חלק ראשון: אקאטיום
קצף הגלים ניתז מעל קצוותיה החדים של המשווה. למרות שהפליג פעמים רבות במשווה לחלקים שונים של הפרובינציה שלו, זו הפעם הראשונה שהעותר טתוז ת'רינקטון הפליג לפרובינציה אחרת בגאלאקסיה. התחושה באיבריו לא הייתה שונה. המתיחה ממקום למקום שאפיינה את ההפלגה במשווה הייתה אותה התחושה בדיוק. הדבר היחיד שהשתנה הוא שמבעד להלמות הגלים התפרשה העיר אקאטיום.
ארבעים שנה קודם לכן לבו היה מחסיר פעימה וכל גופו היה רועד בייראת כבוד. היום תחושת ספק לעיר בירתה של האימפריה מילאה את מבטו של העותר ת'רינקטון כפי שהיה ראוי לאדם המגיע מלבה הפועם של הרפובליקה שהחליפה את האימפריה הזו. פעם המשוות היו מגיעות ישירות לאקאטיום. היום הן באות לקור ת'ולראג ורק משם הן שטות לאקאטיום. הוא ישוב לשם אחרי שיסיים את ענייניו באקאטיום שאכזבה.
ענני סופה שחורים התכנסו מעל המגזר הנומריאני שרציפיו טבלו במי הים הקרים. היו אלה רציפים שנעשו מאותה אבן צהובה שממנה נעשה כל המגזר. פעם העותר ת'רינקטון צפה בתוכנית ששודרה מטעם 'הנביא הרפובליקני' שהסבירה כיצד אבני החול הללו חבים את קיומם לאחוריהם של מספר חוצנים לא מלבבים כל כך למראה. גם כך המגזר הנומריאני, שפעם כל פיסה ממנו היה ממורקת על ידי אלפי פועלים, נראה כשריד דהוי מעברו. ותחת לחשוב לחשוב שהגיע לעיר שהכל בה עשוי מזהב, היה לו קל להאמין שהוא צופה בגועל בערימות ענקיות של צואה. הוא גנח ברשמיות.
אקאטיום אפילו לא הייתה היעד הסופי שלו בבראקסטאד. רק נקודת עצירה בנתיבו. היה עליו לאסוף את מי שהיה העותר הפרוביניצאלי גלסיין כדי שיגן על איזו מוזרה כחולת עור שהמונים סגדו לה אי שם ביבשת אחרת. הם כבר נפגשו פעם אחת בעבר.
אצבעותיו התקפלו בכאב כשדמותו המומסת של בנו עלתה מול עיניו. חי הרפובליקה, הוא באמת חשב שהימאטריון ילד בפעם הראשונה שפגש אותו. הוא היה איש זעיר. איש מעולם שכבידתו לא נועדה לתמוך באנשים גבוהים שכמוהו. אצבעותיו נפתחו. לא ייתכן שמראה העותר נמוך הקומה החזיר אותו אל התקופה האפלה ההיא. העותר נשבע בפני העותר הרפובליקאי שהוא החלים והוא מוכן לחזור לעבודה עבור הלשכה.
גל של זעזוע עבר בגופה של המשווה כשהיא עצרה במפרץ עגינה. כמעט לא היה ניתן לראות כלום מהקצף שניתז מהמים. אותו קצף שנשטף בשל הגשם שהתחיל לרדת. העותר מצא שמזג האוויר הגשום הולם את רגשותיו הקודרים. הוא הביט באנשים. הם קמו מספסליהם באיטיות כדי לא להירמס על ידי חבריהם. לא כולם היו אנשים. לא אנשים במובן שהוא והימאטריון היו אנשים. הוא לא הקדיש מחשבה למוזרות הזו שהאדם התפתח בעולמות רבים, שונים זה מזה ולו באחרים הוא לא התפתח. ולמרות זאת, הוא התבייש להודות שהוא שמח על כך שהוא לא היה צריך להיות בחברתם של בעלי חזות לא אנושית לגמרי. צורה אנושית הכתיבה חשיבה שהוא הבין.
הוא מצא את המקום שבו הוא יוכל לקום מבלי לרמוס ומבלי להירמס ולצאת משם.
אווירה סחוף המלח של אקאטיום שטף אותו כשעלה אל הסיפון הקדמי של המשווה. הוא ראה את האנשים מתקדמים מעל גשר המתכת אחד אחרי השני בתור מושלם שלא היה כמותו. למרות כל מה שהאמין, הוא חש שהשתיירה בה הדרתה של מלכות. האנשים כאן חלקו עימו את ההרגשה הזו.
וכשהתקדם בתור, הוא יכל לראות עוד מלמעלה את שומרי הבינה בשיריונם הכחול מחליקים על גלגיליות על פני הטיילת. תריסר כנפי הפרפר הפרושות על קסדתם הכחולה היו לו תמיד לפליאה משום שנראה לו פשוט לא מתאים למה שהם היו. מראם השרה רוגע על הטיילת. אנשים הרגישו לו בטוחים להאזין לסוחרים בחנויות. הוא חשב על עצמו בחנות בגדים. מאז ומתמיד אהב טתוז צבעים עזים לבגדיו הנאים. והוא שמע שניתן לשמוע סיפורים טובים באקאטיום בתמורה לסחורה שעיניו תרו. העותר הפרובינציאלי יכול לחכות.
ציפורים לבנות בעלות ארבע כנפיים מעל ראשו בעודו יורד בגשר מן המשווה. נוצה לבנה נפלה מהשמיים המאפירים ונפלה על כתף טוניקתו השחורה. מן המים הצלולים השתקף איש צהוב עור ששיערו השחור מסופר הדוק כך שיחשוף פס ארוך ודק של עור במרכז גולגולתו. עיניו הכחולות כהות נראו כהות על רקע הלובן הכהה של עיניו. הוא שב וטעם את המלח באווירה של אקאטיום.
הוא עמד לנקות את הנוצה הלבנה מעל כתף טוניקתו השחורה כשהם הופיעו מולו. היו אלה גברים ונשים בגלימות חומות ועל פניהם מסיכות ובתוכם עדשות מערבולת אדומה. על הגלימות היו מקועקעים "הלאה טתוז תרינקטון!" "קינזן גתרידג' שווה אלף טירסידאנים כמוך!" "לפרק את אגודת העותרים!" בעודם צועקים, באחידות, "צדק ותבונה! צדק ותבונה! צדק ותבונה!"
בנסיבות אחרות, העותר ת'רינקטון היה עוצר אבל התור נשא אותו הלאה אליהם. אגודות הצדק והתבונה, למרות שהוצגו בשידורי "הנביא הרפובליקני" ככוח המטהר את שרידיה המזהמים של האימפריה, הזכירו לו את האגדות על אבירי המכונה. טענתם לפיה על הרפובליקה להיפטר מאגודת העותרים כפי שנפטרה משאר מוסדותיה של האימפריה הייתה מובנת. הוא פשוט ראה אותם חוזרים על אותה הנקודה שוב ושוב מבלי להבין שהם חוזרים עליה כדרך בה אבירי המכונה היו משננים את חוקותיהם כנגד כל דבר שחרג מהיגיון המכונה של הרפובליקות הקורסות שלהם. נראה שהם בחרו להותיר את התבונה למישהו אחר.
רק לאחר רגעים של התקדמות, הוא הבין שהם באו עבורו. הצעקות עברו באיטיות לפסים אישיים שקיללו אותו בסדר הבא ממוצאו הטירסידיאני ועד להיותו חבר אגודת העותרים וכל זה משום שבא להתנכל לקינזן גתרידג', בנו של הגיבור שסיים את עידן הרפובליקה...וזה היה, בכנות, פשוט לא הסיבה אשר לשמה שלח אותו העותר הרפובליקני לבראקסטאד. הוא לא עמד להשיב להם.
"טירסידיאני מזוהם!" צעק אחד מהם. טתוז חש שהוא היה מעדיף שהיה משליך אבן לעברו. הטירסידיאנים היו בני עמו של אקאטיום מייסדה האגדי של האימפריה. כשהוא היה ילד לימדו אותו להתבייש שבני עמו גירשו את אקאטיום מקרבם והעלו אותו על הנתיב לעבר העיר בקצה העולם שכעבור אלפיים שנה תיקרא על שם האיש. עתה החליקה הגלגילית קדימה ואנשים קיללו אותם על כך שהיו בני עמו של אקטיום.
הוא היה התגלמות הרוגע. כל מה שחשב עליו היה ללכת למצוא לעצמו בגדים חדשים.
אוכלי הבינה התערבו לבסוף כשסוליות נעליו נגעו באדמת אקאטיום. אנשי האגודות צעקו עליהם שגזירותיהם המרושעות לא נוגעות להם בעוד שהמערבולות האדומות בעדשותיהם מסתחררות. הם לא ייתנו לרשע לגעת בקינזין גת'רידג'. הם העירו להם שהרפובליקה אוסרת על כל סוג של אפליה. אנשי האגודה הוכו הלם והתחיל לחשוב.
וההפגנה התפוגגה.
"הם יחזרו, העותר ת'רינקטון." הזהיר אחד משומרי הבינה "ברגע שהם יישבו את הסתירה בין העובדה שלהעליב אותך בשל היותך טירסידיאני נוגדת את רוח הרפובליקה לבין השנאה שלהם לכל מה שהוא לא במקורו בא מן הרפובליקה, אדוני."
הוא חש מחנק בגרונו כשהבין שהוא לא יוכל לרענן את מלתחתו אלא להמשיך ישר אל הלשכה הפרובינציאלית. אפילו אוכלי הבינה לא יוכלו להגן עליו לאורך זמן מהם. נראה שמחשבה דומה עלתה בראשו של אותו אוכל בינה והוא אמר לאחד מהם לבוא.
"זו אוכלת הבינה מגידרד, אדוני העותר."
העותר לא נרתע מהרעיון של שומרת בינה כפי שכמה מעמיתיו נרתעו. היה לו מספיק זמן להתרגל לרעיון שבתו עותרת ועתה היא הייתה מחוץ לגאלאקסיה בעתירה משלה. היה לו מספיק זמן לעבוד על השאלה למה בנו לא זכה להיות עותר אלא דווקא היא. למה בנו בחר להתאבד?
הוא נשם עמוק וחזק והושיט את ידו עוטת הרצועה לעבר אוכלת הבינה שיצאה אליו.
היא קיבלה את ידו. הוא התכוון להסתמך על מפת אקאטיום שהייתה במאגרי המידע בתוך הרצועה שלו. עתה יוכל להתפנות לשיחה עם העותר הרפובליקאי לגבי ההיתקלות עם אגודת צדק ותבונה. לא העובדה שסימנו אותו אלא מי ששלח אותם. למיטב ידיעתו הדלה, קינזן גתרידג' אפילו לא היה על הכוונת של אגודת העותרים. ואם כן, לא היו שולחים טירסידיאני לעתירה כזו אלא מישהו שאבות אבותיו מרדו, מישהו שידע את טעמו של דם. עתה הוא לחץ על הרצועה וגלגיליותיו התגשמו מייד. אפילו המגזר הנומריאני גדול מדי להליכה ברגל והלשכה הפרובינציאלית רחוקה. הוא החליק אחרי שומרת הבינה בעודו מבחין לפתע בדרכם בחנות שהציגה תליוני עיט בחזיתה. מעל החנות ניצב סמל השמש השחורה של עיטי אקאטיום המסתוריים.
"למה עיטי אקאטיום מורשים לסחור בסמלים של האימפריה?" שאל העותר ברכות.
שומרת הבינה סובבה את הכנפיים הצהובות המצוירות על קסדתה הכחולה ואמרה: "מאותה הסיבה שהרפובליקה מרשה לברית הברוקאדית להמשיך בעצמאותה, העותר."
חולשה.
המחשבה הבוגדנית קפצה לה מירכתי תודעתו בלי אתרעה מוקדמת. הוא ידע שההפך הוא הנכון. אלה שניווטו את הרפובליקה בחלל הסוער של הצביר חשבו שלהתעלם מדברים מסוימים יראה כהפגנת עוצמה. היא יכלה להיות אכזרית כשהדבר מחוייב. הוא זכר היטב איך נראו מושבות הכף המזרחית אחרי שניסו לפרוש מהרפובליקה. לא הרעיון הטוב ביותר כשאתה נמצא באותה פרובינציה עם העולם המרכזי שלה, סלאדרין.
"בקיצור, את לא יודעת למה." השיב העותר ת'רינקטון בעודם עוזבים את הטיילת.
שומרת הבינה משכה בכתפיה בעודה סוקרת באיטיות את השדרה שאליה החליקו. ובעודו פוקח עין אחת על הדרך, הוא פתח ערוץ קשר אל הלשכה הרפובליקאית בטיארקל שבסלאדרין. הבניינים לאורך שדרת הניצחון היו צהובים ונמוכים עם סמלים תלויים בחזיתותיהם. היו אלה סמלי מחלקות הממשל המקומי באקאטיום. כל מה שהיה חשוב לעותר ת'רינקטון היה שאף אחד מהבניינים לא היה הלשכה הפרובינציאלית שהייתה דקות רבות לפניהם בשדרה הזו שחצתה את המגזר הנומריאני הוא יכל לראות בחטף פיתוחי זהב ופלטינה על הדלתות ועל העמודים שתמכו בגזוזטרות שהצלו על הדלתות. המבנים שידרו את התחושה שאימפריה בנתה אותם. הם כבר היו קרובים ללשכה כשהעותר הרפובליקאי, ברובידנט בעל פנים חומות וארוכות חוטם ועם תספורת דומה להפליא לשלו, הופיע על כיפת הרצועה של העותר. העותר ת'רינקטון הודה שלמרות הפנים האנושיות למראה, היה לו קשה לקרוא את הברובידנט. הוא גם הודה שהוא העריץ את הסגנון שבו העותר הסתפר. מספיק כדי שיחקה אותו. הוא גם ידע שהוא צריך לדעת לקרוא טוב יותר את פניו. הוא היה הממונה עליו, ככלות הכל.
"אין שום עתירה מול קינזן גתרידג', העותר ת'רינקטון." אמר העותר הרפובליקאי "אתה רשאי להמשיך בעתירה הנוכחית שלך. העותר הפרובינציאלי יודע שהגעת, העותר ת'רינקטון."
אם הוא היה אנושי, העותר יכל לדעת אם הוא משקר לו או לא. החוטם הארוך עיוות את תווי הפנים שלו והקשה עליו לקרוא את הרמזים שהיו ברורים לעין בכל מקרה. כל מה שנותר לו הוא לשאול אם הוא שמע מבתו באראסומי. העותר רק חייך ואמר: "הלשכה הרפובליקאית בקשר איתה."
ואז, בבת אחת, מישהו קפץ לעברו, סכין לוהטת נישאת בידו הימנית, מתיז אותו על אבן הגיר של בנייני המגזר הנומריאני. האיש עטה את הברדס של אגודת צדק ותבונה אך עיניו הכחולות המלוכסנות היו גלויות ושפתיו, המעוותות בהבעת עונג, מגעילות.
העותר הרפובליקאי קרא עבורו לעזרה בעוד שאוכלת הבינה חזרה לאחור לעברם. הוא חש את הדם נקווה בין שערותיו השחורות, המשוכות כה חזק עד שפס של עור צהוב נראה ביניהן, ותהה אם עתה יוכל להצטרף אל בנו. למי אכפת שבנותיו בחיים? אב נמדד לפי הבנים שהעמיד ושלו התאבד בגלל שלא עמד בלחצים בשל מוצאו הבזוי.
האיש הניף את להב הסכין לעברו בעודו רץ כדי לוודא את מותו. בעודו מייחל להצלחתו, הנוצה הלבנה נשרה מעל כתף טוניקתו השחורה, מזכירה לו את שבועתו לאגודת העותרים. אותה שבועה שנדמה שאנשי אגודות צדק ותבונה שמו ללעג. הם נשבעו להיות משרתיו חסרי משוא הפנים של החוק. שבועה שנשאו עם חילופי השלטון וכובדה אפילו על ידי הרפובליקה. הוא חייב לקום. הוא לא בחר להיוולד טירסידיאני. הוא כן תמיד רצה להיות עותר והאל נענה לרצונו.
הוא נגע בכיפת הרצועה בכוחותיו האחרונים וחש את תהליך הריפוי שלו מתחיל. הוא חש את הדם החדש זורם בעורקיו, מביא לו את בריאותו של אדם שלא נפצע בראשו. הדם שיביא בסופו של דבר להתפוגגותו כשלא תישאר טיפה מעצמו בסוף התהליך... אבל הוא היה צעיר וזה יהיה בעוד מאות שנים ארוכות. הוא קם והביט לרוצח בעין.
אדוות ניחוחות ריחניים אדומים עלו מתוך סביבתם, נשלטים על ידי תודעת העותר. ההתמחות של העותר ת'רינקטון הייתה מאז ומתמיד הבינה הרגשית מבין חמשת הבינות שהעותרים יכלו לעתור אליהם. הוא ניצל את זה עד תום כדי לשקם את עצמו מהאבל על התאבדות בנו ועתה הפנה את הכוח הזה כנגד מי שניסה להתנקש בחייו.
"סדר מתוך תוהו"
רגשותיו של המתנקש רגעו כשתודעתו הוצפה בניחוחות האדומים שעלו מן המדרכה. העותר ת'רינקטון שמע את רצף המחשבות המקוטעות של מי שהציג את עצמו עתה כלאמורסאנד שעסקו בעיקר בעונג שבל ייאומן מלהרוג אנשים. הוא ידע שהעתירה לא מאוזנת והיה צריך עותר שיציג את הצד שיגן על המתנקש אבל העותר כעס עליו. האיש ייצג את כל מה שלא היה נכון ברפובליקה אך ככל ששמע את רגשות המתנקש, הוא הבין שכל מה שעניין את לאמורסאנד הוא ההצדקה המוסרית להתנקשות הזאת. הוא היה הורג את חבריו לאגודת הצדק והתבונה אם זה היה מוצדק מוסרית. ואז, ברגע של עליונות מוסרית, הוא החליט מה יהיה עונשו של לאמורסאנד על תקיפתו. אוכלת הבינה הגיעה בינתיים ועמדה לפקודתו של העותר.
"העתירה לא מאוזנת, העותר."
וענני הסערה השחורים התחילו למממש את הבטחתם ולהמטיר גשם על פני העיר. העותר ת'רינקטון נשך את שפתיו וידע שזהו אכן שימוש בכוחו לרעה. בתו צדה עתה עותרים, שלפי השמועה, השתמשו בכוחם לרעה כנגד אנשי מחתרת לשעבר. הוא גנח.
הוא שיחרר את לאמורסאנד מלפיתתו. המתנקש הדמאני הסתכל עליו במבט מבועת.
"היית צריך לקחת את העדשות. עכשיו אף אחד לא יודע שהותקפת על ידי עותר." סיננה אוכלת הבינה לעבר המתנקש ותפסה את האיש בידיו. אוכלי בינה החליקו אליהם מההיכל, נישאים על גלגיליותיהם, הגשם שר להם בטיפותיו היורדות ויורדות. האיש יקבל את העתירה המאוזנת שלו אך לא יהיה זה ת'רינקטון שיעתור. הוא לא היה מסוגל לחשוב עליו בצלילות עכשיו או לעולם לא.
ואוכלי הבינה עצרו את המתנקש. העותר ת'רינקטון הסב את פניו לעבר לשכת האגודה והחליק לעברה. הוא ניגב את הגשם מעל פניו בעודו חש את הדם פועם בגופו. הוא ימלא את חובתו לאגודת העותרים. זה הדבר היחיד שמשך אותו מהיגון על בנו.
חלק שני: קור ת'ולראג
המשווה מצאה את העותר הפרובינציאלי הימאטריון במצב רוח מתוסכל.
רק עתה נודע לו שעליהם לשחרר את לאמורסנד מתאו. מסתבר שמילה של העותר הרפובליקאי ותיעוד של תקיפה דרך כיפת רצועה לא הספיקו בתקופה זו. הממסד הרפובליקאי עדיין בחר להאמין לאיש אגודת צדק ותבונה על פני להאמין לאגודתו. הם היו השריד המוזר מהאימפריה והוא לא.
לא משנה שהאיש הרג אוכלי בינה בטרם החליט סוף סוף להתעמת עם אחד העותרים.
"הימאטריון," אמר חברו הטוב ועוזרו לגולאם "המשווה לקור ת'ולראג הגיעה, חבר."
העותר קטן הקומה הקיף במבטו הקודר את כל המגזר הנומריאני שהשתקף בעורו המוזהב. הוא ראה שהעותר ת'רינקטון כבר עלה לשם, מוכן ומזומן לסיים את חובתו. לא כך חשב לקדם את פניו של מי שפגש במושבות הכף המזרחית. הוא נשך את שפתיו.
הוא נפנף באצבעותיו כדי לסמן ללגולם שהוא ער ועלה איתו אל המשווה לעיר הנמל.
לפחות זה ייתן לו לבדוק שמועה שהגיעה לאוזניו על אפשרות מילוט מאגודת העותרים. העובדה שהוא היה העותר הפרובינציאלי לא אמרה שהוא התלהב מהעניין. נדרשה שנה לגייס אותו לאגודת העותרים ועד עצם היום הזה הוא לא נותר משוכנע. פשוט לא היו אפשרויות אחרות. לא בקלאקסור שבענק המים קראנת'ורה שם חי. אפילו לגולם חשב שזה מוזר שהוא היה בוחר להיות עובד גופות על פני להיות עותר. רק שלזה הכינו אותו מאז שהיה ילד ולו כל עניין העותרות נפל עליו כסלע משמיים. אפילו מינויו של לגולם לא עבר בלי בעיות. התאגידים רצו שימנו אישה לתפקיד הזה.
הוא נשען על מעקה הכבש כשחשב בחולמנות על עולם שבו כל הלחץ הזה לא קיים. הוא עשה את זה לרגע בטרם עלה לסיפון הקדמי והעלה חיוך נינוח על פניו הטובות. עתה הם היו בדרכם אל עיר הנמל שהדיחה את אקאטיום כנמל הראשי של העולם. העובדה הזו לא עוררה בו עצב כפי שעוררה ברבים מהעותרים שהיו כפופים לו עתה. הוא בכלל לא היה מבראקסטאד אלא מקראנת'ורה. הוא הבין למה כולם שנאו אותו.
כל זה פשוט גרם לאפשרות שגונבה לאוזניו להישמע יותר ויותר מושכת ככל שהגה בה. המשווה עצמה משכה את עצמה מאקאטיום לעבר מימי קור ת'ולראג החמימים. לגולאם שמר לו מקום ליד העותר ת'רינקטון. בעודו מתיישב, הוא הספיק לשמוע את המתקשרת של "הנביא הרפובליקני" מדברת על גל של פשיעה באקאטיום אשר במסגרתו הותקף עותר שהגיע מטיארקל. היא אמרה שעתה שאקאטיום היא כבר לא עיר הבירה של האימפריה, תושביה, שאינם יכולים לפגוע באחרים, התדרדרו לפשע. לצערו, הקול המעצבן הגיע מכיפת רצועה שלא הייתה תחת שליטתו. למיטב הבנתו, לאמורסאנד לא היה מקומי וההערה לגבי גל הפשיעה באקאטיום הייתה עלבון כלפיו. לרווחתו כי רבה, המסע לשם לא היה ארוך ותוך שבריר רגע הספינה עגנה במעגן הידראון שצחנה חומצית עלתה ממנו. הוא היחיד שהסכים לקבל משוות מאקאטיום. העותר הפרובינציאלי נהם כשהוא קם. הוא ראה שהעותר ת'רינקטון בחר לשבת. עוזרו העותר מרקולין גם בחר לשבת. תוך רגע הוא הבין ,שלמרות שהמשווה לא הייתה מלאה, זה לא היה הרגע הנכון לקום.
ובמיוחד למישהו קטן כמוהו.
הוא עדיין התנקה מזוהמת המרפקים שבעטו בו כשהעותרים ת'רינקטון ומרקולין הצטרפו אליו ליד הכבש. פניהם היו מלאות התנצלות כמצופה אף על פי שהוא היה האשם בעניין. הוא היה צריך לחכות עד שזרם הנוסעים יאפשר לו לרדת מהמשווה. הוא פשוט היה מתוסכל. העותר מרקולין טפח על כתפו ואמר: "נשהה פה רק יום, הימאטריון."
והעותר ת'רינקטון הסתכל על מה שנראה לעיניו הקטנות של הימאטריון כמשהו שנחצב על פני כוכב אחר לחלוטין. שום דבר בבניינים הללו לא נראה לו נכון לכוכב זה. הוא ידע שלאבנים מעולמות שונים היו הרכבים שונים במקצת וניתן להרגיש זאת. לא היה לזה את התואם שניתן היה להרגיש מהבנייה באקאטיום אם לדבר על הדר. העיר המכוערת שעמדה לפניו בפירוש נבנתה בלי מחשבה רבה מאבן שנחצבה על פני השטח של מיליון עולמות. מעליה ניתן לראות את השכונות הגבוהות, מוקפות בערפל. גברים רכנו על המדרגות כדי לרכוס לגבירותיהם את הגלגיליות. עיניהם פנו למטה. הימאטריון חרק בשיניו. אם אקאטיום הייתה חלק מעולמם של הגברים, קור ת'ולראג הייתה חלק מעולמן של הנשים. בני הגזע האנושי שישב בארצות הללו קיבל מאז ימי קדם את ממשלת הנשים טבעית כנשימה. בני התרבות שעזרו לו להקים את קור ת'ולראג לא לימדו אותו את הטעות שבדרכיו. הימאטריון מצא את העניין דוחה.
העותר מרקולין עצר עבורם משווה שנסעה לעבר שכונת גראמבל הגבוהה. הייתה זו מכונה כבדה שרכנה על מחומשיה עם שלדה כסופה וחישורים שנצצו לאור החום והלחות של עיר הנמל הדרומית. המכונה הייתה עגולה ובתא בקצה המכונה ישב הנהג שלה, לוטש מבט לעבר העותרים בטוניקות השחורות שלהם. לאחר שהסביר על יעדם, שכונת גראמבל, הנהג רעם בגסות שהוא לא עושה עסקים עם המקום שיקבל אותם. הוא היה מנומס דיו לזרוק את השם שהם צריכים לקרוא לו כדי לקבל הסעה לשם. ואז הוא נטש אותם לחפש אותו.
"האם אתה חושב שבתקופת האימפריה זה לא היה קורה?" שאל העותר הפרובינציאלי, תולה מבט לעבר העותר ת'רינקטון. האיש בעל התספורת המוקפדת, שאמור היה להיות יריבו בעת העתירה, השיב: "הכלכלה הייתה שונה באותם ימים."
העותר מרקולין בינתיים מצא את אחד מאוכלי הבינה המקומיים, בשיריונו התכול, משחרר פושע שפיו מעלה בועות צהובות מידו. אלה בועות של הבינה שנשללה ממנו לפי העונש שהיה קבוע בחוקי הרפובליקה שאותם אוכלי הבינה נדרשו לדעת בעל פה. לא נעלם מעינו של הימאטריון שלא היו כאן סיורים. לא היו כאן משום שהפשיעה המקומית דאגה להעסיק את אוכלי הבינה המקומיים. הוא שמע עד אקאטיום שיש יותר מדי פשיעה ופחות מדי אוכלי בינה. הוא אפילו שלח את עוזרו האישי של קודמו לאראת'ריאה כדי לתגבר את שורות אוכלי הבינה במקום. אוכל הבינה, לאחר שקיבל את סמכותו של העותר מרקולין, לא בחר להעלות את הענייין אלא להפנות אותם אל האדם הנכון. נהג המשווה היה בדיוק פנוי להובלת נוסעים לשכונת גראמבל הגבוהה.
עתה הם נמתחו כל הדרך לכיכר גראוויום השני בשכונת גראמבל. כשהתגשמו שם, הוא חש את החום, וכמובן מאליו, את הלחות נעשים נסבלים בהרבה לעורו העדין. העותר מרקולין רכן מעל גלעד וחיפש בעיניו את שם אחיו שעדיין לא הופיע שם ארבעים שנה לאחר שנפל ביחד עם אדונו במלחמה שהרפובליקה ירשה מהאימפריה. הוא אמר להימאטריון שהעותר העירוני של קור ת'ולראג אמר לו שזה בטיפול. הוא שמע בעצמו מהעותר המחוזי שהוא שוקל להקים גלעד לאנשים ששירתו את האגודה אך לא היו חברים בה. אולי זה יעודד אנשים להתגייס לאגודתם בימים אלו. בינתיים לא התקבלה החלטה בשל העומס על האגודה בקור ת'ולראג שכן להבדיל אלף הבדלים מאקאטיום, בקור ת'ולראג היה גל פשיעה. ועתה הגיע הזמן להתכונן. הוא עמד לחמוק מגראמבל לעבר מחוז חפצו בשכונת היגאם מבלי שאיש יראה אותו.
העותר המחוזי, וכמו כן, העותר העירוני קיבלו את פניהם כשהגיעו אל בית האגודה. לאחר חילופי דברים קצרים, העותר המחוזי לקח אותם למגורים שהוקצו להם לצורך הלילה האחד והיחיד שיבלו בגרמבל. הוא אמר שהוא מקווה שהוא לא מאמין לשמועות שהגיעו מקור ת'ולראג על עריקות. כל העותרים ואוכלי הבינה שלו נאמנים.
לאחר ארוחת ערב קצרה במגוריו, העותר הפרובינציאלי בחר לנוח מעט לפני הבדיקה.
בחלומו הוא הלך בין שביליה של אכסניית היוונמור שמסביבו צמחים מתפתלים בצבעים ירוקים עזים. דבורים לגמו מעיניהם של הגננים המורוקנים שהשתלבו בגן עם עורם הירוק. הם נהגו לומר שזו דרכם להיקשר לדבורים שהאביקו את הגן עצמו. הסיבה לכך שהעותר נמשך לגנים היה ריח הריקבון העז שעלה מן הגנים. הוא הזכיר את ילדותו כשחשב שעתידו שוכן בעבודת גופות. הוא מצא את הזר יושב על הספסל.
"כל היופי הזה והסיבה היחידה שאתה אוהב אותם היא משום שהם מצחינים, הימאטריון." אמר הזר החיוור, משועשע מכל העניין. הימאטריון עצר למשמע שמו.
"זה החלום שלי." רעם הימאטריון "מי אתה?"
"קראו לי בשמות רבים במהלך עשרת אלפים השנה האחרונות אבל זה לא משנה." אמר הזר החיוור, מרפרף באצבעותיו מעל תליון עיט זהוב "מי שמשנה זה קינזין גתרידג'. ישנם שני סוגים של אנשים שפוחדים מאגודת העותרים: האחד הוא אנשים שאגודת העותרים עוולה להם בעבר. השני הם פושעים שיודעים שאתם האויב שלהם. אני משאיר לך את ההחלטה מי מביניהם קינזין גתרידג'."
"על מה אתה מדבר? קינזין גתרידג' מחוץ להישג ידנו. אביו הפיל את האימפריה." סינן הימאטריון שחש את השליטה על החלום חומקת מידו לידו של הזר החיוור שהרכיב על צווארו תליון עיט מוזהב. הזר החיוור לטש לעברו עין כחולה וענה: "אימפריה, רפובליקה, כל אלה מילים ריקות ממשמעות שהמציאו אנשים קטנים. הערכים הגדולים שעליהם נשענת אגודת העותרים הן הסיבה להישרדותה בתקופתך. יש לך את החובה ליורשיך למלא במשמעות את תפקידה של אגודת העותרים, הימאטריון."
"אז תהיה מוכן לומר לי מה בדיוק פשעו של קינזין גתרידג' כלפי הרפובליקה, מעלתו." שאל הימאטריון שכל המשחק הזה בלב הגנים היפהפיים של האכסניה נמאס עליו. ברגע הבא הזר החיוור חיבק אותו כאילו הוא אב המחבק את ילדו הרך. רק עתה ראה הימאטריון שלתליון העיט שלו היו שלוש עינים באופן שהעביר בו צמרמורת. שלוש העיניים האדומות היה סמלם של הקיסרים האדירים לבית גורגום. אותו בית שאביו של קינזין גתרידג' טבח בו. ועם זאת, הוא היה צריך את החיבוק, צריך נואשות, כך שבחר להתעלם מהצמרמורת שהעביר בו מראהו של תליון העיט. הוא שאף מלוא ריאותיו את אוויר הגנים וברגע הבא הוא פקח את עיניו בחדרו. מנגינת החליל של העותר מרקולין הייתה הצליל היחיד ששמע בהמולתה של עיר זאת. על כל פנים, הוא היה צריך יותר מחיבוק כדי לשנות את דעתו. הוא רק בחן אפשרות. הוא הניח את כיפת הרצועה כנגד הכיפה שעל הדלת לחדרו והיא נפתחה. הימאטריון עבר במהירות במסדרון שלאורכו היו תלויות תמונות של עותרים בכירים מתקופות קודמות. הדבר גרם לו לתהות ולו בפעם הראשונה איך העותרים הבכירים נבחרים. הוא פשוט התעורר כעותר פרובינציאלי. הוא לא מונה לתפקיד כפי שכמה בריות בורות לחשו מאחורי גבו במחשבה שהוא נמוך מדי מכדי לשמוע אותן אלא פשוט... התעורר. נראה שישנו כוח מכוון מאחורי זה שניחן ביכולת המדהימה למצוא את האנשים שהכי פחות מעוניינים בתפקיד ולשים אותם בתפקיד. אפילו העותר הרפובליקאי הודה בפניו שעד עכשיו הוא לא הבין למה הוא הבחירה הכי טובה לזה. ברובידנטים היו זרים לכל הרעיון שבראש המדרג עומד אחד. היה להם יותר מובן מאליו שהם מונהגים על ידי שלושה. הם לא היו הבחירה המתבקשת לראשות אגודה. וכבר היו בחירות עוד יותר מוזרות בתקופת האימפריה.
בעודו מהרהר בנסיבותיו המתעתעות של הגורל, הוא הניף שוב את הכיפה בפני הכיפה שנעלה את הדלת לכיכר גראוויום השני. אם יהיה לו מזל, הוא יחמוק מהסיורים של אוכלי הבינה וימצא דרך למקום ההוא בשכונת היגאם שאמור לתת לו אפשרות... לבחור.
כשהדלת נפתחה, הניחוחות החומציים של קור ת'ולראג נשפכו במלואם על פרצופו. ושכונת גראמבל הייתה שכונה מכובדת. הוא יכל לראות את הציפורים המשונות בעלי ארבע הכנפיים מקננים בקן מעל לגזוזרת הכניסה לאגודת העותרים. מסיבה כלשהי, הן אהבו לקנן שם.
הוא עמד כבר בחוץ כשהוא שמע אותן קרבות. הן לבשו בגדים שחורים, מעמעמים, שחשפו רק את עיניותיהן המערבלות. הדברים הללו היו אמצעי הקלטה... וזה אמר לו שהן עושות את זה עבור מישהו שרצה לראות את העבודה נעשית במו עיניו. הארבע עצרו לידו וליטפו את שיערו השחור באותו האופן שהרגיז את הימאטריון לפעמים. הוא יכל רק לשמוע אותן חושבות "איזה ילד חמוד!" בעודן מתגנבות אל מחוז חפצן. נשים נותרו נשים גם בקור ת'ולראג בו נשים חונכו להאמין שהן משהו שהן לא. הן אפילו לא חשבו על זה בעודן ממשיכות הלאה למה שהתברר כגלעד פיודודורה, המקום שהעותר מרקולין בחן קודם את רשימת החללים עליו. רק אז הוא קלט מהן: שודדות קברים.
"אני רואה אותכן."
ושודדות הקברים עצרו כשהן שמעו את קולו של גבר ממה שהן חשבו שהוא ילד קטן. הן היו בחברה טובה עם כמה מהמכובדות בנשים שהוא הכיר. האישה שהתאגידים רצו שייקח כסגניתו עשתה את אותה הטעות בפגישתם הראשונה. היא לא זכרה זאת, כמובן. הוא היה רק עותר צנוע שהגיע מקארנת'ורה אל הלשכה הפרובינציאלית. רצועותיהן של שודדות הקברים כבר היו אדומות.
"אז תהיה גמד טוב ואל תתערב בעסקיהם של הגבוהים ממך." אמרה אחת מהן, נושכת את שפתיה מאחורי מסכתה השחורה על כך שהיא חשבה שהוא ילד קטן. הוא חייב לציין לשבחה שהיא קראה לו גמד ולא ננס. הוא היה נמוך מכדי להיחשב לגמד.
"אני העותר הפרובינציאלי. אני חייב להתערב בעסקיכן." השיב הימאטריון באופן כזה שגרם לשודדת לרעוד בצחוק בלתי נשלט בעוד שחברותיה מנסות לחמוק לגלעד. בכנות, אם לא היה לו אכפת מרגשותיו של העותר מרקולין, הוא בעצמו היה עוזב. לא היה לו חשק להסביר לסיור את מעשיו בחוץ בשעה כזאת.
"זה לא משנה. האנשים הקבורים שם נלחמו עבור הנסיכים האחרונים של בית גורגום. לאף אחד ברפובליקה של ימינו לא יהיה אכפת אם נשדוד את הקבר שלהם." אמרה השודדת בעוד כדור אש נורה מחדרו של העותר מרקולין ומוחק את חברותיה.
הימאטריון ידע שהעותר מרקולין משחק בזמנו הפנוי במשחקי המוות. הוא התמחה בזירת האפר שם נלחמו הלוחמים נלחמו זה בזה בכדורי אש אבל זה היה דבר אחר... לראות אותו מוחק שלוש אזרחיות בכדור אש אחד.
ואוכלי הבינה נמתחו בבת אחת לתוך הזירה, מחליקים על גלגיליותיהם על הכיכר.
"קחו אותה לתא המעצר." אמר העותר הפרובינציאלי. אוכלי הבינה זיהו את הסמכות שבקולו ולא שאלו שאלות. השודדת, ההמומה ממות חברותיה, רק לחשה: "קינזין גתרידג' ישמע על זה. אנחנו עובדות עבורו. אתם לא מתעסקים בנו של גיבור." הימאטריון הגיע להחלטה שהגיע הזמן לבדוק מה היה כל הסיפור עם קינזין גתרידג'. בינתיים, עליו היה לעלות למעלה ולנהל שיחה קשה עם העותר מרקולין על התמודדות עם זעם. אוכלי הבינה החליקו לעבר הגופות החרוכות כדי להפעיל את הכיפות שעל רצועותיהן. הכיפות נדלקו כדי להחליף את דמן ולהתחיל בתהליך הריפוי הארוך שישיבן לחיים. עד מחר כל הארבע יעמדו מול הצדק של אגודת העותרים ויענו להם. גם אם יפקוד אותן חסד לאותו חסד שהוענק ללאמורסאנד, העותר יידע לאן ללכת. אמא בלוסיס יכולה לחכות.
חלק שלישי: ברונסה
"בננו מת"
המילים הללו רדפו אותו כשהוא התעורר בחדרו בקומה העליונה בלשכת אגודת העותרים בקור ת'ולראג. הוא שלח את ידו כדי לחפש את הרצועה שלו כשנגע במשהו רירי ומגעיל. תהומות החלל הפרידו בינו לבין בנו כשזה מצא את הדרך הנכונה למות: לטבול באגן לבן שמימיו חומצה. לא הייתה שום דרך להשיב את בנו לחיים בדרך הזו.
הוא העיף מבט לעבר מרבה הרגליים הדוחה שהתיישב על השידה מול הרצועה האמתית שלו. על פניו השרץ הדוחה נראה באמת כמו הרצועה שלו אם מתעלמים מכך שלא הייתה לו כיפת נתונים כחולה. השרץ הביט לעברו בעיניו האדומות הרבות.
וברח.
הוא ידבר עם העותר המחוזי נולירדן על רמת הניקיון בחדרי הארחים שלהם. הוא היה בלשכות רבות של אגודת העותרים ואף פעם לא יצא לו להתעורר עם השרץ הזה.
הוא עמד ליד הדלת כשהוא שמע את הדי וויכוחם בין הימאטריון לעוזרו לגולאם. "בפעם שהשודדות הללו ישדדו, המקרה שלהן יועבר לעותר טרלנאסור. עתה הן נמצאות מחוץ להישג ידנו כל עוד קליאות'רן פאריק ערב לחייהן." התיז הימאטריון "בינתיים קרה משהו בברונסה."
והעותר ת'רינקטון מצא את עצמו מועד לחברת השניים – העות'ר גלסיין נמוך וזהוב ולו העותר מרקולין גבוה, חיוור וזהוב שיער. השניים היו מוקפים בתמונות העותרים המחוזיים של קור ת'ולראג רבי הרושם. העותר מרקולין שילב את אצבעותיו ואמר: "מצוין. הואלת להצטרף לחברתנו, העותר ת'רינקטון. השמש עמדה כבר לשקוע."
העותר ת'רינקטון כבר הספיק לשמוע כמה מהבדיחות השונות של העותר מרקולין. לא כולן היו בהכרח לא מצחיקות. העותר הפרובינציאלי נמוך הקומה טפח על ברכו.
"מסתבר שידידינו קינזין שלח משהו לברונסה. אוכלי הבינה עצרו אותו והוא מחכה. הפעם אין קליאות'רן פאריק או משהו דומה שישחרר את הדבר הזה מחזקתנו, רבותיי." אמר העותר בעיניים אדומות מעייפות. נראה שהוא הפסיד את כל הפעילות.
העותר מרקולין עמד לומר משהו ואז הסתלק כדי לארגן להם הסעה והפעם לברונסה.
"האיש שרף למוות שלוש נשים. הודות להשוואת דם, הן בחיים עתה. ועדיין, האיש לא מודה לי על כך שעמדתי על כך שהוא מנע מהן לשדוד קברים." גנח העותר גלסיין, משפשף את עיניו. עיניו של העותר ת'רינקטון התרחבו בתהייה על צדודיתו הנחפזת של העותר מרקולין הנמוגה לאיטה במסדרון. הוא לא חשב שהוא מסוגל למעשה זה. הוא ייאלץ להאמין להימאטריון אם הוא טוען ככה.
לאחר רגעים מספר, השניים ירדו כדי לראות שהעותר מרקולין עצר משוות קרקע. העותר הפרובינציאלי מצא את העותרים במשרדיהם ונפרד משניהם כל אחד בתורו. העותר ת'רינקטון מצא שהוא באמת החמיץ לילה מלא פעילות. העותר המחוזי נולירדן עוד העז לשאול אותו אם השאיר את החלון פתוח. הרי זה מן הידוע שהשרצים מרובי הרגליים נמשכים אל הרצועות ותמיד רצוי לסגור את החלונות כשישנים בעיר. ולאחר מילים חמות אלו, שלושת העותרים המשיכו אל העיר העתיקה ברונסה. משוות הקרקע התגשמה בדיוק מעל מבנה אבן כחול תלוי למחצה באוויר. העותר ת'רינקטון חש סחרחורת כשהסתכל על העיר המקופלת בחלל כשמבנים כחולים פשוט התערבבו זה בזה בלי שיכולת להבין למה שימש איזה מבנה. אנשים הלכו ברחובות שהיו תלויים והפוכים באוויר. הם הלכו כאילו הוא והעותרים האחרים עמדו וראשם הפוך כלפי האדמה. הוא חשב שהעיר מצדיקה את הסיפורים ששמע על מוזרויותיה. הוא הודה על כך שהוא לא צריך לחקור אותן. לא מפתיע שמישהו במזכירות הרפובליקה רצה לבחון מחדש את מעמדה של אמא בלוסיס אם כך בנתה... את העיר.
אוכל בינה בשיריון תכלת עמד בחרך מאחוריהם. מסתבר שזו הייתה הכניסה אל הלשכה הדייטומית שבה ישב מטה אגודת העותרים בברונסה. המשווה נעלמה בן רגע מרגע שהעותרים ירדו ממנה והמשיכו אל הלשכה הדייטומית שנראתה כשתי אשכולות של תאי מגורים כחולים שהסתחררו זה נגד זה בחלל בעל מספר לא מוגדר של ממדים. החרך ירד מתוך האשכול הימני והוביל לתוך מרחב רגיל יותר למראה. העותר הפרובינציאלי התעניין איך הם מסתדרים פה. אוכל הבינה המריר נהם משהו לגבי כך שמתרגלים וזו הייתה בפירוש ביקורת לגבי העותר הפרובינציאלי ששלח אותו לעיר המסויטת הזו. העותר המחוזי של פלאת'ורה, ארצוקיר, היה מאותם ספק אנושיים שבלבלו תמיד את העותר ת'רינקטון. היה לו עור תכלכל בהיר ועיניים אפורות שסתרו את טוניקת העותרים השחורה שלו. ממה שזכור לו משיעוריו, האיברים של הפריסטינדי נמצאו בצד הלא נכון של הגוף לעומת הגוף שלו. פרט לזה, וצבעי העור המשונים, הפריסטינדים היו דומים כשתי טיפות מים דפוקות לבני מינו.
"האם עכשיו יש לרפובליקה חוקה?" שאל העותר המחוזי ארצוקיר בנימה מתעניינת "חשבתי שהתקבלה החלטה עקרונית עם הקמת הרפובליקה להימנע מלחוקק חוקה. הם לא רצו לחזור על משגי האימפריה."
"למה אתה שואל?" ענה העותר הפרובינציאלי כשגבותיו השחורות נדחסות בפליאה.
אוכלי הבינה פתחו להם את הדלת ומשהו עם יותר חלקים מכניים חיכה להם שם. העותר ארצוקיר החווה לעברו ואמר: "משום שהדבר הזה טוען שיש לרפובליקה... חוקה. וזכותו לשפוט את אמא בלוסיס על פיה. אני רק אומר שאשמח להתעדכן פה."
העותר ת'רינקטון עבר על הקליפה האפורה העמומה שהסתיימה במסך עגול שהזכיר, במחשבה שניה, עין אחת גדולה, שחורה כלילה. פה ושם נראה בשר חום צהבהב שהעיד על המקור של היצור המכני הזה. הוא היה פעם תושב קור ת'ולראג לפי הצבע.
"אין סיבה שתשמע עליה." נשמע קולו הצפצפני של היצור המכני "החוקה עדיין מאד ניסיונית. רק בני בריתו של המהולל יודעים על קיומה. לפי הבחינה שביצעתי עתה, אין לכם סיבה להיות פה."
"כשהאימפריה הוקמה," אמר העותר הפרובינצאלי בנימה יבשה "הקיסר הראשון שלח עותרים לברונסה מאותה המטרה. כדי לבחון תופעה על טבעית, אתה צריך... אותנו."
"לרפובליקה יש מומחים מכל התחומים. אין סיבה לשלוח עותר מהלשכה הרפובליקאית כדי לבצע משימה של מומחה לעל-טבעי." נשמע קול אחר מתוך העין, קולו של קינזין גתרידג' בכבוד ובעצמו.
"התכוונתי לקפוץ אליך לביקור בירבוזן." אמר העותר הפרוביניצאלי בנימה יבשה "האם יש לך מושג כמה מזכיר הרפובליקה רותח מזעם על מה שאתה עושה? הוא דיבר על כך שאסור לך ליצור אבירי מכונה על דעת עצמך ואתה עובר על חוקי הטבע."
היצור הזה היה... אביר מכונה? לפחות עתה הבין למה לקינזין היה קשר כל כך טבעי עם אגודת חוט ורשת. רק שלהם היה רצון חופשי והם בחרו לוותר עליו בשם טירופם. על מנת ליצור אביר מכונה, היה צורך להשתמש בפעילות תת-טבעית וזה הוצא מחוץ לחוק עד כמה שהחוק הזה קבוע ברפובליקה. אותה פעילות שעבדה את רצונו לחוקה, אותה חוקה שנתנה להם את כוחותיהם שנודעו לתהילה באגדותיה של האימפריה. הוא באמת תהה פעם למה האימפריה לא חיפשה השראה מאויביה אלו.
העותר הפרובינציאלי נכנס לעמדת קרב. בעינו הימנית, העותר ת'רינקטון יכל לראות את הניצוצות העל-טבעיים שנוצרו מפעילותו של העותר הפרובינציאלי – אדים צהבהבים לבינה רגשית; אבן צהובה לבינה יוצרת; צפצוף בלתי נסבל לבינה מקשרת; אש צהובה שחרכה את עין אביר המכונה לבינה מרחבית. כל אלה התאחדו בפרפר בעל תריסר כנפיים שהואר באורה של בינה גופנית שנתן לאביר המכונה את הבינה לדחות את הגיון המכונה של חוקתו. אותו קורבן, שכן היה ברור לעותר שכך היה, דחה את השלשלאות שהוטלו על תבונתו ועתה כששום דבר לא איחד בין הבשר למכונה, המכונות נפלו והעין התגלגלה על הרצפה.
"אז הרשומות מתקופת האימפריה היו נכונות לגבי הפרט הזה." אמר הימאטריון, מחייך בפעם הראשונה מאז שיצאו מאקאטיום.
ואז נדלקה העין וחיזיון של אישה תלויה בשלשלאות באיזה חדר חשוך הוקרנה עליה.
"אתה תפסיק את העתירה נגדי, העותר ת'רינקטון, או שבתך באראסומי תישא... בתוצאות." נשמע קולו של קינזין מתוך העין "נתתי לכם הזדמנות בכך שלקחתי ממכם את הסיבה המגוחכת שטענת בשבילה הגעת לכוכב הארור הזה. עתה, לך, העותר ת'רינקטון."
והעין נכבתה, מותירה את העותרים דוממים. העותר ת'רינקטון חש את העווית המוכרת, צולפת בתוך בשרו, העווית שזיהה עד כה עם מות בנו אך לא עם מות אחת מבנותיו אך כשהביט בהבעת פניו הנחושה של העותר הימטאריון, העווית נחלשה אך לא נעלמה לחלוטין. אב לא יכול להיות רגוע לחלוטין כשבתו בטלפיו של ספק אנושי.
"מי חיפש אותו?" סינן העותר מרקולין, מביע בגועל את מחשבות שלושת העותרים, "לחטוף עותרת?! האם גם הפעם נצטרך להעלים עין מפעילויותיו הנתעבות של האיש, הימאטריון?"
"לא." אמר העותר הפרובינציאלי בחומרה "יש לנו רשות מהדרגים הגבוהים ביותר."
חלק רביעי: ירבוזן
איסוף הכוחות לקראת הנסיעה ליארבוזן התנהל בעצלתיים.
העותר הפרובינציאלי הימטאריון התחיל לחשוד שאוכלי הבינה נוטרים לו טינה על כך שהעביר אותם ממקומות הצבתם הקודמים. בעיקר היה זכור לו הוויכוח בין העותר מרקולין לבין אוכלת הבינה מגידרד שטענה שהייתה קדימות ליום הזכרון על מות אביה ממכת ברק. הוא לא התערב בוויכוח. הוא ידע שככל שהם מחכים יותר, לקינזין הייתה האפשרות להתכונן יותר לבואם. הוא הקדיש את הזמן לראיון קורבנו.
האיש סיפר לו על המתקנים רחבי הידיים באיניזלור כפי שנתכנתה המצודה האדירה שהצלה על ירבוזן לאחר שקינזין רכש אותה לעצמו. הוא דיבר על אינספור הכבלים שחיברה המדריכה הראשית של המתקנים, קארנינדה, לגופם של התלמידים. אלה הזרימו אבסנית', החומר שממנו נעשה השריון, עד שהוא נקשר לגופם של התלמידים. בינתיים, קארנינדה ועוזריה לימדו אותם את החוקה שקינזין רצה ללמד את כולם. הם אמרו להם שהם יהיו הכלי שבעזרתו יטהר את הרפובליקה מתרעלת התאגידים.
כמי שהתאגידים כבר ניסו להכתיב לו כמה צעדים כמו את מי לבחור לעוזרו, הימטאריון מצא את עצמו מסכים איתו שצריך לערוך ניקוי רעלים כולל לרפובליקה.
הוא פשוט מצא את עצמו יותר ויותר לא מסכים עם הרעיון שנטילת הרצון החופשי מהאנשים שהוא גייס הייתה הדרך לבצע את זה. הרפובליקה נוסדה על מנת לשחרר את הצביר מרודנותה של האימפריה, לא להחליף אותה ברודנותה של עוד אימפריה.
הסיבה האמיתית שסבל את התירוצים הקלושים של אוכלי הבינה הייתה שלקח למדמים בבארונסה זמן להבין באלו חומרים השתמש קינזין ביארבוזן ואז לדמותם. הוא כמעט ניצל את גבולות האשראי שניתנו לו בהיותו העותר הפרובינציאלי עד שהמדמים דימו את החומר הנכון ואוכלי הבינה נמתחו למצודה. כל העסק לקח לו יותר מדי ימים ממה שתכנן להישאר אי פעם בבארונסה. מזכיר הרפובליקה שחרר אותם בינתיים מהעתירה אשר לשמה הם הגיעו מכלתחילה לשם. אותו גורם במזכירות ששלח אותם זכה לשיחה על שימוש נבון במשאבי הרפובליקה.
וכך כשהגיע היום, העותר מרקולין עמד מימינו של העותר הפרובינציאלי הימטאריון והעותר ת'רינקטון עמד משמאלו בעוד אוכלי הבינה היו מפוזרים על פני המשבצות, המשבצות שייצגו את החלקים במצודת איניזלור שאליהם הם היו אמורים להחליק. למזלו, קינזין היה יהיר דיו להגיש את תוכנית הבניין האמתית של מצודת איניזלור. את המעט שלא חשף השלים משיחותיו עם אביר המכונה לשעבר. כפי שנאמר פעם, העתירה הטובה ביותר מסתיימת לפני שהיא מתחילה.
ציפורים לבנות בעלות ארבע כנפיים חגו במעגלים מעל לראשיהם. הימטאריון הופתע לראות את הציפורים המוזרות הללו כל כך עמוק בתוך היבשת. לא שהן עניינו אותו. עתה כל מעייניו הופנו לעבר אינזילור והשוכן בה. הוא התנדנד על גלגיליותיו בעצבנות, סוקר את פלוגות אוכלי הבינה שלו כמצביא בימי האימפריה. לבסוף הוא נתן פקודה.
ואוכלי הבינה החליקו כדי לאבטח את בואם של העותרים לחדר בו הוחזקה העותרת.
נוצה לבנה נפלה מהשמיים, הסתבכה בשערותיו השחורות של העותר. עוזרו מרקולין ניער את הנוצה משערותיו ונכשל. ככל שניסה, הנוצה הסתבכה בשערותיו השחורות, נאבקת בתנועת המטאטא של העותר מרקולין. לבסוף עוזרו וויתר על פליית הנוצה. בדיוק בזמן שהם עצמם נמתחו אל איניזלור.
המקום היכה את חושיו של העותר הפרובינציאלי בצמרמורת. כמה שסיפוריו של אביר המכונה לשעבר הכינו אותו, המראה של אנשים מחוברים בכבלים למכונות שהזרימו אבסנית' לתוך גופם בעודם מקשיבים לקולות שבקעו מהרצועות שעל ידם, קולות שחזרו על עצמם ודיקלמו את החוקים בחוקתו של קינזין. אם להודות באמת, מלבד כמה שינויים שנועדו להצדיק את קיומם של אבירי המכונה, החוקה הייתה... לא מעודכנת. מאז שקינזין יצר אותה, הקוריה כבר הספיקה לחוקק חוקים חדשים – ולבטל חוקים ישנים שנמצאו לא מתאימים למציאות המורכבת של החיים בצביר. זה לא סתר את תחושת הבחילה שעלתה בכל תא ותא של גופו הקטן והעדין. הוא חש את לבו דוהר לרגע כשהוא חשב שקינזין חשב שמכונות יעשו את עבודתם יותר טוב... שכן זה מה שיהיו אבירי המכונה שלו אם לא יעצרו אותו. ידו התוותה את הסימן. והוא ראה את טתוז מתווה לידו את הסימן המקביל. הפרפרים עפו כדי לחפש אותו. הם לא יכלו להתוותם בברונסה משום שהם לא היו שורדים את ההחלקה למצודה. לא היה ברור לו למה אבל אלה היו החוקים.
אבירי המכונה, שחינוכם כבר היה קרוב להשלמה, ניעורו כדי להגן על קינזין, כמובן.
כל פרט ופרט בשפת גופם של אוכלי הבינה אמר לו שהם נגעלים מהחיקוי המכני והאפרפר לשריונותיהם. הוא תהה לפתע אם שריונותיהם לא היו הד לשריונות הללו – יצירה שפתרה את הבעיות מבחינת האימפריה ואפשרה לה גישה ליכולות האבירים.
לא שהדבר שינה כשבועות עפו באוויר, מתפוצצות במעגלים מתפשטים של אור בוהק, וגופותיהם של אבירי המכונה רועדים עם כל בועה שכן הצליחה לפגוע בגופותיהם. אוכלי הבינה כיוונו את בועותיהם למצב של בינה גופנית שלקח מקורבנותיהם את היכולת לשלוט בגופם. עד מהרה אבירי המכונה התחילו לבעבע בועות צהובות מפיהם. מצדם, אוכלי הבינה היו מהירים מדי מכדי להיקלע לנתיבן של הבועות שלא הושמדו על ידי הבועות שלהם או לפחות כך הראו לו עיניו של העותר הפרובינציאלי. הוא קיווה שהן צודקות.
ואז נשטפה תודעתו שכן הפרפרים סימנו את קינזין אי שם באיניזלור. הגיע הזמן... לרקוד!
"היכנע בפני שיפוטה של לשכת העותרים של הרפובליקה. אני העותר שלך, קינזין." אמר העותר הימטאריון את המילים המקובלות. עתה נותר שקינזין יסכים לייצוגו. כל מה שהוא שמע מצדו היה נחירה יהירה.
לאחר כמה שניות, הוא השיב: "כמובן, אנשים תמיד התעקשו לא להבין אותי. מה לא ברור בכך שאני לא מקבל את הסמכות של אגודת העותרים לשפוט אותי או לשפוט כל אחד אחר? האימפריה נפלה, רשעים."
"אני מבין ששמעת אותי. אם תדחה אותי כעותר, זה ייחשב כאילו הפסדת בעתירה. במקרה זה, ייפול עליך העונש המרבי השמור למעשיך. תבונתך תילקח ממך, קינזין, ואתה תילקח לגן חיות." ענה הימטאריון, שפתיו חשוקות בעצבנות, בעודו מביט לעבר העותר ת'רינקטון שייצג את הצד המאשים בעתירה הזאת. הוא הודה על כך שהוא המאשים משום שהיה לו קשה לדמיין את העותר ת'רינקטון נועל את רגשותיו אחרת. נכון שמדובר בבת אבל ילד זה ילד. הימטאריון תהה כמה פעמים אם היה לו ילד. תמיד הרגיש שלא הגיע למקום ולזמן המתאימים בחיים לחפש בת זוג לעצמו בעולם.
רוח שחורה נשבה על פניו. היא נשבה דרך הקישור בינו לבין קינזין. הוא לא ציפה... לכך. הוא שמע את הנוצה מתפצפצת כאילו היא ניתכת בחום של אינסוף שמשות. הנבל מנסה להכפיף אותו לרצונו. הוא לא בדיוק הבין איך הנוצה עצרה אותו בינתיים. הוא סימן לעותר ת'רינקטון להתנתק מקינזין. היה להם מקרה דומה של לוחם אויב שנשא כוחות על טבעיים במושבות הכף המזרחית. מרגע שהם ניתקו מהלוחם מגע, הפרפרים נעלו את הילתו עד שאוכלי הבינה הענישו אותו. הוא חרץ את דינו הרגע. יכול להיות שחסידים שוטים אלו או אחרים ינסו להגיש ערעור אבל הוא יקבל בקרוב את עונשו. בינתיים, הוא ראה את אוכלי הבינה מיגרו את אבירי המכונה שנחו חסרי יכולת לנוע על רצפת האבן. הוא חשב שאלמלא התעקש קינזין שהם באו בשבילו, ייתכן שהיו מפספסים. הפרפרים על קסדותיהם הכחולות של אוכלי הבינה בערו כמו לאחר לחימה ממושכת. לא שהוא יכול לדעת. אלימות גרמה להימטריון להיות מנותק – כך הגן על עצמו מאימתה.
"האם אתה חושב שאם קינזין לא היה מתגרה בנו, והיה לו יותר זמן לחנך אותם, הם היו מנצחים אותנו... עתה?" שאל העותר מירקולין שעיניו נראו יוצאות מחוריהן כאילו מצא את הדבר שהוציא אותו משלוותו והאיש השתתף במשחקי מוות אלימים כשלא שימש כעותר. הוא ניגב זיעה זוהרת שנצצה לאור לא מובן שזרח מבעד לתקרת האבן של אולם זה. ידו חשפה את סמל הפרפר שהבליח לרגע מעבר לנקודת העיוורון. לאחר שנרגע, העותר הפרובינציאלי התחיל לחלק פקודות.
היו אבירי מכונה שהיה עליו לטהר וקינזין אחד שאוכלי הבינה היו מחוייבים להעניש.
אפילוג: טיארקל
השמש של לאמורבן הייתה בשיא עוצמתה, כחולה ולוהטת, הייתה בחצי מדרכה בשמיים כשהעותרים צפו ברומ'גאריין, ספק אנושי שהנהיג כת של אוכלי מוחות שנעצר על ידי מי שלימים יפיל את האימפריה. הלוגלאני היה בעל עור ורדרד עם שיער אדום פרוע שמתחתיו יצאו קנוקנות שהתפרעו לכל עבר בעודו הולך על ארבעת רגליו באקראיות על פני הכלוב. דארמארות' וטתוז לא היו היחידים שהיו ליד הכלוב שהציג את הלוגלאני חסר הבינה משוטט בכלוב לעיני קהל אוכלי הבינה ומשפחותיהם שבאו לראותו. הוא יכל לראות ביניהם אפילו אוכל בינה לוגלאני. הסיפור הזה עדיין היה בל ייאמן מנקודת מבטו של טתוז למרות שהכיר אותו על בוריו. הוא לא הופתע שהעותר הרפובליקאי זימן אותו לגן החיות כדי להיפגש שם. מאז ששב מבראקסטאד, הוא חיכה לפגישה. בפינה מוסתרת היטב בגן החיות, התרוצץ קינזין, מחוסר בינה, וכל מי שהיו מעורבים בענישה ייענשו על כך. קינזין היה בנו של הגיבור. טתוז כבר חיכה לעונשו בכליון עיניים.
"איזה בלגן." אמר דארמארות' לאחר שסיים לשאול לשלומו "היה אפילו פרק של גיזדאער החוקר ב-'הנביא הרפובליקני' שניתן היה להבין ממנו שהם לא מרוצים מזה. לא שהעותר הרפובליקאי שם הזכיר במשהו אותי."
"הימטאריון דואג לבתי." אמר טתוז בנוקשות "הוא הורה לעותר דאלורס לסיים את העתירה נגד קינזין למרות שהוא סירב להכיר בסמכות אגודת העותרים, דארמארות'."
"לא שיהיה לך ספק. בני בריתנו בממסד הרפובליקאי מרוצים מאד מכך שהוא נעצר." התחיל לומר דארמארות' בטרם הבחין במשהו בקרב הקהל שהצטופף ליד כלובו של רומ'גאריין "אני רוצה להראות לך מישהי שעצם קיומה נחשב כסוד גמור בכל זמן – רפובליקה או אימפריה."
טתוז הופתע. הוא חשב שדארמארות' בא למסור לו אישית את ההצבה החדשה שלו – המקום בו ירצה את עונשו על כך שעצר מטורף מלהפוך את הרפובליקה לאימפריה.
למראית עין האישה שעמדה בשולי הקהל נראתה כבת מינו בשיערה הזהוב אף על פי שנראה לו שעיניים ורודות התאימו יותר ליצורים ליליים מאשר למישהו מבני מינו. עורה היה חיוור והוא הופתע שהיא הרגישה בנוח תחת אורה הקופח של השמש הכחולה של לאמורבן. רק כשהם התקרבו, הוא הבחין בלוחות האבסנית' האדומים. לא פלא שהיא לא נשרפה מאור השמש במלוא עוצמתה הכחולה.
היא הייתה אבירת מכונה.
"קארנינדה ממסדר התמותה של המשרתים." הציגה את עצמה בצל אחד מהכלובים הריקים שמי שגר בהם מת רק לאחרונה "יצא לנו להיפגש כשטיהרתם את איניזלור."
"תן לה לדבר, טתוז." אמר דארמארות' "זו לא הייתה מזימה של אבי... המשרתים."
עיני האבירה בהקו כשהיא הוסיפה ואמרה: "הייתי מוצבת באקדמיה שהוקמה בימי האימפריה כדי ללמד אחרים להיות אבירי מכונה. שם הייתי כשקינזין חיפש עזרה. מרגע שהבנתי שהוא רציני, הייתי חייבת להצטרף למיזם המרושע שלו. כידוע לכם, הוא יכל לקחת ממשרתיו את רצונם החופשי."
מרושע הייתה בחירה מעניינת מצד אבירת המכונה. טתוז גם חשב בשנים האחרונות יותר מדי על מוות מכדי להתעלם ממנה לחלוטין. הוא ידע מהמעט שמצא עליהם דרך רצועתו שאבירי המכונה היו תלמידים של החוקות שהם הוכרחו לעקוב אחריהן. מחשבת כפירה עברה בראשו שתמותה תהיה נושא מעניין ללימוד אם יתחמק מכל העניין של להיות אביר מכונה.
"קיימות שש דרכים אל העל טבעי: דרך האחווה, דרך האמונה. דרך החילופין. דרך היצירה. אתם העותרים פועלים בדרך ההכרה ולו אנחנו פועלים לרוב בדרך הידיעה. קינזין השתמש בדרך ההכרה על מנת ליצור את המשרתים שלו בצורה מוצלחת מדי. ככל שהוא התקדם, הוא גילה שנעורו בו כוחות של כובל חוק, החוק שהוא יצר עתה, חוק ההמונים."
ואם היה מצליח, חוק ההמונים היה מכחיד כל זכר לרצון החופשי ביקום המוכר להם.
"עכשיו אתה מבין למה מזכיר הרפובליקה, שהיה פעם חניך שלא התקבל למסדר, מרוצה מאד מהצלחתנו." אמר דארמארות' "עם זאת, יש קולות שתובעים להענישך. הבאתי את קארנינדה משום שרציתי שתקבל תשובות."
טתוז גנח כשהוא הבין את המוצא שמציע לו דארמארות'. זה מה שהוא חלם עליו. הוא רצה להבין יותר למה בנו בחר במוות על פני החיים. גם טתוז התמודד כל חייו מאז עליית הרפובליקה עם קולות המאשימים אותו בהיותו טירסידיאני, ובכל זאת, הוא בחר בחיים.
מה היה בדיוק מפתה במוות?
"ומה יעלה בגורלו של העותר הפרובינציאלי גלסיין?" שאל טתוז מתוך דאגה לשלומו. הוא חשב שהוא אחד מאנשי הכבוד היחידים שנותרו מאז נפילת האימפריה. העובדה שהוא לקח תחת משמורתו את בתו עשה אותו מאושר על כך שבתו הסתדרה בחיים.
"היחיד שיכול להשיב לקינזין את בינתו הוא הימטריון." ענה דארמארות' בנוקשות "לא שזה יקרה אבל אזכיר לכל מי שחושב שירצה להתנכל לו את העובדה הזאת, טתוז."
טתוז השיט את ידו למשרתת ואמר שהוא ישמח מאד להיות חניך במסדר התמותה.
מעל לראשיהם עיט בעל שלוש עיניים, שצפה במחזה, השמיע צווחה פולחת אזניים ועף מגן החיות. האגדות שטתוז גדל עליהם זיהו את העיט עם פטרונה של האימפריה, אימפריה שלא הייתה עוד.
קצף הגלים ניתז מעל קצוותיה החדים של המשווה. למרות שהפליג פעמים רבות במשווה לחלקים שונים של הפרובינציה שלו, זו הפעם הראשונה שהעותר טתוז ת'רינקטון הפליג לפרובינציה אחרת בגאלאקסיה. התחושה באיבריו לא הייתה שונה. המתיחה ממקום למקום שאפיינה את ההפלגה במשווה הייתה אותה התחושה בדיוק. הדבר היחיד שהשתנה הוא שמבעד להלמות הגלים התפרשה העיר אקאטיום.
ארבעים שנה קודם לכן לבו היה מחסיר פעימה וכל גופו היה רועד בייראת כבוד. היום תחושת ספק לעיר בירתה של האימפריה מילאה את מבטו של העותר ת'רינקטון כפי שהיה ראוי לאדם המגיע מלבה הפועם של הרפובליקה שהחליפה את האימפריה הזו. פעם המשוות היו מגיעות ישירות לאקאטיום. היום הן באות לקור ת'ולראג ורק משם הן שטות לאקאטיום. הוא ישוב לשם אחרי שיסיים את ענייניו באקאטיום שאכזבה.
ענני סופה שחורים התכנסו מעל המגזר הנומריאני שרציפיו טבלו במי הים הקרים. היו אלה רציפים שנעשו מאותה אבן צהובה שממנה נעשה כל המגזר. פעם העותר ת'רינקטון צפה בתוכנית ששודרה מטעם 'הנביא הרפובליקני' שהסבירה כיצד אבני החול הללו חבים את קיומם לאחוריהם של מספר חוצנים לא מלבבים כל כך למראה. גם כך המגזר הנומריאני, שפעם כל פיסה ממנו היה ממורקת על ידי אלפי פועלים, נראה כשריד דהוי מעברו. ותחת לחשוב לחשוב שהגיע לעיר שהכל בה עשוי מזהב, היה לו קל להאמין שהוא צופה בגועל בערימות ענקיות של צואה. הוא גנח ברשמיות.
אקאטיום אפילו לא הייתה היעד הסופי שלו בבראקסטאד. רק נקודת עצירה בנתיבו. היה עליו לאסוף את מי שהיה העותר הפרוביניצאלי גלסיין כדי שיגן על איזו מוזרה כחולת עור שהמונים סגדו לה אי שם ביבשת אחרת. הם כבר נפגשו פעם אחת בעבר.
אצבעותיו התקפלו בכאב כשדמותו המומסת של בנו עלתה מול עיניו. חי הרפובליקה, הוא באמת חשב שהימאטריון ילד בפעם הראשונה שפגש אותו. הוא היה איש זעיר. איש מעולם שכבידתו לא נועדה לתמוך באנשים גבוהים שכמוהו. אצבעותיו נפתחו. לא ייתכן שמראה העותר נמוך הקומה החזיר אותו אל התקופה האפלה ההיא. העותר נשבע בפני העותר הרפובליקאי שהוא החלים והוא מוכן לחזור לעבודה עבור הלשכה.
גל של זעזוע עבר בגופה של המשווה כשהיא עצרה במפרץ עגינה. כמעט לא היה ניתן לראות כלום מהקצף שניתז מהמים. אותו קצף שנשטף בשל הגשם שהתחיל לרדת. העותר מצא שמזג האוויר הגשום הולם את רגשותיו הקודרים. הוא הביט באנשים. הם קמו מספסליהם באיטיות כדי לא להירמס על ידי חבריהם. לא כולם היו אנשים. לא אנשים במובן שהוא והימאטריון היו אנשים. הוא לא הקדיש מחשבה למוזרות הזו שהאדם התפתח בעולמות רבים, שונים זה מזה ולו באחרים הוא לא התפתח. ולמרות זאת, הוא התבייש להודות שהוא שמח על כך שהוא לא היה צריך להיות בחברתם של בעלי חזות לא אנושית לגמרי. צורה אנושית הכתיבה חשיבה שהוא הבין.
הוא מצא את המקום שבו הוא יוכל לקום מבלי לרמוס ומבלי להירמס ולצאת משם.
אווירה סחוף המלח של אקאטיום שטף אותו כשעלה אל הסיפון הקדמי של המשווה. הוא ראה את האנשים מתקדמים מעל גשר המתכת אחד אחרי השני בתור מושלם שלא היה כמותו. למרות כל מה שהאמין, הוא חש שהשתיירה בה הדרתה של מלכות. האנשים כאן חלקו עימו את ההרגשה הזו.
וכשהתקדם בתור, הוא יכל לראות עוד מלמעלה את שומרי הבינה בשיריונם הכחול מחליקים על גלגיליות על פני הטיילת. תריסר כנפי הפרפר הפרושות על קסדתם הכחולה היו לו תמיד לפליאה משום שנראה לו פשוט לא מתאים למה שהם היו. מראם השרה רוגע על הטיילת. אנשים הרגישו לו בטוחים להאזין לסוחרים בחנויות. הוא חשב על עצמו בחנות בגדים. מאז ומתמיד אהב טתוז צבעים עזים לבגדיו הנאים. והוא שמע שניתן לשמוע סיפורים טובים באקאטיום בתמורה לסחורה שעיניו תרו. העותר הפרובינציאלי יכול לחכות.
ציפורים לבנות בעלות ארבע כנפיים מעל ראשו בעודו יורד בגשר מן המשווה. נוצה לבנה נפלה מהשמיים המאפירים ונפלה על כתף טוניקתו השחורה. מן המים הצלולים השתקף איש צהוב עור ששיערו השחור מסופר הדוק כך שיחשוף פס ארוך ודק של עור במרכז גולגולתו. עיניו הכחולות כהות נראו כהות על רקע הלובן הכהה של עיניו. הוא שב וטעם את המלח באווירה של אקאטיום.
הוא עמד לנקות את הנוצה הלבנה מעל כתף טוניקתו השחורה כשהם הופיעו מולו. היו אלה גברים ונשים בגלימות חומות ועל פניהם מסיכות ובתוכם עדשות מערבולת אדומה. על הגלימות היו מקועקעים "הלאה טתוז תרינקטון!" "קינזן גתרידג' שווה אלף טירסידאנים כמוך!" "לפרק את אגודת העותרים!" בעודם צועקים, באחידות, "צדק ותבונה! צדק ותבונה! צדק ותבונה!"
בנסיבות אחרות, העותר ת'רינקטון היה עוצר אבל התור נשא אותו הלאה אליהם. אגודות הצדק והתבונה, למרות שהוצגו בשידורי "הנביא הרפובליקני" ככוח המטהר את שרידיה המזהמים של האימפריה, הזכירו לו את האגדות על אבירי המכונה. טענתם לפיה על הרפובליקה להיפטר מאגודת העותרים כפי שנפטרה משאר מוסדותיה של האימפריה הייתה מובנת. הוא פשוט ראה אותם חוזרים על אותה הנקודה שוב ושוב מבלי להבין שהם חוזרים עליה כדרך בה אבירי המכונה היו משננים את חוקותיהם כנגד כל דבר שחרג מהיגיון המכונה של הרפובליקות הקורסות שלהם. נראה שהם בחרו להותיר את התבונה למישהו אחר.
רק לאחר רגעים של התקדמות, הוא הבין שהם באו עבורו. הצעקות עברו באיטיות לפסים אישיים שקיללו אותו בסדר הבא ממוצאו הטירסידיאני ועד להיותו חבר אגודת העותרים וכל זה משום שבא להתנכל לקינזן גתרידג', בנו של הגיבור שסיים את עידן הרפובליקה...וזה היה, בכנות, פשוט לא הסיבה אשר לשמה שלח אותו העותר הרפובליקני לבראקסטאד. הוא לא עמד להשיב להם.
"טירסידיאני מזוהם!" צעק אחד מהם. טתוז חש שהוא היה מעדיף שהיה משליך אבן לעברו. הטירסידיאנים היו בני עמו של אקאטיום מייסדה האגדי של האימפריה. כשהוא היה ילד לימדו אותו להתבייש שבני עמו גירשו את אקאטיום מקרבם והעלו אותו על הנתיב לעבר העיר בקצה העולם שכעבור אלפיים שנה תיקרא על שם האיש. עתה החליקה הגלגילית קדימה ואנשים קיללו אותם על כך שהיו בני עמו של אקטיום.
הוא היה התגלמות הרוגע. כל מה שחשב עליו היה ללכת למצוא לעצמו בגדים חדשים.
אוכלי הבינה התערבו לבסוף כשסוליות נעליו נגעו באדמת אקאטיום. אנשי האגודות צעקו עליהם שגזירותיהם המרושעות לא נוגעות להם בעוד שהמערבולות האדומות בעדשותיהם מסתחררות. הם לא ייתנו לרשע לגעת בקינזין גת'רידג'. הם העירו להם שהרפובליקה אוסרת על כל סוג של אפליה. אנשי האגודה הוכו הלם והתחיל לחשוב.
וההפגנה התפוגגה.
"הם יחזרו, העותר ת'רינקטון." הזהיר אחד משומרי הבינה "ברגע שהם יישבו את הסתירה בין העובדה שלהעליב אותך בשל היותך טירסידיאני נוגדת את רוח הרפובליקה לבין השנאה שלהם לכל מה שהוא לא במקורו בא מן הרפובליקה, אדוני."
הוא חש מחנק בגרונו כשהבין שהוא לא יוכל לרענן את מלתחתו אלא להמשיך ישר אל הלשכה הפרובינציאלית. אפילו אוכלי הבינה לא יוכלו להגן עליו לאורך זמן מהם. נראה שמחשבה דומה עלתה בראשו של אותו אוכל בינה והוא אמר לאחד מהם לבוא.
"זו אוכלת הבינה מגידרד, אדוני העותר."
העותר לא נרתע מהרעיון של שומרת בינה כפי שכמה מעמיתיו נרתעו. היה לו מספיק זמן להתרגל לרעיון שבתו עותרת ועתה היא הייתה מחוץ לגאלאקסיה בעתירה משלה. היה לו מספיק זמן לעבוד על השאלה למה בנו לא זכה להיות עותר אלא דווקא היא. למה בנו בחר להתאבד?
הוא נשם עמוק וחזק והושיט את ידו עוטת הרצועה לעבר אוכלת הבינה שיצאה אליו.
היא קיבלה את ידו. הוא התכוון להסתמך על מפת אקאטיום שהייתה במאגרי המידע בתוך הרצועה שלו. עתה יוכל להתפנות לשיחה עם העותר הרפובליקאי לגבי ההיתקלות עם אגודת צדק ותבונה. לא העובדה שסימנו אותו אלא מי ששלח אותם. למיטב ידיעתו הדלה, קינזן גתרידג' אפילו לא היה על הכוונת של אגודת העותרים. ואם כן, לא היו שולחים טירסידיאני לעתירה כזו אלא מישהו שאבות אבותיו מרדו, מישהו שידע את טעמו של דם. עתה הוא לחץ על הרצועה וגלגיליותיו התגשמו מייד. אפילו המגזר הנומריאני גדול מדי להליכה ברגל והלשכה הפרובינציאלית רחוקה. הוא החליק אחרי שומרת הבינה בעודו מבחין לפתע בדרכם בחנות שהציגה תליוני עיט בחזיתה. מעל החנות ניצב סמל השמש השחורה של עיטי אקאטיום המסתוריים.
"למה עיטי אקאטיום מורשים לסחור בסמלים של האימפריה?" שאל העותר ברכות.
שומרת הבינה סובבה את הכנפיים הצהובות המצוירות על קסדתה הכחולה ואמרה: "מאותה הסיבה שהרפובליקה מרשה לברית הברוקאדית להמשיך בעצמאותה, העותר."
חולשה.
המחשבה הבוגדנית קפצה לה מירכתי תודעתו בלי אתרעה מוקדמת. הוא ידע שההפך הוא הנכון. אלה שניווטו את הרפובליקה בחלל הסוער של הצביר חשבו שלהתעלם מדברים מסוימים יראה כהפגנת עוצמה. היא יכלה להיות אכזרית כשהדבר מחוייב. הוא זכר היטב איך נראו מושבות הכף המזרחית אחרי שניסו לפרוש מהרפובליקה. לא הרעיון הטוב ביותר כשאתה נמצא באותה פרובינציה עם העולם המרכזי שלה, סלאדרין.
"בקיצור, את לא יודעת למה." השיב העותר ת'רינקטון בעודם עוזבים את הטיילת.
שומרת הבינה משכה בכתפיה בעודה סוקרת באיטיות את השדרה שאליה החליקו. ובעודו פוקח עין אחת על הדרך, הוא פתח ערוץ קשר אל הלשכה הרפובליקאית בטיארקל שבסלאדרין. הבניינים לאורך שדרת הניצחון היו צהובים ונמוכים עם סמלים תלויים בחזיתותיהם. היו אלה סמלי מחלקות הממשל המקומי באקאטיום. כל מה שהיה חשוב לעותר ת'רינקטון היה שאף אחד מהבניינים לא היה הלשכה הפרובינציאלית שהייתה דקות רבות לפניהם בשדרה הזו שחצתה את המגזר הנומריאני הוא יכל לראות בחטף פיתוחי זהב ופלטינה על הדלתות ועל העמודים שתמכו בגזוזטרות שהצלו על הדלתות. המבנים שידרו את התחושה שאימפריה בנתה אותם. הם כבר היו קרובים ללשכה כשהעותר הרפובליקאי, ברובידנט בעל פנים חומות וארוכות חוטם ועם תספורת דומה להפליא לשלו, הופיע על כיפת הרצועה של העותר. העותר ת'רינקטון הודה שלמרות הפנים האנושיות למראה, היה לו קשה לקרוא את הברובידנט. הוא גם הודה שהוא העריץ את הסגנון שבו העותר הסתפר. מספיק כדי שיחקה אותו. הוא גם ידע שהוא צריך לדעת לקרוא טוב יותר את פניו. הוא היה הממונה עליו, ככלות הכל.
"אין שום עתירה מול קינזן גתרידג', העותר ת'רינקטון." אמר העותר הרפובליקאי "אתה רשאי להמשיך בעתירה הנוכחית שלך. העותר הפרובינציאלי יודע שהגעת, העותר ת'רינקטון."
אם הוא היה אנושי, העותר יכל לדעת אם הוא משקר לו או לא. החוטם הארוך עיוות את תווי הפנים שלו והקשה עליו לקרוא את הרמזים שהיו ברורים לעין בכל מקרה. כל מה שנותר לו הוא לשאול אם הוא שמע מבתו באראסומי. העותר רק חייך ואמר: "הלשכה הרפובליקאית בקשר איתה."
ואז, בבת אחת, מישהו קפץ לעברו, סכין לוהטת נישאת בידו הימנית, מתיז אותו על אבן הגיר של בנייני המגזר הנומריאני. האיש עטה את הברדס של אגודת צדק ותבונה אך עיניו הכחולות המלוכסנות היו גלויות ושפתיו, המעוותות בהבעת עונג, מגעילות.
העותר הרפובליקאי קרא עבורו לעזרה בעוד שאוכלת הבינה חזרה לאחור לעברם. הוא חש את הדם נקווה בין שערותיו השחורות, המשוכות כה חזק עד שפס של עור צהוב נראה ביניהן, ותהה אם עתה יוכל להצטרף אל בנו. למי אכפת שבנותיו בחיים? אב נמדד לפי הבנים שהעמיד ושלו התאבד בגלל שלא עמד בלחצים בשל מוצאו הבזוי.
האיש הניף את להב הסכין לעברו בעודו רץ כדי לוודא את מותו. בעודו מייחל להצלחתו, הנוצה הלבנה נשרה מעל כתף טוניקתו השחורה, מזכירה לו את שבועתו לאגודת העותרים. אותה שבועה שנדמה שאנשי אגודות צדק ותבונה שמו ללעג. הם נשבעו להיות משרתיו חסרי משוא הפנים של החוק. שבועה שנשאו עם חילופי השלטון וכובדה אפילו על ידי הרפובליקה. הוא חייב לקום. הוא לא בחר להיוולד טירסידיאני. הוא כן תמיד רצה להיות עותר והאל נענה לרצונו.
הוא נגע בכיפת הרצועה בכוחותיו האחרונים וחש את תהליך הריפוי שלו מתחיל. הוא חש את הדם החדש זורם בעורקיו, מביא לו את בריאותו של אדם שלא נפצע בראשו. הדם שיביא בסופו של דבר להתפוגגותו כשלא תישאר טיפה מעצמו בסוף התהליך... אבל הוא היה צעיר וזה יהיה בעוד מאות שנים ארוכות. הוא קם והביט לרוצח בעין.
אדוות ניחוחות ריחניים אדומים עלו מתוך סביבתם, נשלטים על ידי תודעת העותר. ההתמחות של העותר ת'רינקטון הייתה מאז ומתמיד הבינה הרגשית מבין חמשת הבינות שהעותרים יכלו לעתור אליהם. הוא ניצל את זה עד תום כדי לשקם את עצמו מהאבל על התאבדות בנו ועתה הפנה את הכוח הזה כנגד מי שניסה להתנקש בחייו.
"סדר מתוך תוהו"
רגשותיו של המתנקש רגעו כשתודעתו הוצפה בניחוחות האדומים שעלו מן המדרכה. העותר ת'רינקטון שמע את רצף המחשבות המקוטעות של מי שהציג את עצמו עתה כלאמורסאנד שעסקו בעיקר בעונג שבל ייאומן מלהרוג אנשים. הוא ידע שהעתירה לא מאוזנת והיה צריך עותר שיציג את הצד שיגן על המתנקש אבל העותר כעס עליו. האיש ייצג את כל מה שלא היה נכון ברפובליקה אך ככל ששמע את רגשות המתנקש, הוא הבין שכל מה שעניין את לאמורסאנד הוא ההצדקה המוסרית להתנקשות הזאת. הוא היה הורג את חבריו לאגודת הצדק והתבונה אם זה היה מוצדק מוסרית. ואז, ברגע של עליונות מוסרית, הוא החליט מה יהיה עונשו של לאמורסאנד על תקיפתו. אוכלת הבינה הגיעה בינתיים ועמדה לפקודתו של העותר.
"העתירה לא מאוזנת, העותר."
וענני הסערה השחורים התחילו למממש את הבטחתם ולהמטיר גשם על פני העיר. העותר ת'רינקטון נשך את שפתיו וידע שזהו אכן שימוש בכוחו לרעה. בתו צדה עתה עותרים, שלפי השמועה, השתמשו בכוחם לרעה כנגד אנשי מחתרת לשעבר. הוא גנח.
הוא שיחרר את לאמורסאנד מלפיתתו. המתנקש הדמאני הסתכל עליו במבט מבועת.
"היית צריך לקחת את העדשות. עכשיו אף אחד לא יודע שהותקפת על ידי עותר." סיננה אוכלת הבינה לעבר המתנקש ותפסה את האיש בידיו. אוכלי בינה החליקו אליהם מההיכל, נישאים על גלגיליותיהם, הגשם שר להם בטיפותיו היורדות ויורדות. האיש יקבל את העתירה המאוזנת שלו אך לא יהיה זה ת'רינקטון שיעתור. הוא לא היה מסוגל לחשוב עליו בצלילות עכשיו או לעולם לא.
ואוכלי הבינה עצרו את המתנקש. העותר ת'רינקטון הסב את פניו לעבר לשכת האגודה והחליק לעברה. הוא ניגב את הגשם מעל פניו בעודו חש את הדם פועם בגופו. הוא ימלא את חובתו לאגודת העותרים. זה הדבר היחיד שמשך אותו מהיגון על בנו.
חלק שני: קור ת'ולראג
המשווה מצאה את העותר הפרובינציאלי הימאטריון במצב רוח מתוסכל.
רק עתה נודע לו שעליהם לשחרר את לאמורסנד מתאו. מסתבר שמילה של העותר הרפובליקאי ותיעוד של תקיפה דרך כיפת רצועה לא הספיקו בתקופה זו. הממסד הרפובליקאי עדיין בחר להאמין לאיש אגודת צדק ותבונה על פני להאמין לאגודתו. הם היו השריד המוזר מהאימפריה והוא לא.
לא משנה שהאיש הרג אוכלי בינה בטרם החליט סוף סוף להתעמת עם אחד העותרים.
"הימאטריון," אמר חברו הטוב ועוזרו לגולאם "המשווה לקור ת'ולראג הגיעה, חבר."
העותר קטן הקומה הקיף במבטו הקודר את כל המגזר הנומריאני שהשתקף בעורו המוזהב. הוא ראה שהעותר ת'רינקטון כבר עלה לשם, מוכן ומזומן לסיים את חובתו. לא כך חשב לקדם את פניו של מי שפגש במושבות הכף המזרחית. הוא נשך את שפתיו.
הוא נפנף באצבעותיו כדי לסמן ללגולם שהוא ער ועלה איתו אל המשווה לעיר הנמל.
לפחות זה ייתן לו לבדוק שמועה שהגיעה לאוזניו על אפשרות מילוט מאגודת העותרים. העובדה שהוא היה העותר הפרובינציאלי לא אמרה שהוא התלהב מהעניין. נדרשה שנה לגייס אותו לאגודת העותרים ועד עצם היום הזה הוא לא נותר משוכנע. פשוט לא היו אפשרויות אחרות. לא בקלאקסור שבענק המים קראנת'ורה שם חי. אפילו לגולם חשב שזה מוזר שהוא היה בוחר להיות עובד גופות על פני להיות עותר. רק שלזה הכינו אותו מאז שהיה ילד ולו כל עניין העותרות נפל עליו כסלע משמיים. אפילו מינויו של לגולם לא עבר בלי בעיות. התאגידים רצו שימנו אישה לתפקיד הזה.
הוא נשען על מעקה הכבש כשחשב בחולמנות על עולם שבו כל הלחץ הזה לא קיים. הוא עשה את זה לרגע בטרם עלה לסיפון הקדמי והעלה חיוך נינוח על פניו הטובות. עתה הם היו בדרכם אל עיר הנמל שהדיחה את אקאטיום כנמל הראשי של העולם. העובדה הזו לא עוררה בו עצב כפי שעוררה ברבים מהעותרים שהיו כפופים לו עתה. הוא בכלל לא היה מבראקסטאד אלא מקראנת'ורה. הוא הבין למה כולם שנאו אותו.
כל זה פשוט גרם לאפשרות שגונבה לאוזניו להישמע יותר ויותר מושכת ככל שהגה בה. המשווה עצמה משכה את עצמה מאקאטיום לעבר מימי קור ת'ולראג החמימים. לגולאם שמר לו מקום ליד העותר ת'רינקטון. בעודו מתיישב, הוא הספיק לשמוע את המתקשרת של "הנביא הרפובליקני" מדברת על גל של פשיעה באקאטיום אשר במסגרתו הותקף עותר שהגיע מטיארקל. היא אמרה שעתה שאקאטיום היא כבר לא עיר הבירה של האימפריה, תושביה, שאינם יכולים לפגוע באחרים, התדרדרו לפשע. לצערו, הקול המעצבן הגיע מכיפת רצועה שלא הייתה תחת שליטתו. למיטב הבנתו, לאמורסאנד לא היה מקומי וההערה לגבי גל הפשיעה באקאטיום הייתה עלבון כלפיו. לרווחתו כי רבה, המסע לשם לא היה ארוך ותוך שבריר רגע הספינה עגנה במעגן הידראון שצחנה חומצית עלתה ממנו. הוא היחיד שהסכים לקבל משוות מאקאטיום. העותר הפרובינציאלי נהם כשהוא קם. הוא ראה שהעותר ת'רינקטון בחר לשבת. עוזרו העותר מרקולין גם בחר לשבת. תוך רגע הוא הבין ,שלמרות שהמשווה לא הייתה מלאה, זה לא היה הרגע הנכון לקום.
ובמיוחד למישהו קטן כמוהו.
הוא עדיין התנקה מזוהמת המרפקים שבעטו בו כשהעותרים ת'רינקטון ומרקולין הצטרפו אליו ליד הכבש. פניהם היו מלאות התנצלות כמצופה אף על פי שהוא היה האשם בעניין. הוא היה צריך לחכות עד שזרם הנוסעים יאפשר לו לרדת מהמשווה. הוא פשוט היה מתוסכל. העותר מרקולין טפח על כתפו ואמר: "נשהה פה רק יום, הימאטריון."
והעותר ת'רינקטון הסתכל על מה שנראה לעיניו הקטנות של הימאטריון כמשהו שנחצב על פני כוכב אחר לחלוטין. שום דבר בבניינים הללו לא נראה לו נכון לכוכב זה. הוא ידע שלאבנים מעולמות שונים היו הרכבים שונים במקצת וניתן להרגיש זאת. לא היה לזה את התואם שניתן היה להרגיש מהבנייה באקאטיום אם לדבר על הדר. העיר המכוערת שעמדה לפניו בפירוש נבנתה בלי מחשבה רבה מאבן שנחצבה על פני השטח של מיליון עולמות. מעליה ניתן לראות את השכונות הגבוהות, מוקפות בערפל. גברים רכנו על המדרגות כדי לרכוס לגבירותיהם את הגלגיליות. עיניהם פנו למטה. הימאטריון חרק בשיניו. אם אקאטיום הייתה חלק מעולמם של הגברים, קור ת'ולראג הייתה חלק מעולמן של הנשים. בני הגזע האנושי שישב בארצות הללו קיבל מאז ימי קדם את ממשלת הנשים טבעית כנשימה. בני התרבות שעזרו לו להקים את קור ת'ולראג לא לימדו אותו את הטעות שבדרכיו. הימאטריון מצא את העניין דוחה.
העותר מרקולין עצר עבורם משווה שנסעה לעבר שכונת גראמבל הגבוהה. הייתה זו מכונה כבדה שרכנה על מחומשיה עם שלדה כסופה וחישורים שנצצו לאור החום והלחות של עיר הנמל הדרומית. המכונה הייתה עגולה ובתא בקצה המכונה ישב הנהג שלה, לוטש מבט לעבר העותרים בטוניקות השחורות שלהם. לאחר שהסביר על יעדם, שכונת גראמבל, הנהג רעם בגסות שהוא לא עושה עסקים עם המקום שיקבל אותם. הוא היה מנומס דיו לזרוק את השם שהם צריכים לקרוא לו כדי לקבל הסעה לשם. ואז הוא נטש אותם לחפש אותו.
"האם אתה חושב שבתקופת האימפריה זה לא היה קורה?" שאל העותר הפרובינציאלי, תולה מבט לעבר העותר ת'רינקטון. האיש בעל התספורת המוקפדת, שאמור היה להיות יריבו בעת העתירה, השיב: "הכלכלה הייתה שונה באותם ימים."
העותר מרקולין בינתיים מצא את אחד מאוכלי הבינה המקומיים, בשיריונו התכול, משחרר פושע שפיו מעלה בועות צהובות מידו. אלה בועות של הבינה שנשללה ממנו לפי העונש שהיה קבוע בחוקי הרפובליקה שאותם אוכלי הבינה נדרשו לדעת בעל פה. לא נעלם מעינו של הימאטריון שלא היו כאן סיורים. לא היו כאן משום שהפשיעה המקומית דאגה להעסיק את אוכלי הבינה המקומיים. הוא שמע עד אקאטיום שיש יותר מדי פשיעה ופחות מדי אוכלי בינה. הוא אפילו שלח את עוזרו האישי של קודמו לאראת'ריאה כדי לתגבר את שורות אוכלי הבינה במקום. אוכל הבינה, לאחר שקיבל את סמכותו של העותר מרקולין, לא בחר להעלות את הענייין אלא להפנות אותם אל האדם הנכון. נהג המשווה היה בדיוק פנוי להובלת נוסעים לשכונת גראמבל הגבוהה.
עתה הם נמתחו כל הדרך לכיכר גראוויום השני בשכונת גראמבל. כשהתגשמו שם, הוא חש את החום, וכמובן מאליו, את הלחות נעשים נסבלים בהרבה לעורו העדין. העותר מרקולין רכן מעל גלעד וחיפש בעיניו את שם אחיו שעדיין לא הופיע שם ארבעים שנה לאחר שנפל ביחד עם אדונו במלחמה שהרפובליקה ירשה מהאימפריה. הוא אמר להימאטריון שהעותר העירוני של קור ת'ולראג אמר לו שזה בטיפול. הוא שמע בעצמו מהעותר המחוזי שהוא שוקל להקים גלעד לאנשים ששירתו את האגודה אך לא היו חברים בה. אולי זה יעודד אנשים להתגייס לאגודתם בימים אלו. בינתיים לא התקבלה החלטה בשל העומס על האגודה בקור ת'ולראג שכן להבדיל אלף הבדלים מאקאטיום, בקור ת'ולראג היה גל פשיעה. ועתה הגיע הזמן להתכונן. הוא עמד לחמוק מגראמבל לעבר מחוז חפצו בשכונת היגאם מבלי שאיש יראה אותו.
העותר המחוזי, וכמו כן, העותר העירוני קיבלו את פניהם כשהגיעו אל בית האגודה. לאחר חילופי דברים קצרים, העותר המחוזי לקח אותם למגורים שהוקצו להם לצורך הלילה האחד והיחיד שיבלו בגרמבל. הוא אמר שהוא מקווה שהוא לא מאמין לשמועות שהגיעו מקור ת'ולראג על עריקות. כל העותרים ואוכלי הבינה שלו נאמנים.
לאחר ארוחת ערב קצרה במגוריו, העותר הפרובינציאלי בחר לנוח מעט לפני הבדיקה.
בחלומו הוא הלך בין שביליה של אכסניית היוונמור שמסביבו צמחים מתפתלים בצבעים ירוקים עזים. דבורים לגמו מעיניהם של הגננים המורוקנים שהשתלבו בגן עם עורם הירוק. הם נהגו לומר שזו דרכם להיקשר לדבורים שהאביקו את הגן עצמו. הסיבה לכך שהעותר נמשך לגנים היה ריח הריקבון העז שעלה מן הגנים. הוא הזכיר את ילדותו כשחשב שעתידו שוכן בעבודת גופות. הוא מצא את הזר יושב על הספסל.
"כל היופי הזה והסיבה היחידה שאתה אוהב אותם היא משום שהם מצחינים, הימאטריון." אמר הזר החיוור, משועשע מכל העניין. הימאטריון עצר למשמע שמו.
"זה החלום שלי." רעם הימאטריון "מי אתה?"
"קראו לי בשמות רבים במהלך עשרת אלפים השנה האחרונות אבל זה לא משנה." אמר הזר החיוור, מרפרף באצבעותיו מעל תליון עיט זהוב "מי שמשנה זה קינזין גתרידג'. ישנם שני סוגים של אנשים שפוחדים מאגודת העותרים: האחד הוא אנשים שאגודת העותרים עוולה להם בעבר. השני הם פושעים שיודעים שאתם האויב שלהם. אני משאיר לך את ההחלטה מי מביניהם קינזין גתרידג'."
"על מה אתה מדבר? קינזין גתרידג' מחוץ להישג ידנו. אביו הפיל את האימפריה." סינן הימאטריון שחש את השליטה על החלום חומקת מידו לידו של הזר החיוור שהרכיב על צווארו תליון עיט מוזהב. הזר החיוור לטש לעברו עין כחולה וענה: "אימפריה, רפובליקה, כל אלה מילים ריקות ממשמעות שהמציאו אנשים קטנים. הערכים הגדולים שעליהם נשענת אגודת העותרים הן הסיבה להישרדותה בתקופתך. יש לך את החובה ליורשיך למלא במשמעות את תפקידה של אגודת העותרים, הימאטריון."
"אז תהיה מוכן לומר לי מה בדיוק פשעו של קינזין גתרידג' כלפי הרפובליקה, מעלתו." שאל הימאטריון שכל המשחק הזה בלב הגנים היפהפיים של האכסניה נמאס עליו. ברגע הבא הזר החיוור חיבק אותו כאילו הוא אב המחבק את ילדו הרך. רק עתה ראה הימאטריון שלתליון העיט שלו היו שלוש עינים באופן שהעביר בו צמרמורת. שלוש העיניים האדומות היה סמלם של הקיסרים האדירים לבית גורגום. אותו בית שאביו של קינזין גתרידג' טבח בו. ועם זאת, הוא היה צריך את החיבוק, צריך נואשות, כך שבחר להתעלם מהצמרמורת שהעביר בו מראהו של תליון העיט. הוא שאף מלוא ריאותיו את אוויר הגנים וברגע הבא הוא פקח את עיניו בחדרו. מנגינת החליל של העותר מרקולין הייתה הצליל היחיד ששמע בהמולתה של עיר זאת. על כל פנים, הוא היה צריך יותר מחיבוק כדי לשנות את דעתו. הוא רק בחן אפשרות. הוא הניח את כיפת הרצועה כנגד הכיפה שעל הדלת לחדרו והיא נפתחה. הימאטריון עבר במהירות במסדרון שלאורכו היו תלויות תמונות של עותרים בכירים מתקופות קודמות. הדבר גרם לו לתהות ולו בפעם הראשונה איך העותרים הבכירים נבחרים. הוא פשוט התעורר כעותר פרובינציאלי. הוא לא מונה לתפקיד כפי שכמה בריות בורות לחשו מאחורי גבו במחשבה שהוא נמוך מדי מכדי לשמוע אותן אלא פשוט... התעורר. נראה שישנו כוח מכוון מאחורי זה שניחן ביכולת המדהימה למצוא את האנשים שהכי פחות מעוניינים בתפקיד ולשים אותם בתפקיד. אפילו העותר הרפובליקאי הודה בפניו שעד עכשיו הוא לא הבין למה הוא הבחירה הכי טובה לזה. ברובידנטים היו זרים לכל הרעיון שבראש המדרג עומד אחד. היה להם יותר מובן מאליו שהם מונהגים על ידי שלושה. הם לא היו הבחירה המתבקשת לראשות אגודה. וכבר היו בחירות עוד יותר מוזרות בתקופת האימפריה.
בעודו מהרהר בנסיבותיו המתעתעות של הגורל, הוא הניף שוב את הכיפה בפני הכיפה שנעלה את הדלת לכיכר גראוויום השני. אם יהיה לו מזל, הוא יחמוק מהסיורים של אוכלי הבינה וימצא דרך למקום ההוא בשכונת היגאם שאמור לתת לו אפשרות... לבחור.
כשהדלת נפתחה, הניחוחות החומציים של קור ת'ולראג נשפכו במלואם על פרצופו. ושכונת גראמבל הייתה שכונה מכובדת. הוא יכל לראות את הציפורים המשונות בעלי ארבע הכנפיים מקננים בקן מעל לגזוזרת הכניסה לאגודת העותרים. מסיבה כלשהי, הן אהבו לקנן שם.
הוא עמד כבר בחוץ כשהוא שמע אותן קרבות. הן לבשו בגדים שחורים, מעמעמים, שחשפו רק את עיניותיהן המערבלות. הדברים הללו היו אמצעי הקלטה... וזה אמר לו שהן עושות את זה עבור מישהו שרצה לראות את העבודה נעשית במו עיניו. הארבע עצרו לידו וליטפו את שיערו השחור באותו האופן שהרגיז את הימאטריון לפעמים. הוא יכל רק לשמוע אותן חושבות "איזה ילד חמוד!" בעודן מתגנבות אל מחוז חפצן. נשים נותרו נשים גם בקור ת'ולראג בו נשים חונכו להאמין שהן משהו שהן לא. הן אפילו לא חשבו על זה בעודן ממשיכות הלאה למה שהתברר כגלעד פיודודורה, המקום שהעותר מרקולין בחן קודם את רשימת החללים עליו. רק אז הוא קלט מהן: שודדות קברים.
"אני רואה אותכן."
ושודדות הקברים עצרו כשהן שמעו את קולו של גבר ממה שהן חשבו שהוא ילד קטן. הן היו בחברה טובה עם כמה מהמכובדות בנשים שהוא הכיר. האישה שהתאגידים רצו שייקח כסגניתו עשתה את אותה הטעות בפגישתם הראשונה. היא לא זכרה זאת, כמובן. הוא היה רק עותר צנוע שהגיע מקארנת'ורה אל הלשכה הפרובינציאלית. רצועותיהן של שודדות הקברים כבר היו אדומות.
"אז תהיה גמד טוב ואל תתערב בעסקיהם של הגבוהים ממך." אמרה אחת מהן, נושכת את שפתיה מאחורי מסכתה השחורה על כך שהיא חשבה שהוא ילד קטן. הוא חייב לציין לשבחה שהיא קראה לו גמד ולא ננס. הוא היה נמוך מכדי להיחשב לגמד.
"אני העותר הפרובינציאלי. אני חייב להתערב בעסקיכן." השיב הימאטריון באופן כזה שגרם לשודדת לרעוד בצחוק בלתי נשלט בעוד שחברותיה מנסות לחמוק לגלעד. בכנות, אם לא היה לו אכפת מרגשותיו של העותר מרקולין, הוא בעצמו היה עוזב. לא היה לו חשק להסביר לסיור את מעשיו בחוץ בשעה כזאת.
"זה לא משנה. האנשים הקבורים שם נלחמו עבור הנסיכים האחרונים של בית גורגום. לאף אחד ברפובליקה של ימינו לא יהיה אכפת אם נשדוד את הקבר שלהם." אמרה השודדת בעוד כדור אש נורה מחדרו של העותר מרקולין ומוחק את חברותיה.
הימאטריון ידע שהעותר מרקולין משחק בזמנו הפנוי במשחקי המוות. הוא התמחה בזירת האפר שם נלחמו הלוחמים נלחמו זה בזה בכדורי אש אבל זה היה דבר אחר... לראות אותו מוחק שלוש אזרחיות בכדור אש אחד.
ואוכלי הבינה נמתחו בבת אחת לתוך הזירה, מחליקים על גלגיליותיהם על הכיכר.
"קחו אותה לתא המעצר." אמר העותר הפרובינציאלי. אוכלי הבינה זיהו את הסמכות שבקולו ולא שאלו שאלות. השודדת, ההמומה ממות חברותיה, רק לחשה: "קינזין גתרידג' ישמע על זה. אנחנו עובדות עבורו. אתם לא מתעסקים בנו של גיבור." הימאטריון הגיע להחלטה שהגיע הזמן לבדוק מה היה כל הסיפור עם קינזין גתרידג'. בינתיים, עליו היה לעלות למעלה ולנהל שיחה קשה עם העותר מרקולין על התמודדות עם זעם. אוכלי הבינה החליקו לעבר הגופות החרוכות כדי להפעיל את הכיפות שעל רצועותיהן. הכיפות נדלקו כדי להחליף את דמן ולהתחיל בתהליך הריפוי הארוך שישיבן לחיים. עד מחר כל הארבע יעמדו מול הצדק של אגודת העותרים ויענו להם. גם אם יפקוד אותן חסד לאותו חסד שהוענק ללאמורסאנד, העותר יידע לאן ללכת. אמא בלוסיס יכולה לחכות.
חלק שלישי: ברונסה
"בננו מת"
המילים הללו רדפו אותו כשהוא התעורר בחדרו בקומה העליונה בלשכת אגודת העותרים בקור ת'ולראג. הוא שלח את ידו כדי לחפש את הרצועה שלו כשנגע במשהו רירי ומגעיל. תהומות החלל הפרידו בינו לבין בנו כשזה מצא את הדרך הנכונה למות: לטבול באגן לבן שמימיו חומצה. לא הייתה שום דרך להשיב את בנו לחיים בדרך הזו.
הוא העיף מבט לעבר מרבה הרגליים הדוחה שהתיישב על השידה מול הרצועה האמתית שלו. על פניו השרץ הדוחה נראה באמת כמו הרצועה שלו אם מתעלמים מכך שלא הייתה לו כיפת נתונים כחולה. השרץ הביט לעברו בעיניו האדומות הרבות.
וברח.
הוא ידבר עם העותר המחוזי נולירדן על רמת הניקיון בחדרי הארחים שלהם. הוא היה בלשכות רבות של אגודת העותרים ואף פעם לא יצא לו להתעורר עם השרץ הזה.
הוא עמד ליד הדלת כשהוא שמע את הדי וויכוחם בין הימאטריון לעוזרו לגולאם. "בפעם שהשודדות הללו ישדדו, המקרה שלהן יועבר לעותר טרלנאסור. עתה הן נמצאות מחוץ להישג ידנו כל עוד קליאות'רן פאריק ערב לחייהן." התיז הימאטריון "בינתיים קרה משהו בברונסה."
והעותר ת'רינקטון מצא את עצמו מועד לחברת השניים – העות'ר גלסיין נמוך וזהוב ולו העותר מרקולין גבוה, חיוור וזהוב שיער. השניים היו מוקפים בתמונות העותרים המחוזיים של קור ת'ולראג רבי הרושם. העותר מרקולין שילב את אצבעותיו ואמר: "מצוין. הואלת להצטרף לחברתנו, העותר ת'רינקטון. השמש עמדה כבר לשקוע."
העותר ת'רינקטון כבר הספיק לשמוע כמה מהבדיחות השונות של העותר מרקולין. לא כולן היו בהכרח לא מצחיקות. העותר הפרובינציאלי נמוך הקומה טפח על ברכו.
"מסתבר שידידינו קינזין שלח משהו לברונסה. אוכלי הבינה עצרו אותו והוא מחכה. הפעם אין קליאות'רן פאריק או משהו דומה שישחרר את הדבר הזה מחזקתנו, רבותיי." אמר העותר בעיניים אדומות מעייפות. נראה שהוא הפסיד את כל הפעילות.
העותר מרקולין עמד לומר משהו ואז הסתלק כדי לארגן להם הסעה והפעם לברונסה.
"האיש שרף למוות שלוש נשים. הודות להשוואת דם, הן בחיים עתה. ועדיין, האיש לא מודה לי על כך שעמדתי על כך שהוא מנע מהן לשדוד קברים." גנח העותר גלסיין, משפשף את עיניו. עיניו של העותר ת'רינקטון התרחבו בתהייה על צדודיתו הנחפזת של העותר מרקולין הנמוגה לאיטה במסדרון. הוא לא חשב שהוא מסוגל למעשה זה. הוא ייאלץ להאמין להימאטריון אם הוא טוען ככה.
לאחר רגעים מספר, השניים ירדו כדי לראות שהעותר מרקולין עצר משוות קרקע. העותר הפרובינציאלי מצא את העותרים במשרדיהם ונפרד משניהם כל אחד בתורו. העותר ת'רינקטון מצא שהוא באמת החמיץ לילה מלא פעילות. העותר המחוזי נולירדן עוד העז לשאול אותו אם השאיר את החלון פתוח. הרי זה מן הידוע שהשרצים מרובי הרגליים נמשכים אל הרצועות ותמיד רצוי לסגור את החלונות כשישנים בעיר. ולאחר מילים חמות אלו, שלושת העותרים המשיכו אל העיר העתיקה ברונסה. משוות הקרקע התגשמה בדיוק מעל מבנה אבן כחול תלוי למחצה באוויר. העותר ת'רינקטון חש סחרחורת כשהסתכל על העיר המקופלת בחלל כשמבנים כחולים פשוט התערבבו זה בזה בלי שיכולת להבין למה שימש איזה מבנה. אנשים הלכו ברחובות שהיו תלויים והפוכים באוויר. הם הלכו כאילו הוא והעותרים האחרים עמדו וראשם הפוך כלפי האדמה. הוא חשב שהעיר מצדיקה את הסיפורים ששמע על מוזרויותיה. הוא הודה על כך שהוא לא צריך לחקור אותן. לא מפתיע שמישהו במזכירות הרפובליקה רצה לבחון מחדש את מעמדה של אמא בלוסיס אם כך בנתה... את העיר.
אוכל בינה בשיריון תכלת עמד בחרך מאחוריהם. מסתבר שזו הייתה הכניסה אל הלשכה הדייטומית שבה ישב מטה אגודת העותרים בברונסה. המשווה נעלמה בן רגע מרגע שהעותרים ירדו ממנה והמשיכו אל הלשכה הדייטומית שנראתה כשתי אשכולות של תאי מגורים כחולים שהסתחררו זה נגד זה בחלל בעל מספר לא מוגדר של ממדים. החרך ירד מתוך האשכול הימני והוביל לתוך מרחב רגיל יותר למראה. העותר הפרובינציאלי התעניין איך הם מסתדרים פה. אוכל הבינה המריר נהם משהו לגבי כך שמתרגלים וזו הייתה בפירוש ביקורת לגבי העותר הפרובינציאלי ששלח אותו לעיר המסויטת הזו. העותר המחוזי של פלאת'ורה, ארצוקיר, היה מאותם ספק אנושיים שבלבלו תמיד את העותר ת'רינקטון. היה לו עור תכלכל בהיר ועיניים אפורות שסתרו את טוניקת העותרים השחורה שלו. ממה שזכור לו משיעוריו, האיברים של הפריסטינדי נמצאו בצד הלא נכון של הגוף לעומת הגוף שלו. פרט לזה, וצבעי העור המשונים, הפריסטינדים היו דומים כשתי טיפות מים דפוקות לבני מינו.
"האם עכשיו יש לרפובליקה חוקה?" שאל העותר המחוזי ארצוקיר בנימה מתעניינת "חשבתי שהתקבלה החלטה עקרונית עם הקמת הרפובליקה להימנע מלחוקק חוקה. הם לא רצו לחזור על משגי האימפריה."
"למה אתה שואל?" ענה העותר הפרובינציאלי כשגבותיו השחורות נדחסות בפליאה.
אוכלי הבינה פתחו להם את הדלת ומשהו עם יותר חלקים מכניים חיכה להם שם. העותר ארצוקיר החווה לעברו ואמר: "משום שהדבר הזה טוען שיש לרפובליקה... חוקה. וזכותו לשפוט את אמא בלוסיס על פיה. אני רק אומר שאשמח להתעדכן פה."
העותר ת'רינקטון עבר על הקליפה האפורה העמומה שהסתיימה במסך עגול שהזכיר, במחשבה שניה, עין אחת גדולה, שחורה כלילה. פה ושם נראה בשר חום צהבהב שהעיד על המקור של היצור המכני הזה. הוא היה פעם תושב קור ת'ולראג לפי הצבע.
"אין סיבה שתשמע עליה." נשמע קולו הצפצפני של היצור המכני "החוקה עדיין מאד ניסיונית. רק בני בריתו של המהולל יודעים על קיומה. לפי הבחינה שביצעתי עתה, אין לכם סיבה להיות פה."
"כשהאימפריה הוקמה," אמר העותר הפרובינצאלי בנימה יבשה "הקיסר הראשון שלח עותרים לברונסה מאותה המטרה. כדי לבחון תופעה על טבעית, אתה צריך... אותנו."
"לרפובליקה יש מומחים מכל התחומים. אין סיבה לשלוח עותר מהלשכה הרפובליקאית כדי לבצע משימה של מומחה לעל-טבעי." נשמע קול אחר מתוך העין, קולו של קינזין גתרידג' בכבוד ובעצמו.
"התכוונתי לקפוץ אליך לביקור בירבוזן." אמר העותר הפרוביניצאלי בנימה יבשה "האם יש לך מושג כמה מזכיר הרפובליקה רותח מזעם על מה שאתה עושה? הוא דיבר על כך שאסור לך ליצור אבירי מכונה על דעת עצמך ואתה עובר על חוקי הטבע."
היצור הזה היה... אביר מכונה? לפחות עתה הבין למה לקינזין היה קשר כל כך טבעי עם אגודת חוט ורשת. רק שלהם היה רצון חופשי והם בחרו לוותר עליו בשם טירופם. על מנת ליצור אביר מכונה, היה צורך להשתמש בפעילות תת-טבעית וזה הוצא מחוץ לחוק עד כמה שהחוק הזה קבוע ברפובליקה. אותה פעילות שעבדה את רצונו לחוקה, אותה חוקה שנתנה להם את כוחותיהם שנודעו לתהילה באגדותיה של האימפריה. הוא באמת תהה פעם למה האימפריה לא חיפשה השראה מאויביה אלו.
העותר הפרובינציאלי נכנס לעמדת קרב. בעינו הימנית, העותר ת'רינקטון יכל לראות את הניצוצות העל-טבעיים שנוצרו מפעילותו של העותר הפרובינציאלי – אדים צהבהבים לבינה רגשית; אבן צהובה לבינה יוצרת; צפצוף בלתי נסבל לבינה מקשרת; אש צהובה שחרכה את עין אביר המכונה לבינה מרחבית. כל אלה התאחדו בפרפר בעל תריסר כנפיים שהואר באורה של בינה גופנית שנתן לאביר המכונה את הבינה לדחות את הגיון המכונה של חוקתו. אותו קורבן, שכן היה ברור לעותר שכך היה, דחה את השלשלאות שהוטלו על תבונתו ועתה כששום דבר לא איחד בין הבשר למכונה, המכונות נפלו והעין התגלגלה על הרצפה.
"אז הרשומות מתקופת האימפריה היו נכונות לגבי הפרט הזה." אמר הימאטריון, מחייך בפעם הראשונה מאז שיצאו מאקאטיום.
ואז נדלקה העין וחיזיון של אישה תלויה בשלשלאות באיזה חדר חשוך הוקרנה עליה.
"אתה תפסיק את העתירה נגדי, העותר ת'רינקטון, או שבתך באראסומי תישא... בתוצאות." נשמע קולו של קינזין מתוך העין "נתתי לכם הזדמנות בכך שלקחתי ממכם את הסיבה המגוחכת שטענת בשבילה הגעת לכוכב הארור הזה. עתה, לך, העותר ת'רינקטון."
והעין נכבתה, מותירה את העותרים דוממים. העותר ת'רינקטון חש את העווית המוכרת, צולפת בתוך בשרו, העווית שזיהה עד כה עם מות בנו אך לא עם מות אחת מבנותיו אך כשהביט בהבעת פניו הנחושה של העותר הימטאריון, העווית נחלשה אך לא נעלמה לחלוטין. אב לא יכול להיות רגוע לחלוטין כשבתו בטלפיו של ספק אנושי.
"מי חיפש אותו?" סינן העותר מרקולין, מביע בגועל את מחשבות שלושת העותרים, "לחטוף עותרת?! האם גם הפעם נצטרך להעלים עין מפעילויותיו הנתעבות של האיש, הימאטריון?"
"לא." אמר העותר הפרובינציאלי בחומרה "יש לנו רשות מהדרגים הגבוהים ביותר."
חלק רביעי: ירבוזן
איסוף הכוחות לקראת הנסיעה ליארבוזן התנהל בעצלתיים.
העותר הפרובינציאלי הימטאריון התחיל לחשוד שאוכלי הבינה נוטרים לו טינה על כך שהעביר אותם ממקומות הצבתם הקודמים. בעיקר היה זכור לו הוויכוח בין העותר מרקולין לבין אוכלת הבינה מגידרד שטענה שהייתה קדימות ליום הזכרון על מות אביה ממכת ברק. הוא לא התערב בוויכוח. הוא ידע שככל שהם מחכים יותר, לקינזין הייתה האפשרות להתכונן יותר לבואם. הוא הקדיש את הזמן לראיון קורבנו.
האיש סיפר לו על המתקנים רחבי הידיים באיניזלור כפי שנתכנתה המצודה האדירה שהצלה על ירבוזן לאחר שקינזין רכש אותה לעצמו. הוא דיבר על אינספור הכבלים שחיברה המדריכה הראשית של המתקנים, קארנינדה, לגופם של התלמידים. אלה הזרימו אבסנית', החומר שממנו נעשה השריון, עד שהוא נקשר לגופם של התלמידים. בינתיים, קארנינדה ועוזריה לימדו אותם את החוקה שקינזין רצה ללמד את כולם. הם אמרו להם שהם יהיו הכלי שבעזרתו יטהר את הרפובליקה מתרעלת התאגידים.
כמי שהתאגידים כבר ניסו להכתיב לו כמה צעדים כמו את מי לבחור לעוזרו, הימטאריון מצא את עצמו מסכים איתו שצריך לערוך ניקוי רעלים כולל לרפובליקה.
הוא פשוט מצא את עצמו יותר ויותר לא מסכים עם הרעיון שנטילת הרצון החופשי מהאנשים שהוא גייס הייתה הדרך לבצע את זה. הרפובליקה נוסדה על מנת לשחרר את הצביר מרודנותה של האימפריה, לא להחליף אותה ברודנותה של עוד אימפריה.
הסיבה האמיתית שסבל את התירוצים הקלושים של אוכלי הבינה הייתה שלקח למדמים בבארונסה זמן להבין באלו חומרים השתמש קינזין ביארבוזן ואז לדמותם. הוא כמעט ניצל את גבולות האשראי שניתנו לו בהיותו העותר הפרובינציאלי עד שהמדמים דימו את החומר הנכון ואוכלי הבינה נמתחו למצודה. כל העסק לקח לו יותר מדי ימים ממה שתכנן להישאר אי פעם בבארונסה. מזכיר הרפובליקה שחרר אותם בינתיים מהעתירה אשר לשמה הם הגיעו מכלתחילה לשם. אותו גורם במזכירות ששלח אותם זכה לשיחה על שימוש נבון במשאבי הרפובליקה.
וכך כשהגיע היום, העותר מרקולין עמד מימינו של העותר הפרובינציאלי הימטאריון והעותר ת'רינקטון עמד משמאלו בעוד אוכלי הבינה היו מפוזרים על פני המשבצות, המשבצות שייצגו את החלקים במצודת איניזלור שאליהם הם היו אמורים להחליק. למזלו, קינזין היה יהיר דיו להגיש את תוכנית הבניין האמתית של מצודת איניזלור. את המעט שלא חשף השלים משיחותיו עם אביר המכונה לשעבר. כפי שנאמר פעם, העתירה הטובה ביותר מסתיימת לפני שהיא מתחילה.
ציפורים לבנות בעלות ארבע כנפיים חגו במעגלים מעל לראשיהם. הימטאריון הופתע לראות את הציפורים המוזרות הללו כל כך עמוק בתוך היבשת. לא שהן עניינו אותו. עתה כל מעייניו הופנו לעבר אינזילור והשוכן בה. הוא התנדנד על גלגיליותיו בעצבנות, סוקר את פלוגות אוכלי הבינה שלו כמצביא בימי האימפריה. לבסוף הוא נתן פקודה.
ואוכלי הבינה החליקו כדי לאבטח את בואם של העותרים לחדר בו הוחזקה העותרת.
נוצה לבנה נפלה מהשמיים, הסתבכה בשערותיו השחורות של העותר. עוזרו מרקולין ניער את הנוצה משערותיו ונכשל. ככל שניסה, הנוצה הסתבכה בשערותיו השחורות, נאבקת בתנועת המטאטא של העותר מרקולין. לבסוף עוזרו וויתר על פליית הנוצה. בדיוק בזמן שהם עצמם נמתחו אל איניזלור.
המקום היכה את חושיו של העותר הפרובינציאלי בצמרמורת. כמה שסיפוריו של אביר המכונה לשעבר הכינו אותו, המראה של אנשים מחוברים בכבלים למכונות שהזרימו אבסנית' לתוך גופם בעודם מקשיבים לקולות שבקעו מהרצועות שעל ידם, קולות שחזרו על עצמם ודיקלמו את החוקים בחוקתו של קינזין. אם להודות באמת, מלבד כמה שינויים שנועדו להצדיק את קיומם של אבירי המכונה, החוקה הייתה... לא מעודכנת. מאז שקינזין יצר אותה, הקוריה כבר הספיקה לחוקק חוקים חדשים – ולבטל חוקים ישנים שנמצאו לא מתאימים למציאות המורכבת של החיים בצביר. זה לא סתר את תחושת הבחילה שעלתה בכל תא ותא של גופו הקטן והעדין. הוא חש את לבו דוהר לרגע כשהוא חשב שקינזין חשב שמכונות יעשו את עבודתם יותר טוב... שכן זה מה שיהיו אבירי המכונה שלו אם לא יעצרו אותו. ידו התוותה את הסימן. והוא ראה את טתוז מתווה לידו את הסימן המקביל. הפרפרים עפו כדי לחפש אותו. הם לא יכלו להתוותם בברונסה משום שהם לא היו שורדים את ההחלקה למצודה. לא היה ברור לו למה אבל אלה היו החוקים.
אבירי המכונה, שחינוכם כבר היה קרוב להשלמה, ניעורו כדי להגן על קינזין, כמובן.
כל פרט ופרט בשפת גופם של אוכלי הבינה אמר לו שהם נגעלים מהחיקוי המכני והאפרפר לשריונותיהם. הוא תהה לפתע אם שריונותיהם לא היו הד לשריונות הללו – יצירה שפתרה את הבעיות מבחינת האימפריה ואפשרה לה גישה ליכולות האבירים.
לא שהדבר שינה כשבועות עפו באוויר, מתפוצצות במעגלים מתפשטים של אור בוהק, וגופותיהם של אבירי המכונה רועדים עם כל בועה שכן הצליחה לפגוע בגופותיהם. אוכלי הבינה כיוונו את בועותיהם למצב של בינה גופנית שלקח מקורבנותיהם את היכולת לשלוט בגופם. עד מהרה אבירי המכונה התחילו לבעבע בועות צהובות מפיהם. מצדם, אוכלי הבינה היו מהירים מדי מכדי להיקלע לנתיבן של הבועות שלא הושמדו על ידי הבועות שלהם או לפחות כך הראו לו עיניו של העותר הפרובינציאלי. הוא קיווה שהן צודקות.
ואז נשטפה תודעתו שכן הפרפרים סימנו את קינזין אי שם באיניזלור. הגיע הזמן... לרקוד!
"היכנע בפני שיפוטה של לשכת העותרים של הרפובליקה. אני העותר שלך, קינזין." אמר העותר הימטאריון את המילים המקובלות. עתה נותר שקינזין יסכים לייצוגו. כל מה שהוא שמע מצדו היה נחירה יהירה.
לאחר כמה שניות, הוא השיב: "כמובן, אנשים תמיד התעקשו לא להבין אותי. מה לא ברור בכך שאני לא מקבל את הסמכות של אגודת העותרים לשפוט אותי או לשפוט כל אחד אחר? האימפריה נפלה, רשעים."
"אני מבין ששמעת אותי. אם תדחה אותי כעותר, זה ייחשב כאילו הפסדת בעתירה. במקרה זה, ייפול עליך העונש המרבי השמור למעשיך. תבונתך תילקח ממך, קינזין, ואתה תילקח לגן חיות." ענה הימטאריון, שפתיו חשוקות בעצבנות, בעודו מביט לעבר העותר ת'רינקטון שייצג את הצד המאשים בעתירה הזאת. הוא הודה על כך שהוא המאשים משום שהיה לו קשה לדמיין את העותר ת'רינקטון נועל את רגשותיו אחרת. נכון שמדובר בבת אבל ילד זה ילד. הימטאריון תהה כמה פעמים אם היה לו ילד. תמיד הרגיש שלא הגיע למקום ולזמן המתאימים בחיים לחפש בת זוג לעצמו בעולם.
רוח שחורה נשבה על פניו. היא נשבה דרך הקישור בינו לבין קינזין. הוא לא ציפה... לכך. הוא שמע את הנוצה מתפצפצת כאילו היא ניתכת בחום של אינסוף שמשות. הנבל מנסה להכפיף אותו לרצונו. הוא לא בדיוק הבין איך הנוצה עצרה אותו בינתיים. הוא סימן לעותר ת'רינקטון להתנתק מקינזין. היה להם מקרה דומה של לוחם אויב שנשא כוחות על טבעיים במושבות הכף המזרחית. מרגע שהם ניתקו מהלוחם מגע, הפרפרים נעלו את הילתו עד שאוכלי הבינה הענישו אותו. הוא חרץ את דינו הרגע. יכול להיות שחסידים שוטים אלו או אחרים ינסו להגיש ערעור אבל הוא יקבל בקרוב את עונשו. בינתיים, הוא ראה את אוכלי הבינה מיגרו את אבירי המכונה שנחו חסרי יכולת לנוע על רצפת האבן. הוא חשב שאלמלא התעקש קינזין שהם באו בשבילו, ייתכן שהיו מפספסים. הפרפרים על קסדותיהם הכחולות של אוכלי הבינה בערו כמו לאחר לחימה ממושכת. לא שהוא יכול לדעת. אלימות גרמה להימטריון להיות מנותק – כך הגן על עצמו מאימתה.
"האם אתה חושב שאם קינזין לא היה מתגרה בנו, והיה לו יותר זמן לחנך אותם, הם היו מנצחים אותנו... עתה?" שאל העותר מירקולין שעיניו נראו יוצאות מחוריהן כאילו מצא את הדבר שהוציא אותו משלוותו והאיש השתתף במשחקי מוות אלימים כשלא שימש כעותר. הוא ניגב זיעה זוהרת שנצצה לאור לא מובן שזרח מבעד לתקרת האבן של אולם זה. ידו חשפה את סמל הפרפר שהבליח לרגע מעבר לנקודת העיוורון. לאחר שנרגע, העותר הפרובינציאלי התחיל לחלק פקודות.
היו אבירי מכונה שהיה עליו לטהר וקינזין אחד שאוכלי הבינה היו מחוייבים להעניש.
אפילוג: טיארקל
השמש של לאמורבן הייתה בשיא עוצמתה, כחולה ולוהטת, הייתה בחצי מדרכה בשמיים כשהעותרים צפו ברומ'גאריין, ספק אנושי שהנהיג כת של אוכלי מוחות שנעצר על ידי מי שלימים יפיל את האימפריה. הלוגלאני היה בעל עור ורדרד עם שיער אדום פרוע שמתחתיו יצאו קנוקנות שהתפרעו לכל עבר בעודו הולך על ארבעת רגליו באקראיות על פני הכלוב. דארמארות' וטתוז לא היו היחידים שהיו ליד הכלוב שהציג את הלוגלאני חסר הבינה משוטט בכלוב לעיני קהל אוכלי הבינה ומשפחותיהם שבאו לראותו. הוא יכל לראות ביניהם אפילו אוכל בינה לוגלאני. הסיפור הזה עדיין היה בל ייאמן מנקודת מבטו של טתוז למרות שהכיר אותו על בוריו. הוא לא הופתע שהעותר הרפובליקאי זימן אותו לגן החיות כדי להיפגש שם. מאז ששב מבראקסטאד, הוא חיכה לפגישה. בפינה מוסתרת היטב בגן החיות, התרוצץ קינזין, מחוסר בינה, וכל מי שהיו מעורבים בענישה ייענשו על כך. קינזין היה בנו של הגיבור. טתוז כבר חיכה לעונשו בכליון עיניים.
"איזה בלגן." אמר דארמארות' לאחר שסיים לשאול לשלומו "היה אפילו פרק של גיזדאער החוקר ב-'הנביא הרפובליקני' שניתן היה להבין ממנו שהם לא מרוצים מזה. לא שהעותר הרפובליקאי שם הזכיר במשהו אותי."
"הימטאריון דואג לבתי." אמר טתוז בנוקשות "הוא הורה לעותר דאלורס לסיים את העתירה נגד קינזין למרות שהוא סירב להכיר בסמכות אגודת העותרים, דארמארות'."
"לא שיהיה לך ספק. בני בריתנו בממסד הרפובליקאי מרוצים מאד מכך שהוא נעצר." התחיל לומר דארמארות' בטרם הבחין במשהו בקרב הקהל שהצטופף ליד כלובו של רומ'גאריין "אני רוצה להראות לך מישהי שעצם קיומה נחשב כסוד גמור בכל זמן – רפובליקה או אימפריה."
טתוז הופתע. הוא חשב שדארמארות' בא למסור לו אישית את ההצבה החדשה שלו – המקום בו ירצה את עונשו על כך שעצר מטורף מלהפוך את הרפובליקה לאימפריה.
למראית עין האישה שעמדה בשולי הקהל נראתה כבת מינו בשיערה הזהוב אף על פי שנראה לו שעיניים ורודות התאימו יותר ליצורים ליליים מאשר למישהו מבני מינו. עורה היה חיוור והוא הופתע שהיא הרגישה בנוח תחת אורה הקופח של השמש הכחולה של לאמורבן. רק כשהם התקרבו, הוא הבחין בלוחות האבסנית' האדומים. לא פלא שהיא לא נשרפה מאור השמש במלוא עוצמתה הכחולה.
היא הייתה אבירת מכונה.
"קארנינדה ממסדר התמותה של המשרתים." הציגה את עצמה בצל אחד מהכלובים הריקים שמי שגר בהם מת רק לאחרונה "יצא לנו להיפגש כשטיהרתם את איניזלור."
"תן לה לדבר, טתוז." אמר דארמארות' "זו לא הייתה מזימה של אבי... המשרתים."
עיני האבירה בהקו כשהיא הוסיפה ואמרה: "הייתי מוצבת באקדמיה שהוקמה בימי האימפריה כדי ללמד אחרים להיות אבירי מכונה. שם הייתי כשקינזין חיפש עזרה. מרגע שהבנתי שהוא רציני, הייתי חייבת להצטרף למיזם המרושע שלו. כידוע לכם, הוא יכל לקחת ממשרתיו את רצונם החופשי."
מרושע הייתה בחירה מעניינת מצד אבירת המכונה. טתוז גם חשב בשנים האחרונות יותר מדי על מוות מכדי להתעלם ממנה לחלוטין. הוא ידע מהמעט שמצא עליהם דרך רצועתו שאבירי המכונה היו תלמידים של החוקות שהם הוכרחו לעקוב אחריהן. מחשבת כפירה עברה בראשו שתמותה תהיה נושא מעניין ללימוד אם יתחמק מכל העניין של להיות אביר מכונה.
"קיימות שש דרכים אל העל טבעי: דרך האחווה, דרך האמונה. דרך החילופין. דרך היצירה. אתם העותרים פועלים בדרך ההכרה ולו אנחנו פועלים לרוב בדרך הידיעה. קינזין השתמש בדרך ההכרה על מנת ליצור את המשרתים שלו בצורה מוצלחת מדי. ככל שהוא התקדם, הוא גילה שנעורו בו כוחות של כובל חוק, החוק שהוא יצר עתה, חוק ההמונים."
ואם היה מצליח, חוק ההמונים היה מכחיד כל זכר לרצון החופשי ביקום המוכר להם.
"עכשיו אתה מבין למה מזכיר הרפובליקה, שהיה פעם חניך שלא התקבל למסדר, מרוצה מאד מהצלחתנו." אמר דארמארות' "עם זאת, יש קולות שתובעים להענישך. הבאתי את קארנינדה משום שרציתי שתקבל תשובות."
טתוז גנח כשהוא הבין את המוצא שמציע לו דארמארות'. זה מה שהוא חלם עליו. הוא רצה להבין יותר למה בנו בחר במוות על פני החיים. גם טתוז התמודד כל חייו מאז עליית הרפובליקה עם קולות המאשימים אותו בהיותו טירסידיאני, ובכל זאת, הוא בחר בחיים.
מה היה בדיוק מפתה במוות?
"ומה יעלה בגורלו של העותר הפרובינציאלי גלסיין?" שאל טתוז מתוך דאגה לשלומו. הוא חשב שהוא אחד מאנשי הכבוד היחידים שנותרו מאז נפילת האימפריה. העובדה שהוא לקח תחת משמורתו את בתו עשה אותו מאושר על כך שבתו הסתדרה בחיים.
"היחיד שיכול להשיב לקינזין את בינתו הוא הימטריון." ענה דארמארות' בנוקשות "לא שזה יקרה אבל אזכיר לכל מי שחושב שירצה להתנכל לו את העובדה הזאת, טתוז."
טתוז השיט את ידו למשרתת ואמר שהוא ישמח מאד להיות חניך במסדר התמותה.
מעל לראשיהם עיט בעל שלוש עיניים, שצפה במחזה, השמיע צווחה פולחת אזניים ועף מגן החיות. האגדות שטתוז גדל עליהם זיהו את העיט עם פטרונה של האימפריה, אימפריה שלא הייתה עוד.
עריכה אחרונה:
