באור הנר - עץ משחק מו"ד 4 (4/4)

[Nextorl]

"אני לא חושב שאתם מבינים את ההזדמנות שנפלה בחיקכם." הרוזן מציין, מקלו נוקש באדמה בקוצר רוח, "בהנחה ויש לכם בצירים טובים מהזבל שאתם מגישים לאלו שאינם מכירים דבר טוב יותר."

 

[liorgonen3]

"נוכל להשיג משהו," אומר הרחוק, נראה שהוא נעשה סקרן יותר מאשר היה קודם, "אם אתם רציניים." הוא מציין באגביות. "אני תמיד יכול לשלוח מישהו להשיג... דברים טובים." הוא מחייך

 

[Nextorl]

"אני רציני." הרוזן עונה, "כרטיס כניסה לשוק חדש, שוק של בעלי הון. לא דרי רחוב מסוממים. אני יכול להעניק לך אותו, אבל אני לא האחד שצריך להראות רצינות - אלא אתה."

"אין לי הרבה זמן. אור הנר חוסל, וזמננו בעיר קרב לקיצו. ההצעה שלי היא שעון מתקתק. העבירו לי את ההורה הלא יוצלח, ולעסק שלכם יובטח כרטיס כניסה לחברה הגבוהה בקריפטה."

 

[liorgonen3]

"הממ" עונה הבחור הרחוק, "ולמה אתה חושב שההצעה שלך טובה יותר מההצעה שכבר יש לנו?" הוא שואל, "מה גם.. שאני חושב שאני די אוהב את מה שיש לנו," הוא מביט לבריון, "אתה רוצה לעבר לחברה הגבוהה?" הוא שואל בעוד הבריון מניד בראשו לשלילה.
"אני מצטער" הוא פונה בחזרה לרוזן, "אני חושב שאתה מנפנף בגזר הלא נכון, אנחנו די נהנים מהאפסים שאנחנו שולטים בהם, הדם זורם פה כמו יין, ואנחנו עוד רגע נוכל לשלוט לנו בחורבות של מה שישאר מפה." הוא מתכופף מעט ונשען על הידיים. "אני מבין שאתה מרגיש חשוב וחזק, אבל אתה שייך לדור הישן, אנחנו מה שמגיע אחר כך, ואם תרצה או לא," הוא בבירור שולח מבט מתריס ברוזן. "אנחנו כאן כדי להישאר."

 

[Nextorl]

"בין אם תשארו או לא, תחיו על שאריות. תשלטו בעכברים. אלו לא חיים ששווים משהו, לא כשיש חיים טובים יותר בהישג שלכם." אצבעותיו מתופפות על ראש העורב שבקצה מטהו. "אתם מעדיפים להיות הדג הגדול בשלולית? כי אני מציע לכם לעבור לאוקיינוס. רגע לפני שהשלולית מתרוקנת ממים." מבטו חודר, מאיים. אם הם יודעים שהוא משרתם של הברונים, הם יודעים את כוחו. הם יודעים מדוע הוא מחפש את מקור הערפדים שבעיר, ומתכנן להשמיד אותו ואת הערפדים הללו. עוד ימים ספורים והשוק שלהם יעלם.

 

[liorgonen3]

ברגע שהרוזן מסיים, השקט שנשאר בחדר אינו ריק אלא שקול. גאריק כבר לא צוחק, לא מתוך דרמה אלא מתוך הבנה שהשיחה עברה נקודה, והכובד שלו נוכח עכשיו בלי תנועה מיותרת. מעליו, הדמות שעל המשטח המוגבה אינה ממהרת לענות. החיוך הדק עדיין שם, אבל הוא איבד את הקלילות, והעיניים כבר לא משחקות. הן בוחנות.

"אתה לא טועה לגמרי," הוא אומר לבסוף, וקולו רגוע יותר משהיה, אבל חד יותר. "זה החלק המטריד."


המבט שלו נע לרגע קצר אל החדר, אל בני התמותה, אל המיכלים ואל הצינורות שפועלים סביבם, ואז חוזר אל הרוזן. לא כהצגה, אלא כמדידה שקטה של מה שכבר נמצא בידיו.

"הזמן באמת עובד נגדנו. הברונים באמת יכולים לסגור את העיר סביבנו. ואתה באמת יכול לפתוח דלתות שאנשים כמוהו", הוא מטה את ראשו קלות לעבר גאריק, "בדרך כלל שוברים במקום לעבור בהן."
גאריק משמיע קול נמוך, לא ממש צחוק, יותר אזהרה כבדה שנבלעת בחדר.
"אבל אתה מבקש מאיתנו דבר יקר," ממשיך הדמות שעל המשטח המוגבה, מבלי להסיר את מבטו מהרוזן. "לא כוס. לא כתובת. לא טובה קטנה בין בני לילה. אתה מבקש שניקח משהו שכבר נמצא בשימוש, משהו ששייך למי שמעלינו, ונמסור אותו על בסיס הבטחה לעתיד נוח יותר."

החיוך חוזר, דק וכמעט מצטער.
"ואנחנו אולי חדשים, הרוזן, אבל איננו טיפשים עד כדי כך."
הוא נשען מעט על המעקה. לא באיום, אלא כאדם שמקרב שיחה לנקודה שבה היא מפסיקה להיות משחק.
"אם אתה רוצה שנשקול את ההצעה שלך באמת, תביא דבר ממשי. הגנה. שם. דרך יציאה. ראיה שהברונים מוכנים לקבל אותנו ולא רק להשתמש בנו עד שיסיימו לנקות את הרחוב."

הוא מניח לאפשרויות לשקוע רגע, ואז מוסיף בשקט:
"או שתביא לנו משהו ששווה יותר מהפחד שלנו ממנו."
המשפט האחרון נאמר כמעט בלי הדגשה, אבל דווקא משום כך הוא נשאר תלוי באוויר. הוא לא אומר מי הוא. הוא לא צריך. לרגע קצר, אפילו גאריק אינו זז.
"עד אז," הוא מסכם, והזחיחות חוזרת רק בשוליים, דקה וזהירה יותר, "ההצעה שלך מעניינת. לא מספיקה."

 

[Nextorl]

הרוזן מתאפק שלא לגלגל עיניים. הם טיפשים, אינם מבינים כיצד עסקאות עובדות. הוא צריך להזכיר לעצמו שהם לא יותר מקופים שחושבים שלשבת לשולחן הופך אותם לבני אדם. הוא מקווה שההפיכה שלהם לספקי מזון ושתייה למסיבותיו בקריפטה לא תוריד את רמתן, אבל זו בעיה שהוא מוכן לפתור אם היא תצוץ.

"אתם פוחדים מהאנשים הלא נכונים." הוא אומר ומותח את שפתיו, חושף את ניביו. פרצופו משתנה, נהיה חד יותר, חייתי יותר. "הכריש אולי נמצא מעליכם בשרשרת המזון, אבל הוא כקליפת השום ביחס לקראקן. הוא לא יעז להתקרב להישג זרועותיו. ספקו לי את המידע שאני דורש, ואוודא שהוא לא יציק לכם יותר. בינתיים, תוכלו לחפש מקלט במבנה השגרירות."

 

[liorgonen3]

השנים מסתכלים אחד על השני לכמה רגעים ומהנהנים חרשית. האחד הרחוק הוא זה שפותח את הפה, "הוא בחור מוזר ודי גודל." הוא מציין, "כשאני מתכוון לגדול הוא מגמד את גאריק פה," וגאריק לרגע נראה מתוסכל. "פגשנו אותו פעם ראשנה כשהוא נתן לנו את החומר שהפך אותנו לערפדים, המחיר שהוא דרש היה שאנחנו... טוב שהכנופייה שלנו תעזור לו עם המחקר שהוא עושה." הוא מנסה לחפש סימפטיה קלה אצלכם. "אז הוא מעביר לנו את החומר הזה שהוא כמו דם, הטעם שלו מגעיל ומזכיר מיץ ביוב, אבל הוא נותן לעפרדים את התחושה המלאה של לשתות דם, הוא אפילו קצת יותר יעיל מסתם לשתות דם, כאילו... מבחינת הכמיות." הוא אומר וכבר קל להבין שהוא זרק הצידה את כל ה"חזות" וחזר להיות הפושע הקטן שהוא.

"הוא יושב לא רחוק מפה, יש לו איזה... איך קוראים למקום הזה שאנישם עובדים בו עם חומרים וכוסות זכוכית גבוהות?" הוא מנסה להיזכר, "קיצור הוא עובד שם כל הזמן, לא ראיתי אותו אף פעם יוצא משם, זה איזה מבנה ישן שהיה נטוש עד שהוא נכנס לשם, לא קשה לפספס את המקום." הוא מתאר את פרטי המקום המלאים. "תדאגו שהבחור הזה לא יציק לנו יותר, ואנחנו בצד שלכם, מה שזה לא יגיד."

 

[Nextorl]

הרוזן מהנהן, פרצופו חוזר למצבו הרגיל. "אקח דוגמית לדרך." הוא אומר, מסמל בידו לבחור הגדול ללכת ולהשיג לו משקה. "אחת שמתאימה לבני אצולה."

 

[liorgonen3]

השקט שנשאר אחרי דבריו של הערפד אינו שקט של פיוס, אלא של החלטה שהתחילה להתגבש עוד לפני שמישהו נתן לה שם. הערפדים החדשים אינם נראים עוד כאיום המרכזי בחדר, אלא כצללים קטנים של דבר גדול בהרבה מהם, תוצאה גסה ומלוכלכת של יד שלא הסתפקה עוד בפשע, ברעב או בדם, אלא ניסתה להפוך אותם לשיטה. הם עדיין מסוכנים, עדיין עלובים במידה מסוימת, עדיין יצורים שכנראה עדיף שלא להפנות אליהם את הגב יותר מדי זמן, אבל משהו בדבריהם מסיט את מרכז הכובד מן החדר שבו אתם עומדים אל המקום שתיארו. אל המבנה הנטוש. אל האיש הגדול מדי. אל המעבדה הישנה, או מה שנשאר ממילה הגונה יותר למקום שבו אדם עובד עם זכוכית, דם וחומרים שאינם אמורים להימזג יחד.

ההסכמה שלהם אינה נראית כחרטה עמוקה או כלידה מחודשת של מצפון. הם אינם נעשים פתאום אנשים טובים. לכל היותר, הם מזהים צד מנצח או לפחות צד שיש לו סיכוי ממשי להיפטר מן הדבר שמחזיק אותם בגרון. ובכל זאת, גם זה מספיק לעת עתה. יש רגע קצר שבו אפשר לראות בעיניהם את הפחד שהם ניסו לכסות בביטחון פושעי, פחד מפני האיש שסיפק להם את התחליף לדם, מפני מי שהאכיל אותם והפך אותם תלויים, מפני מי שעבורו אפילו ערפדים אינם אלא נבדקים, כלים, אולי כוסות על שולחן שלא נגמר.

אתם עוזבים אותם מאחור, לפחות בינתיים. הרחוב שמחוץ למקום מרגיש קר יותר מן הרגע שבו נכנסתם אליו, לא משום שהלילה השתנה, אלא משום שעכשיו יש לו כיוון. ההסבר שקיבלתם מהם מוליך אתכם דרך סמטאות צרות, קירות אבן ישנים וחלונות שחורים שאורם כבה מזמן. ככל שאתם מתקדמים, סימני החיים הרגילים של העיר נסוגים. פחות קולות מאחורי דלתות, פחות תנועה בשולי הרחוב, פחות ריח של עשן, זיעה, אוכל פשוט או שיכר זול. במקומם מתחיל לעלות ריח אחר, חלש בתחילה, כמעט ניתן להכחשה, ואז ברור יותר עם כל פנייה: מתכת רטובה, יין מקולקל, קטורת ישנה, וחמיצות עמוקה של משהו שניסה להעמיד פנים שהוא מזון.

המבנה שעליו דיברו הערפדים מתגלה בדיוק כפי שהובטח, לא קשה לפספס אותו. הוא עומד מעט מנותק מן הבתים שסביבו, כאילו גם הרחוב עצמו למד שלא להישען עליו. פעם אולי היה זה בית מלאכה של מלומדים, או מחסן של גילדה, או מקום שבו אנשים סבירים עסקו בחומרים סבירים תחת אור בוקר. עכשיו החלונות הגבוהים שלו כהים מבפנים, אך מדי פעם זז מאחוריהם הבהוב אדום וזהוב, כמו להבה שמנסה לנשום דרך דם. חלק מן הזכוכיות שבורות, חלקן נאטמו מבפנים בבד עבה או בלוחות עץ, ועל האבנים מתחתיהן נראים פסי נוזל יבשים, כהים, שהתיישנו בתוך החריצים כאילו המבנה עצמו דימם ולא טרח עוד להסתיר זאת.

קרוב יותר לדלת, הריח נעשה כמעט מוחשי. לא ריח של בית מטבחיים בלבד, ולא ריח של מרפאה, אלא תערובת מוזרה ומבחילה של שניהם, עטופה במשהו טקסי מדי. יש שם דם, בוודאי שיש דם, אבל גם משהו מתוק ומזויף, כאילו מישהו ניסה לרכך את הזוועה בעזרת בשמים, קטורת ותבלינים של סעודה חגיגית. החריצים סביב המשקוף מוכתמים באדמומיות ישנה. מתחת לדלת זוחל קו דק של אור עמום, יציב מדי בשביל אש רגילה, ובתוכו פעימה איטית, כאילו מעבר לעץ ולאבן יש דבר גדול שנושם בקצב משלו.

לרגע, לפני שאתם נכנסים, נשמע מתוך הבניין קול של זכוכית נוקשת בזכוכית, עדין, כמעט תרבותי. אחריו באה דממה קצרה, ואז צליל עמוק יותר, רך ולח, כשל כלי מלא מדי שממשיך להתמלא אף על פי שכבר אין בו מקום. אין צעקות. אין תחינה. אין התרוצצות של שוליות מבוהלים. רק עבודה שקטה, מסודרת, של מי שאינו ממהר מפני שהוא בטוח לחלוטין שהעולם כולו יגיע אליו בסופו של דבר.


ואז, מתוך עומק המבנה, מגיע קול.

הוא אינו רם, אך הוא עובר דרך הדלת כאילו העץ אינו קיים. חם, רגוע, כמעט מזמין.
״הם סיפרו לכם היכן למצוא אותי. טוב. סימן שהם עדיין יודעים לזהות מתי מציעים להם שובע.״

האור מתחת לדלת מתחזק לרגע, והפעימה שמאחוריה משיבה לו.

״היכנסו, אם כן. אין צורך לעמוד בחוץ רעבים.״

 

[Nextorl]

"אני מעריך את ההזמנה." הרוזן נכנס קדימה, מקל ההליכה שלו מקיש על המרצפות. "אז, אתה המקור של הערפדים החדשים בעיר?"

 

[liorgonen3]

הדלת אינה נפתחת מיד. לרגע נדמה כאילו המבנה כולו שוקל את המילים, כאילו השאלה לא הופנתה לאדם שבתוכו אלא לקירות, לצינורות, למכלי הזכוכית הגבוהים ולרצפה שהספיקה לספוג יותר מדי מן החומר האדום הזורם בה. ואז נשמע צליל מתכת עדין, מנעול שאינו נלחץ אלא משתחרר, והדלת נעה פנימה באיטיות חלקה מדי.

החדר שמעבר לה רחב בהרבה מכפי שהמבנה הבטיח מבחוץ. לא משום שהוא באמת גדול יותר, אולי, אלא משום שכל דבר בו הוסדר כך שימשוך את העין פנימה, אל עומק ארוך ומחושב של שולחנות, אגני זכוכית, צינורות דקים, קערות מתכת, ועמודי נוזל אדום וזהוב הפועמים באור עמום. האוויר סמיך בריח של ברזל, יין חמוץ, קטורת ושומן נרות. לאורך הקירות תלויים בדי בד מוכתמים, לא ממש וילונות ולא ממש כרזות, ועליהם סימנים שנראים תחילה כעיטורים דתיים, עד שהעין מבינה שחלקם נכתבו בדם שהתייבש בגוון חום כהה.
במרכז האולם עומד מי שקרא להם פנימה.

הוא אכן גדול. לא גדול כמו לוחם מגודל או אדם שמן, אלא גדול כמו דבר שהצורה האנושית נאלצה להתרחב סביבו. כתפיו רחבות מדי, גבו גבוה מדי, ידיו ארוכות ורכות בתנועה כמעט כוהנית. גלימות לבנות וזהובות, מוכתמות באדום כהה, נשפכות ממנו בשכבות כבדות כמו מפות שולחן של אולם נשפים עתיק. לאורך חזהו וזרועותיו מחוברות קערות קטנות, גביעים שבורים וצינורות זכוכית דקים, כאילו גופו עצמו אינו אלא חלק נוסף מן המתקן שסביבו. פניו חיוורות ושלוות, והדבר המטריד ביותר בהן הוא היעדר מוחלט של אשמה.
הוא מביט ברוזן, ואז במקל ההליכה, ואז שוב בפניו, בחיוך קל שאינו מתרחב.

״מקור,״ הוא חוזר על המילה, כאילו הוא טועם אותה בזהירות. ״מילה קשה. אנשים אוהבים מקורות. הם מניחים שאם ימצאו את הנביעה הראשונה, יוכלו לסתום אותה באבן ולהעמיד פנים שהנהר כולו היה טעות.״


אחת הקערות התלויות מאחוריו מתמלאת מעצמה בנוזל כהה. לא נשפכת אליה טיפה משום מקום נראה לעין, ובכל זאת היא מתמלאת, עולה עד שפתה, ואז נרגעת.

״אבל כן, במובן הפשוט ביותר, אני הוא האיש שנתן להם את מה שהם ביקשו לפני שהיו אמיצים מספיק לקרוא לו בשמו.״ הוא מסיט את מבטו אל אחד המכלים, שבתוכו מרחף חומר אדום עכור, סמיך מדם ודליל מבשר. ״הם רצו כוח. הם רצו לשרוד את הרחובות שיאכלו אותם יום אחד. הם רצו להפסיק להיות קטנים. אני הענקתי להם צורה ראשונה של תשובה. גסה, בהחלט. בלתי יציבה, עדיין. אבל כל נוסחה רחומה מתחילה ככיעור בעיני מי שמפחד מתוצאותיה.״

הוא עושה צעד אחד קדימה. הרצפה תחתיו אינה חורקת. במקום זאת, משהו עמוק יותר באולם פועם, ושלושת מעיינות ההזנה משיבים לו בתאורה אדומה וחיוורת, כאילו שמו לב סוף סוף לאורחים החדשים.

״אתה שואל אם אני יצרתי את הערפדים החדשים בעיר, רוזן.״ הפנייה אליו בתואר אינה נשמעת כהתרפסות, אלא כהכרה מנומסת בכלי מונח על שולחן. ״אני שואל שאלה טובה יותר: כאשר העולם יגלה שלא נותר לו עוד לחם, לא עוד שמש שתבשיל את שדותיו, לא עוד אל שיפתח את אולם הסעודה בפני הרעבים, האם תקרא מפלצת למי שלימד את החיים להיזון ממה שעדיין יזרום בהם?״

הוא מרים יד אחת, ובין אצבעותיו הארוכות מתמתח חוט דק של נוזל אדום. החוט אינו נופל. הוא רועד באוויר, כמו מיתר.

״דם אינו שפע מושלם. לא עדיין. הוא גס. פרוע. נושא זיכרונות, פחדים, מחלות, אשמה. אבל הוא נמצא בכל מקום שבו החיים עדיין מתעקשים להמשיך. הוא הדמוקרטיה האחרונה של הבשר. מלכים, פושעים, ילדים, קדושים, חיות, מפלצות, כולם נושאים אותו. כולם יכולים להעניק. כולם יכולים להיות מוזנים.״
החיוך מתרכך עוד יותר, וזה מה שהופך אותו למחריד.

״אז כן. אני המקור, אם אתה מתעקש על מילה קטנה כל כך. אבל אינני המקור של המחלה. אני המקור של התרופה שהעולם יתעב עד שיהיה רעב מספיק לקבל אותה.״

 

[Nextorl]

"אל תכניס מילים לפי." הרוזן אומר בכעס, "לא קראתי לך מפלצת, אתה לא יותר מחומס. מבריח שמספק סחורה שלא שלו. אין זה מתפקידך לחלק את התרופה הזו, אין לך את הזכות לבחור מי יקבל אותה ומי לא. זוהי זכות ששמורה רק לאדוני."

"האם חשבת שבגלל שאתה כה קטן ביחס לשמש, שהוא לא ישלח מישהו לחסלך? מזלך שהייתי בסביבה, לפחות המוות שלך יהיה מהיר."

META
יוזמה 10

 

[מירטוקן]

הית'אל מהדק את ידו על פגיונו, ושולח יד שנייה לספר הזימונים שלו, אך נשאר קורה לפתח היציאה.

META
יוזמה - 14

 

[yds]

זה חשוב למצוא את התענוגות הקטנים בעבודה, מאליכּ מהרהר לעצמו. אתמול הם הרגו מלאך מזויף, היום זה ערפד מזויף, מי יודע, אולי עד סוף השבוע הבא מאליכּ יפגוש כפיל של עצמו. כולם ימצאו את עצמם בקבר, אבל חשוב ליהנות מהרגעים הבלתי נשכחים שהופכים את הריקבון הנצחי למיוחד במינו.

אז הוא מרשה לעצמו להמתין לשניה אחת נוספת בזמן שהוא נמס לצללים, מלפף את התחבושת סביב קרסולו של יוצר הערפדים ומטיח אותו לקרקע בדיוק כשהרוזן אומר את המילה 'מהיר', ואז מתגלגל לאחור ומתגבש מחדש מאחורי העמוד.

הרוזן בטח יעריך את ההומור.
ואם לא, לפחות מאליכּ נהנה ממנו.
Meta
יוזמה - 32
פעולה משנית - צל עובר, אני בלתי נראה עד סוף תורי
פעולת תנועה - תכסיס אמן ההימלטות - פוסע שני צעדים לF14
פעולה רגילה - מסתער לG9
התקפה (בהנחה שיש לי יתרון קרבי עליו): 16+27 (דקירה בגב כפעולה חופשית) - 43 נגד דרג''ש
נזק בפגיעה - 32+11=43 סה''כ, והוא נופל שרוע
מאליכ פוסע לC9 (שניים מתכסיס אמן ההימלטות, אחד ממגפי הסתערות, אחד מפסיעה מסוכנת)

 

[liorgonen3]

הפגיעה נכנסת.

לרגע אחד נדמה שהיוצר באמת אינו מגיב. לא מפני שלא הבחין במאליכּ, אלא מפני שמשהו בו אינו ממהר להכיר בעצם האפשרות שאורח יבחר לקום מן השולחן לפני שהוגשה לו המנה. הצללים סביב מאליכּ נבלעים בו כאילו היו תמיד חלק ממנו, התחבושת מתלפפת סביב קרסולו של היצור העצום, וברגע המדויק שבו הרוזן אומר את המילה “מהיר”, כל המשקל הפולחני, הרחב והכבד שלו נמשך בחדות מטה.

הצליל אינו דומה לנפילה רגילה. זה לא גוף שפוגע ברצפה, אלא שולחן סעודה מתהפך, קערות נחבטות, גביעים נסדקים, צינורות זכוכית רוטטים בקירות, ומעיינות ההזנה מגיבים בפעימה מבוהלת, אדומה, כאילו האולם כולו ניסה לשאוף בבת אחת. גלימות הזהב והדם של האויב שלכם נפרשות על המרצפות סביבו לרגע כמו מפה מלוכלכת, יד אחת נשלחת לבלום את הנפילה מאוחר מדי, והגוף הגדול שלו נחבט בקרקע בעוצמה שמרעידה את האזור הקרוב.

הלהב של מאליכּ מוצא את המקום הנכון ברווח שבין הבשר, הבד והמתכת הטקסית. אין שם דם רגיל בלבד. הפצע נפתח בקו כהה, ומתוכו נוזל חומר סמיך יותר מדם, מעורב באור זהוב חולה, כאילו מישהו ערבב יין מקולקל עם שריד של זריחה מתה. הריח באולם מתחדד מיד, ברזל, קטורת, חמיצות, והבטחה כוזבת של ארוחה חמה.
היוצר שרוע עכשיו על המרצפות.

אבל פניו אינן מתעוותות בכעס. לא מיד. הוא מסובב את ראשו מעט, מביט אל המקום שבו מאליכּ היה לפני רגע, ואז אל הצל שמאחורי העמוד שבו הוא מתגבש מחדש. החיוך שלו איטי, רך, כמעט מעריך.
“יפה,” הוא אומר מן הרצפה, וקולו עדיין שקט מדי בשביל גוף שנפל כך. “גם הרעב למד פעם לזחול לפני שידע לפתוח פה.”

המעיינות סביבו פועמים פעם נוספת, חלשה יותר, כאילו הם מנסים לענות לו או להרים אותו בכוח עצם הציפייה. האולם לא צוחק, כמובן. אבל לרגע אחד, בתוך הדם, הזכוכית והאור החולה, יש תחושה שמאליכּ אכן הצליח לעשות משהו נדיר: להפוך את המארח למנה שנפלה מן הצלחת.

היוצר אינו קם מן הרצפה כמו אדם. גופו הגדול נמס לרגע לתוך ההשתקפות האדומה שעל המרצפות, כאילו המעיין עצמו בלע אותו בשלמותו, ואז הדם בריכה הרחוקה מתרומם בפעימה אחת כבדה. מתוך האדום והזהב הוא נפתח מחדש, גלימותיו נוטפות, ידיו פרושות בשלווה מטרידה, כאילו לא זז כלל אלא רק החליף את המקום שבו הסעודה בחרה להגיש אותו.

ואז מתוך אחת הבריכות הקרובות עולה גביע אדום, כאילו הדם עצמו החליט לקבל צורה של כלי הגשה. הוא אינו נזרק אלא נמשך קדימה, חלק ושקט, מלא באור זהוב עכור, ואז נשבר באוויר לרצועה לופתת שנכרכת סביב צבת מוות ומושכת אותו פנימה, אל עבר המעיין.

היוצר רחוק, אבל את םרואים אותו מטה ראש קלות.
״גם כלים יודעים רעב, אם ממלאים אותם מספיק.״

ואז הגוף של צבת מוות מתמלא בחום מתוק וסמיך, כאילו הדם עצמו נעשה כבד יותר לרגע. הכאב מתעמעם, הנשימה מתייצבת, ויש תחושה מבהילה של ביטחון שלא שייך לו. מתחת לשובע הזה יושב משהו זר, כמו יד עדינה שמחזיקה אותך מבפנים ומחכה לרגע שבו תסגור אגרוף.

ובנתיים, הבריכה שקרובה למאליק גועשת לרגע גם היא, דם וחום שיוצאים ממנה נוגעים במתנקש המזדקן, גורמים לו להרגיש תחשות שאולי שכח איך להרגיש. לרגע הכאב נסוג, הנשימה מתייצבת, והשרירים מקבלים ביטחון שאינו שלו.
אבל אז מגיעה התחושה שמתחת: משהו זר יושב בתוך הדם, מלא מדי, נדיב מדי, כאילו היוצר הניח בו יד מבפנים ולחש לגוף שלו שהוא כבר חלק מן הסעודה.

תור היוצר
פעולת תנועה - צעד בין הקערות, היצור משתגר למשבצת הסמוכה למעיין הזנה, הוא משתגר לN6:O7 כשהוא עומד.
פעולה רגילה - גביע הישועה האדומה על צבת מוות.
פעולה משנית - ברכת הקערה על מאליק.

התקפה נגד צבת מוות
פיות הסעודה - כאשר היוצר משתמש בגביע הישועה האדומה, הוא יכול לבחור במעיין הזנה שהוא רואה כמוקד ההתקפה במקום להשתמש במשבצת שלו עצמו.
גביע הישועה האדומה - 32 נגד קשיחות, בפגיעה 20 נזק מוות. וצבת מוות מוחלק 2 משבצות לעבר J14.
בנוסף, צבת מוות מקבל 10 נק"פ זמני, כל עוד לצבת מוות יש נק"פ זמני כתוצאה מפעולה של היוצר או של בריכת הזנה, הוא נחשב שבע.

השפעות על מלאיכ
פיות הסעודה - כאשר היוצר משתמש בברכת הקערה , הוא יכול לבחור במעיין הזנה שהוא רואה כמוקד ההתקפה במקום להשתמש במשבצת שלו עצמו.
מאליכ מקבל 10 נק"פ זמני, ועד סוף תורו הבא של היוצר, ליוצר יש תוסף 2 להתקפה ולנזק נגד מאליק.
כל עוד למאליכ יש נק"פ זמני כתוצאה מפעולה של היוצר או של בריכת הזנה, הוא נחשב שבע.

תור הרוזן, צבת מוות והית'אל