יש לנו תגים חדשים בשבילכם!
ההצבעה לגל השני של התגים הסתיימה והתוצאות כאן: תגים למשתמשים - הגל השני זמין עכשיו.
ניתן להוסיף את התגים לפרופיל שלכם דרך לוח הבקרה למשתמש -> פרופיל -> ניהול תגים

רשומות האש והארד (4)

פורום לרשומות המשחק שלכם. כאן תוכלו לרשום אודות מעללי החבורה שלכם, להלל ולקלס כרצונכם.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4383
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

רשומות האש והארד (4)

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 13 ינואר 2019, 15:25

לאחרונה התחלתי להנחות ל@מגדל הבודד משחק ניהול, המתרחש בעידן ברונזה פנטסטי - שבטים פרימיטיביים שחיים בעולם בתולי וקסום, רב תעלומות. עד כה התקדמנו יפה. בעדכון הזה, אציג את השבט אותו מגדל משחק - הרשומות עצמן יבואו בהמשך.

עדכון 1: שבט האינקולטיום

איי הפרחים הם ארכיפלג נרחב וסלעי שאדמתו קשה, עשיר בצמחי קטורת ובשמים - מור, לבונה, קינמון ועצי אלגום ריחניים נמצאים בו בשפע, לצד פרחי ענק הצומחים רק באיים. יושבי האיים, אנשי הפרחים, הסתגלו אליהם ולמדו לחיות ולשגשג בהם. אנשים קשוחים אלה חיים בשבטים קטנים, כשכל שבט שוכן על אי אחר, ומתייחס אל גיבור-אלוהי שייסד אותו בעבר הרחוק והמיתי - הלוקאנים לדוגמה מאמינים שהם צאצאי לוקה, אלת הידע והחכמה, ואילו הברוטים מאמינים שאביהם הוא ברוטוס, הלוחם הנועז. הם סוחרים בנפשם, אך יש בהם מן הלוחמניות, וכל גבר אצלם יודע להילחם באופן בסיסי בחנית או קלע. הם פטריארכליים, אך לבד מהנהגת השבט, נשים יכולות לתפוס עמדות חשובות - כולל אצילות ויועצות למלך.

כפרי הבקתות שלהם בנויים מאבנים לא מסותתות וסכך של קש ואנשיהם לובשים בדי צמר גסים וגלימות מעלי הכותרת של פרחי הענק, ומתאפיינים בגוף חסון מעבודה קשה ועור שזוף משמש. הם דגים בסירות עץ ארוכות, ורועים כבשים בהרים. את מעט היבול שלהם - שעורה ובשמים שבמקומות אחרים יהיו שווים את משקלם בזהב - הם מגדלים בטרסות הנחרשות ידנית במלאכה קשה להחריד, באמצעות כלי ארד. האיים הסלעיים עשירים במחצבים, ויושביהם הם מחשלי הארד הטובים בעולם, נעזרים בכבשנים פרימיטיביים. את שבטיהם מנהיגים מלכים, הנבחרים בידי אסיפת האצילים לכל ימי חייהם. האסיפה רשאית רק לייעץ להם.

כשתינוק נולד באיי הפרחים, הם מכסים אותו בדבר מה, הבתאם למעמד אליו נולד - תינוק איכרים מכוס הבצמר טרי וגרעיני שעורה, לדוגמה, כדי שישאף את ריח המצפה לו, ואילו תינוק בן אצולה מורם שלוש פעמים כשהנוכחים כורעים, סמל למעמדו הרם. כדי להוכיח את בגרותו ולקבל את הזכות לשאת אישה, על הנער שהגיע לגיל 16 לצוד חית בר - לכל הפחות זאב או חזיר בר - ובכך להוכיח את יכולתו להילחם ולהגן על המשפחה והשבט. כשבחור מאיי הפרחים רוצה להינשא לבחורה, הוא מחזר אחריה באמצעות מתנות מעשה ידיו - המסורת קובעת שעליו לתת לה עוד ועוד עד שתתרצה. המתנה יכולה להיות מגל חזק או חכה מעוצבת, ואף כד מקושט בעיטורים מורכבים או מגן המהלל את האישה. את מתיהם הם משליכים לים עטופי תכריכים, עליהם רקום סיפור חייו של אותו האדם, וככל שהתכריכים עבים יותר מעיד הדבר על עושר המשפחה - רק עשירים יוכלו להרשות לעצמם עבודה כה מורכבת בכמות כה גדולה.

אנשי הפרחים מציירים על בדים סיפורים רבים וארוכים, בעיקר את האגדות שלהם על גיבורים בני תמותה, אבל על כדים ועל חומרים קשים אחרים נחרטות תמונות ועיטורים מורכבים המספרים סיפורים או מראים תמונות של האלים האדירים ומאבקם במפלצות המאיימות. בין השאר אפשר למצוא את הסיפור מאבקו הבלתי נלאה של האל נלאוס בשדי הים, המצאת החקלאות על ידי כיראקנה ואת סיפור בריאת העולם. אמונת טפלות רווחות באיים - אחת מהן גורסת שכדי לשמור על תינוקה בריא, על אישה הרה לאכול כל בוקר דג טרי מהים (לרוב בני משפחתה והשכנים מסייעים לה בכך). אמונות אחרות אומרות שאסור לצאת לים ללא שקיק קינמון, כי זה מרחיק את השדים והרוחות הרעות שמאיימות על הספנים, או שכדי לקבל הצלחה מהאלים לאן שהוא הולך, על כל אדם להקיש ארבע פעמים על מפתן הדלת שהוא נכנס אליה או יוצא ממנה.

אנשי הפרחים פוליתאיסטים, ומאמינים בפנתיאון דומה המשתנה מעט משבט לשבט - פולחן האל מארס, לדוגמה, מקובל רק אצל שבט המארסים, ולא תמצאו מזבחות לאלה לוקה מחוץ ללוקאנה. הם מאמינים שלפני שנים רבות היה רק ים בעולם, והאלים שטו בו בסירה אחת אדירה. החיים בעולם היו מורכבים מחיות ימיות למיניהן ומשדי מים. אך לאחר אלפי שנים של שלווה, החליטו השדים לקחת את השלטון מיד האלים ולנפץ את סירתם. הם התקיפו את האלים, שסירתם חטפה נזק קשה וכפיסי עץ ניתזו ממנה לכל עבר. לאחר ההלם הראשוני האלים החזירו מלחמה שערה, אך סירתם נופצה לרסיסים שעפו לכל רוחות השמיים. האלים המשיכו להילחם בשדים בתוך המים,ולאחר מאבק ארוך הצליחו להדוף אותם, אך לא לחלוטין. נשאר עדיין האיום שהשדים יתקפו את האלים שוב, ולכן נלאוס, אל המלחמה, התנדב להילחם בהם ולהרחיק אותם ממשכן האלים. האלים השתכנו בקרקעית הים, ואז שמו לב לדבר מוזר: כפיסי העץ שנשארו מסירתם הפכו לגושי אבנים ואדמה, ובמהרה החלו לגדול עליהם צמחים שונים. האלים הבינו את הפוטנציאל שבדבר ויצרו חיים גם מחוץ למים. את החיים האלו הם שיכנו בגושי האדמה והסלע, שנקראו יבשות ואיים. לאחר זמן מה, נוצרו בני האדם.
החל מהרגע הזה, הסיפורים משתנים משבט לשבט - המשותף הוא שכל שבט בטוח שהאל הפטרון ירד אליו כדי להוביל אותו לשגשוג וללמדו לשוט בים ולעבוד באדמה.

האינקילטים, השבט עליו נדבר ברשומות הללו, מאמינים שמייסדם הוא האל אינקיפטו, שעלה מתוך המים להובילם ולהדריכם. בעבר הרחוק הם היו שבט מפוחד ואבוד שחי במרכז האי, ובקושי הצליחו לצוד לפני שבא איום והם מיהרו לברוח. אינקיפטו הגיע ובמו ידיו הרג להקת זאבים שלמה שאיימה על השבט, שהסכים לקחת אותו כמנהיגו. תחת הנהגתו של אינקיפטו הם החלו במסעם לאורך האי אל עבר החופים, ובמהלך המסע לימד אותם האל אומץ לב מהו, ולאט לאט כולם החלו לקבל השראה ממנו, ואורח החיים הפחדני נעלם מהשבט. כשהגיעו לבסוף אל החופים, אינקיפטו הורה להם להקים את עירם קרוב למים, ולימד אותם הכל על האלים ועל מתנותיהם לאדם. הים היה הדבר המרכזי באמונה שאינקיפטו הנחיל להם, וחייהם החלו סובבים סביב הים. הדגים שהשבט אכל חיזקו את אנשיו ואלו החלו לצאת למסעות יותר ויותר ארוכים בים. אינקיפטו בחר לעצמו כמה נשים, וככל שהזמן עבר נולדו לו עוד ועוד ילדים, שברבות הימים היו ראשי בתי האצולה של השבט. הוא לימד אותם להילחם במערך הפלנקס האימתני, חומת החניתות היציבה כסלע. אינקיפטו היה הכל לשבט, והשבט היה הכל לאינקיפטו, ולכן כשהאלים דרשו ממנו לחזור אל הים כדי לתת לשבט להסתדר בעצמו, לבו נשבר. בקושי רב הוא חזר אל הים, לא לפני שהוא העניק לשבט מתנה אחרונה - את הארד ואומנות חישול המתכת.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

אז זה תיאור תרבותם של אנשי הפרחים, ובמיוחד שבט האינקילטים. אני מקווה שלא היה חפרני מדי. הרשומות עצמן יבואו בקרוב.
נערך לאחרונה על ידי הח׳אן הטטרי ב 02 מרץ 2019, 15:33, נערך 4 פעמים בסך הכל.
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4383
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

רשומות האש והארד (1)

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 17 ינואר 2019, 12:52

אז אחרי שה''פרולוג'' לא קיבל תגובות (כצפוי, הוא היה די יבש ואני מודע לזה), החלטתי לפרסם את החלק השני של הרשומות.

חלק 2 - השנים הראשונות

סיפורנו נפתח בקיץ החם, הלח ושטוף השמש של איי הפרחים. האיכרים קצרו בעמל את שארית השעורה, הדייגים שטו בים, מגדלי הבשמים אספו את השרף הריחני והרועים נדדו בהרים. כוהנת מתלמדת מגיעה בבהילות אל המלך ספוריוסס, ובפיה בשורה חשובה - הכוהנת הגדולה, אלודיאה החכמה, קראה את העתיד בקרבי דג שהקריבה לאלים! המלך ממהר אל רחבת האלים (החצר הגדולה לגדות הים, בה שוכנים המזבחות), ושם מוסרת לו הכוהנת הגדולה:

''האלים שולחים לי מסר חשוב מאוד. כשהקיץ ייגמר, שבע שנים טובות יבואו עלינו, שנות ברכה. נלאוס יברך אותנו בדגים רבים, והיבול יהיה רב מאוד. אך אחריהן, יבואו 7 שנים שחונות, ובעקבותיהן שתי רעות גדולות שאיני מצליחה לחזות - אך באחת אני רואה משהו עם קרניים וצמר, ובשנייה ירח וקסדה כסופה''.

המלך מודע לכך שנבואות לעולם אינן ברורות, אך ממהר להכין את שבטו לגרוע מכל. אסמים גדולים נבנים לשמור על היבול בשנים הטובות, והלוחמים מקבלים פקודה להתאמן עוד יותר. הכוהנות מקריבות שש כבשים לבנות לאלים, מתפללות שיעזרו לשבט וירחמו עליו. ובינתיים - ''קיץ, קציר, מלחמה'', וכשכל השעורה נקצרת מגיע הזמן להתפנות ללחימה.

האינקולטים כורתים ברית משולשת עם שני איים השכנים להם, ברוטיה וטיגאניטה, במעמד חגיגי ורב שבועות. עם כוח של 560 גברים, מפליגים לוחמי הברית וצובאים על כוריאטיקה, אי קטן ועני במזרח הארכיפלג. כשמלך האי רואה את הצבא העצום, הוא ממהר להיכנע. הוא נשבע להעלות להם מס, ונותן להם את בנו אוגיאס בן ה-11 כבן ערובה. המלך הטיגאניטי רודף השלום שמח מההסדר, המלך הברוטי קאתאגוס מאוכזב מעט - הוא קיווה לדם, ביזה ואקשן. הברית ממשיכה לאי מארסה, וגם שם המלך המקומי מעדיף להיכנע ולתת מס - מודע לכך שלא יעמוד מול הצבא הגדול. הלוחמים מתפזרים הביתה ומתקבלים כגיבורים, ומשתאות גדולים נערכים לכבוד הניצחון.

עם בוא הסתיו, חוזרים אנשי האיים לשגרת יומם הקשה. המלך ספוריוסס מצווה ללמד את הילד בן הערובה על היסטוריית אינקולטיום, מקווה להופכו לווסאל נאמן עם מות אביו. הסתיו חולף ואחרי החורף הקר, הגשום ומוכה הסערות, ובאביב בא שליח מברוטיה ובפיו הזמנה למשחקים שיערכו בקיץ לזכר הניצחון, ומובן שספוריוסס מסכים בהתלהבות. עם בוא הקיץ, כשהשעורה מזהיבה בשדות, מתכנסים כמעט כל שלושת השבטים באי ברוטיה. בפסטיבל גדול שנמשך שבוע מתחרים גברים מכל השבטים בהיאבקות, שיט, קליעה למטרה, ריצה ושחייה, והמנצחים זוכים בפרסים נכבדים ובכבוד רב. מסביב יש שוק גדול, משתאות, והרבה יין פרחים ובשר.

עם סיום התחרויות, יוצאים שוב לוחמי הברית למלחמה - אך הפעם הטיגאניטים מעדיפים להשאיר את לוחמיהם בבית, ואילו המארסים והכוריאטיקים שולחים לוחמים לעזרת אדוניהם. תחילה הצבא צר על פאביה הקטנה, שמלכה נכנע ומעדיף מסים ובני ערובה על מות אנשיו. משם הצבא שט ללוקאנה, אי גדול ומאוכלס, שאנשיו ממהרים להגן על כפרם. אנשי הברית החלו לגבור על הלוקאנים כשלפתע מאחור, בא צבאה של פאביה לעזרת בני בריתם הישנים. הקרב היה קשה, אך לבסוף הדפו לוחמי הברית את אויביהם. המלך ספוריוסס מחליט, במקום למכור לעבדות את הפאבים והלוקאנים המפסידים, לצרפם לשבט האינקולטי. מלך פאביה, דלאטוס הבוגד, מוצא להורג. הניצחון נחגג במשתה גדול.

הקיץ חולף ואיתו הסתיו והחורף, ובאביב המלך מחליט לשלוח משלחת חקר צפונה, לחפש עמים לסחור איתם בבשמים ובקטורת. היא מגלה ארץ גדולה ומיוערת, מחורצת פיורדים. היא עוגנת באחד הישובים, מעין מבצר עץ שבקתותיו בנויות בסדר מופתי בשתי וערב. המשלחת מגלה שהארץ מיושבת בבני אדם מטילי אימה - הם גבוהים להחריד (הגברים 2.3 מטר בממוצע, והנשים גבוהות יותר מגבר אינקולטי ומגיעות למטר שמונים), מבנה גופם שרירי וחסון, עורם ושיערם בהירים ועיניהם כחולות כקרח. זקניהם קלועים בצמות ושיערם מגולח למעט צמה בסגנון ויקינגי. הם עומדים דום ומבצעים פקודות מיידית, כאילו אומנו לכך מלידתם.

הענקים-למחצה מובילים את המשלחת, שבראשה אנקיליאס הספן, אל מנהיג הכפר. הוא יושב על כס בבקתה גדולה מרוצפת עורות דוב וזאב, מאחוריו 8 נשים רכונות ראש, ולצידו לוחמים רבים, עומדים דום. נראה שאנשי הכפר נוהגים בכבוד רב למנהיגם, המכונה מאגנאר, על גבול הסגידה.

המשלחת משתחווה, ואנקיליאס מגיש למאגנאר תכשיטים יקרים כמתנה ומציע לו לסחור עימם ביין פרחים, צמר, תבלינים ובשמים. המאגנאר מצידו מקבל אותם בסבר פנים יפה, ובלשון לאקונית ותמציתית מורה לנשותיו להכין סעודה לאורחים ולהגיש להם תמד. הוא מסרב למתנות בטענה ש''התכשיטים היחידים שגבר צריך הם החרב וה'גבריות' שלו'', ומסרב להצעה לעטר את חרבו בזהב באומרו שחרב טובה היא חדה, לא יפה. הוא שואל אותם בסקרנות על ארצות הדרום, ומשסיפרו, שואל ביותר משמץ בוז - מדוע הם מאריכים בדיבור, ואוכלים אוכל עשיר ומתובל ללא סיבה, ומתבשמים בריחות לא גבריים?

"אנחנו מאריכים בדיבור משום שאנו מאמינים שהוא כלי חשוב מאוד ליצירת קשרים, ועלינו לשמור עליו שלא יתנוון'', אנקיליאס עונה לו. ''אוכל עשיר? אוכל עשיר מצמיח אנשים בריאים, ומסםק אנרגיה לעבודה הקשה באיים. ריחות לא גבריים?! הריחות האלו מסמלים את הקשר שלנו לאדמתנו, בכך שאנו נושאים עימנו את תוצרתה על עורנו, כך שגם במותנו היא תישאר עימנו". המאגנאר עונה לו כי ''מאריכי דיבור מבזבזים זמן. אפשר לדבר קצרות. טעמים מיותרים לא יבריאו אתכם. חישול יצמיח בריאים. נערינו מתחשלים מצעירותם. מגיל 7 חורפים מחשלים אותם לוחמינו במחנה ביער. מכות, עבודה קשה, רעב וקור. לכן אנו החזקים והבריאים בעולם. גברים לא אמורים להיות פרחים. גברים הם לוחמים, ריחם דם וזיעה''.

אנשי המשלחת חושבים שהדבר ברברי, אך שותקים. אנקיליאס מציע למאגנאר מסחר, אך נראה שהענקים למחצה לא בדיוק יודעים מה זה - כי תמורת היין, הבשמים והתבלינים, הוא מציע להם הגנה - ובמילים אחרות, מציע להם להפוך לווסאלים שלו. אנקיליאס מנסה להציע לו ברית של הגנה הדדית, אך המאגנאר מתפקע בצחוק מההצעה - זרים נמוכים, רכים ולא מחושלים יגנו על הענקים למחצה? להצעת המשלחת לחכור ממנו אדמות לגדל בהן יבולים, הוא עונה שהאדמה אותה כבשו אבותיו מענקי הכפור לא תימכר לזרים. בתום סעודה של בשר צלוי, נקניקים והרבה תמד, נפרדת ממנו המשלחת בזעף.

מאוכזבים, אנשי המשלחת ממשיכים מערבה לאורך החוף. הם חולפים על כפרי ענקים-למחצה נוספים בהם הם לא מבקרים, וככל שהם מצפינים האקלים מתקרר, ופעם אחת אפילו יורד גשם קל, למרות שזהו קיץ. אנשיו של אנקיליאס מפוחדים מאוד מהארץ המוזרה, ולוחצים עליו לחזור הביתה. בלית ברירה הוא מצווה להפליג חזרה למולדת, אך לא לפני שכרת כמה מהעצים הכבירים שצומחים שם.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

תהיתי אם להמשיך, אבל נראה לי שזה מספיק לעדכון אחד.
ובכן, האם מעניין? משעמם? מה לשפר? והאם גם אתם חושבים שאני מנחה מרושע?
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4383
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

רשומות האש והארד (2)

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 31 ינואר 2019, 12:57

עדכון 3 - החורף קרב ובא

בקיץ, מחליט ספוריוסס בעצת האצילים שלא לצאת למלחמה אלא לשקוד על ניצול פירות הניצחונות האחרונים. הכוהנות מגלות כי התבלינים המבורכים, בהם משתמשים בטקסי הדת האינקילטיים, מעודדים מאוד את צמיחת השדות. למרות התנגדות מלחי המשלחת, שטוענים שהיבשת החדשה רדופת שדים, מקימים בה 200 אנשים אמיצים מושבת נגרים, שתכרות את העצים מהיערות העבותים ותשלח אותם למולדת לבניית ספינות ולהסקה. המושבה זוכה לשם אינקיפטיה ומוקפת חומות עץ, ומתיישביה מעודדים מהקיץ הירוק והפורח ומשוכנעים כי זוהי הארץ המובטחת.

אך רוחם של המתיישבים יורדת כשאחרי הקיץ בא הסתיו, ועם עצי השלכת היפהפיים והעצובים מגיעים גשמי זלעפות, בוץ ורטיבות. מנהיגת המושבה, הכוהנת אינפילאה, מעודדת מעט את רוח האנשים, אך מאמציה עולים בתוהו כשאת הסתיו מחליף חורף, מושלג וקר. העצים עומדים קודרים ועירומים, הנהרות קופאים והקור בלתי נסבל, במיוחד למתיישבים החסרים ביגוד הולם, ושנאלצים להצטופף בבתי האבן הספורים שנבנו. היפותרמיה ומחלות מפילות חללים רבים.

וכאילו כדי להוסיף רעה, חולמת אינפילאה חלום מטריד באחד הלילות.
יצור מוזר עומד מולה - דומה לבן אנוש, אך דק, גבוה וקליל, אוזינו מחודדות כעלה, שערו בהיר ופניו נאות אך נשיות מעט. מבטו מעיד על חכמה רבה ועתיקה, ופניו חסרות גיל. מה שזה לא יהיה - זה לא בן אדם.
''זוהי אזהרה ראשונה ואחרונה, פולשים. הפסיקו לרצוח את הדריאדות ולכרות את העצים העתיקים, הפסיקו לחלל את אדמתנו במוות. חיו בהרמוניה עימנו, ילדי היער, או הסתלקו. אם תמשיכו בטבח, אתם תצטערו על כך''.

המתיישבים מגיבים בזעם ואכזבה כשהיא מספרת להם על החלום, ולבסוף הם מחליטים לנסות ולדבר עם הילידים. אינפילאה וליווי חמוש יוצאים אל היער לפגוש בהם, מנסים להתעלם מהקור הצורב. והילידים באים.
יש שם יצורים דקים וגמישים כמו היצור מהחלום, עלפים, אוחזים בחניתות שלהביהן עשויים עץ קסום; עצים מהלכים בעלי פנים עתיקות; יצורים בעלי גוף בהמה שמכתפיה יוצא גוף אנושי, הלא הם קנטאורים; ונשים שעורן שחום כקליפה ושיערן ירוק כעלים, הן הדריאדות. המתיישבים מגיבים בתדהמה למראה היצורים, אותם הם חושבים לשדי יער, וחלקם מוציאים את שקיקי הקינמון שלהם להגנת האלים.

''אנחנו הם ילידיה העתיקים של ארץ יער'', אומר העלף, ''ולא נסבול טבח בדריאדות ובאנטים שלנו. אני מבין שבאתם לדון על הסכם? מה אתם מציעים?''. "שלום לכם, אנשי הטבע" מברכת אותם אינפילאה. "באנו לכאן כדי לעזור לשבטנו להתחזק ולגדול, ולשם כך אנו חייבים עצים. מעבר לכך עלינו להתחמם בחורף הקפוא, ועצי הסקה הם דבר חיוני להישרדותנו. לכן, אני מציעה שננסה להפחית את כריתת העצים שלנו לצרכי הסקה, ונאסוף עצים להסקה רק מהרצפה ומעצים מתים. את העצים לשבטנו נכרות בכמות קטנה יותר, ונשתול במקומם חדשים. אם יש לכם הצעה אחרת, נשמח לשמוע אותה".

הילידים מגיבים בזעם ופלצות. ''לכרות עצים ולשתול במקומם חדשים?! ואם אנחנו נהרוג אנשים מקרבכם, אך נדאג להביא במקומם חדשים?!'', צועקת דריאדה אחת. ''שקד, שקט!'', העלף קורא, ופונה למשלחת. ''כל עץ הוא דריאדה חיה ונושמת. לא נסבול רצח דריאדות כפי שאתם לא תסבלו את מותם של בני אדם''. "אז מה אתם מציעים לנו לעשות?'', שואלת אינפילאה. ''איננו יכולים לנטוש את ההשקעה הרבה שהשקענו כאן ופשוט ללכת". ''נוכל לגרום לכם לעשות זאת אם תמשיכו לטבוח בדריאדות ובאנטים. על כל עץ שייכרת אתם תאבדו אחד משלכם. נסו לחשוב על פיתרון, או שתסתלקו מהארץ שלנו. היינו כאן לפניכם, נהיה כאן אחריכם''.

היצורים עומדים לחזור ליער, כשלפתע אינפילאה קוראת להם לעצור. ''רגע! יש לי רעיון. מה עם מסחר? יש לנו תבלינים מבורכים שעוזרים לצמחים לצמוח, וזה יועיל לחיוניות של היער שלכם ושל יושביו. בתמורה תוכלו לתת לנו את העצים הזקנים שכבר מתו, ונוכל להשתמש בהם''. היצורים מסכימים לעסקה. המלך מורה להשתמש בעצים לבניית ביצורים ביישובי הברית, ולבניית סירות מלחמה קלות ומהירות כדגי חרב אשר יאבטחו את מסעות גילוי הארצות.

באביב, אנקיליאס יוצא שוב לים, הפעם דרומה. הוא עוקף את דרום הארכיפלג, ומגיע לארץ מישורית בעלת חופים ארוכים, המכוסה עשב עשיר, ושבה הרים מתנשאים עמומות במרחק. בארץ חיים יצרים מבעיתים רבים - אריות גדולים, נמרים מכוסי חברבורות וברדלסים מהירים כסערה. אנשי המשלחת צדים כבשת בר, שבשרה מתברר טעים מאוד. המשלחת ממשיכה לאורך החוף, ומגיעה לשפך נהר שקרקעיתו אדומה מסחופת. היא ממשיכה במעלה הנהר, כשאחד האנשים מבחין במקום יישוב.
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
tkhag1
הודעות: 2942
הצטרף: 23 ינואר 2016, 18:33

רשומות האש והארד (3)

שליחה על ידי tkhag1 » 31 ינואר 2019, 13:51

חביב.
ישבתי חצי שעה מול המסך בניסיון לחשוב על משהו חכם ומתוחכם, ואז הבנתי שאין לי שום דבר מעניין להגיד.
א.ש.
סמל אישי של משתמש
אביעד
הודעות: 1957
הצטרף: 02 מרץ 2014, 11:21

רשומות האש והארד (3)

שליחה על ידי אביעד » 21 פברואר 2019, 13:59

עכשיו קראתי את הרשומות, הן מעניינות מאוד דווקא.
באיזה שלב אתם במשחק כרגע?
נ.ב. ברור שאתה מנחה מרושע
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4383
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

רשומות האש והארד (3)

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 21 פברואר 2019, 15:52

אביעד כתב:
21 פברואר 2019, 13:59
באיזה שלב אתם במשחק כרגע?
די התקדמנו, אוטוטו שבע השנים הרעות באות, ואז תראון כמה באמת אני מרושע.
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.
סמל אישי של משתמש
הח׳אן הטטרי
הודעות: 4383
הצטרף: 07 אפריל 2017, 15:53
מיקום: יוּרטה במונגוליה

רשומות האש והארד (3)

שליחה על ידי הח׳אן הטטרי » 02 מרץ 2019, 15:32

עדכון 4 - עם אחד, מלך אחד

המשלחת מבחינה במקום ישוב לגדות הנהר האדום - כפר צנוע של בקתות סכך ובוץ. המקומיים מתבררים כחביבים מאוד, וזקני הכפר מארחים את המשלחת לסעודה גדולה של בשר כבש עסיסי. הם ממוצעי קומה, שזופים ושעירים, והגברים מתהדרים בזקנים עבותים ושחורים. הם מכנים את עצמם ''המרכבי'', רוכבי המרכבות, והם עם של רועי בקר הבזים לחקלאות, הנחשבת למלאכת העבדים. המקומיים אוהבים מאד שירה ואריגה, ונשותיהם אורגות שטיחי קיר יפהפיים המתארים את עלילות האלים, ובראשם מלך האלים ארישמש. הם גם מבצעים מנהג אותו המשלחת מוצאת ברברי ומזעזע למדי - הם מלים את בניהם ובנותיהם בהגיעם לגיל 13. שפתם גרונית ובלתי נעימה.

מנהיג המשלחת, אנקיליאס, מבקש לסחור עם הכפר, אך הזקנים משיבים לו כי עדיף שיפנה אל מלכם הגדול אליכבש, ששוכן בעיר תל-שמש כמה ימים במעלה הנהר. המשלחת ממשיכה בדרכה אל העיר. היא שוכנת על גבעה קטנה ובתיה עשויים לבני בוץ, ובראש הגבעה נמצאת מצודתו של המלך. אליכבש הגדול מקבל אותם בסבר פנים יפות, מגיש להם יין וגבינה ובשר, ומסכים בחפץ לב לסחור איתם בקטורת, בשמים וקינמון תמורת שטיחים ואריגים משובחים, כמו גם צאן ובקר. ביקור המשלחת כמעט עולה על שרטון, כשבסיום הארוחה המלך ואנשיו זובחים את העצמות לאלוהיהם, ארישמש, ואנשי המשלחת מסרבים להשתתף בטקס - רק במזל מצליח אנקיליאס להסביר זאת למלך ולשכך את עלבונו. המשלחת גם קונה מהמלך אדמות בחופי הארץ, לבנות בהם מושבת סוחרים, שזוכה לשם אפודוקסה. מגדלים באדמה המישורית והפוריה סביבה שעורה וצאן רב.

בינתיים, באינקולטיום, המלך ספוריוסס קורא לכל מלכי האיים לישיבה דחופה. כשהם באים הוא מגיש להם סעודה, ונושא בפניהם נאום:
''ידידי! אנו נמצאים כעת בזמנים מסוכנים, בהם הקולימאטים עולים מדרום לעבר האיים הקרובים אלינו, ולא רחוק היום בו הם יחליטו לפשוט עלינו בעצמם! לכן, חברים ובעלי ברית, החלטתי להציע לכם הצעה זו - לא עוד שבטים מפורדים שרק אינטרסים מחברים ביניהם, אלא עלינו להתאחד יחד, לעם אחד גדול, שישלוט על האיים כולם! עלינו להתאחד ולהיות אחים בדם, ולא רק במילים, ולחשוב רחוק יותר מאשר על צרכי השבט שלנו בלבד! אם נתאחד, נהיה גדולים יותר, עשירים יותר, חזקים יותר! אחיי! הבה נשכח את המריבות הקטנות שהיו בינינו, ונתאחד למען עתיד בנינו, נכדינו ונינינו! בואו ונתאחד למען עמנו!''.

מלכי האיים מגיבים בסקפטיות. הווסאלים מסכימים להצעה, שתהפוך אותם לשווי ערך ומעמד, אך הטיגאניטים והברוטים - החברים החופשיים בברית - מהססים להקריב את כוחם הבלעדי. למרות הכל, לבסוף הם משתכנעים כי הדבר ייטיב עם אנשיהם. ספוריוסס מציע כי כל העם יבחר את המלך החדש, ואכן השבטים מתכנסים לאירוע הגורלי. כל מועמד נושא נאום ומכריז על השגשוג שלו יזכו תחת שלטונו - ולאחר ספירת קולות, קאתאגוס מלך ברוטיה זוכה בתואר הנכסף. משתה גדול נערך לכל בני העם המאוחד, שזוכה לשם ''אפוגונוי'' (בני הים בשפתם). בשר עז, צלופחים, דגים, פירות ים, ביצים ולחמי שעורה מוגשים חינם לכולם, ויין הפרחים זורם כמים. הלל למלך קאתאגוס, ומי ייתן ומלכותו תימשך עד קץ הימים!

וכעת, יש דברים רבים על סדר היום. המלך חושש (ובצדק) שמאגנאר חצי-ענק ינסה לבזוז את המושבה הצפונית אינקיפטיה, ולכן הוא מחזק באינטנסיביות את צבאו. ההופליטים מתחילים למשוח את חניתותיהם בארס נחשים, מה שיהפוך אותן לקטלניות פי כמה. במישורי המרכבי, שוכר המלך שכירי חרב, קלעים ומרכבות קלות הרתומות לסוסים מהירים, שרוכביהן חמושים בקשתות. בארץ המרכבי מרוצי מרכבות וקליעה למטרה הם ענפי ספורט עיקריים, ולכן שכירי החרב מיומנים מאוד במלאכתם. וכך חולף לו הסתיו.

בחורף, בנאי הספינות ממציאים אוניית מלחמה חדשה ומתוחכמת, שבחרטומה מותקן איל ניגוח מארד שיבקיע את ספינות האויב ויטביע אותן. ציידים מביאים למלך קאתאגוס כמתנה עורו של אריה גדול ומלכותי אותו קטלו. באביב, בשורות משמחות באות מברוטיה - למלך קאתאגוס נולד בן זכר ובריא!

בקיץ, בשורות רעות באות מהדרום - שריפה גדולה השמידה את שדות השעורה, על כל היבול והאלומות שבהם. הכוהנות טוענות כי זהו סימן רע מהאלים ודוחקות במלך שלא לצאת למלחמה, ואשתו מתחננת בפנו שלא יצא להילחם כעת, כשיש לו תינוק קטן. אך נראה שגם כשהאפוגונוי לא מחפשים מלחמה, היא באה אליהם: במושבה הצפונית אינקיפטיה, אחד המאגנארים של הענקים-למחצה מגיע עם לוחמיו, נחוש למצוא שלל וביזה. הלוחמים עצומי-הגודל, המחושלים והממושמעים להחריד מנצחים בקלות את המתיישבים. המאגנאר טובח במושבה, בוזז אותה ומעלה אותה באש. הענקים למחצה מחללים ומתעללים בנשים ובנערות. המאגנאר מצווה לשחרר אחת מהן ולשלוח אותה לאיים, לספר את מעשה האימה למלך.

המלך קאתאגוס מתמלא זעם למשמע דברי האישה שבורת הלב, ומכריז בפני האצילים כי עליהם לנקום על הכבוד המחולל ולהחריב את יישובו של שבט הענקים למחצה. אך מול המלך, קם אחד האצילים, מידאלאס שמו, ומכריז בבוטות:
''מטומטם! אתה רוצה לשלוח את כולנו לאבדון? אין לנו סיכוי מול לוחמים שכאלה. דמי בוער בי כמו בכולכם לשמע אכזריותם, אבל אם ננסה לנקום נביא חורבן על כולנו!''. המלך מצדו אומר, ''אולי אתה לא מבין בדיוק מה הם הקריבו - את חייהם הם הקריבו בשביל גאוות עמנו! הם לא היססו לעמוד ולהילחם מולם, למרות שהסיכויים היו לרעתם. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לבגוד בזכרם ולהשאיר את נשותיהם, את אחיותינו, להירקב אצל הפראים! לכן, אם אתה פחדן, הישאר כאן, לא אכריח אותך לצאת. אך מי יעז לעמוד מולנו לאחר שהם ישמעו כי הרגנו שבט של חצי ענקים?! לכן, מי בעד להחזיר את כבוד האופוגונוי, ולא להשאיר אותו רמוס?! אני יודע שאני, לפחות, אצא להילחם בהם".

''אני לא אתן לך להוביל את בני עמנו למוות בגלל כבוד'', מידאלאס חושק לסת בכעס. ''אני לא אתן לך להפוך נשים לאלמנות וילדים ליתומים רק כי אתה רוצה לכבוש פסגת הר חדשה, ולהראות לכולם כמה חזק אתה. לא שכחנו איך ניסית לחרחר מלחמה כשספוריוסס כרת שלום עם אויבי הברית המשולשת. לא שכחנו איך רצית להסתער בסערה של דם ואש למארסה, כוריאטיקה, פאביה ולוקאנה רק כדי לספק את יצר ההרס והאלימות שלך, קאתאגוס. אבל לא ניתן לך להקריב על המזבח הזה את האפוגונוי!''.

אך לבסוף, קאתאגוס המדבר על דם וכבוד משלהב את האצילים, שקמים להילחם לצידו. הצבא הגדול מפליג צפונה, וענקים למחצה מקומיים מכוונים אותו למעוז השבט שהחריב את אינקיפטיה, שבט עורבי הסופה. המלך מביא עמו צבא עצום, גדול פי ארבעה מצבאם של הענקים למחצה (עדיף לא לקחת סיכון), ושרובו מורכב מקלעים שיוכלו לירות באויב המפחיד מרחוק. אכן עם של גיבורים.

האפוגונוי יורים על אויביהם העצומים חצים משוחים בארס ואבני קלע, נזהרים לא להתקרב אליהם יותר מדי, עד שלענקים למחצה נמאס, והם מסתערים בגל עצום ומוחץ. הם נלחמים כמו שדים, מכים בחניתות עצומות ובגרזני ארד גדולים, אך יתרונם של האפוגונוי במספר ובלוחמי טווח מביס אותם לבסוף. האויב נלחם עד הגבר האחרון, אך לבסוף מובס, במחיר כבד. נשותיהם המובסות מסרבות להיכנע, ומעדיפות לשחוט את ילדיהן ולמות בעצמן מלהשתעבד לאפוגונוי. המלך מצווה להעלות את הבקתות באש, מצפה בשקיקה לשמוע את זעקות אויביו המובסים, אך הנשים לא מעניקות לו את הסיפוק הזה. הניצחון נושא טעם מריר בפיו.

אחרי שהביס את השבט, ממהר המלך לפייס את שאר שבאי הענקים-למחצה, למקרה שיחליטו לנקום את דם אחיהם. הוא מציע לאחד המאגנארים ברית, והוא מסכים ועורך להם סעודה גדולה של בשר חזיר ותמד. המלך גם מזמין את בניו של המאגנאר, ואלדר, זיגריק ובלת'ורן, למשתה באיים, והם מסכימים בשמחה. כשהאורחים הגבוהים מהצפון מגיעים האפוגונוי עורכים לכבודם תחרויות היאבקות, אגרוף, שחייה, ריצה והטלת כידון (בכולן הענקים-למחצה מנצחים, כמובן), וכמה מהמושלים אף מתכננים להשיא את בנותיהם לבניו הגבוהים והחזקים של המאגנאר - אך נמלכים בדעתם כשהם שומעים על מסורות החתונה הצפוניות, בהן החתן חוטף את כלתו ממיטתה בלילה ונועל אותה עד אור הבוקר במרתף שלו. במקביל, גם הקולימאטים המתעצמים מהדרום מציעים למלך קאתאגוס ברית, והוא מסכים בזהירות.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

טיפה חפרני, אני יודע. אני די מאחר ברשומות, כי בינתיים אנחנו כבר ממש בפתח של השנים הרעות, ואז אני אחשוף את הצד האכזרי שלי (מה, חשבתם שעכשיו אני הייתי מרושע? זה הצד הנחמד שלי!).
There, where I have passed, the grass will never grow again.

Vae victis.

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה