ברוכים הבאים לפורום הפונדק
פורום הפונדק הוא קהילה של משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד. נשמח לענות על השאלות שלכם, לקרוא את היצירות שלכם ולשחק איתכם.
אתם מוזמנים להירשם לפורום ולהצטרף לקהילה.

סיפור פנטזיה מקורית- חלק ראשון, "ישבנו על הים"

דיונים על עולם המערכה קלדאריה. בעבר שימש את המגדל הלבן, אתר פאנפיקים של טולקין ופנטזיה.
Treebird
הודעות: 10
הצטרף: 21 מרץ 2007, 19:18

סיפור פנטזיה מקורית- חלק ראשון, "ישבנו על הים"

שליחה על ידי Treebird » 22 מרץ 2007, 18:40

ישבנו על החוף, אני ואת, ולחשת לי לעצור רגע ולהסתכל על השמיים. ראיתם פעם שקיעה בים? ראיתם פעם ילדה יפה? תמיד חשבתי שיש בהם משהו דומה. ובשקיעה ההיא היה משהו כל כך דומה לזאת שישבה לידי. שלמות כל-כך מוזרה, עד אימה. שמש אדומה עצומה שצובעת ענני סתיו בסגול ואדום וכתום, ואז אתה מפנה את המבט מהבוהק הזה אליה, עיניים אפורות זוהרות, צבועות בקצת ירוק, גוף לבן ושיער שחור חום ארוך שגולש על הכתפיים שלה ולא מחליט איפה בדיוק להיעצר. לרגע נדמה לך שאתה רואה את אותו הדבר.
ישבנו על החוף, ואמרת לי להסתכל על השמיים.
"בשביל מה?"
"בשביל שתראה פעם את מה שאתה מחפש...משהו שתאהב כמו שביקשת היום בבוקר." בהיתי בה, ואז, במקום פניה, הבטתי בקסם האחר הזה שנפרש מעליי. היא נשכבה לאחור, ובקול רדום אמרה לי: "אתה יודע שזאת השקיעה האחרונה שנראה ביחד, נכון?" הנהנתי בראשי. "מחר את יורדת לים. כן." נשכבתי לידה.
"תני לי להסתכל עליה." וכשהכוכבים יצאו והשמש שקעה נרדמתי, מחזיק את החול ביד אחת ומניח את היד השנייה על ידה שלה. מחכה ועצוב יותר, כמעט יותר מתמיד.

אלהנורה אונלייבה נולדה בקרקעית הים, לפני עשרים ושתיים שנים בדיוק. תינוקת קטנה וחזקה כמו אביה, מלך בני הים. אל האוקיינוס אם תרצו.
היא גדלה בין האלמוגים, מחכה לראות את חילופי הזרמים והאורות שבמים, את הדגים והכרישים ומלכי הים האמיתיים, הלוויתנים, אהוביה. היא אהבה לשתות ולאכול יותר מרוב בני עמה, ואם אחד מהם היה עובר בחשאי לידה בלילה או ביום היה כמעט תמיד יכול לראותה יונקת את אחת מזרועותיו של כוכב ים או לוגמת מנוד מים מתוקים, שהיו כל כך נדירים בממלכת הים.
היא גדלה במהירות, מגיעה לחצי מגובהו של אביה כבר כשהייתה בת 7, ילדה יפה יותר ממה שידע בית המלכות מזה שנים. אביה הכיר באהבתה ללוויתנים הכחולים, אבל ניסה להניע אותה מכל רעיון להצטרף למסעותיהם הארוכים והמסוכנים לאורך ימי העולם.
אך עם הזמן, למרות שידע שטעה, נטה המלך להסכים להפצרותיה החוזרות ונשנות של בתו. כשהגיעה לגיל 10, אותו מחשיבים בני הים כגיל הנעורים, הסכים שתצא למסע הארוך אל ים הקרח הרחוק שבצפון.
את דרישתו למלווים דחתה מלפניה. היא יצאה לבדה, גאה וחזקה, משתוקקת לספר ללוויתנים הכחולים על הצטרפותה לנדודיהם, בשפה היחידה בה הם מדברים: שירה.
אלהנורה למדה להכיר את הקטנים הנולדים בתחילת המסע, והייתה מסיימת אותו כשהם גדולים ממנה בעשרות מונים. אך היא לא חזרה לביתה כפי שהבטיחה מיד לאחר ההגעה ליעדם של הלוויתנים הכחולים, הים הצפוני, אלא המשיכה לשהות בחברתם גם כשנשארו במים הקפואים במשך זמן רב. עשרה מסעות לאורך העולם עם הלוויתנים ערכה אלהנורה, עד לקוטב הצפוני ובחזרה למימי האטלנטי רחב הידיים, כשידעה שהורשתה לנדוד רק פעם אחת. כשחזרה לביתה לאחר שנתיים, שבספירת בני האדם היו עשרים שנות חיים, בעודה בת שתים עשרה, פגשה בזעמו של אביה. הוא אסר עליה לעזוב את הממלכה והודיע לה שאם תמרה את פיו פעם נוספת לא תהיה יותר חלק מבית המלוכה, ויותר מכך, תיפרד לעד מבני הים. אלהנורה בת השתים עשרה לא בכתה, רק עיקמה קצת את פיה וחזרה לאולמות הצמחים הגבוהים, חדריה המלכותיים, והסתגרה בהם במשך שנה שלמה. כשיצאה מהם בפעם הבאה הפתיעה רבים מבני עמה. היא הייתה נערה גבוהה ורחבת כתפיים, כמעט ללא זכר לילדות שהייתה אמורה עדיין לדבוק בה בגיל שלוש עשרה, בעלת עיניים אפורות גדולות. כבר אז, כמעט כל אדם שהייתה מפנה אליו את מבטה היה מרכין את עיניו. הנסיכה גדלה מהר יותר ממה שחשב או האמין אביה. היא עמדה לפני כסו, ידיה משולבות על חזה ועיניה נעוצות בעיניו, שלא הוסטו הצידה. "אני רוצה לצאת מכאן."
"לאן?"
"אל העולם שלמעלה."
"למה?"
"כדי לראות אותו."
"אלהנורה, האם את יודעת משהו על העולם שלמעלה?"
"רק שחיים שם המוני יצורים שלא ראיתי מימי, ושחי שם עם שזהה לבני הים בכל, אלא שחייו קצרים בהרבה."
"את יודעת למה חייו קצרים בהרבה?"
"לא."
"כי החיים מעל הים קצרים בהרבה. ואם תחליטי להגיע לעולם העליון, שנה אחת מחייך כאן תשווה לעשר שנים באוויר העולם שלהם. את תזדקני, נסיכה, כמו שקרה ללונגלוק ודופרול ולשאר גיבורי האגדות שהגיעו לעולם ההוא וחזרו זקנים ובלים אחרי שנים מעטות. אין לך את הזכות לקחת את הסיכון הזה."
"הזכויות שלי בידיי, אבא. לא בידיך, גם אם לא הבנת זאת עד היום. אני מודיעה לך עכשיו, לא אצא מכאן מפאת כבודי אליך. גם לא בתוך שנה או שנתיים. אבל כשאגיע לגיל שמונה עשרה אראה את עצמי כרשאית לכך. אני רוצה לראות דברים אחרים."
"אם כך, לא אוכל למנוע ממך את רצונך בכוח. כשתהיי בת שמונה עשרה תוכלי לצאת את הממלכה. אך בתנאי אחד: שתבטיחי שלא תחזרי אחרי יותר משנה בעולם שלמעלה, כשתהיי בספירתם בת תשע עשרה שנים." אלהנורה הביטה באביה, מנסה לחדור את האטימות שבפניו. אחר הרכינה את ראשה ואמרה:
"יהי כן, בעולם שמעל."

שנתיים עברו, וכשהייתה הנסיכה בת חמש עשרה שנים נפטר אביה. האבל שירד על הממלכה נמשך כשנה. שירת בני הים במעמקים פסקה, וחגיהם הקבועים מאז ומתמיד, כנהוג בשעת אבל, לא נחגגו.
אלהנורה לא הראתה שום סימן חיצוני של עצב. ידידים לא היו לנסיכה, ומי יוכל לדעת מה הרגישה באמת? אך היא לקחה חלק באבלם של בני עמה, ולא שרה אל מלכי הים במשך שנה שלמה. לחש עבר בין הלוויתנים הכחולים, חבריה האמיתיים היחידים: הנסיכה כבר לא איתנו. והאבל לא נפל רק בחלקם של בני הים.
את כס המלכות האדיר שבארמון הצדפה ירש אחיו של המלך. הנסיכה ויתרה על כל סמכות שהייתה זכאית לדרוש כבת המלך. היא רק רצתה שיניחו לה לנפשה.
אבל דודה לא הניח לה לנפשה. במשך שלוש שנים, עד אותו יום גורלי בו מלאו לה שמונה עשרה תבע את הופעתה בכל טקס רשמי ובכל חגיגה לזכר או לכבודו של מישהו. הוא הכריז עליה כבתו המאומצת, ובעדינות מעושה דרש ממנה שתכיר בו כאביה. את הכוח של אחיו ביקש לרשת בעזרת אחייניתו.
אך אלה לא הכירה בו כאביה. למעשה, לא הכירה בו בכלל. היא התעלמה מנוכחותו כשהייתה לבדה איתו, וכשפנה אליה בקרב אחרים ענתה לו בתשובות קצרות וחד משמעיות. כשהגיעה לבסוף לגיל שבו הבטיחה לאביה שתצא את הממלכה, ערך לכבודה דודה משתה גדול. אך היא לא הופיעה אליו; כשבני העם כולו התאספו מחוץ לארמון הצדפה לכבוד טקס הבגרות של הנסיכה, הייתה כבר היא בדרכה למעלה, אל פני האדמה, רחוקה קילומטרים רבים מהממלכה. בקצב שחייתה לא היה יכול להתחרות אף אחד מהם. אך בכל מקרה היה מאוחר מדי לכך. כששלח דודה את המשרתים לחפש אחריה ולמצוא אותה במהירות הגדולה ביותר, הייתה אלהנורה אונלייבה לבת הים הראשונה מזה מאות שנים שדרכה על אדמת היבשה.





התעוררתי ליום גשם חורפי וקר, מוריד מעליי את השמיכה ורועד. נשאר עוד יום אחד בשבוע מבוזבז וחסר משמעות של סידור קופסאות בעבודה המיותרת בעולם, והפחד ממנו הלך וגדל. עד כמה אוכל להמשיך כך לא ידעתי. אך הייתי זקוק לכסף נואשות. מים, חשמל ושכר דירה לא משלמים על עצמם.
מתלבש, שותה משהו חם מסתכל בשעון ורואה שהזמן שלי מתקצר. יוצא מהבית הטחוב והאפור בשכונה הטחובה והאפורה שעל גדות הים שלנו. קור שטף אותי, פוגע בידיים ובפנים הלא מוגנות, בעודי עובר את הכביש בדרך הבוקר הארוכה לאוטובוס ולעבודה. תקעתי את המבט כרגיל בכל אדם שעבר לידי, והם כרגיל החזירו לי מבטים מתפלאים על חוצפתי. עברתי ליד חלון ראווה שהוצבו בו בובות ילדים שלא העבירו בי שום רושם חוץ מצמרמורת קלה בקצה הגב, מסתכל דרכו על אישה בשמלה לבנה בגבה אליי. היא הסתובבה, עיניה ננעצות בעיניי שלי, וחייכה חיוך רחב. היא יצאה לקראתי מהחנות ונופפה בידה. לרגע אחד נראתה לי כמו ילדה שאיבדה את דרכה, אך מיד לאחר מכן הרגשתי שמעולם לא ראיתי אישה כל כך יפה וכל כך בטוחה בעצמה. עצרתי במקומי, לא כי לא רציתי להמשיך, אלא פשוט כי לא יכולתי להניע את רגליי. פחדתי ממנה, מהאישה הגבוהה ההיא בלבן, והיא הלכה והתקרבה. "אני מכיר אותך?"
"רק אם אתה אוהב אותי."
"מה?"
"אני צוחקת, אל תדאג. לא, אני לא חושבת שאתה מכיר אותי, נכון?" היא שאלה אותי ואת עצמה גם יחד. הסתכלה עליי לרגע, כאילו בוחנת את עיניי כדי לראות אם מאחוריהן מסתתר משהו עמוק יותר מההלם הקל שנשקף אליה. היא החליטה שלא, אני חושב, כי הרכינה את ראשה וצחקה.
"מה מצחיק?"
"אתה, ואני גם. שחושבת דברים כל כך משונים על אנשים. אני כנראה מתגעגעת." היא צחקה בשנית, הפעם בקול חזק יותר. ניסיתי לחייך. עדיין פחדתי ממנה, עדיין רועד קצת בקצה הגב ובקצה האצבעות, ממהר לעבודה ולא מסוגל להזיז את עצמי למרחק הקטן ביותר.
"איך קוראים לך?"
"קורה. למה אתה שואל?"
"כי התחלת לדבר איתי, ורציתי לדעת איך קוראים לך." התחלתי להסמיק, והתחלתי לנסות בכל כוחי ללכת משם, להתרחק מהאישה ההיא שהייתה נעלה מעליי בעשרים דרגות לפחות ובכל זאת העזתי לשאול לשמה. "כן, יש בזה היגיון." היא חייכה שוב, מנסה לא לצחוק. "ואיך קוראים לך?"
"בן." הזזתי את הרגל קדימה, התחלתי לברוח והיא לא הבחינה, רק אחזה בידי לפתע ושילבה את אצבעותיה באצבעותיי. "אני יכולה להראות לך משהו, בן?"
"את מה?" ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל כבר הייתי שלה ברגע שהיא הסתכלה בי בפעם הראשונה. ואחרי שהיא לקחה את היד שלי איתה הדבר היחיד שהרגשתי חוץ ממאה מחשבות על עבודה וכסף ובית וצרכים אחרים שהתחלפו אחת בשנייה ונעלמו היה היד שלה. "אותי."
מלמלתי משהו, הולך אחריה והיד שלי אחוזה בחום, לא עוזבת ורק מובילה אותי קדימה מערבה, לאורך שדרת העצים, לכיוון הים.
"לאן אנחנו הולכים?"
"אל הים."
"ואת באמת רוצה להראות לי משהו?"
"כן. תפסיק לשאול שאלות."
"טוב."
הגענו אל המדרגות שמוליכות אל הכיכר הישנה. גדלתי במקום הזה, אך לא ביקרתי בו כבר כל-כך הרבה שנים. הוא נראה דומה, חסר שינוי, אך זר ומוזר לי. קורה העירה בי רגש רדום שחיכה להתעורר כבר זמן רב. אני לא אדע להגדיר אותו עכשיו, הוא רק הזכיר לי קצת דמעות של מלח שאתה טועם לפעמים.
חצינו את הכיכר במהירות, עיניה של קורה נעוצות בקו החוף ובחול הרך שלו.
"בוא." היא משכה אותי קדימה וירדה במדרגות, שהגיעו עד מטרים אחדים מהים, מכניסה את רגליה היחפות למים. עמדתי והסתכלתי עליה, הנעליים השחורות שלי בולטות בשמש, מכנסי הבד מתנפנפים ברוח, והאיש שבתוכם חושש להרטיב את עצמו.
"בוא!" קורה הסתובבה אליי והביטה שוב בעיניי. היא עמדה בגבה אליי, מרגישה את המים מלחכים את אצבעותיה, ומחייכת, לפי קולה. צעדתי צעד. ועוד צעד. ועוד צעד. והנעליים השחורות והיפות שלי שמסיבה כלשהי שכחתי להוריד הוצפו במי מלח חסרי רחמים. והרגליים היחפות שלי בתוכן קפאו לאיטן, בעודי עומד ומסתכל בה והיא ממשיכה לצפות בשמיים שמעל הים. היינו לבדנו על החוף.
"אתה יודע, מישהו חכם סיפר לי שכדי להכיר את הים אתה רק צריך לצעוד בו. אתה מסכים?"
"אני מאמין שמי שלא הלך בתוך הים לא יכול לתת לך תשובה טובה מספיק, כמוני. מי סיפר לך את זה?"
"דטר."
"דטר?"
"או, אתה לא יודע מי זה דטר. שכחתי שוב כמה אתם לא יודעים, למרות שאתם חושבים את עצמכם הרבה יותר מדי. דטר, מלך הלוויתנים."
"את בטוחה?"
"אני משקרת?" היא הביטה לעיניי בשלישית. והפעם היה זה מבט כועס שהשפיל את מבטי שלי לרגליי.
"אני בטוח שלא."
"אני שמחה לשמוע."
לרגע כמעט האמנתי שהילדה שלידי הלכה בים לצד מלך הלוויתנים. ואז מחקתי את המחשבה הזאת מראשי.
"מאיפה את?"
"מפה."
"מהים?"
"כן."
"בת ים?"
"כן."
חייכתי בעל כורחי. לא ידעתי למה, אבל לא צעדתי לאחור ולא עזבתי את ידה. לא הרגשתי פגוע מהסיפור שהיא המציאה ולא חששתי משיגעונה של האישה השלווה הזאת. פשוט המשכתי לשאול.

"מאיפה בים?"
"מהים האמצעי והגדול, או בשם שבו אתם מכנים אותו-האוקיינוס האטלנטי. היית שם פעם, בן?"
"עפתי מעליו במטוס."
קורה הביטה אליי בעצבנות.
"בתוכו ממש, במעמקים? בין מליוני הדגים ובחושך המוחלט שהדבר היחיד שמפר אותו הן מנורות בני הים. האם ראית אותן?"
היא מאמינה בזה באמת. אלוהים ישמור, היא מאמינה בזה באמת. אבל היא כל-כך חזקה, היא כל-כך מהפנטת, היא כל-כך כבר שלי.
"לא, לא ראיתי אותן."
"ואת ראית אותן?"
"כמובן שראיתי אותן! האם חשבת שנסיכת בני הים לא תבחין באורותיה שלה?" העיניים ברקו לכיווני. ואז חייכו. והחיוך האיר גם אותי, לא רק את פניה.
חייכתי בחזרה.
"את...נסיכת בני הים?"
"בתו של המלך, האם אין היא הנסיכה? אולי טעיתי במילה."
"לא, לא טעית."
"אם כן, אני הנסיכה."
הרגליים שלי קפאו, פשוטו כמשמעו. לא הרגשתי יותר בבהונות, והקור עלה והתפשט דרך המכנסיים הרטובים עד לקצה הראש.
"את הנסיכה."
היא חייכה שוב וצעדה לאחור. יצאתי אחריה מהמים, רועד בכל אבריי, והיא רגועה לחלוטין בשמלה הלבנה והקלה והרגליים היחפות. בת הים לא הרגישה בקור הקל שעל הארץ.
התיישבתי על החול, בוחן את המצב. סביר להניח שאת פגישת העבודה שהייתה אמורה להפוך אותי לראש המדור לסידור קופסאות פספסתי. סביר להניח שאפוטר כשאגיע מחר לעבודה, אחרי עשר האזהרות שהבוס הטיפש שלי כבר השמיע באוזניי.
סביר להניח שהחיים שלי מתחרבנים כרגע.
וסביר להניח שלא ממש אכפת לי. היא התיישבה לידי, שיערה נוגע קלות בפניי, היד שלה נוגעת בידי.
סובבתי אליה את ראשי ונישקתי אותה. קורה נישקה אותי חזרה וחייכה.
ישבנו שם שלוש שעות, מנשקים ומחייכים ונוגעים. וכל רגע העצים את התחושה שעמדה בי בהתחלה: שאין דבר נכון יותר מלשבת כאן עם האישה ילדה הזאת, שאני לא מכיר ולא מבין, שאני חושב שהיא קצת משוגעת, שיפה מעבר לכל דבר שראיתי, עם עיניים ממגנטות באופן מושלם, ויותר מכל פשוט לא נועדה לגעת באדם כמוני, נחות ממנה כל כך ופוחד ממנה כל כך. אבל היא נגעה בי. ואני נגעתי בה. בפשטות, ברוגע, בטוב. בלי לדעת למה.
רגולוס
הודעות: 154
הצטרף: 02 מרץ 2006, 19:29
מיקום: מרכז.

שליחה על ידי רגולוס » 24 מרץ 2007, 15:12

אני לא נוהגת להגיב למקוריים במגדל הלבן, אבל... תפסת אותי עם הכתיבה שלך הפעם. :D

הדבר היחיד שמצאתי בעייתי הוא המעבר (החד במקצת?) בין נקודות המבט. קצת קטע לי את חוט המחשבה לקרוא פסקאות שלמות בגוף שלישי ופתאום למצוא איזשהו רווח לא ברור, שממנו הסיפור נכתב מגוף ראשון. פשוט עמדתי ותהיתי אם מדובר ב"בטעות התפלקה לי המילה אני" ששיבש לי את ההנאה שברצף הסיפור.
אני לא חושבת שיש עוד משהו להוסיף. מצפה להמשך. :)
שמעון_נעים
הודעות: 869
הצטרף: 10 ספטמבר 2004, 16:37
מיקום: באר שבע
יצירת קשר:

שליחה על ידי שמעון_נעים » 30 מרץ 2007, 16:22

פשוט להסיר את הכובע. יש המשך, נכון? אני לא רוצה אפילו לחשוב שלא...
"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת, ג', א').
קונפוציוס אמר: "ללמוד בלי לחשוב, זוהי עבודה חסרת-תועלת. לחשוב בלי ללמוד, זהו חורבן". (המאמרות, פרק שני, בית 15).
הבלוג שלי - הבלדה לכותב הטור
Treebird
הודעות: 10
הצטרף: 21 מרץ 2007, 19:18

שליחה על ידי Treebird » 30 מרץ 2007, 20:30

שמעון, תודה רבה=). כמובן שיש המשך. סבלנות היא מעלה חשובה.
רגולוס, כך נכתב הסיפור ונקודת המבט היא חלק בלתי נפרד ממנו. היא חשובה כמעט כמו הדברים שקורים בו מבחינתי.
המשך יבוא.
שמעון_נעים
הודעות: 869
הצטרף: 10 ספטמבר 2004, 16:37
מיקום: באר שבע
יצירת קשר:

שליחה על ידי שמעון_נעים » 30 מרץ 2007, 22:36

וודאי שכך. הקוראים שלי מחכים שבועות בין פרק לפרק. אני סתם ציורי בכל דיבורי על הפרק הבא... :P
"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת, ג', א').
קונפוציוס אמר: "ללמוד בלי לחשוב, זוהי עבודה חסרת-תועלת. לחשוב בלי ללמוד, זהו חורבן". (המאמרות, פרק שני, בית 15).
הבלוג שלי - הבלדה לכותב הטור
רגולוס
הודעות: 154
הצטרף: 02 מרץ 2006, 19:29
מיקום: מרכז.

שליחה על ידי רגולוס » 30 מרץ 2007, 23:53

שמעון, הפתעת אותי עכשיו! לך אין מה להעיר?! ובכן, סוף העולם וודאי קרב או שברגע זה אני חולמת בהקיץ ותכף אתעורר. לחשוב שאני חיכיתי לתגובה שלך כדי לשבת לי רגל על רגל בשלווה ולהגיד "כן כן הוא צודק" ולהסכים עם כל מילה.

:o

אוקי, מי אתה ומה עשית עם שמעון.
שמעון_נעים
הודעות: 869
הצטרף: 10 ספטמבר 2004, 16:37
מיקום: באר שבע
יצירת קשר:

שליחה על ידי שמעון_נעים » 31 מרץ 2007, 00:03

את דוחקת אותי לפינה. ובכן, היו פה ושם שגיאות שנראות כמו שגיאות תקלדה, אך זה זניח. מרוצה עכשיו!? :P
"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת, ג', א').
קונפוציוס אמר: "ללמוד בלי לחשוב, זוהי עבודה חסרת-תועלת. לחשוב בלי ללמוד, זהו חורבן". (המאמרות, פרק שני, בית 15).
הבלוג שלי - הבלדה לכותב הטור

תגובה מהירה


שאלת אימות זו היא אמצעי למניעת שליחה אוטומטית של טפסים על ידי בוטים.
   
שלח תגובה
  • נושאים דומים
    תגובות
    צפיות
    הודעה אחרונה