כוחם של אלפים
ספר ראשון - קסם אצור
פרק ראשון - הסתגלות
"תתמסר לזעם שלך, ילד חלש" הפרצוף המחייך ספק לוחש ספק צועק, בעוד הרעמים והברקים סוערים סביבך, "אם רק לא היית כזה מפסידן גמור כבר היית מלך הסאוונה ממזמן" אתה יודע שזה סיוט, אבל אתה מסתכל מסביבך ולא מוצא שום מקום לברוח אליו, אתה רק רוצה שזה יגמר, והקול של הפרצוף הופך כמעט לצחוק חולני, "מי צריך משפחה או ידע כשיש לך כוח, כוח אדיר, רק תתמסר אלי לחלוטין ואני אהפוך אותך ל-"
אתה מתעורר בבהלה, קולות הרעמים מתחלפים בקולו השקט של גשם המטפטף על גג הקארוון שנרדמת בו. אתה מרגיש את סוסי הפוני אשר סוחבים את העגלה נעצרים בפתאומיות.
"הגענו!" קורא קולו של דוד אובאבא, אחד מהדודים והדודות הרבים שלך, שהחליט בהתרגשות לפני כמה ימים שהוא יקח אותך אישית למאגאמביה. אתה יוצא מהקראוון, ואתם מתחילים להוריד את התיקים שלך.
לאחר מה שמרגיש כמו נצח, בו הדוד מספר לך כמה הוא גאה בך, וכמה הוא תמיד ידע שתצליח ותגיע לגדולות למרות כל הקשיים, ולאחר משהו כמו שלוש מאות חיבוקים ונשיקות, הוא סוף סוף נפרד ממך לשלום, ומכוון את סוסי הפוני שלו חזרה הביתה. אתה צופה בו עוזב, ויודע שאין דרך חזור כעת – אתה תאלץ להשלים את לימודיך בידיעה שמקור הקסם שלך אינו מסתמך על יכולותיך הטבעיות בלבד.
אתה אוסף את התיקים שלך ונכנס בשער הכניסה. במהרה, עוד שלושה תלמידים צעירים מגיעים גם הם אל שער הכניסה. מה חייך החדשים יביאו איתם?
אומרים שהזמן עובר לאט כשמתרגשים. אולי בגלל זה הנסיעה הזאת הרגישה לך כמו נצח.
כבר כמה ימים שאת רוכבת בעגלה אל עבר המאגמביה, עם איזה בריון שאבא שלך שלח. כמובן שהבחור הוא לא מהסוג הפטפטן, לכן נאלצת להיות כל הנסיעה עם מחשבותיך. הרגשות המעורבים שהטרידו אותך מאז הודיע אביך שאת הולכת להתחיל ללמוד אכלו אותך מבפנים – האם זאת האפשרות שלך לחיות חיים רגילים סוף סוף, מבלי שהוא ינהל כל דקה מיומך, האם זאת ההזדמנות להנות משנות הצעירות שלך ולהכיר חברים חדשים, או אפילו מעבר לכך? ומצד שני, האם את באמת יכולה להנות מהחופש בידיעה שהוא תמיד מביט, תמיד מצפה, תמיד מתאכזב? הגשם הנוטף על גג הקראוון, חד גווני ותמידי, לא מצליח להרגיע את מוחך הקודח. את תמיד אוהבת להעמיד פני נונ-שאלאנט, אבל ברגע זה את יודעת שגם לך לפעמים קשה להסביר את הסערה המתחוללת בפנים. מי את, קאי, ומה את רוצה מחייך?
רצף המחשבות שלך נקטע בעוד הסוסים נעצרים בפתאומיות. "אנחנו כאן, גבירתי." אומר לך הבריון. למרות שהקול שלו קר ופניו רציניות, את מזהה את הבהלה התהומית שבדבריו. הוא יודע שהוא חייב לבחור כל מילה בקפידה, כל החלטה בכובד ראש. כל טעות קטנה שלא יעשה, והוא עלול שלא לחזור בחיים מהטיול הקטן הזה. אלו הם החיים כשאתה עובד עבור העבריין החזק ביותר בצד הזה של גולאריון.
הבחור עוזר לך לאסוף את תיקיך ולהתארגן. "זה הכל, אם כן, גבירתי." הוא אומר. "לפני שאעזוב אותך, אביך ביקש שאומר לך משהו." הוא מרשה לעצמו להסס לרגע. "הוא ביקש שאזכיר לך שהוא מצפה לגדולות ממך. הוא יודע שלא תאכזבי אותו." הבריון קופא לרגע, ואז אומר, "לימודים מוצלחים, גבירתי." את מביטה בבריון לוקח את הסוסים ומסתובב, חוזר חזרה הביתה. את מבינה שכעת, אין דרך חזרה.
את לוקחת את תיקיך וצועדת אל תוך הקמפוס. במהרה, עוד שלושה תלמידים מצטרפים אליך בשער הכניסה. מה חייך החדשים במאגמביה יביאו איתם?
רוחות נושבות, דשא וטל טרי תחת רגליך, ריחות של פריחה ועלים נידפים באוויר. זכרונות מהבית שלא עזבת מעולם עד לפני כמה ימים מחליטים לתפוס את שנתך דווקא כעת. אתה לא יכול שלא לתהות אם תרגיש כמיהה אל ביתך, או שמא תתרגל במהירות אל האקדמיה ולא תרצה לחזור. זיכרון אחד, עם זאת, חזק אצלך יותר מכל האחרים. עץ הערבה הקדוש, עם השד הנורא הישן בחיקו. אותה אבן אכזרית, הסיבה שהשבט שלח אותך ללמוד. אתה מלא בנחישות למלא את המטלה שקיבלת, אך האם אתה ראוי? מה אם תיכשל בלימודיך – האם הכהן הגדול ימות, ואיתו ימות כל השבט? ובכלל, האם סלע מסכן שכזה יכול להגדיר לך את חייך? האם זוהי מטרתך היחידה, או שיש משהו אחר שתרצה להשיג בחיים? ומה יגידו אנשי השבט אם זה המקרה?
רצף המחשבות הנתווה כמו רשת בחלומותיך נקטע לפתע בעוד עכבישי הענק הסוחבים את העגלה שלך נעצרים. אתה מתעורר, ומגלה שגשם קל התחיל לטפטף עליך. "הגענו!" אתה שומע את שלושת הוריך צוהלים כמעט בבת אחת.
אתה יורד מהעגלה, והוריך עוזרים לך לאסוף את תיקיך המעטים. לאחר כמה דקות המרגישות מעט כמו נצח, בהן הוריך מסבירים כמה הם אוהבים וגאים בך, ומוודאים שאתה מרגיש בטוח, ושיש לך מספיק בגדים חמים וחטיפים, ואחד מהם מנסה לשכנע את השניים האחרים לוותר על כל העניין ולקחת אותך חזרה, הם לבסוף נפרדים ממך לשלום בדמעות שמחה, לוקחים את עכבישי הענק וחוזרים חזרה, הביתה אל השבט.
אתה לוקח את תיקיך וצועד אל תוך הקמפוס. במהרה, עוד שלושה תלמידים מצטרפים אליך בשער הכניסה. מה חייך החדשים במאגמביה יביאו איתם?
גשם רך שנוטף בקלות על ראשך. צמרות עצים ירוקות רוקדות ברוח. ריחות של אדמה רטובה באוויר. דברים כל כך חדשים וזרים לך, שיצא לך לחוות כל כך מעט בביתך התת קרקעי, וכאילו התרסקו עליך בבת אחת בשבועות האחרונים. את יושבת בעגלה של עגלון זקן ביחד עם פרופסור טריאק, אשר מתגלגלת לאיטה ברחובות נאנטאמבו הריקים מאדם בשל הגשמים. בהתבוננותך בבנייני העיר הגדולים, את לא יכולה להתכחש לסערת הרגשות המתחוללת בליבך. האם עשית את ההחלטה הנכונה בכך שעזבת את ביתך לטובת הלימודים? האם היה זה נכון ללכת בעקבות דרכה של סבתך, אותה שיסק שנשפטה בחומרה על ידי כלל הקהילה? האם שיסק בכלל נועדו לצאת מהמחילות וההרים, להתערבב בין אנשים אחרים? או שאולי אכן עליך ללכת בעקבות הלב שלך, ללמוד ולהשכיל, ולהכיר גם תרבויות אחרות? אך האם בכלל תצליחי להסתדר בחברה כה שונה מזאת שאת מכירה?
רצף מחשבותיך נקטע לפתע כשהסוסים נעצרים. "הגענו!" קורא העגלון הזקן. טריאק עוזר לך לצאת מהעגלה ולאסוף את תיקיך המעטים. לאחר שהוא מוודא שהכל במקום, הוא אומר בטון היבש אך המכובד שלו, "יקירתי, הלימודים שלך ככלל והשבועות הקרובים בפרט לא הולכים להיות קלים. בתור תלמידה במאגאמביה, ובתור שיסק במיוחד, את הולכת לצבור חוויות רבות וידע גדול, אך את תאלצי לעבוד קשה עבורו. אם אי פעם תרגישי שאת זקוקה למשהו, כל דבר, תמצאי אותי במשרד שלי – אשתדל לדאוג לך." הוא מביט באוויר, ועל פניו מבט אמיתי של חשש. "יש לי עוד כמה סידורים בעיר, לכן אני משאיר אותך כאן – המורה האחראי עליך תכף ימצא אותך, בוודאי. וסיקיניק..." נראה שהוא רוצה לומר משהו, אך מהסס. "אני בטוח שסבתא שלך תהיה גאה בך כשתחזרי. בהצלחה בלימודים."
העגלון מסובב את סוסיו, משאיר אותך לבדך בגשם. את מביטה בהם עוזבים לרגע, ואז לוקחת את תיקיך ונכנסת אל הקמפוס. במהרה, עוד שלושה תלמידים מצטרפים אליך בשער הכניסה. מה חייך החדשים במאגמביה יביאו איתם?
-----------------------------------------------------------------------
האיש-הזקן ג'אטאמבה היה האדם החזק ביותר בעולם. בכל מקום אליו הלך, הוא הפיץ תקווה ואור לכל האנשים סביבו. כל היצורים הטובים בעולם נתנו כבוד לג'אטאמבה, ובאו אליו לספר לו סודות. כל היצורים האכזריים הכריזו עליו מלחמה, אבל ג'אטאמבה גנז את הקסם שלהם וגירש אותם. בדרך זו, ג'אטאמבה הפך עולם של אפר אל הארץ היפייפיה שאנו מכירים היום. הוא מילא את הארץ בדגים וחיות, שתל דגנים ועצי דקל, ומילא את האדמה בחול אדום ובטטות. היצורים האכזריים יללו בעודם צופים בממלכות האפר והפחד שלהם משתנים לארצות מדהימות ועשירות ביופיין, אך הם כולם פחדו יותר מדי מג'אטאמבה מכדי לעשות משהו בנידון.
יום אחד, רוח מרשעת של מזל רע ריחפה לה בין העשבים. היא הייתה צעירה מדי מכדי לדעת את גבולותיה, וחשבה לעצמה, "אני אנקום את נקמת כל היצורים הרעים בג'אטאמבה ואצחק על האומללות שלו!". הרוח ריחפה אל הכפר הקרוב ושאלה היכן נמצא ג'אטאמבה, אך איש לא ידע לענות לה. היא שאלה אם כך, היכן נמצאים אוצרותיו של ג'אטאמבה, אך איש לא ידע על אף אוצר שהוא החזיק. היא שאלה הין היו נשותיו ובעליו של ג'אטאמבה, אך האנשים לא הכירו אף אחד עימו הוא התחתן. היא שאלה היכן היו נשקיו של ג'אטאמבה, אך כלי הנשק החזק ביותר של המג הזקן תמיד היה הידע שהוא שמר בראשו.
מתוסכלת, הרוח הקטנה התעצבנה, "איזה מין אדם גדול הוא אותו ג'אטאמבה, אם אין לו אוצרות, לא נשים, לא בעלים, לא כלי נשק, ולא ילדים?"
אך לג'אטאמבה היו הרבה ילדים, האנשים ענו לה, והראו לרוח הקטנה את העיר האדיר נאנטאמבו שם אלפי על גבי אלפי תלמידים למדו, עבדו, ועזרו אחד לשני, הכל לפי דבריו של ג'אטאמבה. הרוח הקטנה החליטה שאם היא לא יכולה לנקום בג'אטאמבה, היא תנקום בילדיו במקום. הרוח הקשיבה עד אשר היא שמעה קול שסיפר לה איך להכנס פנימה. בעוקבה אחרי הקול, היא זחלה אל תוך העיר דרך חריצים קטנים בקירות הבניינים, כה קטנים עד שאפילו נמלה הייתה נאלצת להתכופף כדי להכנס דרכם. אך תלמידיו של ג'אטאמבה תפסו את הרוח והשליכו אותה החוצה כמו נחש-דשא בלתי מזיק. הרוח הייתה כעוסה במיוחד על הדרך בה התנהגו אליה אך לא יכלה לעשות דבר לבדה, ולכן חיפשה אחרות כמוה בכדי להתגנב חזרה אל העיר ביחד, כאשר חגיגות הסיחו את דעתם של תלמידיו של ג'אטאמבה...
יום אחד, רוח מרשעת של מזל רע ריחפה לה בין העשבים. היא הייתה צעירה מדי מכדי לדעת את גבולותיה, וחשבה לעצמה, "אני אנקום את נקמת כל היצורים הרעים בג'אטאמבה ואצחק על האומללות שלו!". הרוח ריחפה אל הכפר הקרוב ושאלה היכן נמצא ג'אטאמבה, אך איש לא ידע לענות לה. היא שאלה אם כך, היכן נמצאים אוצרותיו של ג'אטאמבה, אך איש לא ידע על אף אוצר שהוא החזיק. היא שאלה הין היו נשותיו ובעליו של ג'אטאמבה, אך האנשים לא הכירו אף אחד עימו הוא התחתן. היא שאלה היכן היו נשקיו של ג'אטאמבה, אך כלי הנשק החזק ביותר של המג הזקן תמיד היה הידע שהוא שמר בראשו.
מתוסכלת, הרוח הקטנה התעצבנה, "איזה מין אדם גדול הוא אותו ג'אטאמבה, אם אין לו אוצרות, לא נשים, לא בעלים, לא כלי נשק, ולא ילדים?"
אך לג'אטאמבה היו הרבה ילדים, האנשים ענו לה, והראו לרוח הקטנה את העיר האדיר נאנטאמבו שם אלפי על גבי אלפי תלמידים למדו, עבדו, ועזרו אחד לשני, הכל לפי דבריו של ג'אטאמבה. הרוח הקטנה החליטה שאם היא לא יכולה לנקום בג'אטאמבה, היא תנקום בילדיו במקום. הרוח הקשיבה עד אשר היא שמעה קול שסיפר לה איך להכנס פנימה. בעוקבה אחרי הקול, היא זחלה אל תוך העיר דרך חריצים קטנים בקירות הבניינים, כה קטנים עד שאפילו נמלה הייתה נאלצת להתכופף כדי להכנס דרכם. אך תלמידיו של ג'אטאמבה תפסו את הרוח והשליכו אותה החוצה כמו נחש-דשא בלתי מזיק. הרוח הייתה כעוסה במיוחד על הדרך בה התנהגו אליה אך לא יכלה לעשות דבר לבדה, ולכן חיפשה אחרות כמוה בכדי להתגנב חזרה אל העיר ביחד, כאשר חגיגות הסיחו את דעתם של תלמידיו של ג'אטאמבה...
זוהי לא בדיוק הצורה שציפיתם בה היום הראשון שלכם בלימודים יתחיל.
הגשם החזק של סוף הקיץ מרטיב אתכם לשד עצמותיכם. נראה שהבוקר הביא עימו את אחת הסופות הטרופיות שנראה שנמשכות אל מרחבי המאוונגי כמו עש למנורה. הקמפוס היפייפה של המאגאמביה, עליו שמעתם כל כך הרבה בסיפורים, מוסתר כעת על ידי הגשמים ונראה לא יותר מאפור ועגמומי. אתם עומדים בשער הכניסה, בשקט, סחוטים – אולי אתם מאפשרים לגשם לאמלל אתכם ביום שכזה, ואולי אתם לא מאפשרים לו לעצור את ההתרגשות הפועמת בליבכם.
בסופו של דבר, אתם רואים דמות מתקרבת אליכם – גבר בשנות הארבעים לחייו, קירח, אשר לובש בגדים צבעוניים ואוחז במטה.

הוא מגיע אליכם ומחייך, עיניו משדרות חמימות. הוא מדבר בקול נעים ונינוח – "ברוכים הבאים לביתכם החדש, תלמידים. אני אהיה המורה האחראי עליכם בתקופת ההסתגלות הקרובה שלכם – אתם יכולים לקרוא לי המורה אוט. לרוב אני אוהב להתחיל עם נאום קטן על ההיסטוריה של בית הספר שלנו ועל האחריות שמצפה לכל אחת ואחד מכם-" הוא מביט השמיימה ומגחך, "-אך נראה שהעולם החליט לחסוך לכם את בלבולי השכל שלי היום. בואו אחרי, נמצא מקום קצת יותר יבש לדבר בו."
הוא מוביל את ארבעתכם בין הבניינים הרבים של הקמפוס, אל תוך ביתן קטן אך נעים. בחדר בוער אח, והוא מצויד בפופים צבעוניים, דגלים וענפים התלויים מהתקרה, והרבה ספרים המפוזרים סביבכם. קולות חלושים של ציפורים ושאר בעלי חיים קטנים נשמעים מרחבי החדר. המורה אוט מתיישב לצד שולחן עבודה מעץ, ומחווה בידו אל הפופים – "אתם מוזמנים לשבת. ברוכים הבאים אל המשרד שלי – חשוב לי שתדעו שאני זמין כאן תמיד, לכל בעיה או צורך שתרגישו, אתם מוזמנים לבוא אלי." הוא מחייך. "ובכן, הבה ניגש לעניין – אנחנו נתחיל בראיון קטן שכל תלמיד חדש במאגאמביה צריך לעבור. הראיון יעזור לי להכיר אתכם טוב יותר, וגם יאפשר לכם להכיר אחד את השנייה. נתחיל עם שאלה פשוטה, אך אולי הכי חשובה – ספרו לי מי אתם, ומה הוא הדבר שהכי מעניין אתכם?"
OUT
ברוכים הבאים למשחק!
אשמח שכשאתם עונים על השאלה, תתארו לכולם את הדמות שלכם.
עריכה אחרונה: