הושלם שדרוג תחזוקה לפורום
שדרגנו את הפורום לגרסה עדכנית של PHPBB. אם אתם נתקלים בבעיות, זה המקום לדווח: שדרוג תחזוקה לפורום - ספטמבר 2019
בנוסף אנו שוקלים בטווח הארוך יותר לשדרג את מערכת הפורומים למערכת מודרנית יותר ונשמח לשמוע את דעתכם. זה הנושא בו אנחנו מציגים אפשרויות שונות: אז EnWorld עדכנו את האתר שלהם

גבירת הצללים 2 פרק שלוש-עשרה

דיונים על ספרים, סרטים ועוד - מאסימוב עד מורקוק, מטרייסי והיקמן עד לניל גיימן, בטמן וגם דריזט, ומעבר.
זהו גם פורום הכתיבה שלנו, במה לסיפורים שלכם.
הלדין
הודעות: 3315
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק שלישי

שליחה על ידי הלדין » 31 אוגוסט 2019, 23:29

תודה על התגובה. :D

העניין עם פראכן היה שקולו גבוה מדי מכדי להיותו קול של גבר ומערבולת קרח במקור חושבת שהוא אישה ומתקנת את עצמה במהלך הדיון שעוסק יותר באי הנמנעות של אירוע מסוים. כאן ניסיתי לקצר פה הליכים ומערבולת קרח מסיקה מכך שהוא מתייחס לעצמו כגבר כי הוא גבר. פשוט רציתי להימנע מהסבר על הבארידים שהוזכרו בפרק של ווירדת' שיכולים להחליף מין ובעלי קולות גבוהים בלי קשר לזהות המגדרית שהם בוחרים לעצמם באותה עת.

זה סיפור על הפרת חוקי הזמן בסופו של דבר... מערבולת קרח לא עזבה את המקום מרצונה החופשי לחלוטין. יותר פרטים בהמשך...
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 5055
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

גבירת הצללים 2 פרק שלישי

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 03 ספטמבר 2019, 22:34

קראתי את חלקים 1 ו-2 של הפרק השני - כבר מאוחר, מצטער. לקח לי זמן להבין שלא מדובר בגיבור הפרק הקודם, וכל השמות והמושגים די בלבלו אותי. גם השילוב בין ''סבתוש'' ו''מגניב'' לשפה גבוהה נראה מוזר.
לא לגמרי הבנתי מה הולך, כנראה כי אני עייף, אבל כן הופתעתי שהדמות התחלפה ולא לגמרי הבנתי מאיפה זה צץ.
הלדין
הודעות: 3315
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק שלישי

שליחה על ידי הלדין » 03 ספטמבר 2019, 22:45

תודה על התגובה. ניסיון מגושם להעביר את התחושה שמדובר במישהי צעירה לעומת וירדת' ומערבולת קרח.

לסיפור יש שלוש מספרים: מערבולת קרח, וירדת ושמיר.
הלדין
הודעות: 3315
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק חמישי

שליחה על ידי הלדין » 04 ספטמבר 2019, 21:34

וירדת' מספר: "הנזיד של אמא"
חלק ראשון: עסקי אוויר
אשתי הלירד מצאה אותי יושב וכותב מכתב נוסף לשארי בשרה בנימוי. מאביה הצייד אשתי למדה להיכנס למקום מבלי שתורגש ולו בנשימה מרפרפת בלבד. הרוחות יודעות כמה פעמים היא הצליחה להפחיד אותי עם יכולת ההתגנבות המבעיתה שלה. יכולתי לצפות שאלמד כבר להרגיש אותה מתגנבת מאחוריי רק שהייתי שקוע בכתיבת המכתב.

"מנסה לשפר את תזרים הארודים של בית ייראת', יקירי?" הודיעה לי אשתי על קיומה כפסע מהמקום שבו ישבתי על מחצלה וניסיתי את כוחי עם הקשיים שהעלו שארי בשרה – רשימה ארוכה שגרמה לי לתהות אם הם בכלל מבינים את החובה שהוטלה עליהם, למעשה.

"אני הגבר שלך." אמרתי והצלחתי לשמור על פניי שלא יראו כמה היא הפחידה אותי עתה "זו חובתי, למעשה."

החיוך על פניה האפורות של אשתי היה בלתי ניתן לפענוח. שיערה הכהה הפלומתי היה אסוף לצמה ארוכה כמנהג מאמיני רוחות האוויר. אדרת הרוחות המייללות שלה זעה על גופה וזנבה חבט קלות על רצפת האבן כשענתה: "מה אתה יודע על עסקי הבית, ווירדת'? לא זכור לי שהבעת התעניינות קודם."

עמדתי לומר שזה מעט מסובך עד שהבנתי שאשתי תפרש את זה כמעט מסובך בשבילי. היא הייתה הלירד של בית ייראת. מחובתה להבין כיצד הגיעו להיכל ניבויר הארודים שלו. "לפי אמונת רוחות האדמה, ככל שחפץ מתרחק מהמקום שהוא נוצר, הוא מאבד מהטוהרה שלו. אם תקחי חפץ ממאת' ותציבי אותו, בוא נאמר, בדרגאלות', הוא ייחשב לחפץ טמא. מסיבה זו, בכל פעם שאנשים יורדים מכלי תחבורה, הם מחליפים את כל רכושם במקום."

המבט המת בעיניה הכחולות של אשתי האיץ בי לומר: "מדובר בסידור מגושם שהיה אולי מתאים לימים בהן נחלות נלחמו זו בזו אך לא בימינו. בית ייראת' מוכר רכוש שלא נעשה טמא בשום מקום שהוא מגיע אליו בכך שהוא מייצר אותו בעיר הבירה של הממלכה, נימוי."

"ואתה חושב שנוכל להעלות את מתח הרווחים שלנו בכך שנתפשט לתוך עסקי רואדרת'." התיזה הלירד ייראת'. אני כמעט הרמתי את כפות ידיי ואז הורדתי אותן כדי לא להישמע פחדן ואמרתי: "נימוי הייתה גם בירתם של מלכי הממלכות התיכונות. אז ניתן למכור גם בממלכות התיכונות האחרות. בית רואדרת' יודע את זה ומשתמשים בנוצות הכחולות שלנו – סימן מסחרי המכובד גם בממלכות אחרות – כדי למכור את תוצרתם ברסיסים אחרים, הלירד. הם כבר שולטים בתחום הסחר בחפצים הטהורים. למה שאנחנו לא נרוויח מזה? נוכל לעלות מהחמישי לשלישי בעושרו בממלכה תיכונה זו."

"אני המלכה האלמנה, ווירדת'. הסיבה היחידה שאני עדיין חיה והקלאן שלי לא פוזר לכל עבר ולו הגבר שלי מת היא שאני עוצמת עין לגבי העניין הפעוט ההוא של בית רואדרת'. זה המחיר של להפסיד בקרב, ווירדת'." גנחה אשתי כשאדרת הצללים המייללים שלה מרשרשת. חשבתי שהסיבה היחידה שאשתי עדיין נושמת הייתה שהיא שכבה עם הגבר שהרג את המלך בודוי השני. לא חשבתי שהיו עוד סיבות.

" – אבל הם משתמשים בשם הטוב שלנו." הייתי חייב למחות בקול גבוה באוזני אשתי "מה שנותר ממנו לכל הרוחות."

"זו למעשה לא הסיבה שהגעתי לכאן." אמרה אשתי בנימה רכה יותר "משפחתך הגיעה, יקירי, ועכשיו אנחנו בהרכב מלא לחגוג את קבלתו של בננו ניבויר לחיק הקלאן שלנו."

כמה שאני אוהב מפגשים משפחתיים. מת עליהם למעשה... רק שהפעם באמת שמחתי. היו דברים שרציתי לדעת שאמי הקוסמת – הדבר היחיד שהיה משותף לי ולאשתי המצמררת – הייתה צריכה לדעת. אחרי הכל, משהו טרח להשאיר אותה בחיים בקו הזמן המזופת הזה, לכל הרוחות. אשתי לקחה את המכתב שטרחתי עליו עד שהגיעה וצלליה פוררו אותו. הצלחתי למנוע מדמעות של זעם להכתים את פניי המהממות. ידעתי שאני בעצמי נכפיתי עליה כחלק מאותם הסכמי כניעה מחפירים. לא הבנתי בדיוק למה נכפיתי דווקא עליה. וככה זה היה גם בקו הזמן האחר. האנשים שידעו את התשובה פשוט מילאו את פיהם בחול – קיוויתי שעתה אקבל תשובות.
חלק שני: ההתנצלות
האולם שאשתי הובילה אותי אליו היה אולם בינוני עם פינות שוות זו לזו עם חלונות זכוכית שצפו אל הצד הדרומי המבורך של היכל ניבויר. לא היה לי ספק שאמי בחרה בו. מאמיני רוחות האדמה מאמינים שהכיוון דרום הוא הכיוון הטוב ביותר. ובממלכה הזאת, משמעותו היה גם תצפית על נחלת מים ירוקים על בתי הגיר המרהיבים שלה בצד האנושי.

אחי הראליד שמעולם לא ראה דברים כאלה היה מרותק לחלון. אחי קיריד היה שקוע בשיחה עם שמיר שהגיחה ממקום המסתור שאליו לקחה אותה חמותי אחרי שהיא הופיעה. אחי קיריד היה אדם בנוי לתלפיות באותה המידה שאני לא. ידיו עדיין חזקות ומשורגות אחרי פרק זמן רב שלא עבד כסוור ברציפי מאת העליונה. הרגשתי אותו מפליט אנקה.

"אדבר עם חיירסאן לגבי זה." הבטיח קיריד בלי שבועה "זו החלטה שלו בסופו של דבר."

שמיר הגיעה למסקנה שהכניעה את יריבה בעימות ועמדה לסגת כשנכנסתי עם אמה. במהירות שחמותי מסוגלת לזנק, שמיר הסיטה את כל תשומת הלב לאמה, שבנסיבות רגילות, לא עניינה אותה במיוחד. תהיתי פעם מה זה כשיש לך הורה מועדף. לי הייתה אם. הגבר שלה ברגאת' לא נהג כאבי. אני זוכר טוב איך נתן לראש משפחתו להעביד אותי. הזכרון היה מר בשני קווי הזמן.

ועם אמי הייתה לי מערכת יחסים מורכבת יותר.

"את תישבעי למלכה העליונה כפי שאני עשיתי." אמרה אמה, הלירד ייראת', לפני שפתחה את פיה ואמרה מילה "לא משנה לי מה האחים שלך חושבים. הפעם שנינו באותה הדעה, מירדוראן."

"את פשוט לא מגניבה, אמא." הכריזה שמיר "כמה אנשים נשבעו כבר למלכה האלמנה?"

"את יורשתו של הלירד האוואנהאר." העירה אמי ליסבת' בקולה הצונן. אמי הייתה אישה גבוהה עם שיער כעין הפלטינה ועיניים כחולות צוננות. פניה היו נטולי הבעה כתמיד. היא נתנה לך לדמיין את ההבעה שלה. עליי התרגיל הזה לא עבד מאז שהייתי... לא זוכר מתי... הוא לא עבד.

הלירד ייראת' הניפה את אדרת הצללים המרשרשים שלה. נדמה שעבר ביניהן מבט קר. "אני מבוגרת מספיק להתחתן. אני מבוגרת מספיק להחליט למי אני רוצה להישבע אמונים – " ענתה שמיר בתעוזה כזו שגרמה לי לתהות איך משהו כזה יצא תחת חינוכה של אשתי. האך, כמובן שאין לשכוח את חמותי. יכול להיות שהיא הכניסה לה רגשות נועזים ללבה.

והזנב של אשתי הצליף בפני בתה לפני שהספקתי לומר את שמה של אשתי. היא סיננה: "יכולת להיות בת ערובה בנימוי כמו שאר היורשים לבתי האצולה החשובים, מירדוראן. כפי שליסבת' אמרה, את היורשת של האוואנהאר. חירותך היא מתנה שהמלכה נתנה לו, לא לי. ותפסיקי להיות כזו מרוכזת בעצמך. זה היום של אחיך, לא שלך, מירדוראן."

שמיר פשוט פרצה בבכי וברחה משם. אשתי שילבה את זרועותיה בקרירות ואמרה: "בדיוק דיברתי עם הבן שלך על ניסיונו לשנות את האסטרטגיה העסקית של בית ייראת'."

קלטתי שאשתי כללה אותי ואת שמיר באותה הנשימה. נכשלתי במטרתי להשיג את כבודה.

"אני צריכה לדבר עם בני ביחידות." אמרה אמי לבסוף, בנוקשות. אשתי הצליפה בזנבה. היא הצרה את מבטה ואמרה: "זה בקשר לכך שאת לא אמורה להיות בחיים, חמותי, נכון?"

ליסבת חשקה את שיניה, חושפת את שפתה העליונה, ואמרה: "אני רק רוצה להתנצל, ווירדת', שהזמן לקח ממך אותה במקומי."
לקח לי זמן להבין שהיא מדברת על מי שאיבדתי לטלפי המגיפה הלבנה. לכל הרוחות, האם שמעתי רגש בקולה של אמי אחרי כל השנים הללו? תבעתי הסבר מבלי לומר מילה.

"לזמן יש חוק אחד שהוא מקפיד עליו: על האירועים החשובים להתרחש כפי שהתרחשו. אם תחזור אחורה בזמן ותרצח את סבי, אתה תשוב ותמצא אותי, רק שיהיה לי סב אחר, ווירדת'." אמרה ליסבת' אמי בקול רועד כמעט מבכי. זה לא נשמע בדיוק הגיוני לחלוטין. אם למישהו היה סב אחר, הוא אמור להיות שונה. ליסבת' השיבה, מבלי שאמרתי מילה, "הזמן הוא חיה. הוא מרגיש אלו אירועים חשובים ואז צד אחרי הסיבות שיגרמו להם לקרות. היות ומדובר בחיה, הסיבות לא תמיד יוצאות הגיוניות לצד שלישי שמעורב בזה."

עתה היה ברור לי יותר מתמיד שמישהו עמד מאחורי השינוי שיצר אותי. למרות שכבר הספקתי להתייחס לזכרונותיו של וירדת' האבא כאילו היו שלי, היו הבדלים בגישה בינינו. הוא היה שוקע ברחמים עצמיים. אני רציתי לדעת תשובות ועכשיו. עם זאת, הייתי זהיר. אמי חיפשה את אותן התשובות שאני חיפשתי. היות וידעה יותר ממני, ידעה איפה לחפש. כל מה שנותר היה בפעם הראשונה בתולדותינו לשתף פעולה כשני בני אדם מבוגרים. הרמתי את ידי לעברה ואמרתי: "אני סולח לך, ליסבת'. אני מקווה ששנינו נחכים בקרוב."

והיא לקחה את ידי כאדם רעב. ידעתי שהיא פירשה את הבחירה של הזמן כסימן לאהבתי.

חלק שלישי: מתן שם
היכל ניבויר היה מיום הקמתו יותר מקום של טכסים ממקום מגורים אמתי. וירדת' האבא תמיד הרגיש באי נוחות באולמות המרווחים שנועדו להכיל המונים מבני גזע האנובין. אולמות שאכלסו עתה את הקלאן של חמותי. לבו של היכל ניבויר היה חדר לבבות האבן. כשבן אנובין מת עד לפני מרד אלף כרי הדשא, נהגו למקם את לב האבן שלו בחדר הזה. מסיבות מובנות זה פחות מקובל כעת כשזה הפך למקום מגורים. דם האנובין זרם במערת לבם של בני ייראת למרות שהם היו בני גזע הסאיתה. במובן מסוים, זה מה שהם הסאיתה: נזיד של האנושות שתובל בדם ירוק או אדום שבעבע מחומצה והסריח אם תיעבת אותם.

מסיבה זו, למרות שבית ייראת הגדירו את עצמם כמאמיני השלווה, אשתי לא הזמינה כמר. היא מינתה את עצמה לכמר על פי מסורות הממלכה הזו ואת אמה לעוזרת הכמר לעניינים מיוחדים. הכמרים של האנובין שמרו מכל משמר איך מרעידים את לבבות האבן בתיאום. חמותי מצאה תשובה שהספיקה לטכס. אני מאמין שהעובדה שאשתי ניהלה את זה הייתה... מרגיעה לאלו מבני משפחתי שחיפשו נקודה מוכרת להיאחז בה בטכס זה של דת אחרת. הם באו רק לכבוד בני. גם שארי בשרה של אשתי מנימוי הגיעו אם שכחתי לציין את זה. ברגע שראיתי אותם, הבנתי מי סיפר לאשתי על המכתב. לא שהאשמתי אותם חס וחלילה, הנאמנות הראשונה שלהם היא לגבירתם. קיוויתי שהמרירות שלהם על כך שהם יכלו ראשי בית ייראת תשמור על פיהם חתום עד שהעצות שלי יתחילו להניב רווחים לבית זה.

שמיר הספיקה להירגע בינתיים והביאה את החברים שלה: החמודה והרציני שבהו במקום. גם אחיה הייבנסקאר כיבד אותנו בנוכחותו המשמימה. בראנדלוי בא, עוטה מסיכת כסף. רק שניים מילדיה של אשתי היו חסרים: אחד מהם היה גולה והשנייה הייתה בתרדמת. בינתיים אשתי הביאה את התינוק שלנו. הוא הדהים אותי מחדש כמה שהוא היה יפהפה. אמי הרשתה לעצמה לשבור את החוק שהיא לא מחייכת ואמרה: "הוא נראה כמו יוהאראן. אני מקווה שאמך והקלאן שלה לא מתכננים את מותו."

"הם יותר מדי מפחדים שהם יידבקו." אמרה אשתי, מנענעת את התינוק כדי שיירגע, "מבחינתם, כל נגועי התוהו יכולים להדביק אחרים ברוחות התוהו שלהם בלי כל הבדל."

"ויש נגועי תוהו שיכולים לעשות זאת?" הרשיתי לעצמי לשאול. אשתי תלתה בי מבט. אמי ואשתי החליפו ביניהן צחוק יבש. אשתי אמרה: "אם אמא טוענת שקיימים כאלה, קיימים כאלה מעבר לעולמנו. אני חושבת שאני מרגישה מוכנה. אמא!"

והזרה נמוכת הקומה היטתה את עיני היהלום שלה לעבר אשתי והזכירה לה שהבטיחה לה.

אשתי משכה בכתפיה והלכה לעמוד במרכז החדר במקום בו שתי החזיתות עמדו להיפגש, במקום בו תיוולד השלווה. אנחנו נערכנו מסביבה במעגל. אמי הרגיעה את הראליד הרועד. אחי הקטן לא השתכנע לחלוטין שרוחות האדמה לא יכעסו אם ישתתף בטכס המוזר הזה.

