מניח שגלגול הצלה לא אומר הרבה לאדם הנורמלי. אבל בסוף הוא נותן רשימה של אנשים שהוא פגש למעט זמן, אבל כל אחד מהם עשה לו את הכנס וכל אחד מהם בא ממקום אחר. זאת הפגנת אהבה שמתרחשת לאורך כל הכנס. סופי אומרת את זה בפשטות: "פגשתי המון חברים ואני רוצה לעשות את זה שוב".
דיברתי עם נערים בעיקר בגילאי התיכון שלא יכלו להגיע בגלל 'לימודים'. כמה חבל, שכן בכנס ביגור יש חוויה לימודית, משמעותית וחברתית.. שום גזירת פונקציה לא תיצור חוויה יותר מלמדת מלסחוב שולחנות עד 3 בלילה, לנסות להיכנס לראש של דמות, לפגוש חברים ולהפגין אהבה כלפיהם כל הזמן ולתרום לכנס גם אם אתה לא מצליח לחוות את העיקר. אולי בעצם אין 'עיקר' כאן. משחקי תפקידים זה נחמד, אבל נחזור לנמרוד – "יש פה עשייה מתוך אהבה טהורה שאני והחברה יכולים ללמוד ממנה המון על קהילתיות ותשוקה".
כמו בכל שנה, העמותה למשחקי תפקידים בישראל מארגנת את כנס ביגור בחג הפסח. זהו כנס למשחקי תפקידים, אחד מיני תחומים גיקיים כגון אנימה, משחקי מחשב, מדע בדיוני ופנטזיה. משחקי תפקידים הם משחקים שהמאפיין המרכזי בהם הוא גילומה של דמות. השחקנים מצטרפים למשחק של דמיון מודרך, סביב שולחן או באמצעות תפאורה ומגלמים דמויות.
מה שמעניין בכנס, מעבר לתחביב עצמו עצמו, זה כמה האנשים האלה מוכנים לתרום - הכנסים האלה מתבססים על התנדבות ולא על עובדים בתשלום.
אף אחד לא יוצא עם תלוש משכורת - אומנם אנחנו המתנדבים מקבלים 'אירועי חינם' על-פי כמות המשמרות, אבל איכשהו אנחנו נותנים יותר שעות מהמשמרות שקיבלנו באופן רשמי...
ביגור זה אחד ממספר כנסים 'גיקיים' שבהם יש את התופעה הזאת. זה הכנס השמיני שהתנדבתי בו, והחוויה של ההתנדבות כבר הפכה לחלק בלתי נפרד מהכנס. הרבה יגידו לכם שלהיות בכנס בלי לקחת חלק בתפקוד שלו – סגל, מתנדב, מגיש תוכן – זה לא להיות בכנס. בין אם אלה כנסי משחקי תפקידים, כמו דרקוניקון וביגור, כנסי אנימה של אמא"י או כנסי מדע בדיוני/פנטזיה כמו מיתופיה ועולמות.
בכל כנס כזה תוכלו למצוא צוות שמורכב משילוב של סגל ומתנדבים שמתרוצץ, מזיע ורק מחפש כיצד לתרום. בחג סוכות כל הקהילות האלה מתאחדות יחד כדי להרים את פסטיבל אייקון, שאותו אנחנו מחזיקים 3 ימים.
גלעד גרינברג שנמצא בצוות משחקים מתאר את החוויה כ"מתיש, מייגע, ארוך, שווה כל רגע". לאורך כל הכנס ראיתי אותו מתרוצץ ממקום למקום. יצא לנו לדבר רק כשהייתי במשמרת והוא בדק את מצב המתנדבים. הוא לא שיחק בשום משחק, ובכל זאת בא לעבוד. הוא מספר לי כמה זה מעייף להתרוצץ בלי הפסקה ולעשות דברים, ושמעצבן אותו שמבקשים ממנו לשתות - דווקא הדאגה כלפיו מפריעה לו.
זה כי, כפי שהוא מדווח, 'חשוב לי התחום, חשוב לי שיהיה לשותפים לתחום מקום שהם יודעים בוודאות שהם יכולים להגיע אליו, גם אם רק פעם-פעמיים בשנה'. יש פה תחושת קהילתיות מדהימה על אף שמדובר בכנסים שמתרחשים פעמים בודדות לאורך השנה. מלבד ביגור בפסח, כנסים אחרים בתחום משחקי התפקידים כוללים את דרקוניקון שמתרחש בקיץ (גם במרכז) ואת כרמיקון שמתרחש בחנוכה ומיועד לצפון. מדובר בקהילה שמתפרסת על כל הארץ עם מעט מאוד הזדמנויות להיפגש מחוץ לכנסים עצמם. פגשתי אנשים בכנס מכל רחבי הארץ, מכרמיאל עד אילת ועד ערים כל-כך קטנות שלא ברור לי איך הם מצאו תחבורה ציבורית.
נמרוד, שמתנדב גם בכנסים גיקיים אחרים אומר שאין פה רווח כספי אלא משהו יותר בסיסי, יותר טהור. 'ההוויה כולה מושתתת על אהבת התחביב'. יותר מכך. נמרוד מתאר תנאים שבעבודה יראו לנו מוגזמים ויגרמנו לנו לזעום עם ספרים של קארל מרקס ברחובות תל-אביב. "שיחקתי פחות מהמומלץ, ישנתי פחות מהמומלץ, אכלתי הרבה פחות מהמומלץ' אבל 'יש איזה טוהר כזה, שמתבטא במין כנות כזאת בעיניים'.
"פגשתי המון חברים ואני רוצה לעשות את זה שוב".
החוויה של נמרוד זהה בין המתנדבים. כאשר אחראית המתנדבים לקחה אותנו לשיחה בסוף, היא התרגשה מאוד מלהגיד לנו תודה וסיפרה כמה כיף היה לה לעבוד איתנו. כל פעם שהיא הייתה צריכה מתנדב אחד הגיעו שלושה. איפשרנו לה להיות רגועה ולבלות מעט בכנס. עם כמה שהאחראים מנסים לסדר משמרות, בפועל זה לא יוצא. תמיד יש מתנדב זמין.
רשמו אנשים להקמה, והקמה זה קשה. מדובר בלסחוב המון שולחנות, מגדלי כיסאות פי שניים מהגובה שלך, לתלות שלטים עם חוט דיג וחלק מזה לסחוב גם במעלי מדרגות. כל זה היינו אמורים לעשות עד 3 בלילה. האם הייתם מוכנים לבוא סתם ככה לחנות שבה אתם עובדים כדי לעשות סדר? אני לא, אבל להקמה באתי. ולא הייתי היחיד, מבין הלא רשומים. פעמים רבות מצאנו את עצמנו מחכים לעבודה או מסרבים לנוח. כך, לדוגמה, בכנס עבדתי בשמירת חפצים ותמיד היו סביבי עוד מתנדבים שחיפשו מה לעשות. וכשחבר סגל ביקש ממתנדב לעזור לו להכין תפאורה למשחק, חמישה הציעו את עצמם לעבודה. בלשון אחר, קרה שחבר סגל ניסה לנוח, וקיבל קבוצת מתנדבים שמחפשים איזה שולחן לסחוב.
זה נחמד שחבורה של צעירים נהנים להרים שולחנות והכל, אבל זה לא מסביר למה אנשים עושים את כל זה רק כדי להעמיד פנים סביב שולחן שהם קוסמים. טאי, חבר סגל שגם הנחה 6 משחקים מתאר בפוסט בפייסבוק ש"היה ביגור, ואני מאושר כמו שלא הייתי מאז ביגור שעבר". משם הוא מתאר דברים שלאדם מבחוץ נראים כמו ג'יבריש – אני מניח שגלגול הצלה לא אומר הרבה לאדם הנורמלי. אבל בסוף הוא נותן רשימה של אנשים שהוא פגש למעט זמן, אבל כל אחד מהם עשה לו את הכנס וכל אחד מהם בא ממקום אחר. זאת הפגנת אהבה שמתרחשת לאורך כל הכנס. סופי אומרת את זה בפשטות: "פגשתי המון חברים ואני רוצה לעשות את זה שוב".
דיברתי עם נערים בעיקר בגילאי התיכון שלא יכלו להגיע בגלל 'לימודים'. כמה חבל, שכן בכנס ביגור יש חוויה לימודית, משמעותית וחברתית.. שום גזירת פונקציה לא תיצור חוויה יותר מלמדת מלסחוב שולחנות עד 3 בלילה, לנסות להיכנס לראש של דמות, לפגוש חברים ולהפגין אהבה כלפיהם כל הזמן ולתרום לכנס גם אם אתה לא מצליח לחוות את העיקר. אולי בעצם אין 'עיקר' כאן. משחקי תפקידים זה נחמד, אבל נחזור לנמרוד – "יש פה עשייה מתוך אהבה טהורה שאני והחברה יכולים ללמוד ממנה המון על קהילתיות ותשוקה".
