• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

ויהי חושך- עץ משחק (מו"ד 5) 4/4 - נסגר


אפשר להגיד הרבה דברים על הערב הזה, אפשר להגיד שהוא קר, אפשר להגיד שהוא גשום, אפשר להגיד שהוא מיוחד, ואפשר להגיד שהוא מסוכן
זה ערב מהסוג שממלאים בו אולמות נשפים, רוקדים ושותים עד אובדן חושים או עד הבוקר, מה שיגיע קודם.
במקום הזה, שמייצרים בו יותר דם מאלכוהל, והראשון יותר משכר מהשני.
במקום הזה שבו הקתדרלות מעניקות מזור ומרפא לכל דורש
במקום הזה, אני חולם
במקום הזה, אני סיוט
במקום הזה, הירח חיוור כדם





זהו לילה גשום וקר, לא שמזג האוויר בעיר הזו בדרך כלל חמים יותר, הסינטדל אומנם לא קפואה, אבל היא גם לא מקום חם במיוחד, זה שהשמש לא עובדת כמו שצריך כבר 2000 שנה לא עוזר לסיפור הזה. אם חושבים על זה לעומק כל העולם קר חוץ מהאימפריוס, קצת מעלה תהיות למה לעזזאל הפרעה בן האלמוות דואג שהברונות שלו תהיה המקום היחידי שחם בו מידי, בעוד שלו זה בטח לא מפריע, וכנראה גם לכוהנים שלו זה לא מי יודע מה מפריע, הרבה עבדים יודו שהם היו מעדפים לעבוד במזג אוויר נורמלי ולא ב35 מעלות בצל.
טוב, לפחות ככה חלקכם חושבים או יודעים, זה לא קריטי כרגע, יש לכם זמן לשכוח קצת מהעולם שבחוץ בשביל משהו שאנשים אחרים היו הורגים בשבילו, זה כמעט מספיק כדי להתעלם מהגשם, נכון היה לכם צורך לעבור נסיעה ארוכה ברכבת מהטבעות החיצניות למקום הזה, ואז לחכות בגשם לכרכרה שתבוא לקחת אתכם, כי מסתבר שאף אחד לא הולך ברגל בתוך הטבעת הפנימית, הרחובות של הטבעת הזו כבר הפכו למסוכנים להולכי רגל, יותר מידי כרכרות חסרות נהג שלא בדיוק שמות לב עם אתה בדרך שלהן או לא, לכן הדבר הבטוח ביותר לעשות הוא לחכות לכרכרה שתיקח אותכם את המרחק הקצר עד בדיחה מתחנת הרכבת לאחוזה בה מתקיים הנשף.
בדרך לכאן בטח יצא לכם לראות את החגיגות בטבעות החיצניות יותר, מס' רב של ברזנטים הורם בשביל למנוע מהגשם להרוס את החגיגות של פשוטי העם, אתם יודעים שאלה פשוטי העם כי מי שהיה חשוב מספיק הצליח להשיג לעצמו הזמנה לנשף מחתרתי כזה או אחר, מסוג הנשפים שעורכים אותם כי לא הזמינו אותך לנשף החשוב, ולכן אתה ממציא שקר שהנשף שלך יהיה מוצלח יותר ונוצר מירוץ חימוש של נשפים, כל מי שלא מצליח לדאוג לעצמו להזמנה לנשף של מישהו, עורך נשף משל עצמו ומזמין את כל האנשים שהוא רוצה להמזין, ואז הם צריכים להחליט האם ללכת לנשף הזה או לנשף ההוא, אם זה נשמע כמו דיון חסר תוכלת, זה בגלל שהוא בדיוק כזה. חלק מהאצילים לקחו חלק במלחמה נגד הזאבים או באירועים אחרים ששיכים לעבר, והם בכנות יגידו שעדיף לעמוד מול כיתת יורים של זאבים מאשר לעצבן חלק מהאצילות בכך שאתה לא תבוא לנשף שהן ערכו, לא סתם אומרים שהזאבים האמתיים של הסינטדל הם האצילים.
בכל אופן, הסינטדל חוגגת, וקצת גשם לא יגרום לאנשים להפסיק לחגוג, פשוטי העם והעובדים מצאו גם הם זמן להינות מההופעות, והברים הולכים להרוויח הון לא קטן הערב, מצד שני גם הכייסים, השודדים, ושאר אנשי העולם התחתון שהולכים לנצל את האירועים האלה בשביל להרוויח עוד פרוטה, אתם עדיין לא בטוחים עם העשן שעולה מהטבעות החיצוניות הוא סמל לחגיגה כלשהי, או ששוב שורפים מפעל. כן כן, המפעלים נשרפים פה אחת לכמה זמן, גם מבלי לגור בסינדטל או לא להיות חלק משנבריה אתם יודעים את זה, הדבר היחידי שיכול לעבור בין הברוניות ללא כל עיקוב זה שמועות, לעזזאל הן עושות את זה יותר מהר מהדרו. בכל זאת, יש התקשויות בלתי פוסקות בטבעות החיצוניות בין אלה שמצאו עצמם מובטלים וחסרי כל לבין העבדים ששלחו אותם לעבוד בזול במפעלים של שנבריה. החגיגות האלה נועדו לגרום לאנשים לשכוח מהצרות ולהרגיע אותם- לפחות זה מה שכל בר דעת חושב. אף אחד לא עורך נשפים וחגיגיות בכל הברונונת שלו רק כדי לציין איזה יום ניצחון על כוח מורדים כלשהו לפני פחות מ20 שנה, אחרת היה גם אמור להיות יום חג לניצחון על האלים, לא שהברונים עושים מזה עניין. מבחינתם הניצחון על האלים היה כל כך פשוט וברור שלא צריך לציין את זה.

המחשבות האלה עוברות לכם בראש יחד עם שלל מחשבות אחרות, ואתם תוהים אם באמת כדי להתעלם מהגשם. הבגדים שלכם בחרו להתעלם מהגשם, או לפחות ככה זה נראה ברגע שאתם עוברים את מרחק ההליכה הקצר שנשאר לעבור מהמקום בו הכרכה הורדיה אתכם. אחרי שעברתם את שער הברזל הגדול עם שני השומרים, הובילה אתכם הכרכרה לחצר גדולה ומטופחת, שביל מעבר רוצף בתוך החצר בצורה של מעגל, ככה שהמרכבות יכולות לנוע בחופשית ובקלילות. ברגע שנוסעי המרכבה יורדים, זו ממשיכה בשביל ומפנה מקום למרכבה הבאה, בנתיים שהראשונה יוצאת לאסוף את הנוסע הבא שלה, מי שללא ספק הולך לאחר לנשף הזה כהוגן.
אבל כמו שכבר שמתם לב, ברגע שעברתם את שביל הגישה הזה ועברתם את דלתות העץ המרשימות אתם מגיעים למבואה של האחוזה הזו, המקום שאמור להיות היכל מגוריו של ברון החטאים, כן ישנה גם הטירה המבוצרת שממנה הוא ושבעת החטאים שלו מנהלים את שנבריה, אבל כבר לפחות מאה שהוא בחר להקים לעצמו גם אחוזה מסודרת למגורים, מבנה עם ארבע קומות אשר מתפרס על שטח עצום ומכיל יותר חדרים מאשר כפרים בת'אטמור. אומרים שפסגת החיים של כל עבד היא להגיע להיות עובד בבית האחוזה הזה, שכמעט לא זקוק לתחזוקה בזכות המון קסמים והמצאות שהוצבו בו, אתם עדיין תוהים אם הדבר שגרם לגשם להעילם מהבגדים שלכם ולתחשות החמימות לאפוף אתכם היה מעשה כישוף או המצאה, אבל מהרגע שפסעתם לתוך המבואה פסק הגשם מבחינתכם והוא נעלם כאילו מעולם לא נברא.
חדר המבואה הזה מקושט בשטיחי ארגמן מקיר לקיר, ועל הקירות מתנוססים דיוקנאות וצירוי נוף רבים, יש כמה פסלים אשר מקשטים את החדר ונציבים לצד כמה עמודים שלבטח משמשים כעמודי תמיכה בחדר הגדול, ובסופם אתם מזהים את אותן מנרות גז האופייניות לשנבירה, ברור שהיה אפשר להשתמש בקסם בשביל לדאוג שהחדר יהיה מאור תמיד, אבל המטרה של החדר הזה מעולם לא הייתה להיות יעיל, הוא נועד להיות מרשים.

ובכל זאת, אתם מבלים זמן קצר בחדר הזה, כי הריחות הטובים של האוכל, יחד עם צללי המוזיקה והקולות מגיעים מהדלת לפניכם, חלקכם מרגישים כמעט לא בנוח להתעלם מהמשרתים שפה כדי לקחת את המעיל והכובעים שלכם, זה לא שאתם כמו כל אנשי האצולה פה ולובשים בתשע שכבות בגדים, אתם אנשים קצת יותר פרגמטים ופשוטים, יותר סביר שאתם נושאים על עצמכם נשק, ויותר סביר שהייתם מצפים שיהיה פה איזה בחור גדול ושרירי יחד עם צוות אנשי משמר שידאגו לקחת מכם את הנשק, אבל אין אחד כזה, יותר פשוט לאפשר לאנשים שרוצים להיכנס חמושים לעשות את זה מאשר לעקב כל אחד ואחד על בדיקת נשק, מי שיהיה משוגע מספיק או טיפש מספיק כדי להרים יד על אחד אחר בנשף הזה יזדקק לכל העזרה האפשרית, מעבר להבטח שהברון יהיה פה, ומעבר לעובדה שכנראה יהיה פה כמה חוליות משמר של אנשים חשובים, אין ספק שהחטאים הולכים להיות פה, ואם יש דבר אחד שכולם ידועים בשנבירה, זה שחטא הזעם לא נלחם בך, הוא רק מרשה לך להפסיד.

אתם מגיעים לזוג דלתות גדולות ומשרת ממתין לכם שם, הוא לוקח את ההזמנה שלכם ומהנהן, בדוק בתוך אוסף כרטיסות קטן אשר נמצא לצידו כדי למצוא את השולחן אליו אתם מיועדים, הוא מעניק לכם את מס' השולחן בפתק קטן ושולח אתכם לדרככם, יש סבירות לא רעה שחשבתם שהוא הולך לעמוד בכניסה לחדר ולצעוק את השם שלכם ולהודיע על הכניסה שלכם, אבל זה לא מסוג האירועים האלה, פה כולם חשובים ואין טעם לטפח את האגו של אף אחד, הנשף הזה הוא שרשרת מזון אחד גדולה וכולם יודעים את המקום שלהם בה. ולמקרה שתהיתם, אתם והרבה מאוד אורחים אחרים די קרובים לתחתית, זה חלק מהיופי של האיורע הזה, בני התמותה פה כולם שווים, את כולם אפשר להרוג די בקלות, לא משנה כמה כסף יש לכם, או כמה אתם חזקים או מיומנים בקסם. אתם לא נחשבים יותר מידי בחלל הזה.

ואז אתם צועדים לתוך האולם הגדול, איש אישה בזמנו שלו ובמועד בו הגיע לנשף, לבושים בבגדים ששעלתם בזכות ההזמנה או קניתם בזכות הכסף שהיה לכם קודם, את נותנים לעבירה להקסים אתכם, אתם נותנים למוזיקה לשלוט בכם.
אתם נותנים לשנבירה לקבל אתכם.

השולחן של אנור מוצב יחסית במרכז העולם, רחוק מהלהקה המנגנת מספיק כדי שיהיה אפשר לנהל שיחה בלי לצעוק, אתה לא יכול שלא לתהות האם יש קסם כלשהו שמאפשר לכם להתדיין מסביב לשולחן מבלי שהקולות של השולחנות האחרים יפריעו לכם.
האולם הזה גדול, אתה חושב שאפשר היה להכניס פנימה את כל העבדים שהכרת בחייך ועדיין היה מקום לכמה נוגשי עבדים וכוהנים, אתה לא בדיוק מתחבר למוזיקה ומניח שהיא כנראה יותר רלבנטית למקום, ולתרבות של שנבירה, מצד שני לעבדים לא בדיוק היה זמן לתרבות רבה מידי ולפתח מוזיקה, אתה חושב שהדבר הכי קרוב למוזיקה והופעות באימפריוס היה לעמוד כקבוצה ולזמר שיר הלל לפרעה בן האלמוות ולכוהנים שלו. יחי ההבדל הקטן.

"ובכן" אומר בן האנוש שיושב לידך, הוא עדיין לא פנה אליך בכל הזמן שאתה יושב פה, הוא היה עסוק בלדבר עם 8 האנשים האחרים שישובים מסביב לשולחן העגול, ואתה העדפת להינות מהאוכל והשתייה הרבות שבחיים לא היית מצליח להשיג באימפריוס, גם אם היית עובד כל חייך ומגיע לטופ. בן האנוש הזה אמור להיות איזה אציל זוטור או מנהל מפעל, אתה לא בטוח בדיוק והאמת שיש מצב שהוא בדיוק שני הדברים האלה, מנהל מפעל שהחליט שהוא אציל זוטר, אתה יודע מה זה מפעל, אתה מבין מה הכוונה במנהל, אתה לא בטוח למה זה גורם לאיש הזה להרגיש חשוב, אתה מניח שהוא דג גדול בבריכה קטנה, השולחן הזה הוא ללא ספק בריכה גדולה יותר, שלושה מהאנשים שיושבים מסביב לשלוחן הזה - אבא ושני הבנים שלו לפי מה שהבנת, הם לורדים או משהו בסגנון, הם חיים בטבעת הראשית וזה אמור להיות משהו חשוב לפי מה שהבנת, שאר היושבים פה הם פחות או יותר בסדר גודל דומה, ואף אחד מהם לא באמת מנהל שיחה ערה עם מנהל המפעל ההוא, למעשה אחד מבני האנוש האחרים בשולחן התעלם ממנו לחלוטין. ולכן הוא בחר לפנות אליך, והוא חוזר על השאלה שלו "אתה נראה כמו אחד העבדים שעובדים במפעל שלי, מה אתה עשית כדי לקבל מקום מסביב לשולחן הזה?" הוא שואל, מניח שהוא סוף סוף מצא מישהו מתחת למעמד שלו כדי שהוא יוכל להרגיש שוב חשוב.

אתה לא רוצה למשוך תשומת לב בשולחן שלך, אבל אתה הדבר היחידי בו שחי. הכוונה היא לא שהשולחן הזה משעמם וכולם פה עסוקים בלדבר על דברים מוזרים, אלא שאתה בטוח שלפחות שמונה מתוך עשר האנשים שיושבים פה הם ערפדים שכבר מזמן הפסיקו להיות בני תמותה. אתה שמעת על טיפוסים כאלה, הם אמורים להיות מלככי פלחה ממש טובים ואתה כמעט בטוח שהם מחכים לרגע בו מישהו חשוב יגיע כדי להוציא את הלשונות שלהם וללקק לו את המגפים. אתה תוהה כמה קל יהיה לשרוף אותם, שמעת שעור של ערפדים הוא דליק מאוד והם ניצתים ברגע שטיפה של אש נוגעת בהם, למעשה הבנת שאם הברונים לא היו דוקרים את השמש, הערפדים האלה לא היו יכולים לצאת מארונות הקבורה שלהם במהלך היום. זה בטח היה הופך את העבודה ליותר קלה, מפתיע שרזיאל עדיין לא ניסה לתקן את השמש.
יוצא הדופן בשולחן הוא בן אנוש שאתה מניח שלא נראה מבוגר במיוחד, הוא עסוק בלאכול ולשתות מכדי לתפוס צומת לב, או לפחות זה מה שהוא חושב, אתה מסוגל לזהות את המבטים של הערפדים עליו, ואתה מתחיל להרגיש כאילו אתה חייה לפיטום שהוצבה לצד השוחטים שלה.
לבסוף אחד הערפדים פותח את הפה, ואתה כמעט תוהה אם אתה צריך לקפוץ ולשבור לו כמה שיניים, אבל נראה שהוא מנסה לשבור את הדממה המטרדיה שאתה שם לב אליה. כי אתם יחסית קרובים לבמה, אבל המוזיקה השבנרית שמתנגנת נשמעת רק ברמה של להכיר בקיומה ולא ברמה של לאיים על יכולת שיחה מסביב לשולחן, ויחד איתה היא גם מסלקת את כל רעשי הרקע ששולחנות אחרים יכולים לגרור.
"סלח לי," הוא אומר בפנייה אליך, "אבל אני לא יכול שלא לתהות מאין הגעת?" הוא שואל, ואתה די בטוח שזה לא שאלת בוז אלא סקרנות וגישוש של השטח, הוא כנראה מנסה להבין האם אתה משנבירה, מאחת הברוניות האחרות, או אחד מאלה שנודדים ונשארים תקועים עם השבט שלהם. שאר הערפדים מאזינים לשיחה, היית מצפה שהם ידברו על פוליטקה או מזימות לעליית כוח, אבל הם כבר בטופ, בשלב הזה הם מחפשים עניין כדי להתקיים.

זה השלב בו אתה חושבת שמישהו עובד עליך, היה אפשר לספור את מס' האצילים שהכרת לפני שברחת מהבית על שתי ידיים ועדיין הייתה אצבע פנויה, רוב בני האצולה גילך לא בדיוק התחברו איתך וזה לא מפתיע במיוחד, וכשאת מתיישבת בשולחן ושומעת את הקול בראש שלך צוחק כאילו הוא בדיוק שמע את הבדיחה הטובה ביותר בחייו, את מבינה שאת יושבת בשולחן שהוקדש למועודן "אנחנו מכירים את ג'ול". מתוך עשרה המקומות בשולחן, שמונה מהם מלאים באצילים צעירים שאת מזהה ואת מבינה שהם מזהים אותך. את מתפללת לעצמך או לשד שבחרב שלך שהמוזיקה תהיה רועשת מכדי שתוכלו לנהל דיון ותולכי פשוט לחכות לאיזה רגע בו הנשף יעבור שלב ותמצאי דרך לקבור את עצמך או משהו, אבל את מבינה שיש איזה קסם שמונע מהמזוקיה להיות חזקה מידי, או מרעשי שולחנות אחרים לחדור לשולחן שלכם, את החשש שלך שמדובר בבדיחה פרקטית מובססת מרחיק השד כשהוא אומר שהקסם הזה נמצא על כל אחד מהשולחנות, ואז הוא חוזר לצחוק כשהוא אומר נראה שאין משהו שימנע ממך לדבר איתם.

את מזה את השמונה בשם, יש שם גם שתי אחיות תאומות בנות פחות או יותר בגילך, את חושבת שאחותן הגדולה שלשמחתך לא נמצאת בשולחן הזה, הייתה שמרטפית שלך באיזה שולחן ילדים לפני המון זמן.
הבחור התשיעי, מי שנראה כמו בן אנוש בגילכם פחות או יותר, את לא מזהה. אבל זה בסדר, כי הוא לא מזהה את הפיל בחדר ולא בדיוק נותן לשתיקה המביכה שיש בשולחן הזה להפריע לו לאכול ולשתות באופן רגיל. ולזרוק מידי פעם הערות על האירוע.

לבסוף אחת התאומות פותחת את הפה, "אז ג'ול." היא ספק אומרת ספק שואלת, לא בדיוק בטוחה במה עליה להגיד. "מה קורה איתך בימים האלה?"

אתה לא חושב שיצא לך להיות במקומות כאלה, היית בהרבה מקמות בסיאן, אבל מעולם לא הגעת למקום נחשב כל כך, אתה כמעט לא רגיל לפער ולעושר הזה, החיים שלך היו הרבה יותר סולידים ואתה לא חושב שיצא לך להיות מוקף בכל כך הרבה אנשים בחלל סגור, התחושה מוזרה וזרה לך, ואתה לא הכי בטוח איך להתמודד איתה, מצד שני אתה מוצא את עצמך בשולחן שמורכב כמעט כולו מדרו, אתה לא מזהה אף אחד מהם ומניח שהם שייכים לשיירות ושבטים אחרים, יש גם בן אנוש שכרגע אוכל ושותה ולא בדיוק מתייחס לעובדה שהוא הכבשה הלבנה בשולחן. נראה שהדרו שהגיעו לפניך עסוקים בלדבר על החיים שלהם בשיירות ועל ההבדלים בינהם, אחד מהם מבחין בך וממהר לצרף אותך לדיון "אה," הוא אומר, "שלומות, אני מתחיל לחשוב שהם מנסים לרמוז לנו משהו." הוא מוסיף במהירות. "אז מאיפה אתה מגיע?" הוא שואל ואתה מבין במהירות שהמוזיקה של הנשף לא בדיוק חודרת לשולחן שלכם, כנראה איזה יכולת קסומה שנועדה לאפשר לכם לשמוע את המוזיקה ואת הרעש של החדר, אבל לא בצורה שתמנע מכם יכולת לדבר בינכם.
 
עריכה אחרונה:
דו'טבקוס לא מהסס יותר מדי ומקשיב לתחושת הבטן שלו - טורפים משועממים עלולים להפוך לטורפים רעבים ואגרסיביים בתוך שניות. הפתרון הטוב ביותר יהיה לשתף איתם פעולה ולנסות לשמור אותם מעוניינים די זמן - הם חשובים מספיק כדי שיוכלו להורגו מבלי השלכות רציניות. האש תמתין - אם לרזיאל לא היה דחוף מספיק להצית את השמש מחדש ולשרוף אותם, אין לו ממש אופציה להתנגד לכך שהם יישארו שלמים לבינתיים. כמו כן, אין טעם לשקר - מי יודע מה הם יודעים כך שאמירת אמת חלקית תספיק. הוא מעיף מבט מסביבו, כביכול מחפש אדם חשוב יותר אליו הערפד פנה. לאחר שהוא "קולט" כי מדובר בו, הוא פונה אל הערפד חזרה, יד על חזהו במחוות ברכה פורמלית. "אני? אני הוא דו'טבקוס משיירת דו', משומרי השיירה ושוליית סוחר. באשר למוצאי, הייתי פה ושם, אולם ברגע זה אני מגיע מהטבעות החיצוניות שם חונה השיירה כרגע." הוא אומר באלגנטיות, מקפיד לההניס כבוד לקולו.
 
קאליון לוקח נשימה עמוקה ומשחרר אותה באיטיות מנסה לשמור על עצמו בשיווי משקל בסביבה הזרה. 'תייצג את השבט שלך בכבוד ותנסה לאסוף מידע עבור השיירה' קאליון מזכיר לעצמו שהוא לא כאן לעשות משהו מסובך בניסיון לגרום לעצמו לחוש טיפה יותר בנוח. גם אם התזכורת המנטלית לא בדיוק עוזרת שולחן מלא אלפי לילה דווקא כן וכשאחד האלפים האחרים מעלה זאת, קאליון מעלה חיוך על פניו בפעם הראשונה בערב הזה.
"השבט של קורומאיטה" קאליון עונה, אביו אולי לא ראש השיירה, אבל הוא בהחלט סימן ההיכר הבולט שלה, "נמצא כרגע במערב." קאליון משלים את המידע בהתייחסו לכך שהשבט שלו עושה כרגע את דרכו לסרגנדיה וכדי להיות מנומס הוא שואל את האחרים, "ואתם?".
 
"אה," עונה אחד מהם בקול קצת מוזר, "אתה אחד מאלה." הוא מוסיף, "מוזר," הוא ממהר להגיד. "לא היית מצפה שאחד מכם יוזמן לאירוע כזה."

נראה שהדרו האחר מנסה להיזכר במשהו, אבל הוא מניד בראשו לשלילה. "אני מצטער, אבל אני לא חושב שאני מכיר את השבט הזה." הוא אומר ובוחן את האחרים שגם הם מנידים ראש. "עולם גדול אתה יודע." הוא מתרץ, "כולנו פה משבטים שונים, כמעט נראה שיש באירוע הזה דרו אחד מכל שבט."
 
לקאליון לא מפריע במיוחד שהם לא מזהים את השבט שלו ואת שמו של אביו, אבל הוא מתעניין בדבריו האחרונים של הבחור ועיניו סורקות במהירות את השולחנות האחרים כדי לראות כמה דרו יש באולם והוא תוהה בקול, "זה נשמע כאילו רוצים שיהיו לאירוע עדים מכל השבטים, מישהו שמע משהו בנוגע לסיבה לכך?"
 
"האבחנה שלך חדה, אני אכן עבד באחד המפעלים. לפני מספר שבועות הצלתי את האדון שלי מפציעה בתאונת עבודה, וכגמול הוא דאג שאוזמן לנשף הזה. חשוב לי לציין שזהו כבוד רב עבורי לשוחח עם אדם רב מעלה כמוך, אדוני." השקר שתירגל ביחד עם סת' לא עובר חלק בגרונו של אנור. הוא לא מורגל לשפה הגבוהה שנהוגה בשנבריה, ואפשר לשמוע בבירור את המבטא האימפריוסי שלו. עם זאת, יש לו קצת ניסיון בשיח עם אנשים מדוגמתו של מנהל המפעל, והוא יודע כמה קל להם להאמין בדברי חנופה.

למה באמת הוא שם? לאנור לא הייתה תשובה טובה לשאלה הזאת. הוא לא אציל או בעל השפעה כזה או אחר, והוא לא יכול על שום סיבה אחרת שתוביל להזמנתו. לעזאזל, איך הם בכלל הגיעו אליו? הוא בילה את השנים האחרונות בבריחה והסתתרות, עושה מאמצים רבים להישאר אנונימי- זה פשוט לא נשמע הגיוני שיקבל הזמנה אישית מהברון. בכל מקרה, כל זה לא משנה עכשיו. נקרתה בפניו הזדמנות גדולה, ועליו לנצל אותה.
 
דו'טבקוס מקשיב לערפד בחיוך חצי כנוע. "ובכן, גם אני לא ציפיתי להזמנה - הנחתי שייתכן ומבקשים אותי כנציג השיירה באירוע מסיבה כלשהי. נראה כי אינני הדרו היחיד באירוע אז ייתכן שזה אכן העניין." הוא משיב ומחווה בראשו על שולחנות אחרים[./SPOILER]
 
ג'ול עושה את מיטב המאמצים לא להטביע את עצמה ביין. זו כבר הכוס הרביעית שלה הערב והאירוע בקושי התחיל. אם היא תגלה שההזמנה שלה באמת הגיעה בתור בדיחה מאחד מבני האצולה שהחליט להתנקם בה על משהו שעשתה לפני שנים, הערפד מסכן הולך לטעום את הדם של עצמו הלילה.
"הו, את יודעת, שום דבר מיוחד." ג'ול מנסה לענות בלבביות, תוך כדי שהיא מנסה למקם את הפלצ'יון שלה בצורה שלא תמשוך תשומת לב מתחת לשולחן. "אני עובדת על... פרוייקטים עסקיים בטבעות החיצוניות." היא אומרת בחצי-אמת. היא מחייכת חיוך רחב וחושפת את ניביה בחושבה על חבורת הפועלים השיכורים שגנבה מהם כסף כדי לקנות בגדים לנשף הזה - היא אומנם לא אצילה יותר, אבל לעזאזל, יש לה יותר מדי כבוד מבכדי להשאיל בגדים עם ההזמנה המטופשת הזאת!
"אבל מספיק לדבר עלי - ספרי לי מה חדש בטבעות הפנימיות, אני רוצה לשמוע את כל הרכילות הכי חמה!" ג'ול מחייכת, ומבלי לחכות שהבחורה תתחיל לדבר מיד מתעלמת ממנה ושוקעת אל תוך עצמה, מתחילה שיחה עם זארקאן במקום.
אני שמחה שאתה משועשע, יקירי - תאמין לי שהגיהנום שהשריץ אותך לא משתווה לגיהנום שאני עוברת פה. אבל בוא נהיה רציניים לרגע - משהו פה מסריח. לא הזמינו אותנו לנשף הזה סתם כי האצילים מהטבעת השנייה התגעגעו אלי. האם יכול להיות שזאת תחבולה של אבא? כך או כך, אנחנו צריכים למצוא דרך להסתלק מהשולחן הזה ולמצוא מה פשר ההזמנה.
 
"יש שמועה" אומר אחד הדרו, "שאמורה להגיע לכאן מלשחת מתאט'מור, קבוצה גדולה של אנשים שמלווה אותם הבן של הבאנשי." הוא מסביר, "אולי יש לזה קשר לזה?" הוא מציע. "כי מעבר לזה לא הצלחתי לגלות כלום."

"הא", הוא עונה, "מי המנהל שלך? אני בטח מכיר אותו" הוא מתחיל להגיד, "אני מכיר את כולם, המפעל שלי מספק לכל המפעלים שלכם את הפחם שאיתו מפעילים את הכבשנים הגדולים." הוא מוסיף ולאנור יש תחושה שהבחור ממש מגדיל את עצמו ביחס לעבודה שלו. "אז אני עובד עם כולם."

"כן." אומר אחד הערפדים, "יש שולחן שמלא בדרו שם." הוא מציבע לעבר שולחן שתשעה מתוך היושבים שלו הם דרו. "אתה בטוח שאתה לא אמור לשבת שם?" הוא שואל במעט בוז.

אני לא חושב שלאבא שלך יהיה מספיק כעס כדי לבקש מהברון שלו שיזימן אותך לנשף הזה. עונה השד, אבל אני חייב להגיד שאני סקרן בדיוק כמוך, בואי נשמע מה יש לשקי הבשר האלה לספר לך, אולי תגלי משהו
הקול של זארקאן משתתק בדיוק כדי שתוכלי לשמוע את התשובה לשאלה שלך, או לפחות את החלק המעניין של התשובה לשאלה שלך, כי לשמחתך השיחה הקצרה הזו עם עצמך אפשרה לך לדלג על מס' לא קטן של משפטי רכלנות מהסוג המעצבן, ואת כל התשובות על זה שמזמן לא ראו אותך ובטח מעניין לעבוד בטבעת החיצונית או שזה איום ונורא ומישהו צריך לדבר עם אבא שלך. "... לכן כל הגברים בטבעת הפנימית עובדים שעות נוספות על הרזומה שלהם." את שומעת אותה אומרת, "הם מקווים לזכות בתואר."
 
"כל שבטי אלפי הלילה ונציגים מתאט'מור" קאליון אומר כשהתפעלות מסוימת נשמעת בקולו כשעיניו שבות לסקור את השולחנות האחרים, "מישהו ראה או שמע על או ראה נציגים מהאימפריוס וסרגנדיה?"
 
"תעזוב את הבחור המסכן לנפשו." אומרת אחת הערפדיות שיושבות בשולחן, "אם הברון מנסה ללמוד אותנו ענווה או שהוא מנסה להעניש אותנו על משהו, זה לא יהיה אשמתו של אף אחד חוץ מאיתנו." היא אומרת ומביטה לעבר בן האנוש השני, "ומי אתה? מה מביא אותך לנשף?"
אבל בן האנוש ממשיך לאכול ולהתעלם ממנה. "חוצפה" אתה שומע אותה אומרת וחוזרת לצלחת שלה.

אף אחד מהדרו לא פוצה את פיו, נראה שהם לא ראו משהו בסגנון הזה, "אולי יש משהו בין הברון לבנאשי?" שואל אחד מהם,
 
דו'טבקוס מחייך חיוך חצי נבוך לאות תודה לערפדית שהורידה את הערפד ממנו. הוא תוהה לעצמו האם הברון יודע משהו לגבי נאמנותו האמיתית ורוצה שהוא ישרוף את הערפדים בשולחן, אולם מחליט שאין סיבה לקחת צ'אנס. במקום זאת, הוא מתחיל לבחון בעיניים מושפלות למחצה את בן האנוש בשולחנו, תוהה האם הבחור אמיץ במיוחד, טיפש במיוחד או חשוב במיוחד שהוא מרשה לעצמו להתעלם כך מהערפדים. לאחר מכן הוא מתחיל לאכול בנימוס, בעודו בוחן את השולחנות האחרים מסביב בנסיון לראות האם יש היגיון כלשהו מאחורי סדר היושבים.
META
גלגול Insight על ההתנהגות של בן האנוש: 15+5=20
גלגול Perception על השולחנות הקרובים: 19+3=22
 
אנור מתחיל לחוש שלא בנוח. הוא לא ציפה שאנשים בנשף יהיו כל כך חטטנים. "קוראים לו מטיר." מטיר היה סוחר נשק שאנור נתקל בו בדרך לסינטדל, ומשום מה השם שלו הוא זה שקפץ לראשו של אנור כשהיה צריך לאלתר. "יורשה לי לשאול איך קוראים לך, אדוני? אני אנור."
 
בן האנוש ללא ספק רעב, הוא מתמקד באוכל הרבה יותר מכל דבר אחר, אתה יודע שהוא לא מקשיב למה שאומרים לו, אבל אתה כבר תוהה אם הוא גם לא שומע מה שאמרו לו.

שאר השולחנות רבים מכדי להבין בדיוק מי ומה סידר אותם, בעיקר כי קשה לך לעשות ניתוח אוכלסויה מסודר של כל מי שנמצא מסביב לשולחן, אתה חושד שאין שולחן שלא כולל ערבוב גזעי כזה או אחר, אבל אתה לא יכול להיות בטוח, מצד שני השולחן שמלא בדרו מכיל גם בן אנוש.

"הא" הוא אומר שוב, "אני לא מכיר אותו." הוא מודה, "אתה יכול לקרוא לי סואליל," הוא עונה, לא בטוח האם לכבודו שתקרא לו בשמו הפרטי
 
קאליון מושך בכתפיו למשמע הרעיון ומבין שהם יכולים להמשיך לנחש עד מחר בבוקר לשם מה הזמינו אותם, אבל לא ראה שמישהו באמת יודע משהו ולכן הוא מחליט לשנות את הנושא. "מה הסיפור שלו?" הוא שואלת את האחרים כשהוא מחווה אל האדם "איך הוא הגיע לשבת בשולחן מלא באלפי לילה?"
 
בינגו - הנה משהו מעניין... ג'ול ספק חושבת ספק אומרת לזארקאן. "הו, תוכלי להסביר לי שוב מה כל העניין סביב התואר הזה, יקירה? אני מודה שמרוב הזמן שהשקעתי בטבעות החיצוניות לראש שלי כבר קשה לעכל את כל ענייני הטבעות הפנימיות הללו..." ג'ול עושה את פרצוף האני-בת-אצולה-שלא-יודעת-כלום-מהחיים-שלה הכי טוב שיש לה ומקווה שהערפדית תחזור על מה שאמרה.
 
מבט מהיר באותו אדם גורם לקאליון להבין שהבחור יושן, למעשה הוא יושן עמוק. ואתה תוהה איך לא שמת לב לנחירות שלו עד עכשיו. "אם להיות כנה, הוא היה פה לפני." אומר אחד הדרו, "ואני הראשון מבינינו שהגיע, כבר אז הוא לא בדיוק שיתף פעולה"

"הו, לא שמעת?" אומרת אחת התואמות, את לא זוכרת את השם שלה, בעיקר כי תמיד הנחת שהיא ואחותה חולקות אישיות ומוח, "מספרים שהברון מתכנן איזה שידוך למישהי חשובה שיתן למי שיבחר להיות בעלה הרבה מאוד כוח, אף אחד לא סגור על מי אבל כולם מניחים שהנשף הזה יהיה אחת הדרכים של הברון לבחון את הגברים של העיר ולמצוא שידוך ראוי, כנראה הוא גם יציג את אותה רווקה מיסתורית." היא מחווריה לרגע פנים. "זו... זו לא את נכון?" היא שואלת, וצחוקה הלא נגמר של החרב שלך נשמע בראשך. הוא בבירור נהנה מהיסטואציה הזו יותר מידי
 
דו'טבקוס מחליט לערוך ניסוי קטן כדי לברר האם בן האנוש שומע או לא. הוא מרים את אחת הצלחות המרכזיות ומניח אותה לידו. לאחר שהוא לוקח ממנה מעט מזון, הוא מביט אל בן האנוש. "תרצה שאעביר לך מהצלחת?" הוא שואל בנימוס.
 
חזרה
Top