אז, אחרי עבודה של 3-4 ימים, כמה ימים של איחור ועוד כמה ימים סתם כי למה לא, אנחנו אמנם כבר עמוק באווירת סוכות אבל לא כל כך רחוקים מיום כיפור - ואני מקווה שזה לא מאוחר מדי לספר סיפור אימה על היום הזה.
ההשראה לסיפור הגיעה מהיותי חזן במנחה (הפתעה) ביום הכיפורים האחרון, בשילוב עם כך ששני לילות מאוחר יותר צפיתי בבינג' בסדרת האימה הקצת-יהודית 'מלאך משחית'.
הסיפור מלא במקפים (-), לשתי מטרות שונות - הראשונה, בכל מילה שבאה לציין את שמו של הבורא ישנו מקף בין האות הראשונה לשנייה (א-דני וא-לוהים בהתאמה), ובנוסף לכך, כדי לתת ייצוג מינימלי למנגינות שבהם שר החזן שבסיפור את התפילה, קיימים המקפים במילים האחרות - כאשר הם מציינים בדרך כלל משיכה של האות הזו בחזנות כחלק מהשיר. אינני יודע אם אנשים שלא מכירים את המנגינות יהנו מהסיפור באותה המידה, אבל כולם מוזמנים לקרוא ולהגיב! הדבר שהכי נותן לי מוטיבציה להמשיך לכתוב הוא התגובות שלכם, ואם אתם לא סופרים - אז אתם באמת לא יודיעם עד כמה.
כך או אחרת, אם אתם לא בקיאים בקטעי התפילה המרכזיים, הייתי ממליץ לעקוב אחרי הסיפור ממחזור או מטקסט אינטרנטי של התפילה (גגלו, בטוח זה קיים), להבנה מיטבית של הסיפור. תהנו!
ורק עוד הערה אחת קטנה - מדובר בסיפור אימה לכל דבר ועניין. אינני יודע באיזה שעה אתם קוראים את זה, אבל אם לא תישנו אחר כך במשך שארית הלילה - אינני לוקח אחריות (אם כי כן אהיה גאה מאוד).
אז אחרי יותר מדי הקדמות, לסיפור!
נ.ב. - התלבטתי מאוד אם לפרסם את הנושא בפורום השולחן העגול או במדע בדיוני ופנטזיה, מאחר שבפירוש לא מדובר בפנטזיה קלאסית (למעשה, מנקודת מבט מסויימת הסיפור הוא ריאלי לחלוטין, אפילו מנקודת מבט חילונית מסויימת), אך התגית 'סיפור' הכריעה לבסוף. באם מישהו ממשגיחי הפורום הנכבדים חושב שטעיתי בהכרעה, אני אשמח מאוד שהנושא יועבר פורום.
"א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" מלמל, לפני שהגביר את קולו בשירה "ברוך, אתה א-ד-ני!" 'ברוך הוא וברוך שמו' השיבו המתפללים מרחבי בית הכנסת בניגון המתאים, קולותיהם צרודים מן הצום. "א-להינו וא-לוהי אבותינו. א-להי אבר-הם" הוא שר בניגון המקובל, ובלע את רוקו בזמן שבית הכנסת רעם ב'אי-אי-איים' הרגיל, ואז המשיך "א-להי", ושר עם הקהל 'אאי-אאי-יים', "יצחק, וא-להי יעקב" סיים, ואז התקיפו אותו המחשבות.
"באמת?" שאל הקול במחשבתו "היכן א-להי אברהם וא-להי יצחק? בשם כל הצדיקים, היכן אברהם ויצחק עצמם? יעקב אולי נמצא אי שם באמצע בית הכנסת, במקומו הרגיל, אבל היכן שני חבריך?"
הוא התעלם ממחשבות אלו והתרכז בתפקידו כחזן, שואב כוח מארון הקודש הפתוח לשמאלו, והמשיך לשיר "הא-ל הגד-ול" הוא האריך טיפה פחות מדי בהברה השנייה במילה, והשירה מהמתפללים הייתה מקוצרת ומגומגמת בהתאם. הוא השתדל להתעלם מהטעות והמשיך כרגיל "הגיבו-רר" הפעם התגובה הייתה מלאה 'אאי-אאי-יים' "והנורא, אל עליון. גו-מ—ל חסדים טובים. קונה הכל" הוא ניגן את השורות האלו כחזן מושלם, לפחות כמו שהיה אברהם מתפלל בשחרית הרגילה שלו. כלומר, לו היה מתפלל את השחרית הרגילה שלו גם ביום הכיפורים הזה.
השקט ששרר בבית הכנסת צרם את אוזניו, והוא הבין לפתע שהגיע הזמן להמשיך בתפילה. "וזוווכרר" הוא מרח את המילה יותר מדי הפעם, והשירה בקהל הייתה מבולבלת בהתאם. שוב. למה הוא אף פעם לא יכול להתפלל את תפילת מנחה אחת של יום כיפור – היא התפילה הקלה ביותר! – כמו שצריך?
שוב תקפו אותו המחשבות. "למה? הרי זה ברור למה. אתה רק חזן מחליף, יעקב היה אמור לעבור לפני העמוד. אלא שא-להי יעקב קצת התעצל מלסייע לו, והציבור נאלץ לשלוח אותך במקומו!". הוא העביר את ידו על מצחו ומחה את הזיעה מפניו, ממשיך להתעלם מהקולות שבראשו, ומתנחם בעובדה ששירת הקהל הבאה בתפילה תהיה בעוד כמה דקות לפחות.
"חסדי א---בות, ומביא גואל לבני בניהם, למען שמו באהבה" הוא שר בנעימה הרגילה, והמשיך מייד "מיסוד חכמים ונבונים. ומלמד דעת מבינים. אפתחה פי בתפילה ובתחנונים. לחלות ולחנן פני מלך מוחל וסולח לעוונים" הוא שר במנגינה המקובלת, בזמן שהמחשבות תקפו אותו שוב.
"מלך מוחל וסולח? חכמים ונבונים? אתה הרי יודע היטב מן הספר שהחכמים והנבונים, אין מקומם בבית הכנסת, והסיבה היחידה שיצחק ואברהם לא הגיעו לתפילה מנחה היום היא שמלכם לא מחל וסלח לעוונותיהם!". רקתו פעמה, והקולות בראשו צרחו ממש, אך הוא התרכז בנער שראה מזווית עינו סוגר את ארון הקודש כהכנה לפיוט הבא שהיה צריך לשיר.
בהחלטה של רגע הוא סטה ממנהג הקהילה המקובל, ואמר במהירות ובלחש את הפיוט. היה לזה תקדים – למעשה, במחזור זה מה שכתוב לעשות – אבל זה לא היה המנהג המקובל, והוא ידע שישאלו אותו על כך לאחר התפילה. אך ברגע זה, כל מה שרצה הוא לסיים את תפילת המנחה הזו כמה שיותר מוקדם, כדי שיוכלו להתפלל נעילה.
"איתן הכיר אמונתך, בדור לא ידעו לרצותך" האותיות רצו מול עיניו, ומחשבותיו תקפו אותו גם עליהן, אך הוא המשיך לקרוא ולא התייחס אליהן. "בצד-ק אב סלח ל-נוו" סיים בקול ובנעימה, והמשיך מייד "לא כחטאינו תעשה לנו, מגננו כי לך יחלנו". הוא לא האמין לעצמו בעודו שר. מה הוא סח? לא כחטאיהם יעשה להם? וכי כמה יעשה להם, אם לא כחטאיהם?
אך מחשבותיו נבלעו בשירת הקהל הסוחפת, במנגינה הרגילה "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים, למענך א-לוהים חיים".
הקהל סיים לשיר, ובתזמון מאוחר ברגע אחד הוא המשיך "מלך עוזר, ומושיע ומג—ן. ב—רוך אתה א—ד—ני" הוא עצר לרגע, מניח לקהל לענות 'ברוך הוא וברוך שמו' ואז המשיך "מג---ן אברה----ם" בהתחזנות ובהדגשה שהכיר מימים ימימה.
הוא שמע במעורפל את הקהל מנגן 'א—מן' בזמן שהמחשבות עלו שוב. "מגן אברהם? באמת? אילו היה מגן על אברהם, היה אברהם מתפלל היום שחרית כהרגלו בקודש, ויושב כעת במקומו הקבוע בבית הכנסת!"
באיחור קל, הוא הבליע את מחשבותיו בשירה בנעימה המקובלת של "אתה גיבור לעולם א-דני, מחיה מתים אתה, רב להו-שיע. מוריד הטל. מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים. סומך נופלים, ורופא חולים, ומתיר אסו—רים. ומקיים אמונתו לישני עפר. מי כמוך ב-ל גבורות" – כמה מהמתפללים ששמו לב לשגיאה הגסה, תיקנו את החזן בקול. הוא הביט במחזור וראה את הע' מטושטשת מאוד. אם לא היה יודע שיש שם ע', לא היה רואה אותה כלל. הוא חזר על עצמו במהירות, מתקן את עצמו "בע-ל גבורות, ומי דומה לך, מלך ממית ומחיה, ומצמיח ישועה".
המחשבות שוב באו עליו, כאשר הקולות בראשו התווכחו בלהט איזה גרסה של הברכה שאמר - ב-ל או בע-ל גבורות – היא הנכונה. הוא הבליע אותם שוב במלמול מהיר וחסר מנגינה של הקטע הבא, למרות שידע היטב שבקהילה זו בדרך כלל קורא אותו החזן בקול.
"מאהב ויחיד לאמו. נפשו לטבח בהשלימו. שרפים צעקו ממרומו, עונים חוסה לאל מרחמו". שוב עלה עליו הקול, מתגרה במילים שאמר. "נפשו לטבח בהשלימו? וכי השלים יצחק עם גורלו? וכי התחננו שרפים לאל מרחמו, או הם שגזרו עליו את גורלו, כשא-לוהיו הפנה לו את גבו?". הוא דילג על שארית הפיוט, במחשבה שאיש לא ידע זאת בכל מקרה, וקרא בקול רק את סופו, בנעימה המקובלת "תראהו היום כשרוף באולמו. תזכור עקדתו ותעזור עמו".
"הוא אכן שרוף באולמו, לא כך?" התגרו בו מחשבותיו, אך הן נבלעו בצעקת הקהל שענה 'לפניו יקימנו ונחיה. בצדק אב נחיה!' בשאגה מבולגנת. הוא אזר אומץ וענה להם "א-דני ממית ומחיה. בטלליו רדומים יחיה!", מתעלם מלעג הקולות שבראשו.
הוא המשיך בנעימה המקובלת, מדבר מהר ככל שיכול היה. "מי כמוך אב הרחמןזוכר יצורי לחייםברחמים. ונאמןאתה להחיות מתים ב—רוך א—תה א-דני" הוא לא הותיר כמעט זמן לקהל לענות 'ברוך הוא וברוך שמו' כמקובל לפני שהמשיך "מחייההמתי---ם". קול ה'א—מן' שעלה מקהל השתיק לרגע קצר של חסד את הקול בראשו, והוא ניצל אותו כדי לשיר את הפיוט שלפני קדושה, ולומר את החלקים הראשונים של היוצרות לפני קדושה.
"מיכאל מימין מהלל. וגבריאל משמאל ממלל. בשמיים אין כא—ל, ובארץ מי כעמך ישראל" הוא ניגן במנגינה המוכרת, והפעם חזרת הקהל על מילותיו לא השתיקה את הקול בראשו שחזר לייסרו.
"באמת? בשמיים אין כאל ובארץ מי כעמך ישראל? הרי אתה יודע היטב מהכתוב בספר שבארץ מתהלך הוא, וגם לשמיים הוא עולה בעיתם".
מחשבותיו הושתקו כשהקהל החל לומר בקול קדושה, והוא ענה-הוביל אותם במנגינה שזכר. הוא שם לב במעורפל כי קולות פליאה עלו מחלק מהמתפללים אך לא שם ליבו לכך, כשהתחיל לקרוא במנגינה המקובלת את הברכה הבאה.
"אתה קדוש ושמך קדוש" פתח, והמשיך לקרוא. הוא בקושי שם לב למילים שאמר, ונדמה היה לו כאילו רוחו ישנה, כמאמר הפיוט, ליבי ישנה ואני ער'. רגע, לא. האמרה היא... הוא התקשה להיזכר. אולי זה פשוט הפוך? מה היה כתוב על זה בספר?
אזכורו של הספר בחוט מחשבותיו הוביל אותו לכיוון חדש והוא נזכר מחדש באירועי הלילה הקודם.
'היי, תראה!' קרא לו אז אברהם, והוא זכר במעורפל שיצחק עמד לידו 'יש כאן ספר חדש!'.
'נו!' הוא התנער לפתע כאשר המתפללים בכל רחבי בית הכנסת קראו בקול, והבין שהפסיק את הברכה באמצעה. 'ובכן תן פחדך!' צעקו כמה מתפללים, והוא המשיך מייד מהקטע הזה.
"ובכן, תן פחדך א-דני א-לוהינו על מעשיך, ואימתך על מה שבראת, וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים, ויעשו כולם אגודה אחת, לעשות רצונך בלבב שלם".
ראשו התפקע שוב ממחשבות. הקול הלועג לא חסך ממנו את שבטו, מזכיר לו שהוא שפחדו נתון על כל מעשי הבורא, ואימתו על כולם, ועשו הרבה אגודה אחת לכתוב את הספר אשר לו. הוא עצמו היה שקוע בניסיון להחזיק בראשו את המנגינה המקובלת לקטע זה בתפילה, בעודו שר אותה במהירות האפשרית; חלק אחר במוחו ניסה לחשוב על דרכים מתוחכמות יותר להאיץ את התפילה. אם פשוט יצנח במקומו, האם מישהו מהמתפללים ינטור לו טינה על כך מאוחר יותר? הקול דאג להזכיר לו, כמובן, שהספר אמר שאיש מהם לא ינטור לו טינה, כך או אחרת, אבל הוא התעלם ממנו בכעס.
בעוד פיו ממשיך בתפילה, ראשו שקע שוב לזכרון ליל אמש הנורא. 'מעניין מי הכותב' אמר אברהם כאשר הוא התקרב. הם פתחו את הספר בעמוד הראשון, וציפו למצוא את המדפיסים והכותב בצד ימין בחצי התחתון של העמוד, כמקובל, אך הייתה שם רק שורה אחת. 'כאשר נכתב כן יכתב, כה נחזה וכה יהיה, הכל מפי שרף'.
'מוזר' העיר יצחק. עמוד השער היה בדיוק זה – שער. מבט מעמיק יותר – שאיש מהם לא טרח להעיף באותו הרגע – היה יכול לגלות להם שהוא הורכב מנחשים מלחששים, אך במבט ראשון לא היה דבר מכל זה. יצחק הפך את הדף, והם הגיעו לגוף הספר. 'בלי הקדמות' העיר יצחק את המובן מאליו. הייתה לו נטייה להעיר את המובן מאליו. אברהם הזעיף אליו פנים כהרגלו, והם החלו לקרוא בקול – שניהם יחד; הייתה להם נטייה לחשוב בצורה דומה לעיתים. 'אליכם, אברהם, יצחק ויעקב' - אברהם הציץ מאחורי כתפו וראה את יעקב, שהסתפח אלינו בשקט, כדרכו – 'אשר תקראו בעשור'. אברהם השתתק לרגע בעוד הארבעה עיכלו את הדברים. 'זה נראה כאילו הספר נכתב במיוחד בשבילנו' העיר יצחק בקול מוטרד. 'יום הכיפורים נקרא עשור, כמו שנקרא מחר 'אך בעשור' העיר יעקב בשקט, מפגין – כמו תמיד – את בקיאותו בתנ"ך. אילו רק ידע מה יקרה לחברו למחרת ב'אך בעשור'.
הוא התנער ממחשבותיו רגע לפני שהקהל איבד סבלנות. הוא ראה את הנער פותח את ארון הקודש, והבין מייד איפה עצר. הוא סיים בקול "כי ביתי יק—רא בית תפילה, לכל העמים".
הוא הרים את קולו וזעק ברגש, שהיה בו מן הזיוף, כמנהג החזנים, אך היה בו גם הרבה מן האמת "ש—מע קולנו, א-דני א-לוהינו, חו—ס ורחם עלינו, וק—בל ברחמים וברצון את תפילתנו".
"למי אתה מתפלל?" לעג הקול "שנינו יודעים שהוא לא מקשיב, עם ארון פתוח או בלי. זה כתוב בספר, והכל מפי שרף!".
הוא השתדל להתעלם, מניח לקהל לחזור אחריו כמקובל, ואז זעק את הפסוק הבא "השיבנו א-דני אל—יך ונשובה, חד—ש ימינו כקדם". הקהל חזר אחריו בזמן שהרה באירוניה הקיימת בפסוק – הוא ביקש כרגע מא-דני להחזיר אותו אליו, כלומר, העביר את נטל התשובה על חטאיו שלו אל א-לוהיו.
"אל תשלי—כנו מלפניך, ורוח קודש—ך אל תיקח ממנו!" הוא זעק את הפסוק הבא כמעט לפני שהקהל סיים לומר את הפסוק הקודם, להוט כמקודם לסיים את תפילת מנחה ולהתקדם לתפילת נעילה.
"נעילה לא תפולל כלל!" צעק הקול "כך נכתב וכך יהיה, והכל מפי שרף!"
הוא הפליג במחשבותיו שוב אל ליל אמש, אל הרגע שבו קראו את הבשורות המחכות להם.
"והיה ביום ההוא עברה וזעם וצרה, ומלאכי רעים רבים, ובראשם מלך המלכים. ואברהם לא יתפלל שחרית, ומוסף לא יאמר יצחק, ומנחה לא יעלה יעקב, וינעל השער, ונעילה לא תופלל כלל" הקריא אברהם. הארבעה נרעדו. "אלו התפילות הקבועות שלנו" ציין יצחק את המובן מאליו, שוב.
אברהם לא הזעיף אליו פנים הפעם. הוא היה מעל זה. הוא נטה, משום מה, להאמין לכתוב בספר, ותהה מה המשמעות.
"אולי הפירוש הוא פשוט שנתחלף בחזנות" הציע יעקב בקול שבישר לארבעה שאפילו הוא, האופטימסיט של הקבוצה, לא מאמין בכך באמת.
"זה סתם מוזר" הציע הוא "אולי זה מתיחה כלשהי, או שמשוגע כלשהו כתב את זה והשאיר את זה כאן. לא נראה בכלל שזה מודפס". הוא הצביע על כתב היד שהיה בספר. אמנם ניכר היה שהיה כאן ניסיון – ואפילו מוצלח – לחקות אותיות דפוס, אך עין בוחנת זיהתה ללא קושי רב שמדובר בכתב יד. אבל כתב יד של מי?
יצחק לא קנה את זה. הוא פנה אל יעקב "אבל לפי מה שאתה אומר, מה זה ו'נעילה לא תופלל כלל?" שאל, ואז הוסיף לאחר רגע "מה זה בכלל 'תופלל'?".
"א—ל תשליכנו לעת, זקנה, ככלו—ת כוחנו, אל תעזבנו" הוא חזר למציאות בניעור חד, ומיהר לזעוק גם את הפסוק הזה, טועה תוך כדי כך בפיסוק. הוא העריך שאחרי כל מה שקרה היום, הקהל לא יזכור זאת כך או כך.
הוא החל למלמל, חצי בקול וחצי בשקט, את הפסקה הבאה "אל תעזבנו א-דני א-לוהינו, אל תרחק ממנו. עשה עמנו צדקה וחסד-" הוא המשיך למלמל בגופו, בזמן שמחשבתו נסחפה למה שקרה בסיום אותו המפגש, וכיצד נפרדו מהספר המסתורי.
"כך או אחרת" סיכם זאת אברהם, המעשי שבחבורה "אין טעם להתעמק בזה יותר מדי. זה כנראה לא יקרה, ואין טעם שאחרים יתקלו בספר המוזר הזה". הוא העדיף שלא לומר את האמת שריחפה בחלל שביניהם: אם זה יקרה, זה יקרה בין כך ובין כך.
והחבורה, כאיש אחד, לקחה את הספר והשליכה אותו בגניזה הרחוקה, זו ששמים בה בעיקר דפי סיכומים וציציות פסולות, ואיש לא מחפש בה אחר ספרים ישנים.
הוא קלט בזווית עינו את הארון נסגר ומיהר להמשיך בסליחות, במנגינה המקובלת "א-לוהינו, וא-לוהי אבותינו. אל תעזבנו-" הוא נעצר לרגע אחד, בו חלפו בראשו מחשבות רבות במהירות הבזק.
הוא נזכר במה שקרה בפסוקי דזימרה באותו הבוקר. הגבאי העלה את אחד המתפללים לחזן של פסוקי דזימרה – לא היה זה תפקיד חשוב במניין שלהם, ולכן לא היה לו חזן קבוע – ואברהם היה במקומו הקבוע, קרוב לעמוד, למזרח בית הכנסת ולארון הקודש, מתקדם בקצב קבוע יחד עם החזן.
הכל החל להשתבש כאשר החזן הגיע למילים 'אשר כרת את אברהם, ושבועתו ליצחק, וטעה וקרא במקומם 'אשר הכרית את אברהם, ושבועתו ליצחק'. בעוד שרוב המתפללים הרימו גבה, והתכוונו לתקן אותו, אברהם החוויר, ואז חזר אחרי טעות החזן כשדמעות בעיניו. במבט לאחור, היה ברור שקול בראשו סיפר לו דברים רבים ונשגבים, אך איש לא יכול היה לדעת זאת אז. כמה מהמתפללים מחו בקול ענות חלושה, אך השאר הרגישו שיש כאן משהו גדול יותר והשתתקו.
זה חזר על עצמו כאשר החזן הגיע לקראת סוף פסוקי דזימרה לנאום דוד, וטעה בסיום הפסקה 'ומצאת את לבבו נאמן לפניך' ואמר 'ומלת את לבבו הנאמן לפניך'. אברהם החוויר עוד יותר כשאמר זאת, עד שעורו נהיה חיוור כמעט כעורו של מת, ואז הוא נפל מתעלף, ולא קם עוד.
"ואל תטשנו!" הוא זעק כשדמעות בעיניו, ממשיך את התפילה, ומכוון בליבו "שלא כמו שנטשת את אברהם!", אך הקול הלועג ענה בקול "ננטשתם כולכם, עם אביון ועני. אינכם אלא כחרס הנשבר!".
הוא השתדל להתעלם ממנו והמשיך בקושי רב בתפילתו. "וא—ל תכלימנו!" זעק, כשבראשו – בחלקיק שנייה – עוברות המחשבות על גורלו של יצחק.
יצחק, שנאלץ לעלות חזן בשחרית, זכה גם בעליית מפטיר בשל כך, כפי מיטב המסורת של בית הכנסת, וקרא בעצמו את 'אך בעשור'. אך הייתה רק בעיה אחת – כאשר בקורבנות החג הוא קרא "פר בן-בקר אחד, איל יצחק אחד, כבשים בני שנה שבעה תמימים". הקהל תיקן אותו מייד ובקול, אך יצחק לא שעה עליהם וחזר על קריאתו המוטעית, כשהוא מצביע על הרווח הקטן שהושאר בין המילה 'איל' ל'אחד' כאילו הייתה שם המילה 'יצחק' שגם אותה קרא.
פסוק לאחר מכן, הוא נפל, צווארו מדמם מסיבה בלתי ידועה. דקה אחת מאוחר יותר, הוא כבר נראה כמו איל יצחק.
"ואל ת—פר בריתך איתנו!!" הוא זעק ברגש רב אפילו יותר ממקודם, כשנזכר בגורלו של יעקב.
היה זה במוסף, תפילה שבה נאלץ יעקב לעלות כחזן מחליף, מאחר שיצחק היה... חסר. הוא אמר בקול את השורה הפותחת את הפיוט 'מראה כהן', אלא שטעה בה במקצת.
'ובכן מה נעדר, היה כהן גדול, בצאת גופתו מן הקודש!" הקהל צעק בפניקה. כמה נשים בעזרת הנשים התעלפו, והיה צורך במשלוח בזק של מים מהמאגר שהיה מיועד לילדים כדי להשיבן להכרה.
אך נראה שיעקב לא שם לב לכל זה, והוא החל לשיר בקול גבוה ואדיר, לא-לו 'כאוהל הנמתח בדרי מעלה! מראה גופה!" בנקודה זו זעקות הקהל השתיקו את שירתו, אך הקרובים אליו יכלו לשמוע אותו שר – או זועק – את הפיוט עד סופו, לפני שקרס על עמוד החזן, מחץ לחלוטין את המחזור של בית הכנסת, ונותר שם עד שגייס הגבאי ארבעה גברים חסונים כדי להוריד את גופו – שהייתה בעלת מראה נהדר באופן מוזר – מן העמוד, ולהושיב אותו במקומו בבית הכנסת – נראה שאיש לא יכול היה לחשוב על מקום זמני אחר, במיוחד לא כל עוד לא היה ברור מה מצבו של יעקב בדיוק.
"קרבנו לתורתך!" הוא זעק, חוזר בחדות למציאות, ולקול הלועג לו. "וכי למה לו? וכי אין אתה משול אלא כחרס הנשבר, וכציר יבש? כציץ נובל, וכצל עובר? כענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח, וכחלום יעוף. והוא אל מל—ך חי וקיים!!!!!" הקול הלועג שר את המילים במנגינת 'ונתנה תוקף' שהספיק יעקב לשיר על העמוד באותו הבוקר, עם דמיון מטריד, אך הוא זעק במהירות את שאר המילים, משווע להגיע לחלק שבו ידבר על א-לוהיו ולא עליו, בפיוט הבא, ושם, כך קיווה, יניח לו הקול לנפשו.
"למדם מצוותיך! הורם דרכיך! הט לבבם ליראה את שמך, ומול את לבבם לאהבתך! וישובו אליך באמת ובלב שלם! ולמען שמך הגדול, לא תמחול ולא תסלח לעוונים, ככתוב בדברי קודשך, כי א-דני א-לוהיך אל קנא ונוקם!!!!!!!!!!!! פוק—ד עוון אבות על בנים, על שילשים ועל ריבעים לשונאי!!!" הוא כילה את כל כוחו בזעקה האחרונה, מתעלם לחלוטין מהקהל המבועת, ועבר לשיר במהירות אתך הפיוט הבא, במנגינה שזכר, מציין לעצמו בברכה את היעדרו המוחלט של הקול הלועג. לא נראה שהוא שם לב שהקהל נעדר גם הוא כמעט לחלוטין מאוזניו.
"אשמדאי מלך מלכינו, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו" הוא שר במנגינה הרגילה, מקריא מתוך המחזור שהיה מונח לפניו על העמוד.
בעתה וצרחות נשמעו מאחוריו כמה מתפללים קמו ממקומם והחלו ללכת, חלקם - לעבר היציאה, וחלקם – לעבר עמוד החזן.
הוא לא התייחס. זה מה שהיה כתוב במחזור, והוא היה בטוח במאת האחוזים שהוא אמור לשיר מתוך המחזור. זה תפקידו של החזן. "כי אנו עמך, ואתה שליטנו. כי אנו צאצאיך, ואתה ראשנו. אנו עבדיך, ואתה אדונינו. אנו קהלך, ואתה מנהיגנו. אנו נחלתך, ואתה מלכנו. אנו צאנך, ואתה שוחטנו, אנו כרמך ואתה שורפנווווווו" משום מה נראה לו כי המילה האחרונה התארכה לו יתר על המידה, והצעקות בבית הכנסת התגברו מעבר ליכולתו להתעלם מהן. לפתע, שמע אחת קרובה יותר, הרבה יותר, ומוכרת.
"זה הספר האחר! הספר האחר!" צעק יעקב באוזניו. האם לא קרה לו משהו קודם? הוא זכר זאת במעורפל, אך לא היה לו זמן להתעסק בכך. הוא הביט על המחזור שהיה מונח על העמוד, ואכן, בצדי הספר היו משורבטים הציורים המוזרים, השטניים, שראו בספר האחר. הוא סגר את הספר בידיים רועדות, וראה את המילים המרשיעות במקום כותבו. כאשר נכתב כן יכתב, כה נחזה וכה יהיה, הכל מפי שרף.
הוא רעד בכל גופו כשהבין שמה שנאמר לו התקיים, לבד מאשר על תפילת נעילה. הוא הרים את ראשו מעלה, וראה את הנוכחות בתקרת בית הכנסת. מימינו, הוא שמע שוב את זעקת המוות של יעקב, ואז גם הוא זעק וזעק וזעק עד קץ כל הימים.
ההשראה לסיפור הגיעה מהיותי חזן במנחה (הפתעה) ביום הכיפורים האחרון, בשילוב עם כך ששני לילות מאוחר יותר צפיתי בבינג' בסדרת האימה הקצת-יהודית 'מלאך משחית'.
הסיפור מלא במקפים (-), לשתי מטרות שונות - הראשונה, בכל מילה שבאה לציין את שמו של הבורא ישנו מקף בין האות הראשונה לשנייה (א-דני וא-לוהים בהתאמה), ובנוסף לכך, כדי לתת ייצוג מינימלי למנגינות שבהם שר החזן שבסיפור את התפילה, קיימים המקפים במילים האחרות - כאשר הם מציינים בדרך כלל משיכה של האות הזו בחזנות כחלק מהשיר. אינני יודע אם אנשים שלא מכירים את המנגינות יהנו מהסיפור באותה המידה, אבל כולם מוזמנים לקרוא ולהגיב! הדבר שהכי נותן לי מוטיבציה להמשיך לכתוב הוא התגובות שלכם, ואם אתם לא סופרים - אז אתם באמת לא יודיעם עד כמה.
כך או אחרת, אם אתם לא בקיאים בקטעי התפילה המרכזיים, הייתי ממליץ לעקוב אחרי הסיפור ממחזור או מטקסט אינטרנטי של התפילה (גגלו, בטוח זה קיים), להבנה מיטבית של הסיפור. תהנו!
ורק עוד הערה אחת קטנה - מדובר בסיפור אימה לכל דבר ועניין. אינני יודע באיזה שעה אתם קוראים את זה, אבל אם לא תישנו אחר כך במשך שארית הלילה - אינני לוקח אחריות (אם כי כן אהיה גאה מאוד).
אז אחרי יותר מדי הקדמות, לסיפור!
נ.ב. - התלבטתי מאוד אם לפרסם את הנושא בפורום השולחן העגול או במדע בדיוני ופנטזיה, מאחר שבפירוש לא מדובר בפנטזיה קלאסית (למעשה, מנקודת מבט מסויימת הסיפור הוא ריאלי לחלוטין, אפילו מנקודת מבט חילונית מסויימת), אך התגית 'סיפור' הכריעה לבסוף. באם מישהו ממשגיחי הפורום הנכבדים חושב שטעיתי בהכרעה, אני אשמח מאוד שהנושא יועבר פורום.
אל קנא ונוקם: יום הכיפורים של מנחה, סיפור אימה יהודית
"א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" מלמל, לפני שהגביר את קולו בשירה "ברוך, אתה א-ד-ני!" 'ברוך הוא וברוך שמו' השיבו המתפללים מרחבי בית הכנסת בניגון המתאים, קולותיהם צרודים מן הצום. "א-להינו וא-לוהי אבותינו. א-להי אבר-הם" הוא שר בניגון המקובל, ובלע את רוקו בזמן שבית הכנסת רעם ב'אי-אי-איים' הרגיל, ואז המשיך "א-להי", ושר עם הקהל 'אאי-אאי-יים', "יצחק, וא-להי יעקב" סיים, ואז התקיפו אותו המחשבות.
"באמת?" שאל הקול במחשבתו "היכן א-להי אברהם וא-להי יצחק? בשם כל הצדיקים, היכן אברהם ויצחק עצמם? יעקב אולי נמצא אי שם באמצע בית הכנסת, במקומו הרגיל, אבל היכן שני חבריך?"
הוא התעלם ממחשבות אלו והתרכז בתפקידו כחזן, שואב כוח מארון הקודש הפתוח לשמאלו, והמשיך לשיר "הא-ל הגד-ול" הוא האריך טיפה פחות מדי בהברה השנייה במילה, והשירה מהמתפללים הייתה מקוצרת ומגומגמת בהתאם. הוא השתדל להתעלם מהטעות והמשיך כרגיל "הגיבו-רר" הפעם התגובה הייתה מלאה 'אאי-אאי-יים' "והנורא, אל עליון. גו-מ—ל חסדים טובים. קונה הכל" הוא ניגן את השורות האלו כחזן מושלם, לפחות כמו שהיה אברהם מתפלל בשחרית הרגילה שלו. כלומר, לו היה מתפלל את השחרית הרגילה שלו גם ביום הכיפורים הזה.
השקט ששרר בבית הכנסת צרם את אוזניו, והוא הבין לפתע שהגיע הזמן להמשיך בתפילה. "וזוווכרר" הוא מרח את המילה יותר מדי הפעם, והשירה בקהל הייתה מבולבלת בהתאם. שוב. למה הוא אף פעם לא יכול להתפלל את תפילת מנחה אחת של יום כיפור – היא התפילה הקלה ביותר! – כמו שצריך?
שוב תקפו אותו המחשבות. "למה? הרי זה ברור למה. אתה רק חזן מחליף, יעקב היה אמור לעבור לפני העמוד. אלא שא-להי יעקב קצת התעצל מלסייע לו, והציבור נאלץ לשלוח אותך במקומו!". הוא העביר את ידו על מצחו ומחה את הזיעה מפניו, ממשיך להתעלם מהקולות שבראשו, ומתנחם בעובדה ששירת הקהל הבאה בתפילה תהיה בעוד כמה דקות לפחות.
"חסדי א---בות, ומביא גואל לבני בניהם, למען שמו באהבה" הוא שר בנעימה הרגילה, והמשיך מייד "מיסוד חכמים ונבונים. ומלמד דעת מבינים. אפתחה פי בתפילה ובתחנונים. לחלות ולחנן פני מלך מוחל וסולח לעוונים" הוא שר במנגינה המקובלת, בזמן שהמחשבות תקפו אותו שוב.
"מלך מוחל וסולח? חכמים ונבונים? אתה הרי יודע היטב מן הספר שהחכמים והנבונים, אין מקומם בבית הכנסת, והסיבה היחידה שיצחק ואברהם לא הגיעו לתפילה מנחה היום היא שמלכם לא מחל וסלח לעוונותיהם!". רקתו פעמה, והקולות בראשו צרחו ממש, אך הוא התרכז בנער שראה מזווית עינו סוגר את ארון הקודש כהכנה לפיוט הבא שהיה צריך לשיר.
בהחלטה של רגע הוא סטה ממנהג הקהילה המקובל, ואמר במהירות ובלחש את הפיוט. היה לזה תקדים – למעשה, במחזור זה מה שכתוב לעשות – אבל זה לא היה המנהג המקובל, והוא ידע שישאלו אותו על כך לאחר התפילה. אך ברגע זה, כל מה שרצה הוא לסיים את תפילת המנחה הזו כמה שיותר מוקדם, כדי שיוכלו להתפלל נעילה.
"איתן הכיר אמונתך, בדור לא ידעו לרצותך" האותיות רצו מול עיניו, ומחשבותיו תקפו אותו גם עליהן, אך הוא המשיך לקרוא ולא התייחס אליהן. "בצד-ק אב סלח ל-נוו" סיים בקול ובנעימה, והמשיך מייד "לא כחטאינו תעשה לנו, מגננו כי לך יחלנו". הוא לא האמין לעצמו בעודו שר. מה הוא סח? לא כחטאיהם יעשה להם? וכי כמה יעשה להם, אם לא כחטאיהם?
אך מחשבותיו נבלעו בשירת הקהל הסוחפת, במנגינה הרגילה "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים, למענך א-לוהים חיים".
הקהל סיים לשיר, ובתזמון מאוחר ברגע אחד הוא המשיך "מלך עוזר, ומושיע ומג—ן. ב—רוך אתה א—ד—ני" הוא עצר לרגע, מניח לקהל לענות 'ברוך הוא וברוך שמו' ואז המשיך "מג---ן אברה----ם" בהתחזנות ובהדגשה שהכיר מימים ימימה.
הוא שמע במעורפל את הקהל מנגן 'א—מן' בזמן שהמחשבות עלו שוב. "מגן אברהם? באמת? אילו היה מגן על אברהם, היה אברהם מתפלל היום שחרית כהרגלו בקודש, ויושב כעת במקומו הקבוע בבית הכנסת!"
באיחור קל, הוא הבליע את מחשבותיו בשירה בנעימה המקובלת של "אתה גיבור לעולם א-דני, מחיה מתים אתה, רב להו-שיע. מוריד הטל. מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים. סומך נופלים, ורופא חולים, ומתיר אסו—רים. ומקיים אמונתו לישני עפר. מי כמוך ב-ל גבורות" – כמה מהמתפללים ששמו לב לשגיאה הגסה, תיקנו את החזן בקול. הוא הביט במחזור וראה את הע' מטושטשת מאוד. אם לא היה יודע שיש שם ע', לא היה רואה אותה כלל. הוא חזר על עצמו במהירות, מתקן את עצמו "בע-ל גבורות, ומי דומה לך, מלך ממית ומחיה, ומצמיח ישועה".
המחשבות שוב באו עליו, כאשר הקולות בראשו התווכחו בלהט איזה גרסה של הברכה שאמר - ב-ל או בע-ל גבורות – היא הנכונה. הוא הבליע אותם שוב במלמול מהיר וחסר מנגינה של הקטע הבא, למרות שידע היטב שבקהילה זו בדרך כלל קורא אותו החזן בקול.
"מאהב ויחיד לאמו. נפשו לטבח בהשלימו. שרפים צעקו ממרומו, עונים חוסה לאל מרחמו". שוב עלה עליו הקול, מתגרה במילים שאמר. "נפשו לטבח בהשלימו? וכי השלים יצחק עם גורלו? וכי התחננו שרפים לאל מרחמו, או הם שגזרו עליו את גורלו, כשא-לוהיו הפנה לו את גבו?". הוא דילג על שארית הפיוט, במחשבה שאיש לא ידע זאת בכל מקרה, וקרא בקול רק את סופו, בנעימה המקובלת "תראהו היום כשרוף באולמו. תזכור עקדתו ותעזור עמו".
"הוא אכן שרוף באולמו, לא כך?" התגרו בו מחשבותיו, אך הן נבלעו בצעקת הקהל שענה 'לפניו יקימנו ונחיה. בצדק אב נחיה!' בשאגה מבולגנת. הוא אזר אומץ וענה להם "א-דני ממית ומחיה. בטלליו רדומים יחיה!", מתעלם מלעג הקולות שבראשו.
הוא המשיך בנעימה המקובלת, מדבר מהר ככל שיכול היה. "מי כמוך אב הרחמןזוכר יצורי לחייםברחמים. ונאמןאתה להחיות מתים ב—רוך א—תה א-דני" הוא לא הותיר כמעט זמן לקהל לענות 'ברוך הוא וברוך שמו' כמקובל לפני שהמשיך "מחייההמתי---ם". קול ה'א—מן' שעלה מקהל השתיק לרגע קצר של חסד את הקול בראשו, והוא ניצל אותו כדי לשיר את הפיוט שלפני קדושה, ולומר את החלקים הראשונים של היוצרות לפני קדושה.
"מיכאל מימין מהלל. וגבריאל משמאל ממלל. בשמיים אין כא—ל, ובארץ מי כעמך ישראל" הוא ניגן במנגינה המוכרת, והפעם חזרת הקהל על מילותיו לא השתיקה את הקול בראשו שחזר לייסרו.
"באמת? בשמיים אין כאל ובארץ מי כעמך ישראל? הרי אתה יודע היטב מהכתוב בספר שבארץ מתהלך הוא, וגם לשמיים הוא עולה בעיתם".
מחשבותיו הושתקו כשהקהל החל לומר בקול קדושה, והוא ענה-הוביל אותם במנגינה שזכר. הוא שם לב במעורפל כי קולות פליאה עלו מחלק מהמתפללים אך לא שם ליבו לכך, כשהתחיל לקרוא במנגינה המקובלת את הברכה הבאה.
"אתה קדוש ושמך קדוש" פתח, והמשיך לקרוא. הוא בקושי שם לב למילים שאמר, ונדמה היה לו כאילו רוחו ישנה, כמאמר הפיוט, ליבי ישנה ואני ער'. רגע, לא. האמרה היא... הוא התקשה להיזכר. אולי זה פשוט הפוך? מה היה כתוב על זה בספר?
אזכורו של הספר בחוט מחשבותיו הוביל אותו לכיוון חדש והוא נזכר מחדש באירועי הלילה הקודם.
'היי, תראה!' קרא לו אז אברהם, והוא זכר במעורפל שיצחק עמד לידו 'יש כאן ספר חדש!'.
'נו!' הוא התנער לפתע כאשר המתפללים בכל רחבי בית הכנסת קראו בקול, והבין שהפסיק את הברכה באמצעה. 'ובכן תן פחדך!' צעקו כמה מתפללים, והוא המשיך מייד מהקטע הזה.
"ובכן, תן פחדך א-דני א-לוהינו על מעשיך, ואימתך על מה שבראת, וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים, ויעשו כולם אגודה אחת, לעשות רצונך בלבב שלם".
ראשו התפקע שוב ממחשבות. הקול הלועג לא חסך ממנו את שבטו, מזכיר לו שהוא שפחדו נתון על כל מעשי הבורא, ואימתו על כולם, ועשו הרבה אגודה אחת לכתוב את הספר אשר לו. הוא עצמו היה שקוע בניסיון להחזיק בראשו את המנגינה המקובלת לקטע זה בתפילה, בעודו שר אותה במהירות האפשרית; חלק אחר במוחו ניסה לחשוב על דרכים מתוחכמות יותר להאיץ את התפילה. אם פשוט יצנח במקומו, האם מישהו מהמתפללים ינטור לו טינה על כך מאוחר יותר? הקול דאג להזכיר לו, כמובן, שהספר אמר שאיש מהם לא ינטור לו טינה, כך או אחרת, אבל הוא התעלם ממנו בכעס.
בעוד פיו ממשיך בתפילה, ראשו שקע שוב לזכרון ליל אמש הנורא. 'מעניין מי הכותב' אמר אברהם כאשר הוא התקרב. הם פתחו את הספר בעמוד הראשון, וציפו למצוא את המדפיסים והכותב בצד ימין בחצי התחתון של העמוד, כמקובל, אך הייתה שם רק שורה אחת. 'כאשר נכתב כן יכתב, כה נחזה וכה יהיה, הכל מפי שרף'.
'מוזר' העיר יצחק. עמוד השער היה בדיוק זה – שער. מבט מעמיק יותר – שאיש מהם לא טרח להעיף באותו הרגע – היה יכול לגלות להם שהוא הורכב מנחשים מלחששים, אך במבט ראשון לא היה דבר מכל זה. יצחק הפך את הדף, והם הגיעו לגוף הספר. 'בלי הקדמות' העיר יצחק את המובן מאליו. הייתה לו נטייה להעיר את המובן מאליו. אברהם הזעיף אליו פנים כהרגלו, והם החלו לקרוא בקול – שניהם יחד; הייתה להם נטייה לחשוב בצורה דומה לעיתים. 'אליכם, אברהם, יצחק ויעקב' - אברהם הציץ מאחורי כתפו וראה את יעקב, שהסתפח אלינו בשקט, כדרכו – 'אשר תקראו בעשור'. אברהם השתתק לרגע בעוד הארבעה עיכלו את הדברים. 'זה נראה כאילו הספר נכתב במיוחד בשבילנו' העיר יצחק בקול מוטרד. 'יום הכיפורים נקרא עשור, כמו שנקרא מחר 'אך בעשור' העיר יעקב בשקט, מפגין – כמו תמיד – את בקיאותו בתנ"ך. אילו רק ידע מה יקרה לחברו למחרת ב'אך בעשור'.
הוא התנער ממחשבותיו רגע לפני שהקהל איבד סבלנות. הוא ראה את הנער פותח את ארון הקודש, והבין מייד איפה עצר. הוא סיים בקול "כי ביתי יק—רא בית תפילה, לכל העמים".
הוא הרים את קולו וזעק ברגש, שהיה בו מן הזיוף, כמנהג החזנים, אך היה בו גם הרבה מן האמת "ש—מע קולנו, א-דני א-לוהינו, חו—ס ורחם עלינו, וק—בל ברחמים וברצון את תפילתנו".
"למי אתה מתפלל?" לעג הקול "שנינו יודעים שהוא לא מקשיב, עם ארון פתוח או בלי. זה כתוב בספר, והכל מפי שרף!".
הוא השתדל להתעלם, מניח לקהל לחזור אחריו כמקובל, ואז זעק את הפסוק הבא "השיבנו א-דני אל—יך ונשובה, חד—ש ימינו כקדם". הקהל חזר אחריו בזמן שהרה באירוניה הקיימת בפסוק – הוא ביקש כרגע מא-דני להחזיר אותו אליו, כלומר, העביר את נטל התשובה על חטאיו שלו אל א-לוהיו.
"אל תשלי—כנו מלפניך, ורוח קודש—ך אל תיקח ממנו!" הוא זעק את הפסוק הבא כמעט לפני שהקהל סיים לומר את הפסוק הקודם, להוט כמקודם לסיים את תפילת מנחה ולהתקדם לתפילת נעילה.
"נעילה לא תפולל כלל!" צעק הקול "כך נכתב וכך יהיה, והכל מפי שרף!"
הוא הפליג במחשבותיו שוב אל ליל אמש, אל הרגע שבו קראו את הבשורות המחכות להם.
"והיה ביום ההוא עברה וזעם וצרה, ומלאכי רעים רבים, ובראשם מלך המלכים. ואברהם לא יתפלל שחרית, ומוסף לא יאמר יצחק, ומנחה לא יעלה יעקב, וינעל השער, ונעילה לא תופלל כלל" הקריא אברהם. הארבעה נרעדו. "אלו התפילות הקבועות שלנו" ציין יצחק את המובן מאליו, שוב.
אברהם לא הזעיף אליו פנים הפעם. הוא היה מעל זה. הוא נטה, משום מה, להאמין לכתוב בספר, ותהה מה המשמעות.
"אולי הפירוש הוא פשוט שנתחלף בחזנות" הציע יעקב בקול שבישר לארבעה שאפילו הוא, האופטימסיט של הקבוצה, לא מאמין בכך באמת.
"זה סתם מוזר" הציע הוא "אולי זה מתיחה כלשהי, או שמשוגע כלשהו כתב את זה והשאיר את זה כאן. לא נראה בכלל שזה מודפס". הוא הצביע על כתב היד שהיה בספר. אמנם ניכר היה שהיה כאן ניסיון – ואפילו מוצלח – לחקות אותיות דפוס, אך עין בוחנת זיהתה ללא קושי רב שמדובר בכתב יד. אבל כתב יד של מי?
יצחק לא קנה את זה. הוא פנה אל יעקב "אבל לפי מה שאתה אומר, מה זה ו'נעילה לא תופלל כלל?" שאל, ואז הוסיף לאחר רגע "מה זה בכלל 'תופלל'?".
"א—ל תשליכנו לעת, זקנה, ככלו—ת כוחנו, אל תעזבנו" הוא חזר למציאות בניעור חד, ומיהר לזעוק גם את הפסוק הזה, טועה תוך כדי כך בפיסוק. הוא העריך שאחרי כל מה שקרה היום, הקהל לא יזכור זאת כך או כך.
הוא החל למלמל, חצי בקול וחצי בשקט, את הפסקה הבאה "אל תעזבנו א-דני א-לוהינו, אל תרחק ממנו. עשה עמנו צדקה וחסד-" הוא המשיך למלמל בגופו, בזמן שמחשבתו נסחפה למה שקרה בסיום אותו המפגש, וכיצד נפרדו מהספר המסתורי.
"כך או אחרת" סיכם זאת אברהם, המעשי שבחבורה "אין טעם להתעמק בזה יותר מדי. זה כנראה לא יקרה, ואין טעם שאחרים יתקלו בספר המוזר הזה". הוא העדיף שלא לומר את האמת שריחפה בחלל שביניהם: אם זה יקרה, זה יקרה בין כך ובין כך.
והחבורה, כאיש אחד, לקחה את הספר והשליכה אותו בגניזה הרחוקה, זו ששמים בה בעיקר דפי סיכומים וציציות פסולות, ואיש לא מחפש בה אחר ספרים ישנים.
הוא קלט בזווית עינו את הארון נסגר ומיהר להמשיך בסליחות, במנגינה המקובלת "א-לוהינו, וא-לוהי אבותינו. אל תעזבנו-" הוא נעצר לרגע אחד, בו חלפו בראשו מחשבות רבות במהירות הבזק.
הוא נזכר במה שקרה בפסוקי דזימרה באותו הבוקר. הגבאי העלה את אחד המתפללים לחזן של פסוקי דזימרה – לא היה זה תפקיד חשוב במניין שלהם, ולכן לא היה לו חזן קבוע – ואברהם היה במקומו הקבוע, קרוב לעמוד, למזרח בית הכנסת ולארון הקודש, מתקדם בקצב קבוע יחד עם החזן.
הכל החל להשתבש כאשר החזן הגיע למילים 'אשר כרת את אברהם, ושבועתו ליצחק, וטעה וקרא במקומם 'אשר הכרית את אברהם, ושבועתו ליצחק'. בעוד שרוב המתפללים הרימו גבה, והתכוונו לתקן אותו, אברהם החוויר, ואז חזר אחרי טעות החזן כשדמעות בעיניו. במבט לאחור, היה ברור שקול בראשו סיפר לו דברים רבים ונשגבים, אך איש לא יכול היה לדעת זאת אז. כמה מהמתפללים מחו בקול ענות חלושה, אך השאר הרגישו שיש כאן משהו גדול יותר והשתתקו.
זה חזר על עצמו כאשר החזן הגיע לקראת סוף פסוקי דזימרה לנאום דוד, וטעה בסיום הפסקה 'ומצאת את לבבו נאמן לפניך' ואמר 'ומלת את לבבו הנאמן לפניך'. אברהם החוויר עוד יותר כשאמר זאת, עד שעורו נהיה חיוור כמעט כעורו של מת, ואז הוא נפל מתעלף, ולא קם עוד.
"ואל תטשנו!" הוא זעק כשדמעות בעיניו, ממשיך את התפילה, ומכוון בליבו "שלא כמו שנטשת את אברהם!", אך הקול הלועג ענה בקול "ננטשתם כולכם, עם אביון ועני. אינכם אלא כחרס הנשבר!".
הוא השתדל להתעלם ממנו והמשיך בקושי רב בתפילתו. "וא—ל תכלימנו!" זעק, כשבראשו – בחלקיק שנייה – עוברות המחשבות על גורלו של יצחק.
יצחק, שנאלץ לעלות חזן בשחרית, זכה גם בעליית מפטיר בשל כך, כפי מיטב המסורת של בית הכנסת, וקרא בעצמו את 'אך בעשור'. אך הייתה רק בעיה אחת – כאשר בקורבנות החג הוא קרא "פר בן-בקר אחד, איל יצחק אחד, כבשים בני שנה שבעה תמימים". הקהל תיקן אותו מייד ובקול, אך יצחק לא שעה עליהם וחזר על קריאתו המוטעית, כשהוא מצביע על הרווח הקטן שהושאר בין המילה 'איל' ל'אחד' כאילו הייתה שם המילה 'יצחק' שגם אותה קרא.
פסוק לאחר מכן, הוא נפל, צווארו מדמם מסיבה בלתי ידועה. דקה אחת מאוחר יותר, הוא כבר נראה כמו איל יצחק.
"ואל ת—פר בריתך איתנו!!" הוא זעק ברגש רב אפילו יותר ממקודם, כשנזכר בגורלו של יעקב.
היה זה במוסף, תפילה שבה נאלץ יעקב לעלות כחזן מחליף, מאחר שיצחק היה... חסר. הוא אמר בקול את השורה הפותחת את הפיוט 'מראה כהן', אלא שטעה בה במקצת.
'ובכן מה נעדר, היה כהן גדול, בצאת גופתו מן הקודש!" הקהל צעק בפניקה. כמה נשים בעזרת הנשים התעלפו, והיה צורך במשלוח בזק של מים מהמאגר שהיה מיועד לילדים כדי להשיבן להכרה.
אך נראה שיעקב לא שם לב לכל זה, והוא החל לשיר בקול גבוה ואדיר, לא-לו 'כאוהל הנמתח בדרי מעלה! מראה גופה!" בנקודה זו זעקות הקהל השתיקו את שירתו, אך הקרובים אליו יכלו לשמוע אותו שר – או זועק – את הפיוט עד סופו, לפני שקרס על עמוד החזן, מחץ לחלוטין את המחזור של בית הכנסת, ונותר שם עד שגייס הגבאי ארבעה גברים חסונים כדי להוריד את גופו – שהייתה בעלת מראה נהדר באופן מוזר – מן העמוד, ולהושיב אותו במקומו בבית הכנסת – נראה שאיש לא יכול היה לחשוב על מקום זמני אחר, במיוחד לא כל עוד לא היה ברור מה מצבו של יעקב בדיוק.
"קרבנו לתורתך!" הוא זעק, חוזר בחדות למציאות, ולקול הלועג לו. "וכי למה לו? וכי אין אתה משול אלא כחרס הנשבר, וכציר יבש? כציץ נובל, וכצל עובר? כענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח, וכחלום יעוף. והוא אל מל—ך חי וקיים!!!!!" הקול הלועג שר את המילים במנגינת 'ונתנה תוקף' שהספיק יעקב לשיר על העמוד באותו הבוקר, עם דמיון מטריד, אך הוא זעק במהירות את שאר המילים, משווע להגיע לחלק שבו ידבר על א-לוהיו ולא עליו, בפיוט הבא, ושם, כך קיווה, יניח לו הקול לנפשו.
"למדם מצוותיך! הורם דרכיך! הט לבבם ליראה את שמך, ומול את לבבם לאהבתך! וישובו אליך באמת ובלב שלם! ולמען שמך הגדול, לא תמחול ולא תסלח לעוונים, ככתוב בדברי קודשך, כי א-דני א-לוהיך אל קנא ונוקם!!!!!!!!!!!! פוק—ד עוון אבות על בנים, על שילשים ועל ריבעים לשונאי!!!" הוא כילה את כל כוחו בזעקה האחרונה, מתעלם לחלוטין מהקהל המבועת, ועבר לשיר במהירות אתך הפיוט הבא, במנגינה שזכר, מציין לעצמו בברכה את היעדרו המוחלט של הקול הלועג. לא נראה שהוא שם לב שהקהל נעדר גם הוא כמעט לחלוטין מאוזניו.
"אשמדאי מלך מלכינו, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו" הוא שר במנגינה הרגילה, מקריא מתוך המחזור שהיה מונח לפניו על העמוד.
בעתה וצרחות נשמעו מאחוריו כמה מתפללים קמו ממקומם והחלו ללכת, חלקם - לעבר היציאה, וחלקם – לעבר עמוד החזן.
הוא לא התייחס. זה מה שהיה כתוב במחזור, והוא היה בטוח במאת האחוזים שהוא אמור לשיר מתוך המחזור. זה תפקידו של החזן. "כי אנו עמך, ואתה שליטנו. כי אנו צאצאיך, ואתה ראשנו. אנו עבדיך, ואתה אדונינו. אנו קהלך, ואתה מנהיגנו. אנו נחלתך, ואתה מלכנו. אנו צאנך, ואתה שוחטנו, אנו כרמך ואתה שורפנווווווו" משום מה נראה לו כי המילה האחרונה התארכה לו יתר על המידה, והצעקות בבית הכנסת התגברו מעבר ליכולתו להתעלם מהן. לפתע, שמע אחת קרובה יותר, הרבה יותר, ומוכרת.
"זה הספר האחר! הספר האחר!" צעק יעקב באוזניו. האם לא קרה לו משהו קודם? הוא זכר זאת במעורפל, אך לא היה לו זמן להתעסק בכך. הוא הביט על המחזור שהיה מונח על העמוד, ואכן, בצדי הספר היו משורבטים הציורים המוזרים, השטניים, שראו בספר האחר. הוא סגר את הספר בידיים רועדות, וראה את המילים המרשיעות במקום כותבו. כאשר נכתב כן יכתב, כה נחזה וכה יהיה, הכל מפי שרף.
הוא רעד בכל גופו כשהבין שמה שנאמר לו התקיים, לבד מאשר על תפילת נעילה. הוא הרים את ראשו מעלה, וראה את הנוכחות בתקרת בית הכנסת. מימינו, הוא שמע שוב את זעקת המוות של יעקב, ואז גם הוא זעק וזעק וזעק עד קץ כל הימים.