כשאשתי עמדה באמצע, חשתי אותה זוקפת את אוזניה המעוקלות שאפשרו לה לשמוע מעבר לעולמנו את הסמלים. את הסמלים שאמה התקינה מבעד מועד. אותם סמלים שהגיבו לתנועת אוזניה ושחררו קול. בהתחלה שמעתי קול מתפשט מתוך לבבות האבן, קול שלא יכולתי לתאר במילים – ואז קול אחר שפגש אותו ואז... שלווה... הקולות נעלמו זה לתוך זה כאילו היו האחד. השלווה.

אשתי הרימה את בננו במקום בו נולדה השלווה. ולב האבן האדום שלו הופיע על טבורו, זוהר ככוכב קטן על פני גופו המרהיב, חותם. תזכורת שהוא עתה בן חורין מעריצות אדון.

"ניבויר ייראת'." נשמעו המילים מהדהדות מבעד לשלווה שהייתה התמזגות הקולות הללו. "ניבויר ייראת'." שבו המילים באוזניי, מילים שלא בקעו מאף פה אלא הופיעו מהשלווה, מברכות את בננו בטכס שימיו כימי האנובין.
נערך לאחרונה על ידי הלדין ב 13 ספטמבר 2019, 19:41, נערך פעם 1 בסך הכל.
סמל אישי של משתמש
ג'וני
הודעות: 1513
הצטרף: 14 יוני 2016, 18:51
תשובות: 1

גבירת הצללים 2 פרק רביעי

שליחה על ידי ג'וני » 07 ספטמבר 2019, 20:21

אחד הפרקים היותר טובים עד עכשיו (למרות שזה די צפוי אחרי הפרקים הראשונים שהם היכרות עם העולם והדמויות).
עדיין יש כמה שגיאות הגהה בקטנה כמו טכס במקום טקס וכדומה.
הלדין
הודעות: 3315
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק רביעי

שליחה על ידי הלדין » 07 ספטמבר 2019, 22:49

תודה על התגובה. :D

מה דעתך על חוק הזמן? האם הוא נראה לך פשטני מדי?
סמל אישי של משתמש
ג'וני
הודעות: 1513
הצטרף: 14 יוני 2016, 18:51
תשובות: 1

גבירת הצללים 2 פרק רביעי

שליחה על ידי ג'וני » 10 ספטמבר 2019, 00:12

האמת, חוק הזמן כמו שהוא נראה כמשהו שמיועד לקפיצות ארוכות ולא קצרות (וכמו שהוזכר בפרק הקודם מערבולת קרח יכולה פשוט לקפוץ לזמן לפני שהקיפה אותה החומה), כי בקפיצות קצרות לא סביר שישתנו אירועים משמעותיים שכבר קרו.
חוץ מזה, גם לא כזה ברור מה יכול להיחשב כאירוע חשוב. זה די סלקטיבי, לי יכול להיות חשוב אירוע X בעוד לך זה לא אומר כלום, אז משהו חשוב לזמן יכול להיות כל דבר שתחליט...

הייתי מצפה להגבלה יותר ברורה אם יש לקפיצות האלה שימוש עלילתי בפתרון קונפליקט כלשהו (אם אין אז אין בעיה להשאיר את זה ככה).
הלדין
הודעות: 3315
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק חמישי

שליחה על ידי הלדין » 11 ספטמבר 2019, 21:41

שמיר מספרת: "לבחור את הרע"
חלק ראשון: "חלום על עולם שנחרב"

באותו הלילה לא חלמתי. חיזיון מקו זמן אחר הסתנן בין קורי תודעתי הנמה לתוך זכרוני. אני לא מאלה שזוכרים את החלומות שלהם. מסיבה זו אף פעם לא חשבתי עליו כחלום. אני אף פעם לא זוכרת חלומות.

הייתי בחצר פנימית ובידי אחזתי מטאטא. אני אדם סקרן מטבעי ואפילו יצא לגעת במגרפה שאיתה נועצים באבק ובשאר מיני לכלוך שמצטברים על הרצפה. מעולם אבל מעולם לא ראיתי מקל שקשורה אליו מעין פקעת חוטים עבים מכוערת שלא הייתי מאחלת לגרועים באויביי ללבוש אותה. עוד פרט משונה: לדברים לא היו צבעים. לדברים היו מה שנגניות הנבל מכנות מיתרים. למיתרים היו שמות משלהם לדמות בחיזיון אבל קשה לתרגם אותם. כך שאין לי מושג מה היה הצבע של המטאטא למעשה. הייתי בחצר של היכל שליטי הרוחות – יצורים מקודשים שמשרתיהם לקחו אותי ממשפחתי כדי שאגדל ואהיה משרתת שלהם. עד כה הייתי מבריקה ופרחחית לסירוגין. הם החליטו באחת הפעמים שהייתי פרחחית לשלוח אותי לנקות עם מטאטא את חצר החניכים. לדבריהם זה נעשה מאותה סיבה שהם לקחו אותי ממשפחתי מכלתחילה: היכולות שלי דורשות משמעת או שיזיקו במקום להועיל – והיו להם כמה סיפורים על מקרים שחמקו מאוזנם השומעת כל והזיקו עד שלכדו אותם. החברה היחידה שלי בחצר הייתה חתולה מקומית שהייתה מביאה לשיעורים. טענתי שהיא מרגיעה אותי ועושה אותי פתוחה לתיעול ולכל שאר הדברים שהם לימדו את החניכים. החתולה לא הייתה הסיבה שנשלחתי לחצר החניכים. בעיקר ייללתי על חוסר הגינותם. רציתי להיות בשיעורים. הם ידעו לרתק את התלמידים בדברים שהם לימדו אותנו ובתרגילים שהם נתנו לנו. רק חבל שהם לא התייחסו לתעלולים שלי כתרגילים באותה המידה של רצינות שנתנו לנו תרגילים לביצוע. לאמי היקרה יש אותו סוג של חוש הומור.

"את היחידה שמבינה אותי." כרעתי לעבר החתולה שהביטה בי מבעד לעיניה הנוצצות, המבינות כל כך, ונתנה לי ללטף את פרוותה הסמיכה. יכולתי לנקות את החצר עם היכולות שלי בתוך חצי תנועת אוזן. כן, האוזניים שלי זזו ושיגרו פעימות לעבר החצר מסביבי. הפעימות שבו והעניקו לעולם ששמעתי את המיתרים שלו. העניין עם טאטוא הוא לבדוק את השליטה העצמית שלי. אם אני לא יכולה לטאטא, איך ניתן לסמוך עליי עם היכולות? החתולה פשוט השמיעה יללה. אני, כשידעתי שהחתולה היא, למעשה, סבתוש, שמעתי: "בחיי, מירדוראן חושבת שלטאטא את החצר זה קשה. אם היו מתייעצים איתי בנושא, יכולתי להציע מטלות הרבה יותר קשות שיגמלו את הפרחחית הזו מלטבוע מחוץ לגופה."

והיא חשבה שהיא תומכת בה רגשית... יצא לי פעם לעשות את אחת מהמטלות שהזכירה. היא אכן הייתה ברת מזל שהם חשבו שהיא רק חיית המחמד שלה. ואז העולם מעליי דמם. קודם יכולתי לשמוע ציוץ ציפורים, רעש המראה ונחיתה של ספינות כוכבים בכרך הכביר שהקיף את ההיכל ושלל רעשי רקע. כל הרעשים הלו נדמו לפתע והשאירו אותי קפואה. החתולה התחילה לשרוט את האריח ולהצליף בעצבנות בזנבה. סבתוש הבינה יותר ממנה. העולם לא דמם. העולם הפסיק להתקיים מחוץ לגבולות ההיכל. היה משהו שהגן עלינו: שליטי הרוחות.

דמות האנובין הופיעה בחצר. היא הייתה ברורה גם לעיניה החלשות יותר של מירדוראן: גבוה קומה, אפרפר ובעל רעמת נוצות שחורה. היא כבר ייחלה ליום שתצור אנובין משלה. האנובין הזה היה שייך, לפי המסורת, לראשון המשרתים שהיה באותו הזמן מרת'ין. האנובין לקח אותה אל מעגל היסודות בצדו הדרומי של ההיכל הפונה אל הרוחות הטובות.

מעגל היסודות היה מוקף בפסליהם של שליטי הרוחות, משכנם הפיסי עלי אדמות. הסיפור שסופר למירדוראן היה על ישויות מופלאות שהגיעו אל בני מינה בשחר ההיסטוריה שלו והביאו אותו למרומי האוויר. הפסלים היו יצוקים מכסף והוליכו היטב את כח השליטים.

המשרתים האחרים כבר ישבו במעגלים הקטנים שהקיפו את מעגל היסודות הגדול יותר. מרת'ין לעלע בגרונו כשהאנובין שלו שחרר את מירדוראן מחיבוקו. הקייה נענע את נוצות ראשו הלבנות ואמר: "שליטי הרוחות משוכנעים שהמעגל לא יהיה שלם בלי הנוכחות שלך. את לא הבחירה הטבעית שלי ליסוד האש. זהו אחד היסודות החזקים ביותר אחרי הרוח." ואפילו הוא שמע על התעלולים שלי אף על פי שהידיעות על הצטיינותי בשיעורים בוששו מלעלות לאוזניו. אנשים מסוגו תמיד שומעים את הדברים הרעים עליך לפני דברים טובים.

"אני לא אאכזב אותך, הראשון." צייצתי ומיהרתי לעבר מעגל האש שבין מעגל הרוח למעגל המים. מרת'ין עצמו לקח את מעגל האדמה שהיה היסוד המועדף עליו מבין היסודות למרות שנפל ביוקרה מיסוד הרוח. אישית אני מעדיפה את יסוד המנגינה המקביל לרוח – היסוד ששולט על שאר היסודות. מי צריך להתחייב ליסוד מחורבן זה או אחר שאתה יכול לקחת את כולם ולהיות המגניב מכולם?

עתה הגיע החלק שהיה הסיבה שמרת'ין היסס לגביי. הייתי צריכה לשחרר את הקול הפנימי שלי ולמזג אותו עם הקולות הפנימיים של שאר חברי מעגל היסודות כלומר... מירדוראן הייתה אמורה לעשות זאת. אני מתבלבלת בינינו. היא הייתה כה דומה לי וכה שונה ממני. לא היו קולות שיבלעו את הקולות הפנימיים שלנו. האחרים היו מנוסים. כשהם שחררו את הקולות הפנימיים שלהם, הקול הפנימי שלי... השתחרר. הוא לא התנתק מרצוני אלא פשוט נדחף החוצה מכוחו של מעגל היסודות הזה. גייסתי את כל המשמעת העצמית שניסו לטאטא לתוכי כדי לא ליצור קולות שיפריעו לקול האחד. לא חשבתי על כל הפעמים שטאטאתי על כך שדחפתי את הקול של מישהו או של אחד מהעצמים החוצה. לא רציתי לאכזב את הראשון על כך שהסכים לקחת אותי למעגל היסודות שלו. והרגשתי לפתע קטנה כטיפה בדם עצום שניגר מעל פני היקום כולו. גבירת הדמים הנחתה את המעגל שלנו כמו שהנחתה מעגלים אחרים מהיכלה הכביר אי שם בים הכוכבים בו נוזל – ולא גז וריק – שטפו בין מערכות הכוכבים. בפעם הראשונה חשתי בתודעות זרות לאין שיעור, ועם זאת, מוכרות להחריד. זיהיתי אותן כדומות לתודעתה של החתולה שלי שניחמה אותי.

עמדתי לומר משהו כשנשמע קולם המאוחד של יוצרינו: "אנחנו אביריו של אדון העולמות. אנחנו יצרנו אותכם. איך אתם מעיזים לנסות לפעול בניגוד לרצונם של היוצרים שלכם?"

"מחובתו של היוצר לאהוב את יצירתו. אסור לו להשליך אותה אם מצא בה פגם אחד." נשמע נסיך הסערות מצדו האחר של היקום. גבירת הדמים דיברה: "הידע מקודש הוא. אתם תחריבו את הידע שמיליוני נפשות עמלו במשך מיליוני שנים ליצור ולאצור ביקום."

והראשון מבינינו דיבר אחרון: "עלינו לשאוף לשיתוף פעולה ולדו קיום, לא למלחמה."

ויוצרינו החליטו לענות: "לא עבורכם יצרנו את העולם הזה אלא עבורנו ורק עבורנו. עולמותינו חרבו. וכשמלך העולמות זימן אותנו כאביריו מהחידלון, בחרנו ליצור אותם. עתה קבלו את גורלכם."

"אם אתם היוצרים, למה אנחנו עדיין כאן?" התפרצה מירדוראן לעימות החשוב מכולם: העימות על גורלה של הבריאה. הקול האחד התערער לרגע כשעלה קולה מתוך הקולות. הרגשתי שמילותיי נתנו לשלושת הדוברים מקודם רעיון. הם הבינו שאין צורך לדבר עמם. "אנחנו השומרים על הישנים." קרא נסיך הסערות מקצהו הרחוק של היקום, דיסק כסוף מוזר עם חריצים שמתוכם יצאו סמלים משונים מתהווה בידו.

"אנחנו הנושאים בעול הממלכה." קראה גבירת הדמים ומגדל הופיע מאחוריה, מבעית.

"לנו השער. לנו המפתח." קרא הראשון מבין המשרתים, אוחז בידו נבל מכסף.

והעולם רעד בפרץ של עוצמה שלא נשמע מעודו מקודם. יוצרינו ננעלו מחוץ ליצירתם. החפצים שנקראו היו המפתחות. לפי מה שלמדתי מסבתוש, הם פותחים את שערי הרוח. ובלעדיהם, לבני אדם קשה מאד להטיל קסמים. בניגוד לבני מינה, לבני אדם אין זיקה טבעית לרבדיה העמוקים יותר של המציאות. והיא הצליחה לומר את זה מבלי לנחור בבוז. ואז נשמעו שוב ציוצי הציפורים מעבר לחומות ההיכל. הנבל נעלם מידיו של הראשון. הקיה כרע בתשישות בתוך מעגל האדמה. הוא היטה את אוזניו לעבר האחרים ואמר: "מירדוראן, את היחידה בכל היקום כולו ששמעה אותנו מגרשים את יוצרינו מיצירתם."

ואני התעוררתי, טפריי מזמן מנקבים את ההרד של משטח השינה שלנו. הרחתי את הזיעה. גולבימבל ישנה לידי בתמימות. ידעתי, למרות שנותיי המועטות בעולם הזה, שאני אמות. אני הייתי העדה. ובלי עדותי, הם יכלו לשוב לעולם שהם ריסקו את מעגלי הקוסמים שלו.
חלק שני: "אמת וחובה"

דראגורד וגולבימבל התעוררו משריטת טפריי.

מהבעתו המרוגזת של דראגורד, שנתו הייתה יותר מגניבה משלי. יש לו חלומות כאלה טובים שאני מצטערת לפעמים שאני לא זוכרת אף אחד מהחלומות שלי. הוא אפילו שאל: "האם חלמת שקיבלת את ההצעה?"

"תפסיקו עם זה," הרביצה גולבימבל לשנינו "אתם יכולים לסמוך עליי שלא אלשין, רוחות, העיניים שלכם כחולות!"

"אני." ניסיתי לומר ומצאתי שיכולתי רק לומר "חלמתי שסבתי הייתה חיית המחמד שלי בגלגול אחר. הייתי רוצה לומר יותר אבל... אבל... זה לא המשא שלך לשאת, בימבל." והמילים האחרונות לא היו שלי.

"פגשנו את השרת." אמר דראגורד "והוא הציע לנו להיות העוזרים של הגיבור במחזה."

הבעת הפנים של גולבימבל הייתה מלאת פליאה. אז את זה הרשו לנו לספר לגולבימבל. דראגורד ניגב את הזיעה הניגרת מעל מצחו החיוור ואמר: "אמורים להיות כוחות יסודיים. אני חלמתי עליי עם כוחות אש ועל שמיר עם כוחות אבן."

חלום רגיל, לא חיזיון מבעית.

"אבן זה לא היסוד שלי." אמרתי, שולפת בזהירות את אצבעותיי ממשטח השינה, "העובדה שאמי המשוגעת החליטה לקרוא לי על שמה של אבן השמיר לא אומרת שזה היסוד שלי."

"כן," הסכימה גולבימבל איתי "אוויר או אש!" ובחיזיון היא ישבה במעגל האש מביניהם.

"לא שהסכמנו." העיר דראגורד, שחמד לעצמו את יסוד האש, "כשנסכים, כל אחד מאיתנו יאמר איזה יסוד הוא רוצה." את זה הלירד סייבור לא הבטיח, למיטב זכרוני. בימבל צחקה.

"על מה המחזה?" שאלה בימבל לבסוף, רצינית לגמרי. דראגורד השתתק, מלא הרהורים. המילים באו לי בטבעיות כשאמרתי: "המחזה הוא על עולם שנחרב ועל גיבור שבא להושיעו. אנחנו נדאג שהגיבור יושיע. גם לעוזרים של הגיבור יש חשיבות במחזה הזה." רק המשפט האחרון היה שלי. אין לי מושג מי נתן לי את שני המשפטים הראשונים כאילו.. הוא ענה גם לי ולא רק לבימבל. אני עדיין לא מתתי על העובדה שאני לא הגיבורה שם. יכול להיות שלא כולנו הגיבורים של המחזה שלנו אבל לא בכל יום אומרים לך את זה. רציתי את סבתוש. וזו הייתי אני, לא איזה משהו שלא הבנתי שניסה לתמרן את רגשותיי. ועשה עבודה גרועה בלהסתיר את העובדה שהוא עושה את זה.

"כל הדיבורים האלו על היסודות משעממים אותי. בוא נלך לשמוע מה סבתוש עושה." הצעתי, מרימה את ידי, שהשתחררה לחלוטין ממצע האבן, לעבר היציאה מהאולם. דראגורד הצר את עיניו הכחולות – שהיו לרוב ירוקות – ואמר: "ואני יודע איפה היא. לשנינו יש, כמסתבר, יש עניין במכונות חישוב." ודראגורד יכול לדבר ימים על חרוזים. נדמה לי שלא על חרוזים סבתוש חושבת כשהיא מדברת על מכונות חישוב. והוא כבר קם.

לבשנו כותונות שינה שחורות מספיק נוחות כדי שנקום. הייבנסקאר בחר לא לישון איתנו.

עד שמצאנו את סבתוש, פניי הלכו והחווירו כשהבנתי על מה שניהם דיברו מבלי הבנתו של דראגורד. היא הייתה עם לבבות האבן שבהם היא השתמשה כחרוזים לצורך חישוביה. היא דיברה איתו על התנע הזוויתי ששומר על המגן מסביב לעולמנו שלם. זה לא סוד שסבתוש מחפשת שנים דרך לצאת מהעולם. החוזה שלה פה הסתיים כשהמגן סביבו עלה. העניין הוא שבמקום שאחד יכול לצאת, משהו נורא יותר יכול לחזור. ואחרי החיזיון ההוא, היה לי מספיק מושג מה יכול לבוא בחזרה. לסבתוש לא מספיק אכפת מהשלכות מעשיה. דבריה על כך שנהיה יום אחד אויבות נשמעו הגיוניים יותר אם חישוביה יושלמו. לא, עדיין לא ויתרתי על הסיכוי להיות הגיבורה במחזה שלי. זו הייתה הצעה מעליבה בטירוף.

מצאנו את סבתוש חורטת קווים זוהרים באוויר מסביב לתצורות חישוב. היא גלגלה אותם לכדורים זוהרים כמעט כמו הכדורים שהיא נהגה לשחק איתם בזכרונותיה של מירדוראן. האם גם הם היו כלי עזר לזכרון שלה? למה היא באה מכלתחילה לעולמם של הקיה, בעצם?

לבבות האבן היו ריקים. היא שאבה מהם כל גרגיר של יכולת חישובית ואז שמרה אותם, את החישובים, בתוך הכדורים שלה. שמעתי אותה נוהמת על כך שאלה לא אבנים ממש – העתקים יצירי תוהו של חרוזים אמתיים, לא חרוזי המשחק שהמקומיים משתמשים בהם. חרוזים שניתן להשתמש בהם כחותמות לשימור תצורות החישוב שלה. היא הייתה כעוסה. אפילו גולבימבל, שלא הייתה בקיאה בטבעה, סימנה בידיה לסגת. לא שזה היה לא צפוי. לשניים הללו לא היה את האומץ שלי.

"בואו," אמרתי, הצבעתי למטה, "אני רוצה ללמד אותכם משחק חדש ומגניב שהמצאתי."

הם התיישבו והסברתי: "המשחק הוא למצוא את הקול הפנימי שלנו ולדחוף אותו החוצה. זה יהיה כל כך מגניב. הפעם אנחנו – "

ולשוני נתקעה באמצע המשפט כשעיני הגביש של סבתוש נעוצות בי. היא אמרה: "שמיר, קלטתי את הרמז שלך. במקום לנסות להרוג את החברים שלך, כדאי שתשאלי אותי, מירדוראן." ולא הצלחתי להבין מה הייתה הנימה כשהשתמשה בשם שאמא שלי נתנה לי.

"אם הם בחוץ, למה המחזה נמשך?" שאלתי את מה שהציק לי מאז שהתעוררתי מהחיזיון. סבתוש עיקמה את שפתיה בהבעת רחמים מוזרה ואמרה: "בדיוק הבעיה שהקדשתי לה שנים, שמיר. אם הייתי יודעת איך הם הצליחו להכניס את יצירותיהם מעבר לגבולות, הייתי מבינה איך אני מוציאה את עצמי."

אם כולנו יצירותיהם, ניסיון להוציא את יצירותיהם היה מסתיים בכל מקרה בעולם חרב. כך הם יכלו להיכנס. סבתוש לטשה בי מבט תוהה כאילו היא ציפתה שאענה לשאלתה. "למה אני?" יכולתי לשאול לבסוף.

סבתוש התקרבה והניחה את טפריה על כתפיי ואמרה: "מוריי לימדו אותי שהזמן הוא אשליה הנוצרת על ידי תנועת העולם שמעבר. בעוד שאנחנו נמצאים בעיצומם של תוכניותיהם, עבורם הן בוצעו והושלמו לשביעות רצונם. אני נגררת אחרייך כבר קווי זמן רבים. עד עכשיו, העובדה שהיקום הזה עדיין קיים, שמיר, אומרת שהם, מעבר לזמן ולמרחב שלנו, לא הבינו איפה נמצא הפגם בתוכניותיהם. השקעתי בך יותר מדי מכדי שאמכור אותך אבל יבוא יום והם ינקבו במחיר שהם ישלמו."

זו הייתה האמת וזו הייתה חובתה של סבתוש לומר לי את האמת. היא תמיד אמרה לי שהיא מרוצה מהישגיי תחתיה ובבית הספר של אבי. היא אף פעם לא טענה שאהבה אותי. ובכל זאת ייחלתי היום שתאמר את זה למרות שהיא לא הייתה מסוגלת לרגש זה מטבעה. עבורה לומר שיום אחד היא תבגוד בי הוא לומר לי שהיא מצפה ממני להביס אותה בקרב. רק כך אסב עבורה את הגאווה הסופית. כך עשתה עם כל אחד ואחד ממוריה ששרד עד אז.
חלק שלישי: "לזכור את החלום"
לאחר מכן שלושתנו חזרנו לישון. אני לא זוכרת את החלום שבו נפגשנו לראשונה. חיירסאן פשוט הלך לתוך החלום הראשון שחלמתי. הוא נראה כמעט כמו בן לגזע המאהין – שיער זהוב ועור לבנבן. הדבר היחיד שהיה אפור בו היו עיניו מלאות ההבעה המדהימות. לא בכל יום בחורה זוכה לפגוש את הגבר שביקשה בחלום. צמתו הזהובה נקשרה בסרטים כחולים פעמים רבות עד שהייתה ארוכה יותר מהצמה של אמא. ידעתי שהוא מתרברב. במציאות הצמה הייתה קצרה יותר. לעומת זאת, הוא היה ענק גם כשנפגשנו לבסוף, בערות.

"חלום מעניין." הפטיר חיירסאן, מנפנף בידו באצילות "ובכן, עד כמה שהעניין מחמיא לי, אנחנו כמעט בני אותה השנה, שמיר." זו הייתה הפתיחה שלו למשא-ומתן העסקי בינינו. הוא רצה לדעת כמה אני רצינית בכך שאני משתוקקת שילמד אותי איך להרוויח ארודים. זו הייתה הפגישה.

"אתה נשבעת למלך דראינרי כשהיית בגילי." הזכרתי לו "ואתה ראש מחלקה עכשיו."

חיירסאן שילב את זרועותיו ואמר, בהצטנעות, "לגבי הדבר השני, אבא סידר לי את העבודה הזו. אני מסכים שמחלקת תחזוקה אחראית על רוב הארודים שהחברה מרוויחה."

"היית התלמיד של גבירת שמיים נופלים. היא לא לוקחת כל אחד כתלמיד." אמרתי לו. הבעת פניו חשכה כשהעליתי את שמה.

"ואבא רוצה שיהיה לי את המורה הכי מגניב בעולם." הוספתי בהתלהבות שזכתה לחיוך. חייירסאן ניסה להראות לי מכשרונו כאיש עסקים. הוא אמר: "שמעתי שהוא רוצה להשיא אותך להארו הצעיר. הדבר היחיד שעשוי לעכב אותו כאן הוא אם תישארי בבית הספר."

אוך, בית הארו היה הדבר הכי מבאס בממלכה. הם היו בית אצולה גבוה ומיוחס שברח מנחלותיו פעם כשהגבר של אמי, בודוי השני, היה בשלטון. לא הבנתי כל כך מה קרה שם. לא שהתכוונתי להתחתן עם מישהו שהיה צעיר כשאמא הייתה נערה.

"אני יכולה לומר לאבא שאני אבירת יסודות ו –" התחלתי ללהג כשחיירסאן בעט ברצפה. זה היה החלום שלי והוא בעט ברצפה. הוא אמר: "את לא יכולה להיות אבירת יסודות. הדרך היחידה זה להיות צאצא של... אדון המנגינה." הרגשתי שהוא מסרב לומר את שמו.

הלירד סייבור אכן הזכיר שעלינו לפנות לאדון המנגינה אם אנחנו רציניים בכוונותינו. "ובכן, הוא אמר לי שאקבל את החגורה של אביר יסודות ו –" התחלתי לומר שוב כשחיירסאן פשוט מצמץ ואמר: "תשמעי, נערה, קיריד אמר שאת רוצה שאדריך אותך בעולם העסקים של הממלכה. הוא לא הזכיר שום דבר שנוגע לכוחות שמעבר לממלכתנו."

הוא לא פחד. הרגשתי את זה בו. הוא נדהם. הוא היה פשוט אדם זהיר מטבעו יותר ממני. הציעו לי להיות אבירת יסודות. אפילו אמרתי: "אני אפילו לא אהיה הנבחרת, חיירסאן. מיש –"

הוא הלך לאחור ואמר, וזה היה הדבר הקשה ביותר שאמר מעודו, "לפעמים, בחיים אלו, עליך לבחור במה שנשמע לך האפשרות הגרועה ביותר מבין כולן. אני לא יכול יותר, שמיר. הבחירה שלך היא בין הגבר שאביך רוצה שתישאי למען שלום הממלכה לבין אדון המנגינה שכוחות מעבר לממלכתנו הקטנטונת החליטו שאת תשרתי אותו כאבירת יסודות."

ואז התעוררתי כשמילותיו האחרונות של חיירסאן מהדהדות באוזניי, שוב ושוב ועוד פעם, תשרתי אותו, תשרתי אותו, תשרתי אותו. שתי האפשרויות היו מחורבנות לדעתי הצנועה. וידעתי בלבי שכבר שוכנעתי להיות אבירת האש. חיירסאן ייצור איתי קשר בקרוב מאד. ברגע שהוא ימצא בחזרה את מה שאבד לו.
נערך לאחרונה על ידי הלדין ב 13 ספטמבר 2019, 19:41, נערך פעם 1 בסך הכל.
סמל אישי של משתמש
The oldman
The Rainbow Archmage
הודעות: 18464
הצטרף: 09 נובמבר 2002, 19:21
תשובות: 12
מיקום: Somewhere over the rainbow
יצירת קשר:

גבירת הצללים 2 פרק שלישי

שליחה על ידי The oldman » 13 ספטמבר 2019, 19:03

הלדין כתב:
03 ספטמבר 2019, 22:45
תודה על התגובה. ניסיון מגושם להעביר את התחושה שמדובר במישהי צעירה לעומת וירדת' ומערבולת קרח.

לסיפור יש שלוש מספרים: מערבולת קרח, וירדת ושמיר.
הערה נקודתית בנוגע לזה - מדוע לא להתנהג כמו סנדרסון ומרטין שבסיפור עם מספר נקודות מבט, מציינים במפורש בתחילת כל פרק מי המספר?
זה עול מיותר על הקורא לגרד את הראש ולנסות להבין מי עכשיו גיבור הפרק. אמנם מבין אחרי פסקה או שלוש, אבל זה זה מציק עד אז.
בעלים, הפונדק הוצאה לאור
מנחה: פאת'פיינדר (מורדי הגיהנום - מערכה של פאת'פיינדר)
משחק: מבוכים ודרקונים 5 (גלגול גורלי), משחקי לוח בכל הזדמנות :)
הלדין
הודעות: 3315
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק חמישי

שליחה על ידי הלדין » 13 ספטמבר 2019, 19:14

מודה שלא חשבתי על זה לעומק. ייתכן שחשבתי עד כה שיש סתירה בין לתת לפרק את שם המספר שלו לבין לתת לו שם אחר. אני מניח שתמיד ניתן לכתוב "X מספר/ת" ואז את שם הפרק.

נ.ב.

ערכתי את שמות הפרקים. מה דעתך על הפרקים עצמם?
סמל אישי של משתמש
ג'וני
הודעות: 1513
הצטרף: 14 יוני 2016, 18:51
תשובות: 1

גבירת הצללים 2 פרק חמישי

שליחה על ידי ג'וני » 14 ספטמבר 2019, 22:03

פרק טוב כתוב היטב ונהניתי מהקריאה שלו.
אני באמת לא יודע איך למקד את ההערה אבל משהו בתיאור הסביבה בחלום של שמיר (כמו הפסקה השנייה) לא עבר עבורי כמו שצריך.
הלדין
הודעות: 3315
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק חמישי

שליחה על ידי הלדין » 14 ספטמבר 2019, 22:07

תודה על התגובה. :D

גם לה היה קשה לתאר את נקודת המבט של מישהו שמסתכל על העולם בעיקר דרך סונאר ופחות דרך עיניו. גם לא מצאתי מילה עברית נאותה למושג "אוקטבות". חשבתי אחר כך על גווני צליל אבל זה נראה לי עוד יותר רחוק מהמטרה.

מה דעתך על שמיר עתה?
סמל אישי של משתמש
ג'וני
הודעות: 1513
הצטרף: 14 יוני 2016, 18:51
תשובות: 1

גבירת הצללים 2 פרק חמישי

שליחה על ידי ג'וני » 15 ספטמבר 2019, 21:39

אני חושב שהפרק האחרון עזר לי להכיר את שמיר מעט יותר וחושב שההרגשה שהיא עדיין לא בוגרת התחדדה עבורי. מניח שאני אגבש דיעה יותר נחרצת ככל שהיא תופיע יותר.
הלדין
הודעות: 3315
הצטרף: 23 מאי 2003, 23:53

גבירת הצללים 2 פרק שביעי

שליחה על ידי הלדין » 20 ספטמבר 2019, 21:07

מערבולת קרח מספרת: "קו בשלג"
חלק ראשון: "היה היה הזמן"

הייתי צריכה לחשוד שהיציאה לתוך הזמן הייתה קלה מדי. הקסם של הנותרים בקצה הזמן לא סיים איתי כלל וכלל לא. הוא שלח אותי ואת קרחונית – כפי שהחלטתי לקרוא לה – לזמן אחר מבלי שאוכל להתנגד אפילו. הלילה קידם את פנינו כשנחתנו לתוך הזמן הזה.

"יארווירת'!" קראה קרחונית, מצביעה באצבע אפורה לעבר רסיס שנע בינינו לבין השמש, "מה אף פעם לא שמעת על ליקוי רסיס?" הוסיפה כששפתיה מתוות סימן שאלה לתגובתי. אף פעם לא ראיתי אור שמש אלא רק את אורם של הכוכבים שנבלת העולם חלפה לידם. רוח אפורה נשבה מבעד לאובך הצהוב שהעניק לשמיים את צבעם. רחרחתי את הרוח הזו. זיהיתי את הריח מהמקום והזמן הקודם שהיינו בו לא התרחקנו מספיק. ואז קרחונית זכרה.

"לא ליקוי הרסיס הזה!" קראה קרחונית בחרדה "אנחנו חייבות לצאת מפה!"

והאדמה רעדה כשגוף אנושי מארח לאיש עננים פקע והתפוצץ. הריח הזה של איש העננים המת הזכיר לי את הימים שהייתי רק תינוקת. ואז כמעט רעדתי שהבנתי שנולדתי במקום ההוא. מבטי חד יותר ממבטו של בן האדם. יכולתי לראות את הגופה העצומה של איש העננים גולשת לתוך המקום שהייתי בו בזמן אחר, מוחצת אותו. היה משהו מעורר ייראת כבוד בצרחות הקטועות שבקעו בטרם נלקחו חייהם של הקוסמים שחיו בספינת הלהב הזו. הצרחות הללו מילאו אותי תמיהה מה אני עושה בזמן האפל הזה.

ואז שמעתי שריר אדיר נמתח מעבר לזמן. הפעם הקודמת ששמעתי אותו הייתה שמלכת הקרח הביאה אותי לזמן שבו השתנתה למה שהיא. אני זוכרת את סופת הרקיעים העצומה, הסופה שנשאה את ביצי עכבישי הרפאים שנפלו כגשם על מולדתה של מלכתי. ואז.... השריר נמתח מעבר לזמן.

"יבוא יום וזה יקרה גם לך, מערבולת קרח." אמרה מלכת הקרח בסיפוק למראה אימתי "בעולם אחר, הזמן היה בוחר בציר אחד של אירועים – מה שאנחנו קוראות לו קו זמן – אבל בעולם זה, בשל התוהו, לוקח לשריריו זמן למחות את הנותרים. עתה הגיע הזמן, מערבולת קרח. האם זה לא מראה מרהיב?"

והעולם נפרד סביבי וסביב קרחונית לקווים גדולים וארוכים שמבעדם ניתן היה לראות את מה שהיה פעם בקו הזמן הזה. הקווים הלכו והתפצלו ככל שהם הלכו ונקלשו יותר ויותר. וכל הזמן הזה השרירים נמתחו וקרחונית נצמדה אליי מפחד שתיקרע כמו כל קו הזמן הזה.

ידעתי באותו הרגע למה באתי לקו הזמן הזה רגע לפני מותו. הייתי צריכה להיפרד ממנו. הסיבה לכך שהתקיימתי, פרט לתוהו שזרם בעורקיי, הייתה שנולדתי בקווי זמן אחרים מהם לקחה אותי מלכת הקרח כשהגיעה לסקור את חורבות המקום הזה. וזכרונותיי שונו. עתה הייתה לי אחות בזכרונות הללו. הבנתי שקואין התקיימה בו זמנית בשני מקומות.

הראשון היה המקום הנורא ההוא. על השני עדיין לא ידעתי כלום. השאלה למה הגיעה לשם לא הייתה השאלה הנכונה מביניהן. השאלה הייתה איזו מביניהן אני אבחר להציל. מלכת הקרח נהגה לומר שעסקה עם מתעלה היא אף פעם לא חד צדדית. הוא נותן לך בדיוק שתי אפשרויות מחורבנות. הוא חייב לעשות זאת לפי הכללים. מי שהביא אותי לפה רצה לומר לי שהוא מילא את הצד שלו בעסקה שלא ידעתי בכלל שהיו לה תנאים שכאלו.

והקווים נשברו סופית כשרוח חזקה נשבה ולקחה אותנו אל העתיד של קו זמן אחר לגמרי.

חלק שני: "בימי הדבר"

הפעם הגענו לסמטאותיה המוארות של עיר. משהו נס מפנינו כשנפלנו מתוך הזמן לכאן. הריח של הזוהמה עדיין היה חזק, ועם זאת, מרוחק כאילו היה מתחת לירכתיה של העיר העצומה שהייתה אדומה ונוראה כאחד. קרחונית, שמינתה את עצמה למדריכתי בעידן זה, קראה: "הגענו לדרגאלות', בירת דראינרי! האם את לא חשה את האוויר הדליל יותר... מערבולת קרח?"

הרמתי טופר אפור ואמרתי, בנימה קפואה, "קרחונית, מעתה עני רק אם אשאל אותך."

ידעתי שקרחונית הייתה גלאית. זו היה פחות או יותר היכולת הכי בסיסית ביכולותיה: היכולת להבין איפה, מתי או מה נמצא לפניה. אני לא בטוחה שאם הייתי מאמצת חזיר ציד, הוא היה פחות מקשקש בלשונו. זה שבני אדם לא מבינים חזירים, לא אומר שאני לא מבינה. ועדיין קרחונית דיברה יותר מדי. שמעתי מרחוק חיילים בשיריון צועדים לעברי. עיניים מבועתות הציצו לעברי מבעד לחרכי הצפייה בבניינים. כמובן שחיו פה בני אדם. שיניתי צורה.

קרחונית נלחמה בהוראה שלי לומר משהו. הסתכלתי בציפורניי המטופחות. לבשתי משהו רך כשלג שלא הצלחתי לזהות אותו. נדמה לי שקראו לו משי. לא הבנתי למה לצורה הזו. הייתי אמורה לשנות צורה לגרסה יותר אנושית של המראה הרגיל שלי, לא למראה כזה. שמעתי את החיילים לפני שהגיחו מהסמטה. הם עטו שיריון ארוד וליפפו מסביב לגופם שרשראות. אחד מהם חפן את שיערי הזהוב רק כדי להיות בטוח שאני אמתית והשני אמר: "היפהפיה הנמה של רואדרת', אהא?"

הפגנתי איפוק ולא שיספתי את גרונו מייד גם אם הציפורניים הללו היו קהות מדי לזה. הייתי סקרנית עם מי הוא בדיוק בלבל אותי. פשוט הבטתי בו בקור והחייל הראשון אמר: "היא התעוררה בדיוק בזמן להוצאה להורג, אחי."

החלטתי שאדע יותר אם אקח את צורתם של החיילים הללו. קרחונית, שהייתה מכווננת למחשבותיי, הצביעה לעבר הצל בעל הזרועות הרבות של החיילים הללו. נשמתי עמוק. כיצד לא ראיתי קודם את הרצועות הירוקות עם הרסיסים השחורים על פרקי ידיהם? החיילים הללו היו חייליו של המלך המשומד.

"לכל הרוחות, הנה אני!" קראתי בבחירת מילים שלא הבנתי לחלוטין "אין לי מושג מזוין איך הגעתי לפה, חיילים." שלכמה מהמילים שלי נלווה טון פלרטטני בצורה מובהקת. ניסיתי להבין בדיוק מה הולך כאן. אני לא מדברת כך. החיילים נראו כשוקלים בעניין. שוקלים האם לא נקלעו למארב למרבה הפתעתי. יכולתי לקרוא את הדריכות בשפת גופם. את העובדה שהם הביטו מסביבי ולא עליי. הפלרטוט הזה לא הייתה הדרך שלי לבעיה זו.

"אנחנו לא מפחדים מצמיתי ההון." קרא אחד החיילים בקול ניחר, מניף את השרשרת שלו לכל עבר והחייל השני אמר, מגלגל את חוליות שרשרתו, "הגבר שלך יומת כעכברוש. ואני אדרוך אישית על זנבו."

חושיי היו עמומים יותר מקודם אך גם לפני השינוי היינו רק אני וקרחונית. ואז המשפט השני היכה בי כמו סופת שלגים. הם התענגו על הרגע בו מצמצתי כשהם רמזו על השם. הם עדיין לא היו בטוחים שאנחנו לבד. החייל עם החוליות אמר: "בוא נהיה אדיבים, אחי. אישה צריכה לראות את הגבר שלה מת." כשהוא מביט לעבר מי שלא יהיה בצללים. השניים בלבלו ביני לבין מישהי אחרת. הרגשתי שאני רוצה ללכת איתם כדי להיפרד. הרגש בא מהצורה שלקחתי לעצמי. האם נטלתי צורה של מישהי שכבר התקיימה עכשיו?

בפעמים המעטות ששיניתי צורה, זה אף פעם לא קרה לי בעבר. מצד שני, זכרונותיי היו... לא מהימנים כרגע בשל האחות שהוכנסה לתוכם. אני עדיין ניסיתי להבין את השינויים. בינתיים התרכזתי בהווה. רציתי להרוג אותם אבל ידעתי שהצל מרובה הזרועות יפריע. לא בדיוק משהו שידעתי אלא משהו שהרגשתי. אני נוטה לסמוך על התחושות שלי לרוב. הרמתי את ידיי וסימנתי כאילו יש שם מישהו. מרוב שהיו עסוקים בחיפוש אחרי מארב, הם סיננו את קרחונית. היא הרימה אצבע ונשפה כדי להבהיר שהיא מבינה שהיא שקטה. תהיתי אם הייתה כזו דברנית גם כאדם חי.

החייל עם החוליות הסיר את השרשרת שלו וכרך אותה מסביב לצווארי. מרגע לרגע הרגשתי שזה לא היה רעיון טוב לשנות צורה. החוליות הללו כאבו כשהוא משך אותם. חשדתי שהדבר היחיד ששמר על החיילים בתלם היה החשש שהם ימצאו את מותם בחטף אם ירפו לרגע מערנותם. מבטי זימה לא היו זרים לי. ראיתי אותם אצל בני האדם בעידני. לא הייתי בטוחה שהם מביטים בי כך רק משום שהם נמשכים אליי. בעודם הולכים, התועבה מתחת לעיר גדשה את נחיריי. הבחנתי שגם הם היטו את קסדותיהם ונהמו בשקט. הריח היה עד כדי כך חזק. הם עצרו לרגע ליד כתובת שצוירה ביד ילדותית על הקירות: "שמיר הייתה פה."

"היא הייתה מורה." אמר אחד מהחיילים, גירד את מצחו מתחת לצללי קסדתו, "כשמתה, המלך התאבל עליה יותר מכולם. היא הייתה אחותו. והוא קיווה שתלך איתו ביום המחר."

ואז כאילו המילים יצקו רגש נוסף לתוך החיילים, זה שגרר אותי כמעט התיק את צווארי. המשכנו ללכת. הסמטאות הלכו ופינו את מקומן לרחובות. גם עברו על פנינו חיילים אחרים, ששרשראות כרוכות מסביב לצווארם. החיילים שתפסו אותי זקפו את חזם כאילו הייתי מחוץ לגבול. החיילים האחרים הגיבו אם בשעשוע ואם בתסכול קל. היו כמה שהבטיחו שניפגש בקרוב. בשלב מסוים המבטים מלאי הפליאה שלי על השרשראות גרמו לחייל שגרר אותי לכאורה לומר: "תגידי תודה שנפלת לידי שרשראתנים, אצילת הון. הזרקנים היו כבר זורקים אותך על המדרכה מתה, מנוקבת בחציהם."

ניחשתי שהזרקנים היו החיילים עם כלי הנשק מטווח רחוק. הם איישו את ספינות הרקיע. והשאירו את השרשרתנים לשמור בעיר העצומה הזאת. ובינתיים הצוואר שלי התנפח. וכאב. ניסיתי לשנות צורה כדי שהוא פחות יכאב ולא הצלחתי להתרכז מהכאב בצוואר. הדבר היחיד הטוב בכאב הוא שהסיח את דעתי מהריח המסריח של איש העננים המת שעלה בנחיריי. התקרבנו עתה לאחת השדרות שאנשים עבדו בחלקות, מנסים להפריד בין הצמחים החולים, ששורשיהם נגעו בטומאה לבין הבריאים שעדיין לא נגעו בטומאה. שכבת הקרח הקלה שעל הצמחים החולים משכה את מבטי שזכה ליישור מידי שובי שמשך בשרשרת שלו. החיילים הסיטו את מבטיהם מהחלקות הגוועות. המראה היה מכאיב מדי לעיניהם הקטנות. לי שכבת הכפור הזכירה את הבית. דמיינתי את עצמי באחד מהיערות המתים למחצה שהייתי משוטטת בהם כשמלכתי לא הייתה צריכה את שירותי. שכבת הקרח עליהם הייתה עבה יותר משכבת הקרח שעל הצמחים החולים אבל היא הייתה התחלה של משהו יפהפה. זכרתי את חתימת הקרח שהשאיר בי פראכן מגגיעה אחת קצרה. כאן כבר הייתה אהבה.

לבסוף שטף את עיניי לראשונה אור השמש החם והבהיר מבעד לכיפת הזכוכית של העיר.

חלק שלישי: "השמש, הירחים והאמת"

עתה הודיתי על כך שהייתי בגוף השאול הזה. אם הייתי בגוף הרגיל שלי, כאב ראש רצחני היה הפחות בבעיות שלי. יכולתי בדרך זו להתענג על מראה הקרח שקפא לזכוכית מעליי. רוכלים הציעו שרשראות של נקניקיות דם שחורות.

רק הריח שלהן עשה אותי מורעבת. החיילים, ברגישותם כי רבה, קנו לעצמם נקניקיות. החייל שגרר אותי נהם, בעודו מוסר מטבע שדמות אישה מוטבע מעל צדו האחד ומערבולת מצדו האחר, "יבוא יום ונגלה כיצד הנימויאנים הסתדרו לפני המצאת המטבעות. אלה הם סמלים של אצילי ההון המרושעים."

הרוכל הנהן והיטה את אוזנו למטבע כדי להיות בטוח שהוא מדויק. קרחונית בינתיים חטפה מצידנית האבן שלו כמה נקניקיות והגניבה אותן לפי לפניי שהחיילים ירגישו בעניין. הצלחתי לא להשאיר ולו טיפה של דם כשהשלושה סיימו לעשות עסקים.

החייל החליט שזה יהיה משעשע עבורי להניח מול עיניי נקניקיה. הוא חשב שאני מורעבת. ואז שמעתי מישהו מכה במטה על רצפת הכיכר וכולם עצרו מלכת. במה נישאה על גבם של צמיתים שהיו להם ימים טובים יותר. על אצבעותיהם צוירו מצד אחד האישה ומצד אחר המערבולת. פיותיהם היו פתוחים דרך קבע כאילו מישהו רצה שרוח תנשוב לתוכם. הייתה זו המצאה של המלך המשומד. לא היה אף אציל שיהיה מוכן לקחת אותם לנחלתו.

"צמיתי הון מטונפים!" קראו החיילים ונתנו את האות להמונים. החייל שהרקיד את הנקניקיה לפניי בלע אותה לפני שמישהו ירגיש שהוא מחלל את כבוד הטכס הקדוש. הרוכלים נעלמו ברגע. מצב הרוח נטה עתה לרעתם. ההמונים נפנפו בנקניקיות שלהם, ניסו לנחש את אדוניהם. להם לא היה אכפת שהם מחללים את הטכס הקדוש. אולי זה היה הטכס. לא יודעת. לא הייתי מהעידן הדפוק הזה.

החייל כמעט חנק אותי מרוב התלהבות. שקלתי לסמן לקרחונית להיפטר מהחייל הזה. הגעתי למסקנה העגומה שהסיבה לכך שהסכמתי לסידור הכואב הזה עדיין לא הגיעה לפה.

ובדיוק כשחשבתי עליו, המלך הופיע, רביד המלכים העליונים המרוקע כולו מכסף שאור השמש רוקע לתוכו, ומאחוריו השבוי שלו, נגרר על ידי שרשראתנים שהיוו את משמרו. הרגשתי את הכאב שהשניים שתפסו אותי משכו שניהם באותה השרשרת. הם קינאו בהם. הרגשתי שהמלך הזה הוא חיה שונה לחלוטין ממלכתי. אלה ששירתו את מלכתי עשו זאת על מנת לשרוד. החיילים הללו רצו לשרת אותו מתוך אמונה שהם חלק מדבר גדול יותר. לא משנה שלמלכם היה עור אפור כהה ובליטה מוזרה מוסתרת בגב חליפתו השחורה. הבליטה הייתה ארוכה כאילו נמתחה מ... חי מלכתי הטובה, למלך שלהם היה זנב מאחור!

והם, המאמינים, לא חשו בזה בינתיים.

הצוואר של שבויו היה מוכה התעפרות הרד. ההרד בחוליות התפשט מתוך החוליות לתוך עורו ופניו כבר נעשו כחלחלות כמעט מספיק כדי ששוביו יצטרכו לשאת אותו בחולשתו. ההמונים הבחינו כמוני בעור ההרד הנאחז בגופו. איפשהו בתוכי, הרגשתי צמרמורת קלה. לא הייתה זו התענגות. חלק ממני היה מקיא אלמלא השרשרת כמעט חנקה אותי מלפנים. מעולם לא הערכתי נשימה כמו עכשיו.
המלך המשומד היה מודע לכך שעליו למהר לפני שהשבוי שלו ימות מהתעפרות הרד. אסור לתת לזיהום נחמד לעשות עבורו את העבודה. השרשראתנים שלו גררו את השבוי למעלה אל הבמה בעוד המלך עומד למטה בכיוון הטוב. אחד מהם החזיק בשערו האפור. עיניו החומות היו כבר קטנות מכאב כשהמלך התחיל לומר: "רבותיי, הגענו היום לצומת. צומת שממנה נצעד לעתיד בו ממלכתנו לא תצטרך לשלם במטבעות, לשחק במשחקים או לרקוד על במות זרות, על מנת להשיג את שלה. אנחנו נגבה את זה בכח השרירים כאבות אבותינו הנימויאנים!"

וההמונים הריעו והשרשרת כמעט תלשה את ראשי. העמדת הפנים הזו חייבת להסתיים. פשוט הרגשתי שעליי להמתין לסימן. המלך המשומד בחן את שבויו והחליט שנותר עוד זמן לומר עוד כמה דברים לפני שהשבוי ייחנק מההרד. המבט על פני המלך היה נלהב. האיש האמין שהוא עושה את מלאכתו של הטוב. מלכתי הבינה שמעשיה פוגעים באחרים. ולא היה לה אכפת כל עוד זה אמר שהיא לא תיפגע.

"הוא ואחרים האמינו שהמושיע יבוא להצילם מעולם שחרב. הם האמינו שאבירי היסודות שלו יצילו אותם. הם האמינו שהא'קאיב ישוב במיוחד כדי להציל את התחת המנוון שלהם. עתה המושיע שלהם כלוא באחד המקומות בהם שפכו רעל לנשמותיהם של ילדים תמימים. וילדיו, אבירי היסודות לכאורה, נמצאו קפואים ביחד עם אחותם הזונה!"

עד היום הזה לא זכרתי שהרגשתי את הרגש הזה. פחד, כן. תסכול, אולי. שנאה טהורה. מעולם לא. משהו בדבריו הרתיח אותי עד שכמעט קרעתי את השרשרת והחמצתי סימן... שכן השבוי הבחין בי מבעד להמונים המהללים את המלך המשומד. הוא אימץ את קולו, קולו של גבר כפי שנשמע באוזניי שהשתווה רק לייראת הכבוד שהפיל עליי קול המלכה. לגוף השאול הזה היו סדרי עדיפויות משונים.

"אנוכי הלירד ליוואגור רואדרת' מבני הראדורן, אדוני ההרד, השלישי בעושרו בממלכה, " וההמונים ירקו על הכיכר בכל מילה ומילה גאה שהוציא מפיו "לא משוכנע שאתה צודק, טאנדי."
המלך המשומד עיוות את שפתיו בתיעוב כאילו השם הזה לא נעם לאוזניו המלכותיות. "לפני שנים קית' הראה לי ולאחרים את הדבר המענה עתה את הממלכה האומללה הזאת, הדבר שאתם שחררתם לעולם כשקטלתם איש עננים. הוא נשלח כדי שזה לא יקרה לעולם. הוא נשלח בגלל שאתה רצחת ילד וחיללת את שבועתו של אבי אבותיך, ת'אוון, טאנדי."
ההמונים לא האמינו לו. אותי לא היה צריך לשכנע. ידעתי לאן תוביל דרכו בסופו של יום: לקץ האנושות פרט לקומץ נבחרים תחת שלטונה של מלכתי טובת הלב שגם ימותו בסוף.
"כשקית' שינה את העתיד בחמלתו, הוא קטע את המעגל. עתה המעגל הושלם שוב. והנותרים בקצה הזמן... –" והוא לא הצליח לומר כשההרד התחיל והצר את צווארו עד שנראה באמת כצווארו של אחד מאבותיו אבותיו הקדומים, הנחשים. אותו המעגל שבנה של מלכת הקרח דיבר עליו. המעגל שדרכו נשלח הקסם של הנותרים בקצה הזמן לעבר. שמעתי אותו לוחש: "עור הרד, אחד מילדי המנגינה, לצד מי אתה במריבה הזו? תן לי לסיים!"

נזכרתי בסיפוריהם של אנשי משמר העם על הקסם הישן של המנגינה. עור הרד הייתה מחלה. הם לא אמרו שהוא היה כמוני. הרגשתי שאנחנו אותו הדבר. שמעתי אותו לוחש, עורו הארוד רוטט, "אבי קבע חוקים. אני לא יכול להפר אותם עתה."

" – אבל אתה יכול להמתין." הצעתי בלחש "אין שום דבר בחוקים שקובע את הקצב, נכון?"

חשתי את השרשרת רוטטת מסביב לצווארי כשצווארו של ליוואגור הפסיק להתכווץ. עמדתי לחטוף התעפרות בדיוק כמו ליוואגור. יכולתי לשמוע אותה עתה בבהירות במעלה קו זמן אפשרי שאעדיף להימנע ממנו. תודה לעור הרד שהעמיד אותי על האפשרויות שלי.

"הקשיבו לדבריי, הנותרים בקצה הזמן – " וחשדתי שהוא מדבר אל הנוכחים פה כפי שהוא דיבר אל אלה ששלחו אותי " – זה לא הזמן. עליכם לקחת את מערבולת קרח – " מאיפה ליוואגור ידע את שמי?! " – אל השנה שאליה קית' הגיע כשקואין הייתה רק ילדה. תנו לילדה לצעוד בדרכי החיים."

והמלך המשומד עקר את לשונו של הלירד והיא שינתה צורה ללשון ממוזלגת ואז נקלשה.

והעולם רעד סביבי כשאדוות התפשטו מסביבי. שמעתי את החיים נוטשים את ליוואגור. הלשון הייתה דרך חייו. והשרשרת סביבי נמוגה כשהרוח נשבה, נשבה אל העבר. בערתי כשרוחות הזמן נשאו אותי וקרחונית אל מחוז חפצנו האחרון: השנה שבה קואין נולדה. עתה ידעתי לראשונה את טעמה של שנאה. אגן על אמי מאויביה. גם אם משמרתי תסתיים.
נערך לאחרונה על ידי הלדין ב 22 ספטמבר 2019, 14:13, נערך פעם 1 בסך הכל.
סמל אישי של משתמש
ג'וני
הודעות: 1513
הצטרף: 14 יוני 2016, 18:51
תשובות: 1

גבירת הצללים 2 פרק שביעי

שליחה על ידי ג'וני » 21 ספטמבר 2019, 23:38

פרק טוב, שנהניתי לקרוא.
יש כמה מושגים שאני לא בטוח שאני מבין כמו שצריך, כמו גלאית (זה גזע, תכונה או כישרון?) וכמה מהמושגים מהדו-שיח בסוף החלק השלישי.

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה